הלכה יומית - www.HalachaYomit.co.il

כמה הוא שיעור הפת שצריך שיאכל כדי להתחייב בנטילת ידיים?

Thu, 24 Aug 2006 00:00:00 +0200

בעניין זה של שיעור הפת שמחויבים ליטול ידיים קודם אכילתו ישנן שלוש דרגות.

הראשונה, מי שאוכל פחות מכזית פת, דהיינו, פחות מעשרים ושבעה גרם פת, מעיקר הדין אינו חייב כלל בנטילת ידיים, והמחמיר ליטול ידיים גם בפחות מכזית תבוא עליו הברכה.

הדרגה השנייה, מי שאוכל יותר משיעור כזית פת, דהיינו יותר מעשרים ושבעה גרם פת, אך גם אינו אוכל פת כשיעור כביצה, שהוא חמישים ושש גרם, אדם זה חייב בנטילת ידיים, אך לא יברך על נטילה זו.

הדרגה השלישית, אדם שאוכל פת יותר משיעור כביצה, שהוא שיעור חמישים ושש גרם, חייב בנטילת ידיים, וגם חייב לברך על נטילת ידיים.

וכל מה שכתבנו שחייב ליטול ידיים בברכה אם אוכל שיעור כביצה פת, היינו שבשעה שנוטל ידיו, בדעתו לאכול פת בשיעור כביצה שמחייבו בנטילת ידיים בברכה. ואם כבר נטל ידיו בברכה מפני שהיה סבור שיאכל שיעור כביצה פת, ואחר כך בשעת הסעודה התחרט ולא רצה לאכול יותר, אינו מחויב לאכול כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה, שהרי בשעה שנטל ידיו כך היה בדעתו, ומכיון שכך, נתחייב בנטילת ידיים בברכה באותה שעה. ומכל מקום חכם עיניו בראשו לאכול בתחילה סעודתו פת שיעור כביצה, ואחר כך יאכל משאר מאכלים.

לקריאת השיעור באתר

דין נטילת ידיים לסעודה

Mon, 16 Jan 2012 00:00:00 +0200

תקנת נטילת ידיים לסעודה מצוה מדברי סופרים (כלומר, תקנת חכמים) ליטול את הידיים לפני סעודה שאוכל בה פת. ובמשנה במסכת עדיות (פרק ה) שנינו, שנידו את רבי אליעזר בן חנוך שפקפק בטהרת ידיים, ואף שפקפק על תקנת חז"ל מפני קושיות שהיו לו על טעם התקנה, מכל מקום נידו אותו כיון שמצוה לשמוע לדברי חכמים. טעמי התקנה, טעם ראשון משום "סרך תרומה" וטעם התקנה ליטול ידיים קודם הסעודה, הוא מפני כמה טעמים. וראשית עלינו להקדים ידיעה פשוטה. כי הנה בזמנינו, כולנו טמאי מתים, משום שכל אחד מאיתנו נכח בימי חייו בחדר שנמצא בו מת, או שנגע באדם אחר שהיה בחדר שנמצא בו מת. אבל בזמן שהיה מצוי ביד עם ישראל אפר פרה אדומה, והיה הדבר אפשרי להטהר מטומאת מת, רבים מאד מעם ישראל היו נזהרים תמיד לשמור על כל כליהם והמאכלים שלהם טהורים. ובפרט הכהנים, שנזהרו שכל מאכליהם יהיו טהורים ולא יגעו בשום טומאה, מפני שהיו הכהנים אוכלים תרומה, וכידוע, תרומה טמאה אסורה באכילה. ועתה לענין טעמי מצות נטילת ידיים לסעודה. הנה הטעם הראשון לתקנה זו, הוא מפני "סרך תרומה", כלומר, מכיון שהידיים עסקניות הן, ונוגעות בכל דבר, לפני שהיו הכהנים יושבים לאכול בסעודה, (בזמן שהיו נזהרים בטומאה וטהרה כאמור), היו צריכים ליטול את ידיהם, כדי שלא יטמאו את התרומה בנגיעתם. ובכדי שיהיו הכהנים רגילים בתקנה זו, גזרו גם על שאר שבטי ישראל (שאף הם השתדלו לאכול תמיד בטהרה), שכל האוכל פת, יטול ידיו קודם האכילה. וגם בזמנינו שאין הכהנים אוכלים תרומה, לא בטלה התקנה, כדי שיהיו רגילים ישראל כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו לאכול בטהרה. טעם שני, משום נקיות טעם נוסף לנטילת ידיים הוא משום שרצון הקדוש ברוך הוא שנתנהג בנקיות, שנקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות וקדושה, ולכן תקנו חכמים נטילת ידיים קודם הסעודה, שיתנהג אדם בנקיות, ולא יאכל כשידיו מלוכלכות. פירוש הבטוי "נטילת ידיים" והמקור ללשון "נטילה" יש בו כמה הסברים, והרשב"א (רבינו שלמה בן אברהם בן אדרת, מרבותינו הראשונים), בתשובה כתב, שלשון נטילה מלשון אנטל, שהוא שם הכלי שמחזיק בתוכו רביעית מים שהוא שיעור המים שצריך לנטילת ידיים. ובעל תוספות יום טוב (רבי יום טוב ליפמן הלר) כתב שנטילה מלשון לקיחה, ליקח המים, וכמו שאנו מברכים, על נטילת לולב. (ילקוט יוסף ח"ג).

לקריאת השיעור באתר

האם אפשר לעשות נטילת ידיים לסעודה בחדר האמבטיא או בבית הכסא?

Thu, 21 Jan 2010 00:00:00 +0200

מרן בשולחן ערוך (סימן ד) פסק, שהיוצא מבית הכסא ומבית המרחץ צריך נטילת ידיים. ומרן החיד"א כתב, שהוא משום רוח רעה השורה על הידיים, ושכן מבואר בזוהר הקדוש. ועל פי זה כתב שאפילו אם נכנס לבית הכסא ולא עשה שם צרכיו וגם לא נגע בבשרו, מכל מקום, על הכניסה בלבד שורה עליו רוח רעה, וצריך ליטול ידיו.

אלא שבבית המרחץ (אמבטיה) אין הדין כן, והנכנס לשם אינו צריך ליטול ידיו, שכן מוכח בגמרא במסכת שבת (מא.) שמותר לשתות מהמים שהיו בתוך בית המרחץ, ואילו היה חשש רוח רעה בבית המרחץ, לא היו מתירים לשתות שם כלל, שהרי רוח רעה שורה על אוכלין ומשקין, ומה שמרן כתב בשו"ע שהיוצא מבית המרחץ צריך נטילת ידיים, היינו דווקא כשרחץ בשרו שם, אבל על הכניסה בלבד, אין להצריך נטילת ידיים, וכן מותר ליטול ידיו בחדר האמבטיה, ויברך על נטילת ידיים בחוץ.

וכל זה בחדר אמבטיה שאין שם בית כסא. אבל כשיש שם בית כסא, אין להתיר ליטול שם ידיים. אלא אם כן בשעת הדחק, ואף על פי שיש פוסקים שסוברים שחדרי שירותים של זמנינו אין להם דין בית הכסא משום שהם נקיים תמיד, מכל מקום לכתחילה יש להחמיר בזה, שלא ליטול ידיים שם, ורק כשאין לו מקום אחר לנטילת ידיים, יכול להקל ליטול ידיים אף בבית הכסא, ויברך על נטילת ידיים בחוץ.

לקריאת השיעור באתר

מים שנפל לתוכן דיו, או חומר צובע אחר, פסולים לנטילת ידיים.

Wed, 27 Jul 2005 00:00:00 +0200

ט"ו באב

Wed, 09 Aug 2006 00:00:00 +0200

האם חייבים ללכת עם כיפה על הראש?

Mon, 11 Jul 2005 00:00:00 +0200

האם יש חיוב ללכת תמיד עם טלית קטן לקיים מצות ציצית

Wed, 28 Dec 2011 00:00:00 +0200

בגמרא במסכת פסחים (דף קיג ע"ב) שנינו, שבעה מנודים לשמים, ואחד מהם, מי שאינו מניח תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו. וכתבו התוספות, שיש מקום לומר שחייב אדם לקנות לעצמו בגד לציצית, בכדי להכניס עצמו לחיוב מצות ציצית, כמו שמצינו בגמרא במסכת סוטה (יד ע"א), שמשה רבינו היה מתאוה להיכנס לארץ ישראל כדי שיוכל לקיים מצוות התלויות בארץ.

ובמנחות (דף מא ע"א) אמרו, שכשמצא המלאך את רב קטינא שמתעטף בטלית הפטורה מציצית, (כלומר בגד שאין בו ארבע כנפות, כמו רוב הבגדים שלנו, שהם פטורים מחוטי הציצית בשוליים שלהם), הוכיחו ואמר לו: מצות ציצית מה תהא עליה? אמר לו רב קטינא, וכי אתם מענישים גם על ביטול מצות עשה, שהיא בשב ואל תעשה? (שהרי הוא מבטל מצות ציצית באפן שאינו עושה דבר בקום עשה), ענהו המלאך, כן, בשעת ריתחא ביום פקודה אנו עונשים גם על ביטול מצות עשה. וכתב המרדכי שם (סימן תתקמא), שדוקא מי שיש לו טלית של ארבע כנפות, ומחזר אחר עלילות להיפטר מן המצוה, כגון שעושה את אחת מארבעת הכנפות עגולה וכיוצא בזה, נענש על כך, וכמו שאמר המלאך לרב קטינא, שבשעת חרון אף מענישים גם על ביטול מצות עשה, וכל זה בימיהם שהיו רגילים להתעטף בטליתות שיש בהן ארבע כנפות, אבל בזמן הזה שאין דרכינו בבגדים של ארבע כנפות, אין בזה עונש כלל אם אינו מקיים מצות ציצית, ואפילו בשעת חרון אף אין מענישים על כך. ומכל מקום מצוה מן המובחר, לחזר אחת טלית של ארבע כנפות לקיים מצות ציצית.

ומן האמור מבואר שלדעת המרדכי אין חיוב ממש ללכת עם טלית קטן מצויצת בציציות, שלא אמרו בגמרא שמענשים על כך, אלא דוקא בזמן שיש לו בגד שהוא חייב בציצית, והוא הולך בדרכים עקלקלות להפטר ממצוה זו, אבל בזמנינו שרוב הבגדים שלנו פטורים מן הציצית, אין חיוב כלל ללכת בבגד עם ארבע כנפות בכדי להתחייב במצות ציצית. וכן כתב הרמב"ם (בפרק ג מהלכות ציצית הלכה יא) "אף על פי שאין אדם מחויב לקנות לו טלית של ארבע כנפות ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית, מכל מקום אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה גדולה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחויבת בציצית כדי לקיים המצוה, וביותר צריך להזהר במצות ציצית בשעת התפילה, וגנאי גדול הוא לתלמיד חכם שמתפלל ואינו מתעטף בציצית, ולעולם יזהר אדם במצות ציצית שהרי הכתוב שקל אותה כנגד כל המצוות כולם שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם". וכן פסקו הטור והשולחן ערוך (סימן כד).

ובגמרא במסכת שבת (דף קנג.) בכל עת יהיו בגדיך לבנים, זו ציצית. ואמרו בירושלמי (ברכות פרק א' הלכה ב') שכל הזהיר במצות ציצית זוכה ומקבל פני שכינה.

ובספר חסידים (לרבינו יהודה החסיד מגדולי הראשונים הקדמונים) כתוב, מעשה באדם אחד שאמר לו מת אחד בחלום שימות, ופעם אחת אמר לו התוודה (שיאמר וידוי) כי במהרה תמות, ועל כל חלום היה מתענה, ובתוך החלום היה אומר מזמור אליך ה' נפשי אשא, ואחר כך כל הוידוי כולו היה אומר בבכיה. וחלה ונטה למות, וראה כנגדו ענן בדמות אדם נושא משא גדול ובידו זהוב (מטבע חשוב) ודמות אדם אחר שמתעטף בטלית, ואמר, בזכות שאתה בחור ואתה מתעטף בציצית (טלית), והזהוב שנתת לתלמיד חכם העני, פדאוך מן המוות ותחיה, מיד הזיע וניצול והתרפא.

לכן אף שאין חיוב ללכת עם טלית קטן להתחייב במצות ציצית, מכל מקום ראוי ונכון מאד שכל אדם ישתדל לקיים מצוה יקרה זו, השקולה כנגד כל המצוות, וללבוש טלית קטן תחת בגדיו במשך כל היום. ונכון לחנך גם את הקטנים במצוה יקרה זו ולהלבישם טלית קטן (ובספר אליה רבה כתב שנכון להלביש טלית קטן לתינוק אחר גיל שלוש שנים ועל ידי כך יזכה לנשמה גבוהה).

לקריאת השיעור באתר

עין הרע

Wed, 30 Nov 2005 00:00:00 +0200

אם יש לחשוש מעין הרע

Thu, 01 Dec 2005 00:00:00 +0200

איך לינצל מעין הרע

Mon, 05 Dec 2005 00:00:00 +0200

בהלכות הקודמות הזכרנו שמצאנו בדברי רבותינו שיש מקרים שיש לחוש לעין הרע, ולכן גם נוהגים שאין להעלות לתורה שני אחים או אב ובנו בזה אחר זה, שלא יוזקו בעין הרע, שבכל דבר שגורם התפעלות עלול לשלוט שם עין הרע.

וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאפילו דרשן אשר חנן אותו ה' במתק שפתיים, פה מפיק מרגליות, ישמר ויזהר שלא תשלוט בו עין הרע, ובדרך סגולה יעשה מה שאמרו בגמרא במסכת ברכות (דף נה:) מי שנכנס לעיר שאין מכירין אותו כל כך, וחושש פן יתפעלו מרוב חכמתו, או מקולו הערב, וכיוצא בזה, וישימו עליו עין הרע, ישים בוהן ידו (האגודל) הימנית בידו השמאלית, ובוהן ידו השמאלית בידו הימנית, ויאמר: אני פלוני בן פלונית (שם אימו) מזרעו של יוסף אני בא, שאין עין הרע שולטת בו, שנאמר "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין", קרי ביה עולי עין, (שהם שולטים על העין, ואין העין שולטת בהם), אי נמי מדהנא (או גם מפסוק אחר רואים שאין העין שולטת בזרעו של יוסף), "וידגו לרוב בקרב הארץ", מה דגים שבים המים מכסים עליהם, ואין העין שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם.

ומה שאומר אדם "מזרעו של יוסף אני בא", אף על פי שבאמת הוא משבט אחר, מכל מקום, כל ישראל נקראו בניו של יוסף, כמו שנאמר בתהילים (עז. טז.) "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה", ובילקוט שמעוני (שמואל ב') נאמר על הפסוק הזה, וכי יוסף הוליד את כולם והלא יעקב הוליד? אלא יעקב הוליד, ויוסף כלכל את כל אחיו ובית אביו לחם לפי הטף, לפיכך נקראו כולם על שמו.

ובמסכת סנהדרין (דף צב.) אמר רבי אלעזר, לעולם הוי קבל וקיים (קבל לשון אפל ושפל, לבל יבליט את עצמו, וכמו שאמרה חנה (בברכות לא:) זרע אנשים, זרע מובלע בין אנשים לא חכם ולא טיפש וכו'), ומכל מקום כתב מרן הרב שליט"א, מי שחונן אותו ה' לשון לימודים, ויש לו כח השפעה לזכות את הרבים, ברוב חכמה ודעת, אין לו להמנע מכך מחשש עין הרע, ששומר מצוה לא ידע דבר רע, ומצוה אגוני מגנא ואצולי מצלא. ומי שלא מקפיד כל כך בעניני עין הרע, גם כן לא משפיע עליו עין הרע כל כך, כדברי הגמרא, מאן דלא קפיד, לא קפדינן בהדיה, ורק מהיות טוב כדאי לעשות הסגולה שהובאה בגמרא כנ"ל, כי עין הרע הוא ענין אמיתי, ולא כדברי הרבה מן החוקרים שמכחישים ענין ההיזק מעין הרע, שכבר השיג על דבריהם הרמב"ן והוכיח שיש מציאות של עין הרע בעולם.

ומרן החיד"א בספר ככר לאדן (דף רפ"ה ע"א) כתב, לדור ודור הודיע, כי העשב הנקרא "רודא" מועיל נגד עין הרע, ולבטל כשוף, ומרבני עיר הקודש ירושלים שמעתי מעשה נורא על זה, ויש שם קדוש "רוטה", ויכוין הנושא עשב הנזכר בשם זה, וטוב לו, ובלשון המשנה העשב הזה נקרא "הפיגם", ומועיל גם נגד מגיפה (הפיגם אותיות מגיפה).

לקריאת השיעור באתר

עשירי בטבת

Tue, 10 Jan 2006 00:00:00 +0200

שאלה: האם יש לענות אמן כאשר שומעים ברכה (או קידוש וקדושה) דרך הטלפון או הרדיו וכדומה?

