אחר תפילת המנחה ביום הראשון של ראש השנה, נוהגים ללכת על יד שפת הים או הנהר, או באר מים חיים, או בור, לומר "סדר תשליך". ומנהג זה נזכר עם טעמו בספר מנהגי מהר"י מולין "שמנהג ללכת בראש השנה אצל ים או נהר להשליך במצולות ים כל חטאתינו, והטעם לזה, על פי מה שאמרו במדרש "שכאשר הלך אברהם אבינו עם יצחק אל הר המוריה להעלותו לעולה כאשר נצטווה מפי הקדוש ברוך הוא, קדמו השטן בדרך, והתחיל להסית את אברהם ולמונעו ממצות השם יתברך, וכאשר ראה שאינו מצליח לשכנע את אברהם להמנע מהקרבת בנו יצחק לעולה, הלך השטן ונעשה לפניהם כנהר גדול כדי שלא יוכלו לעבור, ואברהם ויצחק לא התייחסו לזה ונכנסו למים עד שהגיעו לצוארם, ואז נשא אברהם אבינו את עיניו למרום ואמר, "ריבונו של עולם, אתה נגלית אלי ואמרת: קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה, ולא הרהרתי אחר דבריך, ולא עכבתי מאמריך, ועתה אם אנו טובעים בנהר, מי ייחד את שמך הגדול? הושיעיני אלקים כי באו מים עד נפש! מיד גער הקדוש ברוך הוא בשטן והלך לו." ומבואר בזוהר הקדוש שעקידת יצחק הייתה בראש השנה, ולכן קוראים בתורה בראש השנה בפרשת עקידת יצחק, ולכן מטעם זה גם כן נוהגים ללכת לנהר לומר תשליך, להזכיר זכות אברהם ויצחק.
 
ועוד טעם למנהג התשליך הובא בסידור אהלי יעקב, שמכיוון שמבואר בגמרא במסכת הוריות (יב.) שכאשר מושחים מלך למלכות, מושחים אותו על יד המעין כדי שתמשך מלכותו. וכן אמר רב משרשיא לבניו, כשאתם גורסים בתלמוד, גירסו על שפת הים או על שפת הנהר, לסימן טוב, שכשם שהמים הללו נמשכים והולכים, כך תימשך גירסתכם ולא תשכחוה. ומכיוון שאנו עושים בראש השנה הרבה דברים לסימן טוב, לכן נוהגים גם ללכת לשפת הנהר לסימן טוב, שימשכו לנו חסדי השם יתברך ורחמיו לכתוב אותנו לחיים טובים ולשלום ולמחול כל חטאתינו. כמאמר הכתוב "הנני נוטה אליך כנהר שלום".

לשמיעת שיעורו של מרן שליט"א ( מלפני שנים רבות) בנושא ראש השנה:

לשיעור בעניני מוסר לקראת ראש השנה לשמיעה   להורדה
לשיעור בעניני כחה של תשובה לשמיעה   להורדה
לשיעור בעניני סדר תקיעות ויום ראש השנה לשמיעה   להורדה

בהלכה הקודמת ביארנו באופן כללי את עיקרי מצות התשובה.

במשנה במסכת יומא (דף פה:), דרש רבי אלעזר בן עזריה: נאמר בתורה (ויקרא טז) על יום הכפורים, כי ביום  הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם "לפני ה'" תטהרו. עבירות שבין אדם למקום (לה') יום הכפורים מכפר (אם עשה תשובה), עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה (כלומר יפייס) את חבירו. ולכן אם הקניט את חבירו, או פגע בו בכל דרך שהיא, חייב לפייסו שימחל לו על מה שנעשה. 

וכן שנינו במסכת בבא קמא (צב.), אודות מי שהזיק את חבירו , אף על פי שהוא נותן לו (כלומר משלם לו על הנזק שגרם), אין נמחל לו עד שיבקש ממנו (מחילה), שנאמר (לענין אבימלך שלקח את שרה מאברהם אבינו, ואמר לו ה') "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה", ואילו לא היה אברהם מוחל לו, לא היה עונו נמחל. והיינו שמלבד מה שצריך לחזור בתשובה לפני ה' על אותו עון שהזיק את חבירו,  צריך גם לפייס את חבירו שימחל לו. 

וכשמבקש מחילה מחבירו, אין ראוי לחבירו להכביד עליו ולסרב למחול לו. ומניין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי?, שנאמר "ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך". 

