מדברי מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל
לפני כמה שנים, הבאנו כאן מדברי מרן זצ"ל לפרשת בהר, וכעת, נביא דברים נוספים שדרש מרן זצ"ל לרגל קריאת פרשה זו.
בפרשת השבוע, פרשת בהר, נצטוינו על מצות השמיטה. ובתחילת הפרשה נאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר", ואז ציוה ה', שבכל שבע שנים, בשנה השביעית, רוב המלאכות הקשורות לעבודת הקרקע, נאסרו, כמו שנאמר: "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר".
לאחר מכן נאמר: "וְכִי תֹאמְרוּ, מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת? הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ! וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים".
כלומר, אם תאמרו, מה נאכל בשנה השביעית והשמינית, הרי אם לא נזרע בשנה השביעית, במהרה תגמר כל התבואה שאספנו מהשנה השישית, ולא ישאר לנו מה לאכול לשנים הבאות! על כך משיבה התורה, "וצויתי את ברכתי"! מבטיח הקדוש ברוך הוא, שבשנה השישית תהיה ברכה מיוחדת, והארץ תצמיח תבואה, די והותר לכל שלושת השנים הבאות!
לכן גם נאמר בתחילה: "וידבר ה' אל משה בהר סיני", שלכאורה, מה ענין שמיטה להר סיני? מדוע דוקא במצוות השמיטה הוזכר הר סיני? הרי כל התורה כולה ניתנה בסיני! אלא בא ללמדינו שיש כאן הבטחה מיוחדת מה' יתברך ממש, ואין זו הבטחה של נביא, אלא ממש מפי ה'.
אולם עלינו להתבונן:
נאמר: "וְכִי תֹאמְרוּ, מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת? הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ"! ורק אז ה' יתברך משיב: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים". ולכאורה, אם נשאל מה נאכל, אז יצוה ה' את ברכתו. אך מה יהיה עם אדם בוטח בה', ומקיים את כל המצוות בתמימות? הוא אינו שואל מה יאכל! הוא בטוח שעליו לעשות מה שהתורה מצוה אותו! האם לאדם כזה אין את ההבטחה "וצויתי את ברכתי"? הרי ודאי שזה לא יתכן! אם כן, מדוע התורה תולה את הברכה, דוקא לאחר שישאל השואל, מה נאכל?
ביאור הדברים הוא, לדוגמא, אם לאדם מסויים היתה שדה של תבואה, והוא היה רגיל להוציא ממנה בכל שנה חמישים טון תבואה. די לשנה אחת. אם הוא אדם ירא שמים, הרי שיקח את אותם החמישים טון גם בשנה השישית, יאחסן אותם כדרכו תמיד, ולאחר מכן יקח לאכול ולמכור, ושוב יקח, ויקח ויקח ויקח, ולא יגמר, עד סוף השנה השמינית! הברכה תהיה שרוייה במעשי ידיו! איך זה יתכן? הרי היו רק חמישים טון! כמו כל שנה! אלא שיש ברכה בתבואה, הוא לוקח, ומן השמים ממלאים את החסר! כך הוא יוכל לאכול במשך שלוש שנים. כך יהיה למי שיש לו בטחון בה'!
אבל, יש אדם אחר, שאין לו ביטחון כל כך בה', והנה הוא שומע שעליו לעזוב את השדות למשך שנה שלימה! הוא מיד מתקומם ושואל, מה? איך נסתדר? מה נאכל?! והוא יושב ובוכה על גזירת התורה!
משיב לו הקדוש ברוך הוא: אתה מפחד? אל תפחד? קח, תראה בסוף השנה השישית, שיצאו לך מאה וחמישים טון של תבואה! פי שלוש מכל שנה! וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים"!
אולם כאן, אין הברכה שלימה, שהרי אדם זה, רגיל בכל שנה לטפל בחמישים טון, ואילו השנה, יהיה עליו לשכור אנשים שיעזרו לו לסחוב את כל התבואה, ולאחר מכן יהיה עליו לשכור מחסנים, כדי לאחסן את הכל.
זו כוונת התורה. אם אתם אומרים "מה נאכל", הנה, תראו שיש לכם מה לאכול, אבל לא תהיה הברכה שלימה, לא בסבר פנים יפות כל כך. אבל מי שיש לו בטחון, אינו צריך ברכה גלויה כזו, הוא "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח", עליו רק לבטוח בה', ומן השמים יעזרו לו באופן מופלא במיוחד, בברכה מיוחדת!