Thu, 02 Mar 2006 00:00:00 +0200

יום העצמאות

Mon, 23 Apr 2007 00:00:00 +0200

יום ה' באייר, הוא היום שבו הוכרזה עצמאותה של מדינת ישראל. ונחלקו חכמי ישראל בדורות האחרונים לענין אמירת הלל ביום זה (כפי שאנו אומרים הלל בברכות בימי חנוכה וכדומה.) כי יש סוברים שבכלל אין מקום לאמירת הלל ולשמחה ביום הקמת המדינה. ויש סוברים שכל אחד רשאי לומר הלל ביום זה, להודות ולשבח את השם יתברך על ניסי הקמת המדינה. ויש סוברים שאף יש חובה לומר הלל ביום זה, וגם סוברים כי יש לברך על אמירת ההלל, ממש כדין ימי חנוכה.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א נדרש לנושא זה, והעלה שאף אם נכון לומר הלל, מכל מקום אין לברך על אמירת ההלל, משום שלא תיקנו רבותינו אמירת הלל בברכה אלא על נס שנעשה לכל ישראל ממש, שעמדו עליהם להרגם, והשם יתברך הצילם, אבל הניסים שנעשו במלחמת הקומימיות, שהצילנו השם יתברך מיד אויבינו ושונאינו שזממו להכחידינו, לא היו הניסים לכל ישראל, ולכן בודאי שאין לברך על אמירת ההלל ביום העצמאות.

וכתב להוסיף עוד טעם שאין לברך על ההלל ביום העצמאות, הגם שזכינו בעזרת ה' לגבור על אויבינו, מכל מקום, לגבי נס חנוכה, שקבעו רבותנו ימים אלו לימים טובים בהלל והודאה, אמרו בגמרא שתקנו כן מפני הנס של פך השמן שלא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליק שמנה ימים, וכתב המהר"ץ חיות, ולמה לא אמרו שהוא משום נס הנצחון של המעטים כנגד המרובים במלחמה? אלא הטעם, משום שנס זה אינו יוצא מגדר הטבע (וכמו שכתב הר"ן (חולין צה:) שכן מנהגו של עולם ששנים או שלושה אבירי לב יניסו הרבה מן המופחדים) ואין אומרים הלל על ניסים נסתרים אשר הקדוש ברוך הוא עושה עמנו בכל עת, מה שאין כן נס פח השמן, שהוא יוצא מגדר הטבע, ולכן תקנו הלל בימי חנוכה. והוא הדין בנידונינו שאף שזכינו בחסדי השם יתברך לנצח את אויבינו הרבים והעצומים, מכל מקום דבר זה לא יצא מגדר הטבע, ובפרט שבימי הקמת המדינה ומלחמות ישראל, כמה נפשות יקרות נפלו במערכות ישראל, ואם כי בסופו של דבר גברו ישראל, מכל מקום אין הדבר חורג מדרך הטבע ולכן אין לקבוע על כך הלל בברכה.

ועוד כתב מרן הרב שליט"א, שמלבד כל זה יש להוסיף, כי הן אמנם רבים ועצומים מגדולי הדור (בתקופת הקמת המדינה) ראו בהקמת המדינה "אתחלתא דגאולה", מכל מקום הואיל ועוד ארוכה הדרך כדי להגיע אל המנוחה והנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, ואין מבחינה מוסרית רוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור הלל בברכה, שהרי מנהיגי צבאות ערב עודם מאיימים לצאת למלחמה על ישראל, ואף כמה מדינות נאורות שהיו נחשבות כידידותיות לישראל, פנו עורף ולא פנים במלחמות שעברו עלינו. ומבחינה רוחנית אשר ירוד ירדנו אלף מעלות אחורנית, ועדים אני להתדרדרות מוסרית מדהימה, המתירנות גוברת, וההתפרקות משתוללת בראש כל חוצות, חוסר צניעות, בגדי פריצות, ספרי פורנוגרפיה, וסרטים מבישים, חילולי שבת בפרהסיא, פתיחת חנויות טריפה בממדים מבהילים, ועוד כהנה וכהנה, ועל הכל שאלפי ישראל, מתחנכים במוסדות חינוך לא דתיים, ולומדים להתנכר לכל קדשי ישראל, ולהיות ככל הגוים בית ישראל, עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים אשר לא יכילו המים, הלזה צפינו וקוינו במשך כאלפים שנות גלותינו? והרי כתב הרמב"ם "לא נתנבאו ישראל לימות המשיח אלא כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצות כראוי", ובימי המשיח תרבה האמונה והדעה והחכמה והאמת, שנאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, כי כולם ידעו אותי למקטנים ועד גדולים". ומסיבות אלה הרבה משלומי אמוני ישראל אשר רואים שעדיין שכינתא בגלותא, נוהגים שלא לומר הלל כלל ביום העצמאות, וטעמם ונימוקם עמם לרוב יגונם וצערם על מצבינו הרוחני אשר אנו נתונים בו כיום.

ואף כי באמת למרות כל הצללים שמעיבים על נס הקמת המדינה, ישנם אורות גדולים שאין לנו להתעלם מהם, כי מדינת ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם כולו, ורבבות מטובי בנינו עוסקים בתורה יום ולילה בישיבות הקדושות, ואף אצל המון העם אנו מוצאים אזן קשבת לשמוע תורה ודעת מפי גדולי ישראל, על כל פנים אין בכך די לומר שיש חיוב לומר הלל בברכה. וכן פסקו הגאונים: רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, רבי יצחק הרצוג, רבי צבי פסח פראנק, רבי ראובן כץ, רבי עובדיה הדאיה ורבי יעקב הדס, נשיאי הרבנות הראשית לישראל.

ולכן למעשה, הרוצה לומר הלל ביום העצמאות בלא ברכה, רשאי לעשות כן, ומכל מקום טוב לדחות אמירת ההלל עד סיום כל התפילה, משום שעל פי הסוד, אין להפסיק בין תפילת שמונה עשרה לשאר התפילה באמירת ההלל. (מלבד בימים שבהם ההלל הוא מתקנת רבותינו בגמרא,) ומכל מקום במקום שרוצים לומר את הלל מייד אחר חזרת השליח ציבור, אין למחות בידם, מפני שדבר זה אין בו איסור אלא על פי הסוד, ואין בכך איסור מן הדין ממש, אבל אין לברך על ההלל בשום פנים ואופן.

גם לענין ברכת שהחיינו ביום העצמאות, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאין לברך ברכת שהחיינו על עצם יום העצמאות, ויש בכך עון חמור של ברכה לבטלה, וכן פסקו כל נשיאי הרבנות הראשית לישראל שהוזכרו לעיל.

לקריאת השיעור באתר

הנהגת ההורים עם בניהם

Wed, 27 Jul 2011 00:00:00 +0200

שלא ידקדק אדם עם בניו יותר מדאי

כתב רבינו הרמב"ם, אף על פי שאדם חייב לירא מפני אביו ואמו מאד ולכבדם, מכל מקום אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, כדי שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויתעלם, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך.

אב שמחל על בזיונו

ומה שכתב הרמב"ם שאב שמחל על כבודו כבודו מחול, דבריו לקוחים מהגמרא במסכת קידושין (דף לב.) אמר רבי יצחק בר שילא, אמר רב מתנה, אמר רב חסדא, האב שמחל על כבודו כבודו מחול, דהיינו שאם רוצה האב לוותר לבניו על כבודו, רשאי לעשות כן. אבל על בזיונו אינו יכול למחול, וכגון שנותן רשות לבניו לקללו ולגדפו וכדומה, שהמקלל את אביו ואמו חייב סקילה, ולא שייך בזה נתינת רשות כלל.

ובכלל מה שאמרנו שהאב שמחל על בזיונו אין בזיונו מחול, נכלל גם, שאסור לאב לאפשר לבניו לקרוא לו בשמו הפרטי, כפי שיש איזה אנשים שהחלו לפרוץ גדר בענין זה, משום שקריאה לאביו בשמו, אף היא בכלל "בזיון" שלא שייך שאדם ימחל עליו.

והנה, אף על פי שהאיסור לקרוא לאביו בשמו, נובע מהחיוב לירא מהאב, והאב שמחל על מוראו מוראו מחול, כפי שביארנו כבר , מכל מקום, הואיל ואין רגילות כלל שיקראו הבנים לאביהם בשמו הפרטי, והדבר צורם מאד לכל אדם בר דעת, על כן נכלל ענין זה גם בכלל "בזיון", שכל הקורא לאביו בשמו, עובר על איסור מצד מה שאינו מתיירא מאביו (ועל זה שייך שאביו ימחל לו), ועוד עושה איסור מצד מה שמבזה את אביו, (ועל זה לא שייך למחול כלל כאמור).

האיסור להכות את הבנים כשהם גדולים בשנים

אמרו רבותינו בגמרא במסכת מועד קטן (דף יז.), המכה לבנו גדול חייב נדוי, דקא עבר משום לפני עור לא תתן מכשול. כלומר, המכה את בנו כשהוא כבר גדול בשנים, חייב נדוי, משום שהוא עובר על איסור של "לפני עור לא תתן מכשול", הואיל וטבע האדם שכאשר הוא סופג מכות, הוא נוטה להשיב מלחמה שערה. ולכן, אם יקבל הבן בגדלותו מכות מאביו או מאמו, הוא עלול בנקל להכשל באיסור חמור ולהכותם בחזרה. ולכן יש להזהר מאד, שלא להכות את הילדים כאשר הדבר עלול להביא לידי מכשול, משום שהם עלולים להחזיר מכות ממש, או לגדף, וכן כל כיוצא בזה, הכל לפי טבעו של הילד. (ובפרט זה נאריך יותר באופן מיוחד).

בן שהוריו מכבדים אותו במאכל ומשקה

נשאל מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, אודות בן הנכנס לבקר בבית הוריו, והם מגישים לפניו כיבוד, כוס קפה עם עוגיות ומגדנות, האם רשאי לקחת מהם, משום שרצונם של ההורים זהו כבודם, או שמא אינו רשאי. ולאחר משא ומתן בדברי הפוסקים בזה העלה, שרשאי הבן לקבל מידם מה שהם מגישים לפניו, אחר בקשת המחילה מכבודם על שטרחו בשבילו, אולם אם אביו תלמיד חכם, יסרב לקחת מידו, עד שיפציר בו לקבל, כדי להראות שהדבר קשה בעיניו על שטורח בשבילו, ורק אחר הפצרת אביו יקבל מידו עם בקשת מחילה ודברי פיוס.

חכם כבודו מחול

כשם שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול, כמו כן חכם (דהיינו, תלמיד חכם) שמחל על כבודו, כבודו מחול, אבל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. וכן ראשי תיבות "חכם" הם "חכם כבודו מחול", ו"מלך" ראשי תיבות "כבודו לא מחול" (בהיפוך האותיות "מלך").

לקריאת השיעור באתר

חיוב כיבוד הורים קפדנים, ובהורים המוחלים על כבודם

Sun, 31 Jul 2011 00:00:00 +0200

בהלכה מהשבוע שעבר הזכרנו את דברי הרמב"ם ומרן השולחן ערוך, שאסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עימהם,כדי שלא יביאם לדי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם,שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול.

וראוי להזכיר מה שכתב הגאון רבי חיים פלאג'י בספרו תוכחת חיים, ואלו דבריו: הנה שמעתי מכמה אנשים ריקים ופוחזים, שאינם מקימים מצות כבוד אב ואם, בטענה כוזבת, שזאת המצווה נאמרה רק כלפי אב ואם שהם נוחים ומראים חיבה לבניהם, ולא לגבי אב ואם שהם קפדנים, ומתערבים בכל דבר, ועושים מריבה עם בניהם, ומכבידים עליהם. וכל דבריהם הבל וריק, שאילו כן לא הייתה התורה צריכה להזהיר על כבוד אב ואם, כי מאחר והם הביאוהו לעולם, האכילוהו והשקוהו והלבישוהו עד שגדל, חייב להחזיק להם טובה ולכבדם כל ימי חייו, ואפילו אם הם אנשים זרים, משום הכרת הטוב אשר גמלו לו בימי נעוריו, וכבר אמרו חז"ל שכל הכופר בטובתו של חבירו כאילו כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא, ובעל כרחך שהוצרכה התורה להשמיענו, שאפילו אב ואם שהם קשוחים וקפדנים וקשים במידותיהם, אף על פי כן צריך לכבדם ולירא מהם יראת כבוד, וכל שכן לא להתריס בפניהם ולצערם.

והוסיף עוד מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, כי כל הירא את ה' ילך אצל הוריו בערב יום הכיפורים, וינשק ידיהם ויבקש מהם מחילה אם פגע בכבודם במשך השנה, וכתב רבי יוסף חיים מבבל, שזהו חיוב גדול על כל אדם, ומי שאינו עושה כך נקרא חוטא, ומזלזל בכבוד אביו ואימו, שאם בסתם עבירות שבין אדם לחבירו חייב לפייס את חבירו ולבקש ממנו מחילה קודם יום הכיפורים, כל שכן מאביו ואימו, שאין אדם ניצול מחטא זה כמעט בכל יום מימות השנה. ( וכבר הזכרנו עניין זה בהלכות עשרת ימי תשובה.)

וכתב עוד מרן הרב שליט"א, כי ראוי לכל בן שהוא חכם לב, שייקח מצוות יקרות אלו, לכבד אביו ואימו כמיטב יכולתו, ולשמח לבבם ולעשות רצונם, וככל היוצא מפיהם יעשה, ומדה כנגד מדה, שאף הוא יזכה לבנים הגונים שישמחוהו בחכמתם ובתורתם. ואפילו אם הם מוחלים לו על כבודם, מכל מקום כתב בספר חסידים, שאם מחל האב על כבודו, כבודו מחול רק בדיני אדם, אבל בדיני שמים חייב, וגם הרדב"ז כתב שאף כשהאב מוחל, מכל מקום אם הבן מכבדו מקיים בזה מצות התורה, ואמרו ביומא (פו.) בזמן שאדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, ראו פלוני שלמד תורה כמה מעשיו מתוקנים, ועליו נאמר, ישראל אשר בך אתפאר. וכל זה מסב נחת רוח להורים ובכבודם יתימר.

לקריאת השיעור באתר

דין הכאת ילדים

Thu, 28 Jul 2011 00:00:00 +0200

אמרו בגמרא במסכת מועד קטן (דף יז.), ששפחתו של בית רבי (דהיינו שפחה שהייתה עובדת בביתו של רבינו יהודה הנשיא) ראתה אדם אחד שהיה מכה את בנו גדול, כלומר, בן שאינו ילד קטן כל כך, אמרה, יהיה אותו איש מנודה, משום שעובר על "ולפני עור לא תיתן מכשול". ופירש רש"י, שכיון שאותו בן לא היה קטן, ואביו מכהו, עלול הוא לבוז ולזלזל באביו, נמצא שאביו מכשילו באיסור. ואמרו שם בגמרא שחכמים לא נהגו קלות ראש בנידוי זה במשך שלוש שנים. וכבר הזכרנו בקצרה את דברי הרמב"ם, שאסור לו לאדם להכביד עולו על בניו יותר מדאי, בכדי שלא יכשילם באי קיום מצות כבוד אב ואם. וכל שכן שלא יכה את בניו יותר מדאי, שבכך הוא עלול להכשילם יותר באיסורי תורה. ומרן השלחן ערוך פסק כן להלכה, שאסור לאב להכות את בנו גדול, פן יתריס כנגדו, ויחזיר לו, ונמצא עובר על לפני עור לא תיתן מכשול. ופשוט הדבר, שאין חילוק בזה בין בנו לבתו. וכתב הרמ"א, שמה שנאמר מכה בנו "גדול", אין הכוונה בן שלוש עשרה, אלא מגיל עשרים ושתים שנה, שאז עשוי להתריס כנגד אביו. אולם דברי הרמ"א אינם נכונים אלא לפי דורו, שאז היו הילדים מתנהגים בהכנעה רבה בפני הוריהם, אבל בזמנינו שגדלה החוצפה, בלי ספק יש איסור להכות את בנו אף בגיל צעיר יותר, וכמו שכתב הריטב"א, וזו לשונו: ונראים הדברים דלא גדול, גדול ממש, אלא הכל לפי טבעו, שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשה, ואפילו אינו בר מצוה עדין, אין ראוי להביאו לידי מכה אביו או מקלל אביו, אלא ישדלנו בדברים. עד כאן. וכן פסק מרן רבינו הגדול שליט"א.

וכתב הרמב"ם, שמלמד תינוקות (דהיינו ילדים קטנים, שבזמן חז"ל נהגו שהיה מכה את הילדים כדי לחנכם) מכה את התלמידים ברצועה קטנה כדי להטיל עליהם אימה, ואינו רשאי להכותם מכת אויב מכת אכזרי, לכן לא יכה אותם בשוטים או במקלות. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שבודאי שכן הדין לגבי אביו גם כן, שעליו להתנהג עם בניו בנחת, כרחם אב על בנים.

ובספר פלא יועץ (להגאון רבי אליעזר פאפו שהיה רב בסיליסטא מחוז דוברוג'ה לפני כמאתיים שנה בקירוב) כתב, שאפילו הבן קטן, כל שיודע בו שאינו מקבל מרות, כמו בדורות הללו שגדלה החוצפה, ובן בועט באביו, צריך דעת מיושבת לאב ולאם שלא ידברו אל בניהם אלא בלשון רכה.