וכן פסק רבינו הרמב"ם (פ"ב מהל' תשובה) וזו לשונו: אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרים אלא על עבירות שבין אדם למקום, אבל עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. לא רצה חבירו למחול לו, מביא לו שלשה בני אדם מריעיו (מידידיו) ומבקשין ממנו שימחל. לא נתרצה להם, מביא לו שניה ושלישית (כלומר בא לפניו עם עוד שלשה מריעיו ושוב עוד שלשה מריעיו), לא רצה (למחול), מניחו והולך לו, וזה שלא מחל הוא החוטא. (שהיה לו לרחם על חבירו ששב בתשובה ולמחול לו.) ואם היה רבו (כלומר שחטא כלפי רבו), הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחל לו. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי' תרו). 

אסור לאדם להיות אכזרי ולא להתפייס, אלא יהיה נח לרצות (למחול) וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל לו בלב שלם ובנפש חפיצה, וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל העובדי כוכבים אינם כו, אלא ועברתן שמרה נצח. (ששומרים טינה לעולם למי שפגע בהם). 

החוטא לחבירו ומת חבירו קודם שיבקש ממנו מחילה, מביא עשרה בני אדם סמוך לקברו, ואומר חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני (כלומר יאמר את שם חבירו הנפטר) זה שחטאתי לו. וכתב הרמב"ם, שצריך שיפרט באיזה דבר חטא כנגד חבירו, וכן פסק בספר אליה רבא ובמשנה ברורה. ואם הוא בעיר אחרת די שיבקש מחילה מן הנפטר בפני עשרה. ואם יש לו מי מידידיו שמתגורר במקום מנוחתו של הנפטר, יעשהו שליח שיבקש בשמו מחילה מן הנפטר בפני עשרה שיעמדו סמוך לקברו של הנפטר.

שתי שאלות:
א. בהלכה הקודמת הוזכר שהאישה אינה "קנויה" לבעלה, ודבר זה לכאורה אינו נכון שהרי פעמים רבות משתמשים חז"ל בלשון "קנין" לעניין אישה לבעלה?

ב. בהלכה הקודמת נזכר שעל פי ההלכה אדם חייב לכתוב לאשתו כתובה קודם הנישואין, ואם כן מה הדין אם הכתובה אבדה ברבות השנים, האם צריך לכתוב כתובה חדשה?
 
תשובות: לעניין השאלה הראשונה, הנה אף שבוודאי רבותינו משתמשים בלשון "קנין" לעניין אישה לבעלה, וכגון בריש מסכת קידושין האישה "נקנית" בשלוש דרכים, בכסף בשטר וכו'. וכן האישה "קונה" את עצמה במיתת הבעל. ועוד במקומות רבים, אולם אין זה "קנין" במובן הפשטני של המילה, שהרי הבעל אינו עושה מה שירצה באשתו, ואינו יכול למכרה כפי שניתן למכור עבד וכדומה, אלא מובן השורש "קנין" של אישה לבעלה, הוא קנין אישות, דהיינו שעל ידי פעולה של נתינת שווה פרוטה (או כנהוג כיום, טבעת) או פעולה קנינית אחרת, האישה יוצאת ממעמדה האישי של "פנויה" ונכנסת למעמד "אשת איש". ומשמעות קנינית זו היא כמובן רק מבחינת המעמד של האישה מבחינת איסורה החמור כלפי העולם, והיתרה כלפי בעלה.

ואם כי בודאי שנספחים לקנין זה גם עניינים ששייכים לקניני ממונות פשוטים, כגון זכות הבעל לזכות במציאה שמצאה אשתו, מכל מקום אין שייכות בין קנינים אלו לקנין האישה, שהרי גם הבעל מתחייב לאישה חיובים רבים בזמן הנישואים ובודאי שאין לומר שהבעל קנוי לאשתו. אין אלו אלא התחייבות בלבד.

לעניין השאלה השנייה, אם אבדה הכתובה, צריך לכתוב לאשתו כתובה חדשה, בנוסח מיוחד הנקרא "כתובה דארכסא" דהיינו נוסח לכתובה שאבדה, ואסור לשהות עם אשתו בלא כתובה, ולכן צריך להיזהר ללכת אצל תלמיד חכם אמיתי הבקיא בענייני כתובות שיכתוב להם נוסח שטר כתובה חדש ויחתמו עליו כראוי.

ובפרט נפוץ הדבר אצל אנשים שהיו רחוקים מן התורה, ואחר כך התקרבו יותר, ובדרך כלל הכתובה שנכתבה ביום הנשואים אבדה ואין לה זכר. ועל זוגות אלה לפנות לרב תלמיד חכם הבקי בסידור חופה קידושין, שיראה כיצד התנהלו הדברים, ובאם יש צורך, יכתוב להם כתובה חדשה, כמבואר.