לכן, כל אדם ילמד, לגבי כל העסקים שלו, "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל", אומר הקדוש ברוך הוא, "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב", אדם יכול לטעות, ולחשוב שבכוחו ובחכמתו הוא זוכה להתפרנס בכבוד, בזכות תארים מיוחדים שלמד עבורם באוניברסיטה או בטכניון, הנה הוא עשיר! אך זה הבל, "לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר"!
נאמר בתורה, "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". לא נכתב בתורה "מראשית השנה", אלא "מרשית השנה", ודרשו רבותינו (בביצה דף טז.), שכל מזונותיו של האדם קצובים לו, מתשרי עד תשרי, ("רשית", זה אותן אותיות כמו "תשרי"). ההקצבה של הקדוש ברוך הוא, היא בחודש תשרי, זה חודש התקציב. זה זמן טוב, שהוא יום טוב לישראל, ואדם עושה את רצונו של הקדוש ברוך הוא, עושה מצוות, לומר תורה, ובא הקדוש ברוך הוא ונותן לו גם כן. "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד", (לעומת זאת, תקציב המדינה, הוא באחד באפריל, "יום השקר", לכן בדרך כלל התקציב אינו טוב).
ונביא מעשה אמיתי שהיה בענין הזה:
יהודי אחד, היה גר בעיר חלאב, ארם צובא, והוא היה אדם ירא שמים, בכל בוקר היה קם להתפלל עם הנץ החמה. לאחר התפילה, היה נשאר בבית הכנסת, ולומד "חוק לישראל", אבל לא בקריאה בלבד, אלא היה לומד את המשניות עם פירוש רבינו עובדיה מברטנורא, את דברי הגמרא היה לומד עם פירוש רש"י ותוספות. כך היה לומד במשך שעה אחת.
לאחר מכן, היה פותח ספר "שלחן ערוך", ולומד בו עוד שעה שלימה. רק לאחר מכן היה הולך לביתו, אז היתה אשתו מגישה לפניו ארוחת בוקר, ורק לאחר מכן היה הולך לעבודתו. היה לו משרד, בו היה מקבל את לקוחותיו. אומנותו היתה, בתחום האבנים הטובות והמרגליות. הוא היה מומחה לאבחן את ערך המרגלית, מאיזה סוג היא, ומה שוויה. אך מעבודה זו, היה מתפרנס בדוחק גדול, ובביתו היו ממש "לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ", דוחק גדול.
אשתו של אותו יהודי, היתה גוערת בו, אומרת לו: אתה טיפש! איך נוכל להתפרנס בצורה כזו? כל האנשים פותחים את החנויות שלהם בשעה שמונה, ואילו אתה מגיע מאוחר, ולכן אין לנו פרנסה! היה משיב לה בעלה: אבל אני לומד! והיא מצדה היתה כועסת, מה אתה לומד? לומד לומד! אבל אין לנו פרנסה! והוא היה מרגיע אותה תמיד, אומר לה, הפרנסה מידיו של הקדוש ברוך הוא, הוא זן ומפרנס לכל! אל תדאגי! עוד בעזרת ה' יהיה טוב.
רבותינו אומרים (בפסחים דף קיח.): קָשִׁים מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כִּקְרִיעַת יַם סוּף, שנאמר: "נוֹתֵן לֶחֶם לְכׇל בָּשָׂר" ומיד בסמוך נאמר: "לְגוֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים". ומה ההשוואה בין מזונותיו של האדם לבין קריעת ים סוף? אלא, כשם שלפני קריעת ים סוף, עמדו ישראל על הים, ולא ידעו מה לעשות. לפניהם, הים, מאחריהם, מצרים, ובמדבר חיות רעות, ולא היו יודעים איך ינצלו, התחילו לצעוק להקדוש ברוך הוא שיושיעם, אך אף אחד לא חלם שיקרע הים ויהפוך ליבשה, וילכו כולם ביבשה בתוך הים! אף אחד לא חלם על האפשרות הזו! כך גם עם פרנסתו של האדם, הוא לא יודע איך תהיה פרנסתו, אין לו מושג איך יוכל להוושע, אבל הקדוש ברוך הוא, פותח לאדם את מזלו.
כך גם אותו אדם, לא ידע איך יעזור לו ה' יתברך. אך בטח בה'.