וכתב עוד מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שגם כשראוי להכות הקטן לחנכו, טוב שלא יכהו בשעת כעסו, שלא יכנו יותר מן הראוי מחמת כעסו עליו, והמכה את בנו שלא לצורך גודל עוונו מנשוא, שהרי המרים יד על חבירו נקרא רשע, וגם צריך לנהוג בחכמה שלא לבוא חלילה למצבים קשים, כמו שנמצא בכמה מקרים שהלכו בנים והלשינו למשטרה על הוריהם שמכים אותם וכדי בזיון וקצף.

ומן הראוי לציין, שיש מחכמי דורינו (כהצדיק רבי שלמה וולבה זצ"ל) שסברו שבזמנינו אין להכות את הבנים כלל, משום שעל ידי זה נוצר קשר לא בריא ולא חם בין הילדים להוריהם, ויש לכך השלכות כבדות משקל לכל חיי הילדים. והנסיון הוכיח, שהורים שחינכו את בניהם במשטר נוקשה ובלי פשרות, הגיעו בדרך כלל לראות בנים ובנות הסרים מן הדרך ובועטים בכל הקדוש והיקר להוריהם. וזאת מלבד הריחוק הנפשי שיש בין הילדים להוריהם, וחוסר המעורבות של ההורים בחי הילדים, וכל זאת משום שילד בן דורינו לא יוכל להרגיש הזדהות עם אדם שמחנך אותו בנוקשות. ולעומת זאת, ההולך עם בניו לאט לאט, במתינות ונחת, מתוך סבלנות והבנה, זוכה לקשר חיובי יותר עם הילדים, כך שגם עם התבגרותם יוכל למצוא נתיבות ללבבם להשפיע עליהם בדרך נכונה לעלות במעלות טובות.

על כן כל אחד יזהר לנהוג בחכמה ובתבונה בחינוך בניו ובנותיו, ויתפלל להשם יתברך שינחהו בדרך נכונה לזכות לרוות נחת מבניו ובנותיו, וגם על האם מוטלת החובה להתחנן לפני הקדוש ברוך, שיזכו לגדל בניהם לתורה וליראת ה', וכל רואיהם יכירון כי הם זרע ברך ה'.

לקריאת השיעור באתר

דין אב שאסר על בנו לדבר עם פלוני ודין כיבוד אחים גדולים ועוד

Tue, 12 Jul 2011 00:00:00 +0200

כתב הרא"ש בתשובה (כלל טו סי ה), אב שציוה לבנו שלא ידבר עם אדם אחד, מחמת איזה סכסוך וכדומה, ונפטר אביו, ורוצה הבן להתפייס עם אותו אדם, אלא שחושש לצוואת אביו, אין לו לחוש לצוואתו, משום שאב שציוה את בנו לעבור על דברי תורה אסור לבן לשמוע לאביו בזה, והרי אמרו בגמרא במסכת פסחים (קיג:) שאסור לשנוא שום יהודי אם לא שיראהו עובר עבירה במזיד, ואב זה ציוה את בנו לעבור על דברי תורה, ולכן אין לבן לשמוע לאביו בעניין כזה. וכן פסקו הטור ומרן השולחן ערוך. אמרו בגמרא במסכת כתובות (קג.) נאמר בתורה "כבד את אביך ואת אמך", ולכאורה יכלה התורה לומר "כבד אביך ואמך" ולכן דרשו רבותינו מילת "את" הראשונה לרבות חיוב כבוד אשת אביך, אף על פי שאיננה אמך, "את" השנייה באה לרבות בעל אמך אף על פי שאינו אביך, והאות וי"ו של "ואת" באה לרבות אחיך הגדול. ולכן חייב לכבד את אשת אביו ואת בעל אמו, וכן חייב לכבד את אחיו הגדול. וכתב הרא"ש בתשובה, שאין חילוק בין אח גדול מאביו לאח גדול מאמו. וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאין חילוק בזה בין אחיו הגדול לאחותו הגדולה, שבשניהם יש דין כיבוד. וכתב הרמב"ם, שחיוב כבוד אח גדול אינו מן התורה אלא מדברי רבותינו, משום שחיוב כבוד אשת אביו ובעל אמו נלמד בגמרא ממה שכתוב "את", וככתובים מפורשים נחשב הדבר, אבל אחיו הגדול שלא נתרבה אלא מדרשא של אות ו', לא חשיב ככתוב מפורש בתורה אלא מדברי רבותינו. נחלקו הפוסקים אם יש חיוב לכבד את אחיו או אחותו הגדולים גם לאחר מיתת ההורים, כי כתב הרמב"ן, שטעם חיוב האחים הגדולים הוא מפני כבוד ההורים, שגנאי הוא להורים שלא יתכבדו ילדיהם, אבל לאחר מיתת ההורים לא שייך טעם זה. ויש מחמירים בזה. כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאף על פי שאסור לקרוא לאביו בשמו, וכפי שכבר כתבנו לפני כמה הלכות, מכל מקום נראה שאין איסור לקרוא לאחיו הגדול בשמו, ואחד הטעמים בזה הוא משום שאיסור קריאת אביו בשמו אינו נובע ממצות "כיבוד" אב ואם, אלא ממצות "מורא" אב ואם, ולגבי אחיו הגדול לא מצינו חיוב מורא אלא רק חיוב כיבוד. חייב אדם לכבד את חמיו, ולמדו כן ממה שדוד המלך (שהיה חתנו של שאול) קרא לשאול "אבא", שנאמר "ואבי ראה גם ראה" (בשמואל א' כד יב) והחיוב הוא לקום לפניו ולהדרו, וכשעולה חמיו לספר תורה יעמוד לכבודו כל זמן עלייתו לתורה, וכמו שביארנו לגבי האב. ולא יקראנו בשמו אלא עם תואר "רבי" פלוני.

לקריאת השיעור באתר

איסור קללת אדם מישראל

Sun, 04 Jun 2006 00:00:00 +0200

ערכאות של גויים

Mon, 05 Jun 2006 00:00:00 +0200

מעמד בתי המשפט במדינת ישראל

Tue, 06 Jun 2006 00:00:00 +0200

איך יש לנהוג כשבא לתבוע את חבירו והלה מסרב להופיע בפני בית דין רבני

Wed, 07 Jun 2006 00:00:00 +0200

מצות הנישואין, ולאיזה איש להנשא

Thu, 08 Jun 2006 00:00:00 +0200

ל"ג בעומר

Mon, 15 May 2006 00:00:00 +0200

תרגום לשיר השירים

Thu, 06 Jul 2006 00:00:00 +0200

אונאת דברים

Sun, 01 Nov 2009 00:00:00 +0200

שנינו במשנה במסכת בבא מציעא (דף נח:) כשם שיש אונאה במקח כך יש אונאה בדברים (זאת אומרת, שכשם שיש איסור להונות ולרמות את חבירו בעניני מקח וממכר כך יש איסור באונאת אדם בדברים, כגון לקנטר אותו ולצערו אפילו בדבורים בלבד), שנאמר (ויקרא כה.) "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך". וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון (שאונאה בעניני ממון, יכול להשיב הסך שנמצא אצלו שלא כדין, אבל אם מצער את חבירו בדברים, לא יוכל להשיב לחבירו את העגמת נפש שגרם לו). ובגמרא שם אמר רב חסדא, כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה, שהצועק לה' יתברך מתוך צער שנגרם לו על ידי אחרים, ה' שומע צעקתו.

ועוד אמרו שם בגמרא, שבמיוחד יש להזהר באונאת הגר, לפי שהוזהרנו על כך בכמה מקומות בתורה. ולפיכך אסור לומר לגר שנתגייר ובא ללמוד תורה, "פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, יבא לדבר בדברי תורה שנתנה מפי ה'?!" משום שעל ידי כן מצטער הגר שמבזים אותו בדברים אלו, והרי זו אונאת דברים.

ולעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה. דהיינו, שמכיון שאסור להונות אדם בכדי שלא יצטער, נמצא אם כן שאיסור אונאה תלוי בצערו של זה שהונו אותו, והאשה בדרך כלל רגישה יותר מן האיש ויותר בנקל יכולה לבא לידי בכי מתוך צערה העמוק, ולכן צריך אדם להזהר מאד שלא לצער את אשתו בדרך אונאה, משום שהיא קלה להצטער מפני דבריו, והחטא תלוי בצוארו. וכן פסקו הטור ומרן השולחן ערוך.

וידוע הדבר שענין הקפדתה וצערה של אשה הוא חמור מאד ועלול לפעול פעולה קשה אף בלא כוונתה, וכמו שאמרו בגמרא במסכת כתובות (דף סב:) שרב רחומי (שם חכם) היה לומד תורה אצל רבא, והיה בית מדרשם נמצא בעיר מחוזא, והיה נוהג רב רחומי לבא לביתו רק פעם אחת בשנה, בערב יום הכפורים (שכך היה מנהגם של כמה תלמידי חכמים שהיו עדיין צעירים מאד). ופעם אחת מתוך גודל עיונו בתלמודו נתעכב. והיתה אשתו מחכה לו בקוצר רוח מתי יבא, שהיו לה אליו געגועים עזים. לבסוף מרוב צערה שחשבה שכבר לא יגיע בעלה, זלגה דמעה אחת מעינה, ובעלה באותו זמן היה יושב במקום גבוה, ומחמת הצער שגרם לאשתו, נפל בעלה ומת. נמצינו למדים כמה גדול כוחה של דמעה שבאה מתוך צער. (ובפרט לגבי רב רחומי שהרי הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ולכן פגעה בו כל כך מדת הדין).

ובגמרא (דף נט.) אמר רבי חלבו, לעולם יהא אדם זהיר בכבודה של אשתו שאין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר (בראשית יב.) "ולאברהם הטיב בעבורה" דהיינו בשביל שרה אשתו. וכן אמר רבא לבני העיר מחוזא, כבדו נשותיכם שמתוך כך תתעשרו. ובהלכות הבאות יבוארו אם ירצה ה' פרטי דינים אקטואלים בעניני אונאת דברים.

לקריאת השיעור באתר

הלכות אונאת דברים

Mon, 02 Nov 2009 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת

נתבאר איסור אונאת דברים בין אדם לחבירו ובין איש ואשתו, ולהלן יבוארו פרטי דינים בעניני אונאת דברים, כפי שפסק מרן השולחן ערוך.

בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נח:) תנו רבנן "לא תונו איש את עמיתו", באונאת דברים הכתוב מדבר אף על פי שאינה אונאת ממון, וכיצד היא אונאת דברים? לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים. ופירוש הדבר, שאסור לשאול אדם בכמה כסף הוא מוכן למכור חפץ מסויים כשאין כל כוונה לקנותו. וכגון אדם הנכנס לחנות שנמכר בה מוצר מסויים, והוא כלל אינו מעונין לקנות כעת את אותו מוצר, אך הוא מעוניין לדעת מה מחירו סתם לשם התענינות כללית, אסור לו לשאול את המוכר למחיר המוצר, שהרי המוכר סבור שתהא תועלת בתשובתו, שאולי יקנה ממנו השואל את המוצר, והאמת אינה כן, נמצא שהשואל עובר על אונאת דברים כלפי המוכר.

אם היה חבירו בעל תשובה, לא יאמר לו: "זכור מעשיך הראשונים", שמזכיר לו עוונותיו ומצערו בחינם, שהרי הוא בעל תשובה, וכן לא יאמר לבן גרים: "זכור מעשה אבותיך", שגם בכך הוא מקנטרו ומצערו שלא כדין וכבר הזכרנו

בהלכה הקודמת

את דברי הפוסקים שלענין אונאת גר הדבר חמור יותר מפני שהוזהרנו בכמה מקומות בתורה על כך.

בספר איוב מובא, שכשבאו על איוב יסורים קשים ומרים, אמרו לו חביריו "הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך, זכר נא מי הוא נקי אבד", פירוש שאמרו לו חביריו לאיוב, שכל הייסורין באו עליו מפני עוונותיו, ובכך הם ציערו אותו והוסיפו צער לצערו. ובגמרא אמרו שלא יאמר אם כך לחבירו כשבאים עליו צרות ויסורין, שהרי גם זה בכלל אונאת דברים, וכן פסק מרן בשולחן ערוך. אולם בספר פרישה כתב, שמכל מקום, חביריו של איוב צדקו במה שאמרו לו כן, מפני שהוא היה מצדיק את עצמו וחשב שהקדוש ברוך הוא נהג עמו בעוול חס ושלום, ולכן הם הוצרכו להשיבו שהיסורים בודאי באו על עוונותיו.

לקריאת השיעור באתר

מכנה שם רע לחבירו

Tue, 03 Nov 2009 00:00:00 +0200

בהלכות הקודמות

ביארנו שיש איסור להונות את חבירו בדברים, כלומר בדיבורים.

בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נח:) אמר רבי חנינא, כל היורדים לגיהנם עולים (כל הרשעים שדנים אותם בשמים לגיהנם, סוף דבר שאחרי איזה זמן שקצבו להם לפי מעשיהם, הם עולים ויוצאים מגיהנם, וכמו

שהזכרנו

, בהלכות כבוד אב ואם, שאין דנים אדם לגיהנם יותר משנים עשר חודש). חוץ משלושה שיורדים לגיהנם ואינם עולים, ואלו הן: הבא על אשת איש, המלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו.

והקשו בגמרא, מכנה היינו מלבין, כלומר לשם מה שנינו גם "המלבין פני חבירו ברבים", וגם "המכנה שם לחבירו"? והלא כל מכנה שם לחבירו ממילא הוא מלבין פני חבירו ברבים.

ותירצו בגמרא, שאפילו באופן שהמכונה בשם, רגיל שמכנים אותו כך, ואינו מתבייש בכך, כגון אדם שכל העולם קוראים לו "הצהוב" וכדומה, מכל מקום יש איסור לכנותו בשם זה, מכיון שהמכנה מתכוין לביישו, וכל העושה כן אינו עולה מגהינם לעולם.

וברור הדבר ששורש האיסור בכינוי שם רע לחבירו, הוא מכלל איסור "אונאת דברים" שנתבאר

בהלכות הקודמות

, וכן פסק מרן בשלחן ערוך בזו הלשון: יזהר שלא לכנות שם רע לחבירו, אף על פי שהוא רגיל באותו כינוי, אם כוונתו לביישו, אסור.

ומכאן יש להתעורר אודות אלו הנוהגים לכנות חבריהם בשמות שונים, ובפרט אצל הנערים בבתי הספר וכיוצא בזה, שרגילים הרבה פעמים בעוון זה, כאשר מתחיל להשתרש כינוי כלפי אחד מבני הכיתה, ויש בזה איסור חמור כמבואר, וכמה פעמים נגרם בשל כך צער ועגמת נפש, ולעתים אף נזק ממש, לאלו שנתכנו בכינויי גנאי כאלה ואחרים, והעוון רובץ על הראשונים שהחלו בדבר מגונה זה, ואשרי מי ששם סוף לענין רע כזה.

ולענין מה שכתבנו שהמכנה שם לחבירו אין לו חלק לעולם הבא, כתב רבינו הרמב"ם, שמה שהפליגו חכמים כל כך בעונש המכנה שם רע לחבירו, היינו דוקא ברגיל בכך, כלומר מי שדרכו לכנות שם רע לחבירו הרבה פעמים, ולכן אין לו חלק לעולם הבא, אבל הנכשל בכך באקראי, באופן חד פעמי, אף על פי שחטאו גדול, יש לו חלק לעולם הבא. ומובן שצריך לפייס את חבירו ולשוב בתשובה על כך, כמו

שביארנו

בהלכות תשובה.

לקריאת השיעור באתר

רמאות וגניבת דעת

Wed, 16 Dec 2009 00:00:00 +0200

אסור לרמות בני אדם בעניני מקח וממכר או לגנוב דעתם. כגון אם יש לו מום במקחו צריך להודיע ללוקח. ולמשל, אדם שבא למכור את דירתו, ויודע שתקרת הבית מלאה רטיבות מחמת פיצוץ צינור המים הנמצא שם, אבל מכיון שתקרת הבית נצבעה לאחרונה, ענין הרטיבות אינו ניכר כלל. אותו אדם בשעה שבא למכור את דירתו, מחוייב להודיע לקונה על ליקוי חמור זה, ואף על פי שבמניעת המידע על הרטיבות אין כאן לכאורה איסור גזילה ממש, שהרי הקונה טועה מעצמו, והמוכר לא לקח ממנו מעות במרמה, מכל מקום יש בזה איסור אונאה וגניבת דעת והדבר אסור בהחלט. אולם יש ליקויים קלים שאין חיוב גמור להעיר את תשומת לבו של הלוקח אודותם, ובכל מקרה כזה יש להתיעץ עם תלמיד חכם מומחה בעניני ממונות.