תשובה: הכהנים, מוזהרים שלא להכנס לאהל שיש בו מת. וכמו שנאמר בתורה: "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו". מכאן שאסור הכהן להטמא למת. ואין האיסור רק בנגיעה במת לבדה, אלא אף הכניסה לאהל המת אסורה מן התורה. ובכלל אהל, כל חדר שהתקרה שבו מאהילה (עומדת מעל) על המת, אסור הכהן לעמוד שם. ואיסור זה הוא מן התורה.

ומכאן, שבבית חולים, שבודאי יש בו מתים, הרי שכל בנין בית החולים יכול להיות בבחינת "אהל המת", כיון שלא תמיד יש שם דבר החוצץ כדת וכהלכה בין החדר שנמצא בו מת, לשאר מסדרונות בית החולים. ודבר זה מצוי בפרט בבתי החולים מחוץ לארץ ישראל, שאין שם מודעות בכלל לענין זה.

ועתה נגש לדון בשאלה, האם מותר בכלל לכהן להכנס לבתי חולים בחוץ לארץ.

בראשית דברינו נזכיר, כי הלכה למעשה, אף על פי שאסור לכהן לגעת במת שאינו מישראל (אינו יהודי), מכל מקום, לדעת רבים מאד מרבותינו הפוסקים, מת שאינו מישראל, אינו מטמא בטומאת אהל. כלומר, אך ורק בטומאת "מגע" ממש, הוא מטמא כמת ישראל. אבל בטומאת אהל, אין המת הזה מטמא כלל. והנה הדבר ברור, שבחוץ לארץ, אין ודאות בכלל שהמתים הנמצאים כעת בבית החולים הם מישראל, ואדרבא, רוב המתים שם הם מאומות אחרות, שאינם מטמאים בטומאת אהל. נמצא שעצם האיסור להכנס לבית חולים בחוץ לארץ, אינו אלא לכל היותר בתורת "ספק", שמא יש באותו בית חולים מת מישראל.

ועתה נגש לנקודה נוספת בענין זה.

ביארנו, כי אסור לכהן להטמא למת. ואמנם, בזמן אבותינו הקדמונים, היה מצוי בידם אפר פרה אדומה, והיו רבים מבני האדם נזהרים כל ימיהם להשאר בקדושה וטהרה. וכך היו הכהנים טהורים רוב ימיהם מטומאת מת. מה שאין כן בזמנינו, שבלאו הכי כולנו טמאים בטומאת מת, שגם מי שלא נטמא למת בעצמו, מכל מקום בודאי נטמא לאדם אחר שהוא טמא למת ממש. נמצא שכולנו טמאי מתים. ואף הכהנים בזמנינו כולם טמאי מתים מיום הולדם. ומכל מקום, אף בזמן הזה, אסור לכהנים להטמא למתים, אף על פי שאין זה משנה מאומה מבחינתם, שהרי בלאו הכי הם טמאי מתים, מכל מקום, אסורים הם להוסיף טומאה על טומאתם. וכן דעת רבינו הרמב"ם ורוב הפוסקים, ומרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו.

אולם לדעת הראב"ד, הכהנים בזמן הזה אינם מוזהרים כלל על איסור טומאת מת, מכיון שבלאו הכי כולנו טמאי מתים. (ואמנם יש כמה פירושים בדברי הראב"ד, ולא נוכל להאריך בזה כעת.) וכתב מרן רבינו הגדול שליט"א, שאף על פי שאין הלכה כהראב"ד, מכל מקום, כיון ששיטתו אינה דחוייה לגמרי מן ההלכה, לכן אפשר לצרף את שיטתו ל"ספק ספקא". כלומר, ספק בתוך ספק. ונסביר את הענין.

מאחר שביארנו כבר, כי עצם השאלה באיסור הכניסה לבית חולים בחו"ל היא מחמת הספק, שמא יש שם מת מישראל. כעת הכלל הוא, שאם נמצא עוד ספק (בתנאים מורכבים מאד שלא נוכל להאריך בהם כעת), נוכל להקל באותו הענין מכח "ספק ספקא".

ובנדון שלנו, הלא יש בידינו ספק ספקא. ספק ראשון, שמא אין בבית החולים מת מישראל. ואף אם נאמר שיש כאן מת מישראל, עדיין יש בידינו ספק נוסף, שמא הלכה כדעת הראב"ד, שבזמן הזה אין הכהנים מוזהרים בכלל על טומאת מת.

לכן להלכה, יש להקל לכהנים להכנס לבתי חולים בחוץ לארץ, כל זמן שאין ודאות שיש שם מת יהודי. וכל זה דוקא במקום צורך. וכעין זה פסק הגאון רבי משה פיינשטיין ז"ל בשו"ת אגרות משה (חיו"ד ח"ב סימן קסו).

תשובת הרב יעקב ששון שליט"א.