יום אחד, הוא בא למשרדו. והנה על פתח החנות יושב לו ערבי אחד. שאל אותו היהודי: מי אתה? השיב לו הערבי: "אנא כלילי", אני מחברון, באתי להתייעץ איתך. נכנסו יחד למשרד, הוציא הערבי את התרבוש הרחב מעל ראשו, ומתוכו הוציא עוד תרבוש, ועוד אחד, ועוד אחד, והוא סופר, וואחד, תנין, תלתא, ארבע, עד שהגיע לעשרה תרבושים, ובתוך התרבוש האחרון, מרגלית נפלאה! אבן יקרה! ממש האירה את כל המשרד! שאל הערבי את היהודי: אמור לי, כמה שווה המרגלית הזו? התבונן בה היהודי, ואמר לו: דע לך, זו מרגלית מאד יקרה, שמה "אחלמה", והיא שווה מאה אלף דולר. שאל הערבי את היהודי: האם אתה רוצה לקנות ממני את המרגלית? השיב לו היהודי: לי אין כסף, אני לא יכול לקנות מרגלית כזו, אבל אם תמתין לי כמה ימים, אני אוכל למצוא עבורך אדם אחר, חובב מרגליות, שיסכים לקנות ממך את המרגלית, ואתה תשלם לי דמי תיווך.
הסכים הערבי להצעה. אמר ליהודי: הרי יקח לך זמן עד שתמצא לי לקוח למרגלית. לכן אני אלך לדרכי. אני מתגורר כעת במלון "פואד", כאשר תמצא לקוח, בוא למלון, ותודיע לי. נפרדו שניהם בהסכמה.
אך אותו יהודי, היה ראשו ורובו שקוע בלימוד התורה. פרחה מזכרונו כל השיחה עם הערבי. לאחר כשעתיים, סגר את המשרד, ושב לבית המדרש. שם היה לו "חברותא" שלומד איתו מידי יום. הלך ללמוד, ושכח מכל העסק.
למחרת בבוקר, הלך היהודי בסמוך למלון "פואד", והנה הוא רואה התקהלות אנשים. שאל מה אירע? השיבו לו: במלון זה היה דר ערבי שהגיע מפלסטין, הוא לן במלון ואכל בו במשך שבוע שלם, ולא שילם. הבוקר, הוא לקה בשבץ לבבי ומת. בעל המלון, חיפש בכיסיו, אם יש לו כסף לשלם עבור שהותו במלון, אך לא מצא כלום. הערבי היה עני ואביון. לכן פנה בעל המלון למשטרה, והם שלחו לכאן קצין, שימכור את בגדיו של הערבי, כדי לשלם לכל הפחות משהו, לבעל המלון. לא את כל הסכום, אבל לפחות משהו, "אחסאן מן בלאש", טוב יותר מכלום.
הגיע הקצין, העמיד שלחן ונעמד עליו, הוציא את נעליו של הערבי, ותלה אותן על מקלו, הרים את המקל והכריז: מי רוצה לקנות את הנעליים? קרא אחד: אני מוכן לקנות בחמישה בישליק! השני קרא: אני מוכן בעשרה בישליק, חמשה עשר, שמונה עשר. שאל הקצין: יש עוד מישהו שמעוניין? אין? "עלא אונא עלא דוולא עלא תרי", אחת שתים שלוש! נמכר!
הרים הקצין את חלוקו של הערבי. כולו מלוכלך ומזוהם, הרים אותו בעזרת המקל, והכריז: מי קונה את החלוק? ומכר אותו. לאחר מכן מכר את שאר בגדיו של הערבי, עד שהגיע לתרבוש.
הרים את התרבוש במקלו, כולו מלוכלך, והכריז: מי רוצה את התרבוש? קרא אחד: אני קונה בעשר! אמר היהודי בלבו, אולי המרגלית עדיין בתרבוש? וקרא בקול: אני מוכן לקנות בעשרים בישליק! צחקו כולם, עשרים בישליק עבור כובע כל כך מרוט ומלוכלך?! התחיל הקצין לצחוק, וקרא ליהודי, קרב נא אלי, וקח את התרבוש המזופת הזה! וזרק אותו לפני היהודי, וכולם צחקו. אבל אומרים, "צוחק, מי שצוחק אחרון"! שילם היהודי, והלך למשרדו.
פתח את התרבוש, אחד, שנים, שלושה, וואחד, תנין, תלתא. והנה בתוך התרבוש הפנימי, האירה המרגלית באור יקרות! הלך היהודי, מכר את המרגלית, והתעשר ממנה עושר גדול!
זהו שכרה של התורה הקדושה! "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד", "וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם".
"בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ"! כל אחד יבטח בהקדוש ברוך הוא, "וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ".
שבת שלום!