כשם שאסור לגנוב דעת הבריות, כמו כן אסור לגנוב דעתם של גוים וככל האמור לעיל. וכל מה שדברנו עד כאן הוא בענין גניבת דעת בעניני מקח וממכר ועניני ממון, אבל יש איסור נוסף, והוא גניבת דעת בדברים בלבד, דהיינו אפילו בענין שאין לו כל משמעות ממונית, אסור לגנוב דעת הבריות בו. וכגון שמראה לחבירו שעושה בשבילו ואינו עושה, למשל אדם שמפציר מאד בחבירו שיסעוד עמו (שישב עמו לסעודה) והמפציר יודע שחבירו לא יסכים לשבת עמו, מחמת שממהר וכדומה, ובכל זאת הוא מרבה בהפצרות בכדי להראות כאילו הוא מאד חפץ לכבד את חבירו בסעודה, הרי זה גונב דעתחבירו, ואסור לעשות כן, והרבה טועים בדברים אלו מחסרון בקיאות בהלכה. וכתב הסמ"ע, (הוא הגאון בעל "ספר מאירת עיניים" על שלחן ערוך חושן משפט. ובעל ספרי דרישה ופרישה על כל חלקי השלחן ערוך), שמכל מקום אם אומר לחבירו שישב לסעוד, אבל אינו מפציר בו, אלא נוהג כדרך שהעולם נוהגים להציע באדיבות שישב, אין בכך כלום, אף על פי שיודע שלא ישב, משום שאם אינו מציע לו בכלל לאכול, נראה הדבר כבזיון. ולכן באופן כזה מותר.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר לאכול ביצה או שום או בצל ששהו כשהם קלופים כל הלילה?

Tue, 10 Feb 2009 00:00:00 +0200

בגמרא במסכת נדה (דף יז.) אמר רבי שמעון בר יוחאי, חמישה דברים העושה אותם מתחייב בנפשו ודמו בראשו (כלומר שמביא את עצמו לידי סכנה), ואחד מהם, האוכל שום קלוף או בצל קלוף או ביצה קלופה שעבר עליהם הלילה. מבואר שיש איסור לאכול שום או בצל או ביצה שעבר עליהם כל הלילה כשהם קלופים.

ומבואר בדברי הפוסקים, שטעם הדבר שיש סכנה באכילת דברים אלו שנקלפו ועבר עליהם הלילה, הוא מפני ששורה עליהם רוח רעה שעלולה לגרום נזק. (וגם אם הדברים אינם נראים כן במבט פשוט, שרבים אינם נזהרים בזה, ואין אנו רואים שהם נזוקים, מכל מקום, אם כך היא קבלת רבותינו יש לקבלה וכמה תירוצים בדבר ואין כאן מקום להאריך).

אולם בהגהות מרדכי (לרבינו מרדכי בר הלל, מרבותינו הראשונים, ונהרג על קדוש השם בנירנברג לפני כשבע מאות שנה). נשאל על כך שבארצותיהם לא היו נזהרים מאכילת ביצה קלופה, וכתב שאין נזהרים בזה לפי שבזמנינו לא מצויה רוח רעה שמזיקה כמו שהיתה מצויה בזמן התלמוד. וכן כתב המהרש"ל (רבי שלמה לוריא, מגדולי פוסקי אשכנז לפני כארבע מאות שנה). שכל מה שהזהירו חז"ל משום רוח רעה, בזמנינו אין לחוש לזה, לפי שלא מצויה בינינו רוח רעה. ועל דבריהם סמכו כמה מפוסקי האשכנזים. אולם מדברי התוספות במסכת שבת (דף קמא.) נראה שהם סוברים שיש לחוש לטעם של רוח רעה במקום שהזהירו חז"ל, אף בזמנינו. (ואף אם אין הרוח רעה מצויה כל כך כמו בזמן חכמי התלמוד, מכל מקום היא שכיחה קצת). וכן מצינו בדברי הפוסקים, שבמקומות רבים חששו מפני אזהרות חז"ל אלו, ולא סמכו על דברי המרדכי והמהרש"ל בזה. וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שיש להזהר שלא להניח שום קלוף או בצל קלוף וביצה קלופה, באופן שיעבור עליהם הלילה, מפני שרוח רעה שורה עליהם, אבל אם כבר עבר עליהם הלילה, אין לאסור את אכילתן, מפני שיש לסמוך על דברי המרדכי והמהרש"ל, אבל לכתחילה אין לעשות כן, וכאמור.

ויש אופן להקל בזה לגמרי, אם עירבו את השום והבצל הקלופים עם דברים אחרים, כגון בסאלט או תבשיל, שאז לא שורה עליהם רוח רעה כלל. וכן המנהג להקל בזה. וכן פסק מרן הרב שליט"א.

לקריאת השיעור באתר

דברים הגורמים לשכחה

Mon, 14 Aug 2006 00:00:00 +0200

סכנה בלקיחת המזוזות מן הבית

Tue, 15 Aug 2006 00:00:00 +0200

קבלת פסקי מרן השולחן ערוך ורבינו משה איסרליש

Tue, 29 Aug 2006 00:00:00 +0200

נודע הדבר, שברוב עניני ההלכה פוסקים הספרדים ובני עדות המזרח על פי דעת מרן רבינו יוסף קארו זלה"ה, ורוב פסקי מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א מבוססים על הכרעותיו של מרן רבינו יוסף קארו זלה"ה, ועדות האשכנזים (בפרט בחוץ לארץ) פוסקים בדרך כלל על פי דעת רבינו משה איסרליש הרמ"א זלה"ה. ונזכיר בקצרה קצת מדברי הפוסקים בענין זה, על פי מה שכתב בזה מרן הרב שליט"א בכמה מקומות, וזאת גם לבקשת רבים ממנויי "הלכה יומית".

כתב הגאון רבי אליהו בן חיים (המכונה "מהראנ"ח", מגדולי רבותינו הספרדים בטורקיה סמוך לזמן מרן) שרבינו יוסף קארו נתקבל עלינו לרב ללכת אחר הוראותיו. (ושורש הדבר הוא משום שמרן בחייו היה הרב שעל פיו פסקו כל בני ספרד, וקבלו עליהם את הוראותיו אף אחרי פטירתו, ולא היו חולקים על פסקיו כלל, להוציא מקרים בודדים שיש שפסקו להחמיר נגד דעת מרן). וגדול חכמי איטליה מהר"י מינץ כותב על מרן שכבר נתפשטה חכמתו הרחבה והוראותיו בכל העולם, לא היתה קריה אשר שגבה ממנו, עד אשר נוכל לומר בלי גוזמא, שמזמן הרמב"ם והרמב"ן ועד היום לא נמצא כמוהו בישראל להגדיל תורה ולהאדירה. ורבינו הרמ"א, ראש וראשון לפוסקי האשכנזים, בתשובה למרן הבית יוסף כותב אליו: באתי להשיב מפני הכבוד לדברי מורינו ורבינו הרב הגדול רבי יוסף קארו יצ"ו (ישמרהו צור ויחיהו), אשר מימיו אנו שותים מכדו וקנקנו, אתפלל אל ה' שיאריך ימי מורינו ורבינו נשיא אלוהים בתוכינו, והנני אומר מתניתא דמר וספרו קא מתנינא (והנני אומר את דברי תורתו של מרן ובספריו אני לומד), וחלילה להמרות דברי מעלת כבוד תורתו, שכל החולק עליו כחולק על השכינה.

ומכל מקום בהרבה מקומות אנו מוציאים את דברי הרמ"א חולקים על דברי מרן הבית יוסף וזאת משום שאף לפי דעת מרן, במקומות שנהגו שלא כפסקיו בשולחן ערוך, צריכים להמשיך במנהגם. אולם הספרדים ובני עדות המזרח נהגו ברוב ככל הענינים על פי דעת מרן הקדוש, ולכן הוראותיו מחייבות את הספרדים, מפני שהוא רבם. (כך הוא בדרך כלל).

ורבינו יהונתן אייבשיץ בספר התומים כתב, שחלילה לנטות בשום אופן מדברי מרן הבית יוסף והרמ"א, משום שאין הם נחשבים ככל הפוסקים שאפשר לחלוק על דבריהם, מפני שכל דבריהם "יד ה' השכיל על ידם" כלומר, שכביכול נכתבו דבריהם מתוך סיוע נפלא מאת השם יתברך שלא תבא בהם שום טעות וכעין הדברים האלה כתבו עוד רבים מאד מגדולי הדורות.

קבלה היא בידינו, שבדורו של מרן רבינו יוסף קארו זצ"ל, היו שלשה רבנים גדולים הראויים לגשת למלאכת הקודש, לקבץ את כל ההלכות, ולגלות שרשיהם ומקורותיהם בתלמוד ובראשונים, להוציא הלכה למעשה מתוך דבריהם, כמו שעשה מרן בספריו בית יוסף ושולחן ערוך. והם: הגאון רבי יוסף טאיטצאק (רבו של מהרשד"ם שכבר הוזכר כמה פעמים אצלינו, ואשר העיד עליו תלמידו בעל ספר ראשית חכמה, שארבעים שנה לא ישן מהר"י טאיטצאק על מיטה, אלה היה ישן על גבי תיבה ורגליו תלויות (כלומר היה ישן על ארגז גדול מאד ורגליו היו מונחות כמו שאדם יושב על כסא גבוה ורגליו אינן נוגעות בקרקע) והיה קם בחצות הלילה לשקוד על דלתות התורה. והגאון רבי יוסף בן לב (המהריב"ל שחיבר ספרי שאלות ותשובות וחידושים על הש"ס), ומרן רבי יוסף קארו. אשר מהשלושה הכי נכבד. ואף על פי שכל אחד מהם היה ראוי לגשת אל המלאכה, מן השמים הסכימו ותנתן דת על ידי מרן הקדוש רבינו יוסף קארו, וזאת מפני הענוה הגדולה שהיתה בו. וזהו בהתאם למאמר חז"ל (עירובין דף יג:) במחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל, שאלו ואלו דברי אלוקים חיים (וכבר הזכרנו ביאור מאמר זה בעבר) ומפני מה זכו בית הלל שנקבעה הלכה כמותם? מפני שנוחים ועלובים היו, והיו לומדים את דבריהם וגם את דברי בית שמאי החולקים עליהם, ולא עוד אלא שהיו מקדימים ללמוד את דברי בית שמאי ולשנן אותם לפני שהיו משננים את דבריהם. וכתב על זה מרן הקדוש בספרו כללי הגמרא, לכאורה יש לתמוה, שאם אין הדין כדבריהם, וכי מפני רוב מדות טובות שהיו בהם נקבעה הלכה כמותם? ותירץ, שיש לפרש כוונת חז"ל, שמפני מה זכו תמיד בית הלל לכוין לאמת, ועל זה השיבו שמפני היותם אנשי אמת נוחים ועלובים וענוותנים זיכו אתם מן השמים לכוין תמיד לאמת.

וכמו כן מרן הקדוש אשר מפני רוב מדות טובות, שהיו בו זכה תמיד לכוין לאמת, ואשרינו שאנו סמוכים על שולחנו הטהור, לפסוק בכל ענין כדבריו הנכונים, וכדרכו של מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שתורתו של מרן הבית יוסף נר לרגליו, וביאר לנו דעת מרן ברוב המקומות, וכמוהו נכון לפסוק. וגם לשיטת האשכנזים ברוב הדינים פוסקים כדעת מרן הבית יוסף, ובירור דעתו היא תמיד אבן יסוד לכל הוראה בעניני הלכה. ואף הרמ"א ייסד את חבוריו סביב דברי מרן הבית יוסף "דרכי משה" על הטור והבית יוסף, וספרו "המפה" הלא הם הגהות הרמ"א על השולחן ערוך שחיבר מרן בית יוסף.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם יש חשש בכיבוי נרות על ידי רוח מפיו, או שאין לחשוש לזה?

Tue, 14 Nov 2006 00:00:00 +0200

תשובה: מובא במדרש שהמכבה את הנר בפיו (דהיינו על ידי נשיפת רוח) דמו בראשו, כלומר שיש בכך סכנה סגולית. ומדרש זה הובא בדברי כמה פוסקים, וגם גדול המקובלים רבינו יוסף חיים זצ"ל כתב בספר בן איש חי שאין לכבות את הנר על ידי נשיפת רוח מפיו.

והנה בגמרא שלנו במסכת נדה (דף יז.) אמר רבי שמעון בר יוחאי,חמישה דברים העושה אותם דמו בראשו, האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהם הלילה,והלן בבית הקברות, והנוטל ציפורניו וזרקן לרשות הרבים, והמקיז דם ומשמש מיטתו, ולא הוזכר שם כלל ענין כיבוי הנר בפיו. ולכן לכאורה היה נראה שלהלכה אין לחשוש כל כך לעניין זה, אלא שמפני שיש בדבר זה סכנה, וכלל יש בידינו "חמירא סכנתא מאיסורא", דהיינו שיש לחשוש לענייני סכנה יותר מענייני איסור, פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שאין לכבות נר על ידי רוח שמוציא מפיו, כי יש בזה חשש סכנה סגולית.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם כשמשנים לאדם שמו מחמת איזה סיבה, מותר לשנות שמו לגמרי, או שיש רק להוסיף על שמו שם נוסף?

Wed, 15 Nov 2006 00:00:00 +0200

תשובה: בפרשת בראשית נאמר "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" ועל פי קבלת רבינו האר"י נלמד מכאן שכל אדם מקבל חיותו משורש האותיות של שמו, ולפיכך כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, בשם כמה פוסקים, שאין לעקור לגמרי את שמו הראשון של האדם, בין אם משנים שמו לצורך שידוך, כגון ששמו שווה לשם אבי הכלה, שאז רבים נוהגים ליזהר לשנות שם החתן שלא יהיה שווה לשם חמיו (כי על פי צוואת רבינו יהודה החסיד יש בכך סכנה אם שם החתן ושם חמיו שווה,) ובין אם משנים שמו מחמת שהוא חולה, מפני שיש לחוש שהשם השני אינו שייך לחיותו של אותו אדם, ולא ימשכו לו חיים משמו החדש, ולכן נוהגים שאין עוקרים את השם הראשון לגמרי אלא מוסיפים עליו, וכגון אם היה שמו "יוסף", מוסיפים לו שם "חיים יוסף" וכדומה.

וראוי לא להתעסק בענייני שינוי שמות, אם לא בעצת תלמיד חכם אמיתי.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר על פי ההלכה לעשות איפור קבוע על ידי מחט חשמלית או שיש בכך איסור?

Sun, 06 May 2012 00:00:00 +0200

תשובה: נאמר בתורתינו הקדושה (ויקרא כא.) וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'. מכאן שאסור לעשות כתובת קעקע, וכמו שפסק הרמב"ם: כתובת קעקע האמורה בתורה היא שישרוט על בשרו וימלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים.

ולפיכך נראה היה לאסור גם כן את עניין האיפור הקבוע, שבו מחדירים צבע תחת העור כדי לתת צבע סביב העין או על גבי השפתיים וכדומה, שהרי יש בכך משום איסור כתובת קעקע. וכן פסקו כמה רבנים למעשה. וכך גם היה מפורסם שדעתו של מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א לאסור מעשה האיפור הקבוע, וכמו שגם פורסם בשמו בספרי מחברי זמנינו.

אולם לאחרונה הדפיס מרן הרב שליט"א את ספרו טהרת הבית חלק שלישי, ודן שם להקל בעניין איפור קבוע מפני כמה ספיקות שיש בעצם האיסור בזה. שהרי דעת כמה ראשונים שלא אסרה תורה אלא כתיבת שם עבודה זרה על גבי העור, שכך הייתה דרכם של עובדי עבודה זרה, לרשום שם עבודה זרה על גבי עורם על ידי קעקוע, כדי להראות דביקותם בעבודה זרה שלהם. ועוד שיש פוסקים שלא אסרה תורה אלא כתיבת אותיות או ציור שלם, מה שאין כן באיפור קבוע שבודאי אינו שם עבודה זרה, וגם אינו אותיות. ואף שלהלכה נראה לאסור אפילו כתובת קעקע שאינה שם עבודת כוכבים ואינה אותיות בכלל, מכל מקום לעניין איפור קבוע יש עוד טעם להקל בזה, מפני שאינו קבוע כל כך, שהרי אחר כמה שנים הולך הרישום ונעלם, מפני שאינו נרשם עמוק בבשר האדם אלא רק תחת שכבת העור הראשונה, ובאופן כזה יש מקום להקל, ולכן כתב מרן שליט"א שאחרי שעיין היטב בכל דברי הפוסקים בנושא זה, נראה לו שאף אשה העושה איפור כזה לצורך נוי ויופי, יש לה על מה שתסמוך ואינה עושה איסור, ואם עושה כן לצורך כיסוי וטשטוש צלקת או להשלים צורת שיער בגבות, יש להקל בזה אף לכתחילה.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם נכון על פי ההלכה לערוך חגיגת "בת מצוה" לבנות ביום הגיען למצוות כשם שנוהגים לעשות לבנים ביו

Sun, 30 Oct 2011 00:00:00 +0200

תשובה: לפני שניגש לעצם השאלה נדגיש כי כמובן כל הדיון אינו שייך אלא באופן שנעשית החגיגה על פי דרך התורה. לדאוג על שמירת הצניעות במהלך החגיגה, ולמנוע ריקודים מעורבים. וכן נכון שיהיה שם מי שידבר לפני הקהל בדברי תורה כנהוג, ובאופן כזה נחשבת החגיגה לסעודת מצוה שהשם יתברך שמח בה.

