גליון זה קדוש כדין שאר דברי תורה המודפסים,
נא לנהוג בו בקדושה ואחר מכן להניחו בגניזה.

הוי דן את כל האדם לכף זכות

בהיות ובימים אלו, ימי הספירה, נהגו ללמד פרקי אבות ברבים, וכן היה מנהגו של מרן הרב זצוק"ל, על כן נביא מעט מענינים  הנזכרים בפרקי אבות

נאמר בפרקי אבות (פ"א מ"ו), יהושע בן פרחיה אומר, עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות. ופירש רבינו עובדיה מברטנורא, כשהדבר שקול, ואפשר לדונו לכף זכות או לכף חובה, ואין האיש מוחזק לא לכאן ולא לכאן, יש לדונו לכף זכות. ולא לחשוד אותו חנם שעושה מעשה שלא כהוגן, שכן דרשו חז"ל (שבועות ל.), בצדק תשפוט עמיתך, הוי דן את חבירך לכף זכות. ואמרו רבותינו (שבת צז.), כל החושד בכשרים לוקה בגופו, שהרי משה רבינו כשאמר על בני ישראל "והן לא יאמינו לי", אמר לו הקדוש ברוך הוא, הבא ידך בחיקך, ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה היא מצורעת כשלג, ורק אחר כך שבה ידו להיות כבראשונה. והיה זה כענש על שחשד בכשרים, שהרי סוף דבר נאמר, ויאמן (ויאמינו) העם. וכן אמר לו הקדוש ברוך הוא, שהם מאמינים בני מאמינים. ומבואר בדברי רבינו עובדיה מברטנורא, שאם חבירו מוחזק כאדם ירא שמים בתכלית, יש לדונו לכף זכות אפילו באופן רחוק.

ובמעשה של חנה הנביאה כתוב, וחנה היא מדברת על לבה, ופירשו רבותינו, על עסקי לבה, שהיתה מתפללת עם תנועות ידים, והיה הדבר נראה מוזר בעיני עלי הכהן, ולכן חשד בה שהיא שכורה מיין, ואמר לה, עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך. ענתה ואמרה לו, לא אדוני, אשה קשת רוח אנכי, ויין ושכר לא שתיתי, אמרה לו, לא אדון אתה, ולא רוח הקודש שורה עליך, שדנת אותי לכף חובה ולא דנת אותי לכף זכות. ופירש הגר"א, כי עלי הכהן שאל אז באורים ותומים אודות האשה הנצבת על ידו, מה טיבה, ויצא לו "הכשר" מהאותיות המאירות שבחושן. וחשב עלי הכהן שפירוש האותיות "שכרה", שהיא שכורה מיין, וטעה בזה, שהיה לו לצרף האותיות באופן שיצא לו "כשרה", כי אשה כשרה היא, או כשרה אמנו שהיתה עקרה ומתפללת על בן שיהיה לה. והוא פענח האותיות שלא כהוגן, ולכן יצא לו שכרה. לכן אמרה לו, לא אדון אתה ואין רוח הקודש שורה עליך, כי בכדי לצרף האותיות כראוי, צריך השואל באורים ותומים להיות בעל רוח הקודש. וכשהבין עלי שטעה, ביקש סליחתה, וכמו שלמדו (בברכות לא:), מכאן שהחושד בחבירו צריך לפייסו. ולא עוד אלא שצריך לברכו, שנאמר, ויען עלי ויאמר לכי לשלום ואלהי ישראל יתן שלתך אשר שאלת מעמו.

ומכאן ילמד כל אדם, להרגיל עצמו במידה טובה, לדון את חבריו ואת בני ביתו לכף זכות, ולא יהיה קפדן וחשדן תמיד, רק יהיה נח עם הבריות, ודנם לכף זכות, להבין לנפשם של חביריו ומשפחתו, ויזכה על ידי זה שגם מן השמים ידונו אותו לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו במסכת שבת (קכז:), הדן את חבירו לכף זכות, דנים אותו מן השמים לזכות. ומעשה ברבי עקיבא, שנשכר (כפועל קבוע) אצל בעל בית אחד שהיה ירא שמים בתכלית, למשך שלוש שנים. והיו לו לאותו בעל בית נכסים מרובים. בערב החג אחר שלש שנים, בא לחזור לביתו, אמר לבעל הבית, תן לי שכרי ואלך לביתי ואזון את אשתי ואת בני, אמר לו אין לי מעות (כסף), אמר לו, אם כן תן לי בהמה או פירות, אמר לו אין לי, אמר לו תן לי כרים או כסתות, אמר לו אין לי, הפשיל רבי עקיבא כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל, בא בעל הבית לביתו של רבי עקיבא, ועמו משא של שלשה חמורים מלאים מאכל ומשקה ומיני מגדים, וכסף השכירות של רבי עקיבא. לאחר שאכלו ושתו, אמר לו בעל הבית לרבי עקיבא, כשאמרתי לך על כל מה שביקשת ממני, אין לי, במה חשדתני? אמר לו רבי עקיבא, לא חשדתי בך, רק אמרתי בלבי שכנראה הקדשת כל נכסיך לשמים, וההקדש אסור בהנאה ואינו שלך. נשבע לו בעל הבית ואמר לו, כך באמת היה, כי הקדשתי כל נכסי מפני שבני הורקנוס לא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חברי, התירו לי נדרי. ואתה, כשם שדנת אותי לכף זכות, כן ידינך הקדוש ברוך הוא לכף זכות.