ומכיוון שלצערינו רבים נוהגים לערוך חגיגות בר מצוה באופנים שונים הגוררים עמם איסורים רבים, כתב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל שאם היה באפשרותו, היה מבטל לחלוטין את סדר בר המצוה הנהוג במדינתו אמריקא, שכידוע חגיגות אלו אינם גורמות לקרב אף אדם לשמירת תורה ומצוות, ואדרבא בהרבה מקומות באים לידי איסורים רבים כגון חילול שבת ועוד. ובהמשך דבריו כשנשאל הגאון לעניין עריכת חגיגות "בת מצוה" לבנות, כתב שאין כל מצוה בעריכת חגיגות כאלה, ושאין לסעודה זו כל ערך של סעודת מצוה, כי אינה אלא ככל שמחת יום הולדת, שבודאי אין בה טעם לסעודת מצוה.

אולם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב לחלוק על דברי הגאון רבי משה פיינשטיין, שאף שבודאי יש להיזהר מאד מכל נדנוד איסור בעריכת חגיגות אלו, מכל מקום באופן שנעשית החגיגה תוך שמירה על ההלכה, יש בכך מצוה, ונחשבת הסעודה לסעודת מצוה, כי דין בת המצוה כדין בר המצוה, שהרי כתב המהרש"ל, שסעודת בר המצוה אין לך סעודת מצוה גדולה מזו, שנותנים לה' שבח והודיה על שזכה הנער להיות בר מצוה, מחוייב במצוות המביאות אדם לחיי העולם הבא, והביא ראיה לדבריו מן הגמרא, ואם כן הוא הדין לגבי בת שמתחייבת במצוות ביום זה, בודאי יש טעם לעשות באותו יום שמחה וסעודה, ונחשבת הסעודה לסעודת מצוה. וכעין זה כתב רבינו יוסף חיים מבבל, והוסיף שראוי שבאותו יום תלבש הבת בגד חדש ותברך שהחיינו, ותכוון לפטור שמחת כניסתה בעול המצוות.

לקריאת השיעור באתר

חכם שאינו הגון

Sun, 24 Dec 2006 00:00:00 +0200

נאמר בספר מלאכי (פרק ב) "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהם כי מלאך ה' צבאות הוא". ולמדו מכאן רבותינו במסכת חגיגה (טו:) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו, לא יבקשו תורה מפיהו. כלומר, שאם החכם אינו הגון במעשיו, אסור ללמוד תורה מפיו. וכן פסק הרמב"ם: הרב שאינו הולך בדרך טובה אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכים לו, אין מתלמדים ממנו עד שובו למוטב, וכן פסקו הטור ומרן השולחן ערוך.

והנה בכלל חכם שאינו הגון במעשיו, נמצאים לצערנו רבים בדורנו, ואף שבאמת רוב הרבנים שאין מעשיהם הגונים אינם תלמידי חכמים, מכל מקום המון העם טועים בהם וחושבים אותם לחכמים גדולים. ולכן חובה לכל אדם לדאוג לעצמו שיהיה לו רב תלמיד חכם אמיתי וירא אלוקים מאד, ללמוד תורה מפיו ולשאול ממנו דבר הלכה, ואף אם מסתפק בצדקתו של החכם, כי אינו יודע בבירור שמעשיו אינם הגונים, יתרחק ממנו וידבק בתלמיד חכם אחר שיודע בו שהוא ירא ה', באופן שיזהר מאד לבל יפגע בכבודו של החכם הראשון, כי כל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, וכמו שביארנו בהלכות כבוד רבו שפורסמו במסגרתנו.

ובפרט יש לעורר על תקלה נפוצה בזמנינו כי יש רבים הקוראים את עצמם רבנים ואף מכהנים במשרות רבניות בבתי כנסת וכדומה, אולם דעותיהם רעות בכמה עניינים, או שחולקים על גדולי הדור בגאווה ובוז, ומכל אלה וכיוצא בהם יש להתרחק מהם ומהוראותיהם. ועל כולם יש להיזהר שבעתיים מ"רבנים" המציגים עצמם כעושי נפלאות ופועלי ישועות, ובפרט מאותם שהם או משרתיהם נוטלים תשלום עבור ברכותיהם למלאות את כיסיהם, או מוכרים קמיעות בהון תועפות, ואלו כנודע רובם אינם תלמידי חכמים כלל ולפעמים גם משתמשים בשמות של טומאה, ועוברים על כמה איסורי תורה ומכשילים את הרבים, ורוב הנדבקים בהם בסופם רווים מהם לענה ומרור, כי אותם רבנים ("בבות") אינם דואגים אלא לעצמם ומנצלים את מצוקת זולתם בכדי להרוויח מכך ממון וכבוד (ולפעמים גם גרוע מכך). וגם אין להתפעל בכלל מכך שהמונים צובאים על דלתותיהם, כי כך טבע בני האדם, שנמשכים אחר מיסטיקה ושאר ירקות ונופלים בפח של אותם "פועלי ישועות", ואינם יודעים שאפילו אם נדע בוודאות שאותם אנשים פעלו ישועות או הגידו עתידות, אין מכך כל ראיה לצדקתם ולחכמתם, ואדרבא ידוע שאף אצל רשעים גמורים מאומות העולם נמצאו מגידי עתידות ומחוללי פלאות, ואף אחד לא חושב להכתירם בכתר תורה ולעטרם בעטרת רבנות, וכמו שכתב רבינו הרמב"ם בהלכות יסודי התורה בזו הלשון:

משה רבינו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות (ניסים) שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בליבו דופי (פגם) שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשהם, לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצרים, קרע את הים והצלילן בתוכו, וכן כל האותות, לפי הצורך עשהם.

ומובן שלא כאן המקום להאריך בעניינים אלו, אולם הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, לדבוק בתלמידי חכמים אמיתיים ולקבל ברכתם שתועלתה מרובה באמת יותר מכל ברכותיהם של אנשים שאי אפשר לעמוד על טיבם ודרכיהם משונות מכל עם, דבר אשר לא שערוהו אבותינו.

ובהלכה הבאה יבואר אם ירצה ה', מי הוא הראוי באמת ללימוד תורת הקבלה.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: מי הוא הראוי לעסוק בתורת הקבלה?

Mon, 25 Dec 2006 00:00:00 +0200

תשובה: בהלכה הקודמת הזכרנו שאסור לדבוק וללמוד תורה מפי אנשים שאינם ידועים כתלמידי חכמים יודעי תורה אשר יראת ה' היא אוצרם, ובכלל זה האיסור להתקרב וללמוד אצל אנשים שאין הדבר ברור שהם תלמידי חכמים, ומציגים עצמם כמקובלים יודעי נסתרות ופועלי ישועות, אשר רובם ככולם אינם ראויים לכך כפי שהסברנו. וכעת נבאר מי הוא הראוי ללימוד הקבלה באמת.

נאמר בספר משלי (פרק כה) "כבוד אלהים הסתר דבר", ופירש רש"י, כבוד אלהים, כגון מעשה מרכבה ומעשה בראשית שהם סתרי תורה. ובגמרא במסכת חגיגה (דף יג.) אמרו, אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים, שר חמשים ונשוא פנים, יועץ, חכם חרשים, ונבון לחש, ופירשו בגמרא, שר חמשים, זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה. ונשוא פנים, זה שנושאים פנים לדורו בעבורו (כלומר שבזכותו לא באה צרה לעולם). יועץ, זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים. חכם, זה תלמיד המחכים את רבותיו. חרשים, זה שבשעה שפותח בדברי תורה הכל שותקים מרוב חכמתו. ונבון לחש, זה המבין דבר מתוך דבר, ראוי הוא למסור לו סתרי תורה שנאמרו בלחש. וכן פסק הרמב"ם, שאין ראוי לאדם לטייל בפרד"ס כלומר ללמוד סתרי תורה, אלא אם נתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע את דיני התורה, וכן פסק הרמ"א שאין לאדם לטייל בפרד"ס אלא רק לאחר שמילא כריסו בשר ויין, דהיינו ש"ס ופוסקים. וכתב הגר"א שמקור דבריו הוא מהגמרא במסכת חגיגה שהזכרנו. וכן כתב רבינו חיים ויטאל, תלמידו של רבינו האר"י, שתלמיד חכם העוסק בתורה לשמה, צריך לעסוק תחילה בתנ"ך ובמשנה ובתלמוד עד כמה שיוכל שכלו לסבול, ואחר כך יעסוק בתורת הקבלה.

והגר"א מוילנא בפירושו לספר משלי כתב, שלא יתכן שאדם שלא למד ש"ס ופוסקים ככל הצורך ואינו בקי בהלכות ובדינים, שילך בגדולות ובנפלאות ממנו ללמוד סודות התורה. וכתב הרמב"ם, שאפילו רבותינו הגדולים חכמי הש"ס מרוב ענוה היו משתמטים מלעסוק בתורת הקבלה, וכמו שמצינו בגמרא, שרבי אליעזר ועוד מחכמי הגמרא נמנעו מכמה סיבות מלימוד הקבלה. ומכאן למדנו שלא כל הרוצה ללמוד קבלה רשאי ללומדה מפני גודל עמקותה וקדושתה.

והרמ"א בספרו תורת העולה כתב, שיש רבים מהמון העם שקופצים ללמוד בתורת הקבלה, אשר היא תאווה לעיניים, כמו הזוהר והריקאנטי ושערי אורה, אף שדבריהם סתומים ותחומים, ואינם מובנים על פי האמת, ולא עוד אלא שעינינו רואות בעלי בתים שאינם יודעים בתורה בין ימינם לשמאלם, ובחשיכה יתהלכו, והם קופצים ללמוד קבלה, וזהו משום שהדור יתום, ואסתרא בלגינא קיש קיש קריא (כלומר ,מטבע בודד בתוך חבית ריקה מעורר רעש גדול, אבל כאשר החבית מלאה מטבעות, אינה משמיעה קול רחש, כמו כן אדם ריק מתורה שיודע רק מעט קבלה מחולל רעש גדול) ועל זה ידוו כל הדווים, ויש מי שאחר שלמד מעט קבלה, מתפאר בה ודורש בדברי קבלה ברבים, ועתיד הוא ליתן את הדין. וכעין הדברים הללו כתב גם רבינו המהרש"א, וכן פסק בספר חיי אדם, שאסור לאדם ללמוד בחכמת הקבלה אלא אם כן מילא כריסו ש"ס ופוסקים, והוא גדול ביראת שמים, ועוסק תמיד בתורה, אבל מי שלא הגיע לכך, אסור לו ללמוד קבלה.

ורבינו יוסף חיים זצ"ל (בעל ספר בן איש חי) אשר מי כמוהו גדול בחכמת הקבלה, כאשר היה כבן עשרים וחמש, עלה בדעתו להתחיל ללמוד בתורת הקבלה, וכששמע הגאון רבי אליהו מני זצ"ל על כך, כתב לו מכתב למנעו מלימוד הקבלה. וכן היה מעשה בעוד רבים מגדולי הפוסקים, שלא התירו לימוד הקבלה אלא במלאת התנאים שהזכרנו.

וכל זה אף לאנשים יראי שמים ומקיימי מצוות, אבל מה שנמצא בזמנינו מכונים ללמודי קבלה, ולהפצת הקבלה, ולומדים שם בצוותא נערים ונערות יחדיו בגילאים שונים, ויתייצב גם השטן בינותם, בודאי שאינם הגונים ללימודי הקבלה, שצריך לזה קדושה וטהרה, וכבר אמרו בזוהר הקדוש דברים חריפים על המוסר סודות התורה וסתרי הקבלה לאנשים אשר יצר הרע שולט בהם. ואך למותר להאריך בזה בדברים ברורים וידועים. ויש להתרחק מאד ממכונים כאלה ומפקולטות ללמודי קבלה באוניברסיטאות, אשר אין בהם לא תורה ולא קבלה ולא יראה, ושומר נפשו ירחק מהם.

לקריאת השיעור באתר

תענית עשירי בטבת

Thu, 05 Jan 2012 00:00:00 +0200

ביום עשירי לחודש טבת, סמך מלך בבל על ירושלים כדי להחריבה, כמו שנאמר בספר יחזקאל (פרק כד) ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי (הוא חודש טבת) בעשור לחודש לאמר, בן אדם כתב לך את שם היום הזה את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים.

ולפיכך אנו מתענים ביום עשירי בטבת, כדי להכניע לבבינו לשוב בתשובה שלימה, ולהתחנן לפני אלוקינו שירחם עלינו וישוב לגאלינו גאולת עולמים. וכמו שכתב רבינו הרמב"ם, שכל ישראל מתענים בימים שאירעו בהם צרות לישראל, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי תשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם.

הכול חייבים להתענות ביום עשירי בטבת, ופורץ גדר ישכנו נחש, אבל קטנים, דהיינו בן שעדיין לא מלאו לו שלש עשרה שנים ויום אחד, ובת שלא מלאו לה שתים עשרה שנים ויום אחד, פטורים לגמרי מן התענית, ואינם צריכים להתענות אפילו כמה שעות, ואפילו אם יש בהם דעת להתאבל על חרבן ירושלים, כל שלא הגיעו למצוות הרי הם פטורים מתעניות אלו. ואפילו אם רוצים להחמיר על עצמם ולהתענות יש למחות בידם שלא יעשו כן.

מעוברות (נשים בהריון) ומניקות, פטורות מלהתענות ביום עשירי בטבת. ואינן רשאות להחמיר על עצמן ולהתענות. ולעניין זה נקראת מעוברת כל שהוכר עוברה, כלומר שחלפו כבר שלשה חדשים מתחילת הריונה. ואם היא סובלת ממחושים והקאות פטורה מן התענית מתחילת הריונה, ובפרט אם חלפו כבר ארבעים יום מתחילת הריונה.

ומעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בשבעה עשר בתמוז, בצום גדליה ובעשרה בטבת. (ולענין תשעה באב נתבאר בזמנו ). ואפילו אם רוצות להחמיר על עצמן ולהתענות יש למחות בידן.

ולענין זה נקראת מעוברת כל שהוכר עוברה, דהיינו שעברו שלושה חודשים מתחילת הריונה. ואם סובלת ממחושים והקאות פטורה מכל התעניות הללו גם קודם עבור שלושה חודשים מתחילת הריונה, ובפרט אם עברו כבר ארבעים יום מתחילת הריונה.

ומינקת שאמרו שפטורה מתעניות אלו, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שאפילו אם פסקה להניק את בנה, כל שהיא תוך עשרים וארבע חודש ללידתה, ומרגישה חולשה יתרה הרי היא פטורה מלהתענות. אבל אם היא אינה מרגישה חולשה יתירה וסחרחורת וכדומה, נכון להחמיר שתתענה גם היא. וכן פסק הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א ראש ישיבת "כסא רחמים". ויש מיקלים לכל אשה שהיא בתוך עשרים וארבע חודש מלידתה שלא תתענה, מפני שדרך כלל היא עסוקה בעניני הבית, ונחלשת מאד מחמת התענית.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם יש להסמיך את ברכת אלוקי נשמה בבוקר לברכת אשר יצר?

Tue, 23 Aug 2011 00:00:00 +0200

(ברכת "אשר יצר" מברך מי שעשה צרכיו, אחר שיוצא מבית הכסא ונטל (או רחץ) ידיו כדין. ואין לברך ברכת אשר יצר בבוקר אלא אם עשה צרכיו.)

בברייתא במסכת ברכות (דף מו.) שנינו שכל הברכות פותחות במילה "ברוך" (ובטעם הדבר לא נאריך כאן.) ולפיכך עולה לכאורה השאלה אודות ברכת אלוקי נשמה הנאמרת בכל בוקר (וחייבים בה אנשים ונשים, כדין כל ברכות השחר כמו

שכתבנו

בהלכות ברכות השחר.) מדוע אינה פותחת במילה "ברוך". ואמנם כתב הרא"ש בתשובה, שברכת אלוקי נשמה כיוון שאינה פותחת במילה "ברוך", יש לאמרה מייד בסמוך לברכת אשר יצר, משום שברכת אלוקי נשמה צריכה להיות סמוכה לברכת אשר יצר, כאילו היא המשך לברכת אשר יצר שהיא פותחת במילה "ברוך". אלא שכבר כתב הב"ח, שאין כוונת הרא"ש בזה לחייב מן הדין להסמיך ברכת אלוקי נשמה לברכת אשר יצר, אלא ממידת זריזות וחסידות.

ומעיקר הדין אין חובה להסמיך ברכות אלו זו לזו, וכמו שכתבו התוספות במסכת ברכות (דף מו ע"א, ד"ה כל הברכות) בזו הלשון: אלקי נשמה למה אינה פותחת בברוך, והרי אינה סמוכה לברכת אשר יצר, כגון שלא הוצרך לנקביו (לעשות צרכיו, וממילא אינו מברך בכלל אשר יצר, אבל מברך ברכת אלקי נשמה) וצריך לומר שהואיל ואינה אלא הודאה בעלמא (כלומר אין עיקרה ברכה אלא הודאה) משום הכי (משום כך) אינה פותחת בברוך. וכן פסקו הטור ומרן השולחן ערוך וזו לשונם: ברכת אלקי נשמה אינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה, (כלומר שאינה ברכת המצוות כגון ברכת "להניח תפילין" וכן אינה ברכת הנהנין כגון ברכת "בורא פרי העץ" שנתקנה על הנאת האכילה.) וברכות ההודאות אינן פותחות בברוך. וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, אלא שהביא את דברי הפוסקים והמקובלים הסוברים שיש לסמוך ברכת אלקי נשמה לברכת אשר יצר, ולכן כתב שמכל מקום טוב ונכון לסמוך ברכות אלו זו לזו כדי לחוש לדעת הפוסקים הסוברים כן.

לקריאת השיעור באתר

דין מי ששכח לברך ברכות השחר

Mon, 28 Dec 2009 00:00:00 +0200

ברכות השחר, שהן הברכות הנאמרות בכל יום מברכת "אלוהי נשמה" ועד לסיום ברכות התורה, הכל חייבים לאמרן, אנשים ונשים, וכמו

שביארנו

בהלכות ברכות השחר ובהלכות תלמוד תורה.

והזמן הראוי לברכות אלו הוא קודם שמתחילים בסדר תפילת שחרית, אבל אם התפלל כבר כל סדר תפילת שחרית, פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאינו רשאי לברך את ברכת "אלוהי נשמה", מפני שנפטר מברכה זו בברכת "מחיה המתים" שבתפילת העמידה, שהרי בכלל ברכת מחיה המתים נכלל גם עניינה של ברכת אלוהי נשמה המסיימת "המחזיר נשמות לפגרים מתים".

וכן אינו רשאי לברך ברכות התורה אחר שהתפלל (ברכות התורה הן שלושת הברכות האחרונות שאחר ברכות השחר, ברכת אשר קדשנו וכו' על דברי תורה, ברכת והערב נא, וברכת אשר בחר.) לפי שנפטר כבר מברכות אלו בברכת "אהבת עולם" שלפני קריאת שמע, שהרי בברכה זו נכלל גם כן ענינן של ברכות התורה, שהרי אנו אומרים שם "ותן בליבנו בינה וכו' ללמוד וללמד".

אבל שאר ברכות השחר יש לאמרן גם לאחר התפילה במשך היום כולו, מתי שנזכר ששכח לברכן.

וכתב עוד מרן הרב שליט"א שמי ששכח לברך ברכות השחר ונזכר באמצע פסוקי דזמרה (המזמורים שמברכת ברוך שאמר ועד ברכת ישתבח, נקראים "פסוקי דזמרה") לא יפסיק באמצע פסוקי דזמרה כדי לברך ברכות אלו, כיוון שיוכל לאמרן אחר התפילה, ורק ברכת "אלוהי נשמה" יברך בין ישתבח ליוצר, כלומר בסיום פסוקי דזמרה (אחר המילים "מלך אל חי העולמים אמן", לפני תחילת ברכת יוצר אור), משום שאם לא יברך ברכת אלוהי נשמה וימתין עד לאחר התפילה, שוב לא יוכל לברכה, מפני שיפטר ממנה בברכת מחיה המתים כמו שביארנו. ואם נזכר ששכח לברך ברכות השחר אחר שהתחיל בברכת "יוצר אור" יוכל לברך ברכת אלוקי נשמה בין הברכות של קריאת שמע (לפני שיתחיל אהבת עולם) או בין הפרקים של קריאת שמע (לדוגמא אחרי "ובשעריך" שבריאת שמע) מפני שמותר להפסיק במקומות אלו לצורך ברכה שאם לא יברכנה עכשיו, לא יוכל לברכה אחר כך.

וכמו כן הדין לגבי ברכות התורה שיאמרם לפני ברכת יוצר, ואם נזכר בהן אחר שהתחיל בברכת יוצר, יוכל לברכן בין הפרקים של ברכות קריאת שמע לפני ברכת אהבת עולם. כאמור. אולם אם נזכר ששכח ברכות התורה באמצע פסוקי דזמרה, יברך מייד ברכת "אשר בחר בנו" כדי שיוכל להמשיך בפסוקי דזמרה שאסור לאמרן בלא ברכה זו, ואחר כך יברך את שאר הברכות "על דברי תורה" "והערב נא", וכמבואר.

ובהלכה הבאה יבואר דין הנשים בזה.

לקריאת השיעור באתר

דין אישה ששכחה לברך ברכות התורה

Tue, 29 Dec 2009 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת

הסברנו שאדם ששכח לברך ברכות התורה ונזכר בכך אחר שסיים את תפילת שחרית, אינו יכול לברך שוב את ברכות התורה, מפני שכבר נפטר מהן בברכת "אהבה רבה" הנאמרת קודם קריאת שמע, לפי שגם היא מדברת מעניין תלמוד תורה כעין ברכות התורה.

כתבנו בעבר

שלדעת רוב הראשונים נשים פטורות מקריאת שמע, לפי שהיא מצות עשה (כלומר מצווה שהיא בקום עשה) שהזמן גרמא (שתלויה בזמן, שהרי קריאת שמע אינה מחויבת בכל זמן, אלא בבוקר ובערב) ורוב מצוות עשה שהזמן גרמן נשים פטורות מהן, ולפיכך הן פטורות גם כן מקריאת שמע, (אמנם כתב מרן, שנכון שנשים יחמירו על עצמן שיקבלו עליהן עול מלכות שמים בקריאת פסוק ראשון של קריאת שמע.)

ולמנהג הספרדים, אישה הרוצה לקיים מצווה שהיא פטורה ממנה, כגון קריאת שמע, אינה רשאית לברך על קיום מצווה זו, ולפיכך נשים אינן מברכות בשם ומלכות (עם הזכרת שם ה' ואלוקינו) את ברכות קריאת שמע, שהן ברכות "יוצר אור" "אהבת עולם" ו"גאל ישראל".

ומכאן נחזור לנדונינו, כי אישה שברכה בלא הזכרת שם ומלכות את ברכות קריאת שמע, ואחר כך נזכרה שלא ברכה ברכות התורה, עדיין היא מברכת ברכות התורה, משום שאין דינה כדין האיש שנפטר מברכות התורה בברכת "אהבת עולם", שהרי היא לא הזכירה שם ומלכות בברכתה, וכל ברכה שאינה בשם ומלכות אינה ברכה, (כמו

שהזכרנו

בדין ברכת הרעמים), ולכן עליה לברך ברכות התורה במקום שתיזכר ששכחה לברכן, אפילו אחר כל סדר התפילה. ואם נזכרה בכך קודם קריאת שמע רשאית לברך ברכות התורה לפני שתתחיל בקריאת שמע, או בין הפרקים של קריאת שמע כמו שהסברנו לגבי איש

בהלכה הקודמת

.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר לגדל בבית בעלי חיים טמאים, כגון דגי נוי טמאים, או ארנבות ותוכים וכדומה, או שיש בכך אי

Wed, 05 May 2010 00:00:00 +0200

תשובה: במשנה במסכת שביעית (פ"ז) שנינו, אין עושין סחורות בנבלות וטרפות שקצים ורמשים. כלומר, כל הדברים האסורים באכילה מן התורה, אף על פי שמותרין בהנאה, (כגון נבלה של בהמה שמתה בלא שחיטה, שבשרה אסור באכילה, אבל הוא מותר בהנאה, כגון ליהנות מעור הבהמה וכדומה), אסור לעשות בהן סחורה, דהיינו למכרם לאחר, וכמו כן אסור לקנותם, ואף על פי שאינו מתכוון לעשות בהם איסור, שהרי ודאי אינו חפץ לאכלם, אף על פי כן אסור לסחור בהם.

ולפיכך אסור לאיש מישראל לסחור בחזירים או בדגים טמאים וכיוצא בזה, אף על פי שמקפיד שלא למכרם אלא לגויים, ויש אומרים שאיסור זה הוא מן התורה, וכן דעת רוב הפוסקים (התוספות והרא"ש והנמקי יוסף ואור זרוע ועוד), חוץ מן החֵלֶב (בצירי, שהוא כמו שומן שנמצא במקומות מסוימים בבהמה, ואסור לאכלו מן התורה) שמותר לסחור בו, שהרי נאמר בתורה לגביו "יעשה לכל מלאכה" כלומר שמותר למכרו וליהנות ממנו בכל דרך ואף מותר לסחור בו, באופן שלא יימכר לישראל (יהודי) לאכילה.

ואף אם עבר כבר וקנה דברים האסורים, אסור למכרם לאחרים, אלא יש להפקירם לגמרי, אבל צייד שצד דגים טהורים, ועלו ברשתו גם דברים טמאים שלא בכוונה, רשאי למכרם לאחרים.

אולם אין איסור סחורה בדברים האסורים שייך אלא בדברים העומדים לאכילה, כמו בשר נבלה וטריפה וכדומה, אבל דבר שאינו עומד לאכילה, מותר לסחור בו, ולפיכך מותר לסחור בסוסים וחמורים וכדומה, שהרי בדרך כלל אינם מיועדים לאכילה אלא לצרכים אחרים, ולפיכך פסק הרשב"א בתשובה (סימן תפט) שמותר לסחור בעורות של בעלי חיים טמאים, כגון פרוות של שפנים וארנבים ודובים ושועלים, משום שאין העורות מיועדים לאכילה. (אך זאת מבלי להכנס לשאלה אם ראוי לצער בעלי חיים עבור פרוות).

ולאור האמור ניגש לנדונינו, אם מותר לקנות ולגדל בבית בעלי חיים כגון דגי נוי טמאים, ארנבות או תוכים וכדומה, הנה מבואר שכל דבר שעיקר ייעודו הוא לאכילה, אסור לסחור בו, וממילא אסור לקנותו, ולכן כתב בשו"ת חסד לאברהם (להגאון רבי אברהם אלקלעי) שאסור לגדל ארנבות חיים בבית להנאה או בכדי להוציא מהם ולדות או בשביל העורות, שהרי בודאי רוב הארנבות בעולם, מגדלים אותם לצורך אכילה. וכן פסק הגאון רבי עבדללה סומך זצ"ל מבבל, בספרו זבחי צדק, וכן כתבו עוד פוסקים, והביא דבריהם להלכה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א. וכן הדין לעניין דגים, שכל שרובם מיועדים לצורך אכילה, אסור לסחור בהם, ולכן אסור לגדל בבית דגים כאלה, אף על פי שמגדלים לנוי, אבל באמת רוב סוגי הדגים שנמכרים לנוי, אין דרך לאכלם כלל, ולפיכך נראה שמותר מן הדין לגדלם. וכן כתבו הפוסקים לגבי עופות המדברים (תוכי מדבר) ושאר ציפורי נוי, שאין הדרך לאכלם כלל, מותר לסחור בהם ולגדלם ואין בכך חשש איסור כלל.

אדם המגדל בביתו בעלי חיים (בהיתר), עליו להשמר מאד מאד, שלא לגרום להם שום צער. ומלבד העוון הגדול בצער בעלי חיים, עוד שעוון זה עלול להביא על האדם גזירות קשות, וכמו שביארנו כבר בעבר .

לקריאת השיעור באתר

שאלה: כל כמה זמן אפשר לברך על ראיית ברקים או שמיעת רעמים? ומהו ביאור ברכת הקשת?

Sun, 07 Jan 2007 00:00:00 +0200

כבר כתבנו בעבר שאדם הרואה ברקים מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית". והשומע קול רעמים מברך: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שכוחו וגבורתו מלא עולם". וכתבנו שיש לברך את הברכה מייד בשמיעת הרעם או בראיית הברק, עד תוך כדי דיבור של סיומם, (כלומר תוך שיעור אמירת המילים "שלום עליך רבי" מסיומם) אבל אחר כך אינו יכול לברך, אלא ימתין לרעם השני או השלישי.

ואין לברך על הברקים והרעמים יותר מפעם אחת ביום, אלא אם כן נתפזרו העננים לגמרי, וזרחה השמש, וחזרו ונתקשרו העננים, שאז יכול לברך שוב, אף על פי שבירך כבר באותו יום. ואם עבר הלילה, אפילו לא נתפזרו העננים כלל, חוזר ומברך על הברקים ועל הרעמים. (ואין קשר בין הברכות, שאף על פי שלא ראה ברק מברך על הרעם.)

הרואה את הקשת מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם זוכר הברית, נאמן בבריתו וקיים במאמרו". (ביאור הברכה, שהשם יתברך זוכר את בריתו איתנו, ונאמן הוא שיקיים בריתו שכרת עם נח, שאף על פי שרבו מאד הרשעים בעולם, והיה מן הראוי ח"ו להביא מבול לעולם, עם כל זה הקדוש ברוך הוא נאמן שלא יביא מבול לעולם כמו שנאמר "ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי". ומסיימים את הברכה "וקיים במאמרו" כדי לומר, שאף על פי שעניין הקשת נברא כבר מששת ימי בראשית, והוא מחוקי טבע העולם, מכל מקום השם יתברך קיים במאמרו, שכיוון שאמר שלא יוריד מבול לעולם בוודאי יקיים מאמרו, אף בלא עניין הקשת).

;

הבהרה - בהלכות שונות שהתפרסמו ב" הלכה יומית " כתבנו כי שיעור כזית הוא עשרים ושבעה גרם, ושיעור כביצה חמישים ושישה גרם, ושיעור קביעת סעודה מאתיים ושלושים גרם. וזהו השיעור שכתב מרן הרב שליט"א בכמה מקומות. אלא שבשנים האחרונות הרב חזר בו (מכיוון שנתברר במצרים שמשקל מטבע דרהם הוא קטן קצת ממה שחשבנו) ולפיכך שיעור כזית הוא עשרים ושבעה גרם, כביצה חמישים וארבעה גרם, ושיעור קביעת סעודה מאתיים ושש עשרה גרם. ואנו מודים לקורא הנכבד שהסב את תשומת ליבנו לכך.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: זוג נשוי שהאשה והבעל הם מעדות אחרות (זוג מעורב) כגון ספרדים ואשכנזים, כיצד עליהם לנהוג בביתם ב

Wed, 23 Mar 2011 00:00:00 +0200

רבותינו הראשונים פסקו (מכח דברי הגמרא בכמה מקומות) שאדם שהיה גר במקום שנוהגים בו כמה מנהגים להקל ולהחמיר, ואחר כך עזב את אותו המקום לגמרי ובא להשתקע (לגור בקביעות) במקום אחר, צריך לנהוג כמנהג בני המקום שבא להשתקע בו, בין להחמיר ובין להקל, ואינו מחויב להמשיך במנהגי המקום שיצא משם. ולפיכך כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, אודות אשה מבנות אשכנז, שמנהג בית אביה שלא לאכול בפסח אורז וקטניות והלכה ונשאת לבעל ספרדי שנוהג היתר בזה, רשאית האשה לנהוג היתר כמנהגו, משום שהיא נחשבת כאדם שעזב את מקומו להשתקע במקום אחר. וכן פסק רבינו הרשב"ץ (רבי שמעון בר צמח, מרבותינו הראשונים) לגבי מקום שיש בו שתי קהילות חלוקות במנהגיהן (כמו קהילות הספרדים והאשכנזים) ונשא איש מבני הקהילה האחת אשה מבנות הקהילה האחרת, שאין ספק שהאשה נכללת עם בעלה בכל חיובו, משום שאשתו כגופו בכל הדברים, ונפטרת ממנהגי קהילת בית אביה, ודבר פשוט הוא שלא יהיו שניים מסובין (סועדים) על שולחן אחד ויהיו חלוקין במאכליהם, שיהיה האסור לזה מותר לזה, אלא בכל מנהגיה תלך האשה אחר מנהג בעלה. ובפרט שלגבי יחסי אשה עם בעלה יגרום הדבר פירוד ומחלוקת אם יהיו חלוקים במנהגיהם. ארץ ישראל נחשבת "אתריה דמרן" דהיינו מקומו של מרן השולחן ערוך, אשר חי ופעל בה, ומארץ ישראל פשטו הוראותיו ונתקבלה הלכה כמותו. לפיכך כתב מרן הרב שליט"א, שאשה ספרדיה שנשאת לבעל אשכנזי, אף על פי שצריכה לנהוג כמנהגי בעלה בביתו, ולמשל עליה להימנע מבישול אורז וקטניות בבית בעלה, מכל מקום אם הם גרים בארץ ישראל אתריה דמרן, אין האשה נחשבת לאדם שעקר (עזב) לגמרי ממקומו הקודם ובא למקום אחר, אלא רשאית לאכול אורז וקטניות בבית הוריה אף לאחר נישואיה, וכדעת מרן, מרא דארעא דישראל. וכמו כן אינה רשאית להקל באכילת בשר "כשר" שאינו "חלק" "גלאט", משום שמנהג ארץ ישראל על פי הוראת מרן הקדוש, להימנע מאכילת בשר שאינו "חלק", וכדעת רוב הראשונים, וכמו שכתבנו בהלכה מיוחדת שעסקה בעניין, ואף שמנהג האשכנזים אפילו בארץ ישראל להקל באכילת בשר שאינו "חלק", מכל מקום זו שכבר זכתה לנהוג בזה כדעת מרן, אינה נפטרת ממנהג זה בנישואיה עם בעל אשכנזי, אלא עליה להמשיך בחומרת מרן בזה.

ההלכה נכתבה בעקבות שאלות רבות בעניין שהגיעו למערכת.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם יש חיוב מן הדין ללכת עם כיפה על הראש?

Tue, 09 Jan 2007 00:00:00 +0200

תשובה: בגמרא במסכת קידושין (לא.) מובא, שרב הונא בנו של רב יהושע היה נזהר שלא ללכת ארבע אמות (כשני מטרים) בגילוי ראש, משום שהיה אומר, שכינה למעלה מראשי. ובזוהר הקדוש אמרו, שלא ילך אדם ארבע אמות בגילוי הראש, משום שאור השכינה נמצא מעל ראשו של אדם וממשיך לו חיים.

ומדברי הגמרא נראה שרב הונא לא היה נזהר בכך מן הדין אלא משום מידת חסידות, שהרי לא אמרו כן בדרך הוראה לכל אדם. ובאמת בספר ארחות חיים (הלכות תפילה סימן מח.) כתב בשם מהר"ם מרוטנבורג (מגדולי הראשונים, שכבר כתבנו אודותיו במקום אחר) שאין איסור מן הדין ללכת בגילוי הראש, ומה שמובא בגמרא אודות רב הונא, אין זה אלא ממידת חסידות. וכן כתבו עוד מרבותינו הראשונים.

אמנם בספר טורי זהב (להגאון רבי דוד הלוי ז"ל אב בית הדין בלבוב, מגדולי נושאי כליו של השולחן ערוך.) כתב שבזמנינו יש איסור גמור ללכת בגילוי ראש, שמכיוון שכך דרכם של הגוים שכשיושבים מסירים הכובע מעל ראשם (ועל כל פנים נהגו כן בזמנו) לפיכך יש בכך איסור משום "ובחוקותיהם לא תלכו".

; אולם מרן הבית יוסף הביא בשם המהר"י קולון, שאין לאסור משום ובחוקותיהם לא תלכו, אלא באחד משני אופנים, או שיהיה חוק שטעמו נסתר (כמשמעות המילה "חוק" שהוא דבר בלי טעם נגלה) שאז מכיוון שעושה דבר שאין בו טעם נגלה, אלא מפני שהם נוהגים כן, נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם. או שיהיה דבר שנהגו בו הגוים לשם פריצות. והרמ"א הביא דברי המהר"י קולון להלכה. ולפי דבריהם נראה שאין דברי הטורי זהב מוכרחים, מכיון שאדם שהולך בלא כיפה לראשו, עושה כן מטעם אחר, כגון מפני החום או עייפות וכדומה, ולא שייך בזה "חוק" שהוא בלי טעם, ובגלל מנהג הגוים לא נאסר הדבר על ישראל.

וכמו כן הזכרנו בהלכה שהתפרסמה לפני חג השבועות , שהגאון מוילנא היה אוסר להעמיד ענפי אילנות בבית הכנסת בחג השבועות, מפני שהגוים נוהגים להעמיד ענפי אילנות בימי חגיהם. והזכרנו שמרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב, שהגאון מוילנא נמשך בזה לשיטתו שיש איסור משום "ובחוקותיהם לא תלכו" בכל מנהגי הגוים, אבל לשיטת המהר"י קולון ועוד פוסקים רבים, אין איסור זה נוהג אלא בדבר שנוהגים הגוים בדרך של "חוק" שהוא דבר בלי טעם.

וכמו כן בנדונינו, נראה שאין איסור ללכת בלא כיפה על הראש משום "ובחוקותיהם לא תלכו" אלא עיקר עניין זה הוא ממידת חסידות כמו שנזכר בדברי הגמרא והזוהר הקדוש שהבאנו. ומכל מקום כתב מרן הרב שליט"א, שבכיסוי הראש (בכיפה) בזמנינו יש טעם יותר ממידת חסידות, כי ידוע שכך דרכם של החפשים פורקי עול תורה ומצוות ללכת בגילוי הראש, ויש היכר מיוחד להכיר בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו, על ידי הכיפה שעל הראש, שהדתיים נזהרים ללכת תמיד בכיסוי ראש, והפכה הכיפה שעל ראשם לסמל לאדם דתי, שמורא שמים עליו, ואם כן מי שהולך בגילוי הראש במקום שבו רוב הדתיים נוהגים ללכת עם כיפה, יש לחוש בו משום מראית העין שיחשדוהו לפורק עול מלכות שמים, ולכן דבר מסתבר הוא שהיום יש בזה יותר ממידת חסידות, וכל שיש כיפה על ראשו יצא גם מחשש מראית העין.

ובהלכה הבאה יבואר עוד מעניין "ובחוקותיהם לא תלכו".

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם יש איסור לכתוב את התאריך הלועזי, שהוא על פי מנין הנוצרים מיום לידת ישוע הנוצרי יש"ו, שהרי

Wed, 10 Jan 2007 00:00:00 +0200

ראשית כל נבאר שאין הדבר ברור בכלל שמנין הנוצרים הוא מיום לידת יש"ו הנוצרי, כי אמנם כך היא טענת הנוצרים, ולפי דבריהם באמת יש מקום לשאלתנו, אבל בתלמוד שלנו במסכת סנהדרין (דף קז:, קטע זה אינו מופיע אלא בספרי תלמוד ישנים, או בחלק מספרי התלמוד שנדפסו בשנים האחרונות, משום שהצנזורה הנוצרית באירופה השמיטה קטעים אלו.) מבואר שיש"ו הנוצרי חי הרבה קודם תחילת מנין הנוצרים, שהרי בגמרא שם מבואר שיש"ו היה תלמידו של רבי יהושע בן פרחיה, (וכאשר נתארחו רבי יהושע בן פרחיה ותלמידיו באכסניא אחת, אמר רבי יהושע לתלמידיו "כמה נאה אכסניא זו", ברצותו לשבח את אופן האירוח שם, ותלמידו יש"ו חשב שרבו מתכוון לשבח את בעלת האכסניא שהיא אשה נאה, ולכן העיר לרבו שעיניה של בעלת האכסניא טרוטות, כלומר שאינה נאה כל כך, כעס עליו רבו ואמר לו, רשע! בכך אתה עוסק?, ומכאן דחאו רבו ולא הסכים לקבלו בתשובה עד שהחליט לקבלו, ובא לפניו יש"ו, ורבי יהושע היה קורא קריאת שמע, ולכן לא נענה לתלמידו, וחשב יש"ו שרבו שוב דוחה אותו, והחליט מתוך כך להתמרד נגד רבו ונגד תורתו עד שהתנצר והסית והדיח את ישראל.)

ומתוך דברי הגמרא אנו לומדים שיש"ו חי בזמן רבי יהושע בן פרחיה, שתלמידיו הם יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, ותלמידיהם שמעיה ואבטליון, ותלמידיהם הלל ושמאי, והלל היה נשיא על ישראל כמאה שנה קודם חורבן הבית. נמצא אם כן שיש"ו חי הרבה לפני חורבן בית המקדש, וחורבן הבית היה בשנת שישים ותשע למניין הנוצרים, כמו שמפורש בגמרא (ע"ז דף ט:), נמצא אם כן שאין שייכות בין מנין הנוצרים לשנת הולדתו של יש"ו שחי הרבה קודם לכן. וכן כתב בספר האשכול, שיש"ו הנוצרי נצלב מאה ושלושים וחמש שנה קודם החורבן. וכן כתב הראב"ד בספרי הקבלה והאריך בחשבון השנים שישו חי הרבה יותר שנים קודם החורבן. והר"י אברבנאל בספר מעייני הישועה כתב, שאין אמת במה שאומרים שיש"ו הנוצרי מת ארבעים ושתיים שנה קודם החורבן, שהרי מצינו בש"ס שיש"ו היה תלמיד רבי יהושע בן פרחיה, אלא קודם החורבן הרבה שנים יצא מעולמו. והנוצרים אומרים שמת ארבעים ושתיים שנה קודם החורבן, כדי לתלות את החורבן בעוון הריגתו.

אלא שבספר סדר הדורות כתב לחלוק על דברי הראב"ד והאשכול שהזכרנו, וכתב שתלמידו של רבי יהושע בן פרחיה, אף על פי ששמו יש"ו, מכל מקום הוא אינו יש"ו הנוצרי שחי באמת מאוחר יותר בימי הלל, והוא יש"ו הנוצרי שמאמינים בו עמי אירופא. ולפי זה יש לומר שבאמת מנין הנוצרים הוא מזמן לידתו של יש"ו, אלא שדעת הראב"ד והאשכול שאין הדבר כן, ושלא היה אלא יש"ו אחד. ואף בין חכמי הגוים, רבים אומרים שיש"ו נולד ארבע שנים לפני מנין הנוצרים.

והוסיף עוד מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמכיוון שכותבי התאריך הלועזי אינם עושים כן בכוונה כדי למנות מיום לידתו של יש"ו, אלא עושים כן לפי שכן מנהג העולם הבקיאים יותר בתאריך הלועזי, ובפרט שכן נוהגים למנות גם בבנקים ובמשרדי הממשלה וכדומה, לפיכך לא שייך בזה "ובחוקותיהם לא תלכו" שהרי לדעת המהר"י קולון (שנזכרה גם בהלכה הקודמת ) אין איסור בזה אלא כשנוהג כמנהג הגוים בדבר שהוא "חוק" בלי טעם, שאז נראה שעושה כן מפני שהוא מודה לדרך הגוים, אבל בדבר שנראה שהוא נוהג כמנהג הגוים בדבר שיש בו טעם הגיוני, אין לאסור בזה. (חוץ מדבר שהוא עניין של פריצות). ולפיכך אף אם נאמר שכותבי התאריך הלועזי נראים כאילו הם מונים לשנות לידתו של יש"ו (ואף שבאמת אין הדבר כן, מכל מקום כך נראה הדבר) מכל מקום מכיוון שיש בדבר טעם גדול מדוע משתמשים בתאריך זה, לפיכך אין בכך איסור משום חוקות הגוים.

ולכן מעיקר הדין המקלים לכתוב את התאריך הלועזי, יש להם על מה שיסמוכו, מפני שאין בזה כל איסור מן הדין, אלא שהוסיף מרן הרב שליט"א והביא דברי כמה רבנים שאסרו לכתוב תאריך לועזי, אם מחמת הדין, ואם מחמת שהוא מנהג לא טוב, ולפיכך כתב שבמקום שאין בכך צורך גדול, עדיף להשתמש בתאריך העברי, ואף במקום שיש צורך לכתוב את התאריך הלועזי, טוב לכתוב גם את התאריך העברי.

ולא נוכל להאריך כאן יותר מדי, רק נזכיר שאין לכתוב על גבי מצבות של נפטרים את התאריך הלועזי, ומי שכבר טעה ועשה כן, יראה לשאול תלמיד חכם אמיתי שיורהו כיצד לנהוג.

לקריאת השיעור באתר

קביעת מזוזה

Wed, 28 Jul 2010 00:00:00 +0200

שאלה: מזוזה שאין כל אפשרות לקובעה בפתח על ידי מסמרים, מפני שהפתח עשוי מברזל (כמו שמצוי בדלתות פלדה שבזמנינו) האם מותר להדביקה בדבק חזק?

תשובה: הנה נצטוינו בתורה הקדושה לקבוע מזוזה בכל פתח שבבית, על גבי מזוזת הבית. ומזוזת הבית, היא מה שנקרא בזמנינו "משקוף", ועליו יש לקבוע את המזוזה כדין. ועתה נדון כיצד יש לקבוע את המזוזה, האם יש חיוב לקבעה דוקא במסמרים, או שמותר לקבעה על ידי דבק וכדומה.

כתב הרמב"ם "גולל המזוזה (כלומר, את הקלף שעליו כתובה הפרשיה) מסוף השיטה לתחילתה, ומניחה בשפורפרת או קנה או עץ, (כגון בתי המזוזה הנמכרים בזמנינו), ומחבר אותה אל מזוזת הפתח במסמר, או חופר במזוזת הפתח ומכניס בה המזוזה". ומבואר מדבריו שצריך לקבוע את המזוזה היטב, על ידי מסמר, או על ידי שיקבענה בתוך הקיר. אבל בחיבור חלש יותר, לא יוצא ידי חובת קביעת המזוזה, שאינה קבועה כלל בקיר. וכן כתבו הטור ומרן השולחן ערוך. ובמרדכי כתב בשם רבינו שמשון, שיש לקבוע את המזוזה היטב בכותל (כלומר בפתח) אבל אם תלאה בלבד בלי שיקבענה פסולה. משום שעל פי הדין צריכה המזוזה להיות "קבועה", ובחיבור קל, אינה נחשבת לקבועה.

אלא שבגמרא במסכת מנחות (דף לד.) למדנו ממדרש הפסוקים שיש לכתוב את המזוזה על גבי קלף. ואמרו עוד בגמרא, שאילו לא היינו למדים שיש לכתוב את המזוזה על גבי קלף, (כלומר, אילו באמת לא היה חיוב לכתוב את המזוזה על גבי קלף, היכן היינו כותבים את המזוזה? ומשיבה על כך הגמרא), היינו חושבים שדי לחקוק אותה על אבן ולקבוע את האבן בקיר. ומבואר אם כן, שבכתיבת המזוזה על גבי אבן, וקביעת אבן בקיר, אין בה חסרון מצד "קביעת" המזוזה, אלא רק מצד זה שאין המזוזה כתובה על קלף. וקביעת אבן בקיר, ודאי היא על ידי טיח וטיט או דבק, ולא על ידי מסמרים, ואם כן מוכח שאין חיוב לקבוע את המזוזה במסמרים דווקא, אלא אפשר אף על ידי דבק, משום שגם הדבקה בדבק נחשבת לקביעה מעולה.

ולכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמותר לקבוע מזוזה על ידי דבק חזק, משום שגם כך נחשבת המזוזה לקבועה בשער.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם נכון הדבר שאסור לנשים לעשות מלאכה בראש חודש?

Mon, 08 Nov 2010 00:00:00 +0200

תשובה: אמרו רבותינו בפרקי דרבי אליעזר, שבזמן חטא העגל, אמר אהרן לכל עדת ישראל "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם" כדי להתיך את כל הזהב ולעשות ממנו את עגל הזהב. וכששמעו על כך הנשים, לא רצו לתת נזמיהן לבעליהן, ואמרו להם, אתם רוצים לעשות פסל ומסכה תועבת ה' שאין בו כוח להציל, לא נשמע לכם! ונתן להן הקדוש ברוך הוא שכרן בעולם הזה, שהן משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים, ושכרן לעולם הבא שהן עתידות להתחדש כנשר נעוריהן, כמו המולד של ראשי חדשים. ולפיכך נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש. ונאמרו אודות מנהג זה עוד כמה טעמים. והטור הוסיף טעם בשם אחיו רבי יהודה (בעל שו"ת זיכרון יהודה) לפי שהמועדים נתקנו כנגד האבות (שהרי ישנם שלושה מועדים מן התורה, פסח, סוכות ושבועות) ושנים עשר ראשי חדשים נתקנו כנגד שנים עשר השבטים, וכשחטאו ישראל בחטא העגל ניטלו (נלקחו) מהם וניתנו לנשותיהם, לזכר שלא היו באותו החטא. אולם כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שלא נהגו הנשים לאסור עליהן כל מלאכה, אלא רק מלאכות טויה (של חוטים, שהיא מלאכה קשה שהיו נוהגות הנשים לעשותה) וכדומה, וכן כתב הגאון יעב"ץ בספרו מור וקציעה, שמלאכות קלות ממלאכת הנשים ודאי מותרות לעשותן בראש חודש, ולפיכך מותרות גם לכבס במכונת כביסה שאין בה טורח כל כך, ומותרות לסרוג ולתפור לצורך בני ביתן, אבל לא לצורך קבלת שכר מאנשים אחרים. והעובדות והעוסקות במלאכתן לצורך פרנסתן, שאם לא יעבדו בראש חודש יפסידו פרנסתן, מותר להן לעבוד בראש חודש. בימי הראשונים, היו גם אנשים רבים, שנמנעו מעשיית מלאכה בימי ראש חודש, מכמה טעמים, ולפיכך כתב מרן החיד"א, שאדם הרוצה להחמיר שלא לעשות מלאכה בראש חודש, יחשב לו הדבר לצדקה (כלומר, לזכות מיוחדת) וכתב עוד מרן הרב שליט"א, שהנוהג שלא לעשות מלאכה בראש חודש, ומקדיש את אותו היום לתורה, אשריו ואשרי חלקו, (ואם רוצה לבטל מנהגו צריך לעשות "התרת נדרים" אם לא אמר שעושה כן "בלי נדר".)

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר לי ללוות משכנתי כיכר לחם שאחזיר לה לאחר מכן, או שיש בזה איסור רבית?

Thu, 09 Dec 2010 00:00:00 +0200

אסור להלוות ברבית מן התורה, כגון שמלוה לחבירו סך מסויים למשך חודש, ומתנה עמו שיחזיר לו את ההלואה בתוספת אחוזים, הרי זה רבית. וכתב רבינו הטור, מאד מאד צריך אדם ליזהר באיסור רבית, וכמה לאוין (איסורים) נאמרו בו, ואפילו הלווה הנותנו (כלומר שאינו מקבל רבית, אלא הוא הלווה שנותן רבית למלוה) עובר על איסור רבית, וכן העדים והערבים בהלואה ברבית, כולם עוברים על איסור רבית. וכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין וכאילו כפר ביציאת מצרים ובאלקי ישראל. גזרו חכמים, שאסור ללוות מחבירו סאה (מידת משקל) חטים על מנת שישלם לו אחר זמן סאה חטים אחרים, מפני שחששו חכמים שמא יתייקרו החטים ונמצא משלם לו יותר ממה שהלוהו, ויכשלו שניהם באיסור רבית מדרבנן. (וזהו נקרא בלשון הפוסקים איסור "סאה בסאה".) ואם עושהו דמים מותר, כלומר, אם קובע סכום לשווי החטים, שמתנה הלווה עם המלוה לשלם לו כפי מה שהחטים שווים עכשיו, כגון ששווים בשעת ההלואה עשרה דינרים, ומתנה שיחזיר לו חטים לאחר זמן בשווי עשרה דינרים, מותר. ולאור האמור נבא לעניננו, שנראה לכאורה שיש לאסור לאשה ללוות ככר לחם משכנתה על מנת שתחזיר לה לאחר זמן ככר לחם אחר, שהרי יש לחוש שיתייקר הלחם ונמצאו עוברות על איסור רבית. אלא שהרמ"א כתב שנוהגים להקל בזה מפני שאין דרך בני אדם לדקדק כל כך בסכומים קטנים כל כך (כמו התייקרות כיכר הלחם) ולא החמירו חכמינו לדקדק כל כך בעניין שעיקרו מדרבנן. אולם מרן הבית יוסף כתב בשם הרי"ף והרמב"ם שגם בזה אסור משום "סאה בסאה", משום שבני אדם מקפידים גם על סכום קטן, ולכן אף בדבר מועט כמו כיכר לחם יש לאסור להלוותו כדין סאה של חטים. ואם כן לדעת מרן לכאורה יש לאסור בזה. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א עמד על דברי מרן בדין זה, והביא דברי השלחן גבוה (לרבי שלמה מולכו ז"ל) שכתב שמה שכתבו הרי"ף והרמב"ם לאסור להלוות אף דבר מועט, היינו דוקא במקום שדרך האנשים להקפיד ולדקדק על התייקרות הלחם, אבל בזמנינו אין דרך בני אדם לדקדק בזה ולפיכך מותרת אשה ללוות משכנתה כיכר לחם וכדומה על מנת להחזירו לאחר מכן. אלא שכאמור כל זה דוקא בדבר מועט, אבל בכמות גדולה של סחורה וכיוצא בזה, יש לאסור וכדין סאת חטים שהזכרנו.

לקריאת השיעור באתר

גיור רפורמי

Mon, 02 Aug 2010 00:00:00 +0200

שאלה: בשנים האחרונות מתפרסמות ידיעות רבות בנושא הגיורים לאנשים שאינם נחשבים כיהודים על פי ההלכה, ומנגד מתפרסמים גינויים חריפים מצד רבנים אחרים הטוענים שאותם גיורים אינם נעשים כדת וכדין, מה הם הטענות והצדק עם מי?

תשובה: בגמרא במסכת יבמות (דף מו.) למדו רבותינו, "גר שבא להתגיר אינו גר עד שימול ויטבול", שכן מצינו באבותינו שכשבאו לצאת מכלל בני נח (שאר הגויים) ולהתקדש בקדושת המצוות על ידי קבלת התורה בהר סיני ולקבל פני שכינה, מלו וטבלו. וגירות האשה נעשית בטבילה בלבד. וצריכה הגירות להעשות בפני שלשה דיינים כשרים שנחשבים כבית דין, משום שנאמר בתורה (במדבר טו) "משפט אחד יהיה לכם ולגר", ואין משפט בפחות משלשה דיינים הכשרים לדון.

וכשבא הגר להתגייר אומרים לו, מה ראית שבאת להתגייר?, אין אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופים סחופים (אבודים וסחופים) ומטורפים ויסורים באים עליהם? אם אמר יודע אני ובכל זאת אני חפץ להתחבר לעם ישראל, מקבלין אותו מייד, ומלמדים אותו את עיקרי הדת, שהם מצות יחוד ה' ואיסור עבודת אלילים, ומלמדים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ומודיעים לו מקצת מהעונשים של המצוות, שאומרים לו קודם שבאת למדה זו (שהצטרפת לעם ישראל) אם אכלת חלב (בצירי, שהוא כמו שומן האסור באכילה) אין אתה ענוש כרת, חללת שבת אין אתה חייב סקילה, ועכשיו אם אכלת חלב אתה ענוש כרת, חללת שבת אתה חייב סקילה, וכן מודיעים לו שכרן של המצוות ומודיעים לו שבעשיית מצוות אלו יזכה לחיי העולם הבא, ואומרים לו שהעולם הבא אינו שמור אלא לצדיקים והם ישראל, ומה שתראה שישראל בצער בעולם הזה, טובה היא להם, שאינם יכולים לקבל רוב טובה בעולם הזה כאומות העולם, שמא ירום לבבם ויתעו ויפסידו שכר עולם הבא. ואין הקדוש ברוך הוא מביא עליהם רוב פורענות (יותר מדי אסונות) כדי שלא יאבדו, אלא כל האומות כלים והם עומדים לעולם. ומאריכים אותו בדברים מעין אלו, ואם קבל על עצמו לקיים את התורה מקבלין אותו מיד, ומלין אותו, וממתינים לו עד שיתרפא רפואה שלימה, ואחר כך מטבילין אותו טבילה הוגנת בלא חציצה. (ומאריכים עוד בענין קבלת המצוות באופן שלא נאריך כאן).

כשיבא הגר להתגייר בודקים אחריו שמא בגלל סיבות כלכליות הוא רוצה להתגייר, או לצורך שררה שיזכה לה, או מפני הפחד בא ליכנס לדת ישראל, ואם איש הוא בודקים שמא הוא חפץ לישא אשה יהודיה, ואם אשה היא בודקים שמא רצתה לינשא לאחד מבני ישראל, ורק אם לא נמצאה שום סיבה חיצונית לרצון להתגיר, וכשברור שבאים להתגייר מתוך אמונה ורצון לקיים את מצוות התורה מאהבה, מקבלים אותם להתגייר. ומכאן נלמד לענין שאלתינו שאם הדיינים שגיירו את הגר לא היו כשרים לדון, הרי גיורם אינו כלום ולכן המתגיירים בגיור רפורמי על ידי "רבנים" רפורמים אין גיורם נחשב כלל. וכן אם הגוי בא להתגייר שלא על מנת לקיים מצוות אלא לצורך אחר, גם כן אין הגיור פועל כלום. ומי שעתידה לינשא ל"גר" זה, הרי היא נשואה לגוי, והילדים שיוולדו ל"גיורת" כזו, אינם יהודים בכלל על פי התורה. ולפיכך יש להזהר כשבאים בקשרי נשואים עם גרים ועם בני גרים, שאם הם נתגיירו במקומות מפוקפקים יש לחקור ולדרוש על ידי אנשים יראים ומוסמכים, אם נעשה הגיור כדין, כי לצערינו במקומות רבים בעולם וגם בארץ ישראל נודע על אנשים שכביכול מבני ישראל המה, ובאמת הם גויים גמורים, אולם מי שנתגייר כדת וכדין, הרי אנו מצווים לאוהבו, והרי הוא ככלל ישראל הקדושים.

והנה מאז ומקדם, מסרו אבותינו, שהם אבותיו של כל אחד ואחת מאיתנו, את נפשם, על הדבר הזה, שבניהם לא יתערבו חלילה ויצאו מכלל ישראל. ולא היה מכאוב גדול כמכאובו של זה שזרעו יצא מכרם בית ישראל, והלך לרעות בשדות זרים. והיה ברור לכולם, מיהו יהודי? יהודי הוא זה שהתורה הקדושה מגדירה אותו כיהודי. ולא יתכן, שיבא איזה אדם קל דעת, ויאמר, הנה לדעתי, מהיום הזה, כל מי שהוא מוכן לשרת בצבא הגנה לישראל, והוא מוכן לקבל כמה מצות כסמלים, הרי הוא יהודי. שהרי כל השומע יצחק לו, כי אין כניסה ליהדות, בלא קבלת גירות כראוי. ועל כן דבר מוסכם הוא, כי הגיורים הנעשים על ידי הרפורמים, אינם כלום.

ומעשה היה, שנשאל הרב הגדול רבי יוסף חיים סיטרוק שליט"א, רבה הקודם של מדינת צרפת, אודות אשה אחת, שאמה נתגיירה במרוקו, בבית דין אחד. ואחר כך, נולדה לאותה האשה בת. כשעברו אחר כך ממרוקו לצרפת, חששו חברי בית הדין לעדות האשכנזים בפריז שמא תהליך הגיור שנעשה במרוקו לא היה כראוי, והחליטו מחמת הספק לגייר שוב אות אותה האשה ואת בתה.

לאחר שנים רבות, גדלה אותה הבת, והכירה בחור אחד, שהוא כהן. והנה ידועה ההלכה, כי אשה שנתגיירה, אסור לכהן לישא אותה לאשה. ואילו אשה שאינה גיורת בעצמה, אלא בת גרים (שאמה התגיירה לפני שהיא נולדה), מותר לכהן לישא אותה לאשה. ומעתה, טענה אותה הבת, אני אינני גיורת בכלל. אני בת גרים, שכן אמי התגיירה לפני שאני נולדתי בכלל. לעומת זאת חשש הרב סיטרוק, מכיון שלפני עשרות שנים בית הדין בצרפת ראה איזה פגם בתהליך הגיור שהיה במרוקו, אולי באמת לא היה הגיור שם כדין, ויש לאותה הבת דין גיורת בעצמה, ואסור לה להנשא לכהן. הבת מצדה, הודיעה לרב סיטרוק, כי אם הוא לא יתיר לה להנשא לכהן, הרי שהיא תלך לרבאי רפורמי, שהוא יסדר לה קידושין, כפי ההלכות שהמציאו להם רבני הרפורמים.

שלח הרב סיטרוק את השאלה לבית הדין בארץ, שיכריעו כיצד יש לנהוג.

בית הדין בארץ ראו את כל צדדי השאלה, והכריעו, שמכיון שלא ידוע לנו על פגם כל שהוא בתהליך הגיור שהיה במרוקו, אין לחוש לדברי בית הדין האשכנזי בצרפת, ויש להתיר את הבת להנשא לכהן. אולם ליתר בטחון, ביקש מאיתנו הרב סיטרוק להציג את השאלה בפני מרן רבינו הגדול שליט"א.

כאשר סיפרנו על השאלה למרן הרב שליט"א, מיד שאל, מי הוא הרב שעמד בראש בית הדין במרוקו? אמרנו לו את שמו של אותו הרב, נענה לנו הרב, דע לך, שאותו הרב הוחזק כפרן, וכמה פעמים שמעתי עליו עדויות בבית הדין, שהיו באות אצלו מתגיירות לעת ערב, וכבר לפנות בוקר היה מגייר אותן. לכן, אותו רב פסול הוא לדון, וממילא כל הגיורים שלו אינם גיורים, ואין להתיר לאותה הבת להנשא לכהן.

עמדנו תמהים, שהרי מרן שליט"א ידוע בכח ההיתר שלו, ורק לעתים רחוקות נמצא שהוא מחמיר כל כך, ובפרט שכבר היה מוכן פסק מבית דין חשוב בארץ בנושא זה. לכן הראנו למרן שליט"א את הפסק מבית הדין בארץ, והרב אמר לנו, כי בהיותו רב ראשי, העביר הודעה לכל בתי הדין בארץ, כי כל הגיורים של אותו רב אינם גיורים כלל, וברבות השנים נשתכחה אותה ההוראה. לכן למעשה, אין להתיר כפסק בית הדין, ואין לנו להתחשב באיום של אותה הבת שתלך לרב רפורמי, ועל ידי איומים התורה שלנו לא תשתנה חס ושלום. וכך השבנו לרבי יוסף סיטרוק, וכך נהג הלכה למעשה.

מן האמור נלמד, כמה חמור הוא ענין הגיורים, וכמה אסור להקל ראש בענינים אלה. וה' יתברך יזכינו להתקדש בקדושתו, להיות מובדלים וקדושים בקדושתו. אמן.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם יש איסור לנדור נדרים גם כשהנודר מתכוין לקיימם?

Mon, 17 Aug 2009 00:00:00 +0200

תשובה: ראשית כל נבאר מהו "נדר" שעליו דברה התורה. בגמרא במסכת נדרים (דף יג.) מבואר שעיקר נדר האמור בתורה הוא שיתפיס איסור בחפץ מסויים שעליו נודר. כגון שאומר "ככר לחם זו תהא אסורה עלי כמו קרבן" הרי שהתפיס את הככר באיסור אכילת קרבנות, וממילא נאסר עליו הככר באיסור נדר.

ומכל מקום מבואר בדברי הפוסקים ומרן הבית יוסף (ביורה דעה סימן רו וסימן רלט) שאף הנודר בלשון המקובלת יותר בזמנינו, כגון שאומר "אני נודר שאוכל עמך היום" או שאומר "אני נודר שלא אוכל איתך לעולם" גם כן נאסר עליו הדבר, לכן אם מתחרט אחר כך ורוצה להתיר את נדרו, צריך ללכת אצל תלמיד חכם שימצא לו פתח וחרטה לנדריו ויתיר לו הנדר בפני שלשה הכשרים לדון. ובגמרא במסכת שבת (דף לב:) תניא רבי נתן אומר, בעון נדרים מתה אשתו של אדם, ולמדו כן מן הפסוק. רבי אומר, בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים שנאמר "אל תתן פיך לחטיא את בשרך, למה יקצוף האלקים על קולך ויחבל את מעשה ידיך, איזה הן מעשה ידיו של אדם? אלו הם בניו ובנותיו.

ובגמרא במסכת גיטין (דף לה.) אמר רבי יהודה אמר רב, מעשה באדם אחד בשני בצורת (בשנים שלא ירדו גשמים) שהפקיד דינר זהב (מטבע) אצל אלמנה, והיא הניחה את הדינר בכד של קמח, ובטעות אפתה לחם מאותו קמח עם הדינר שבתוכו ונתנה את אותו הלחם לעני. לימים בא בעל הדינר ואמר לה, תני לי את דינרי, אמרה לו, יהנה סם המות באחד מבניה של אותה אשה אם נהנתי מדינרך כלום (ומה שלא נאמר בגמרא "אחד מבני" הוא בכדי שלא לפתוח פה לשטן, שהקורא את דברי הגמרא נמצא שאומר כן על אחד מבניו ח"ו). אמרו, לא חלפו ימים מועטים עד שמת אחד מבניה, וכל זאת משום שסוף סוף היא נהנתה מאותו דינר בכך שהככר שנתנה לעני הייתה גדולה יותר בזכות אותו דינר שנשכח בתוכו. כששמעו חכמים בדבר אמרו, ומה מי שנשבע באמת (כלומר שלא הייתה כוונתה לשקר) נענש כל כך, הנשבע על שקר על אחת כמה וכמה.

תניא בסוף פרק שני ממסכת נדרים, לעולם אל תהא רגיל בנדרים. ואמר שמואל, כל הנודר, אף על פי שמקיימו נקרא רשע, וכן שנה רב דימי אחיו של רב ספרא, כל הנודר, ואף על פי שמקיימו נקרא חוטא ולמדו כן מן הפסוקים, ובגמרא בתלמוד ירושלמי אמרו, איחר אדם נדרו פנקסו נפתח, כלומר שמדקדקים במעשיו לדון אותו מפני שהוא נודר נדרים. ולכן חובה על כל אדם להזהר להתרחק מאד מעניני שבועות ונדרים, וכתב הרא"ש ז"ל וכן מרן השלחן ערוך, שאף נדרים של מצוות לא טוב לנדור, כגון לומר "אתן מטבע זו לצדקה", אלא יאמר תמיד "בלי נדר". וכל זאת מפני חומר עניני שבועות ונדרים כמו שביארנו.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר לקרוא בלילה פרקי תנ"ך או תהלים, או שיש בזה איסור על פי הקבלה? והאם יש להקל בדבר יותר

Thu, 15 Apr 2010 00:00:00 +0200

תשובה: מרן החיד"א בספרו שו"ת יוסף אומץ (סימן נד) הביא דברי רבינו האר"י שאין ראוי לקרוא מקרא (תנ"ך) בלילה. וטעמו מבואר שם על פי הקבלה. וכתב שבירושלים וחברון אף שנזהרים שלא לקרוא מקרא בלילה, מכל מקום מנהג קדום שבכל לילה באשמורת (לפני הזריחה שעדיין לילה) קוראים תהלים. וכתב ששמע ממקובל מופלא בדורו (הוא הרש"ש, רבי שלום שרעבי, שמרן החיד"א למד אצלו קבלה יחד עם חבירו הגאון רבינו יום טוב אלגאזי ז"ל) שאמר שאין התהלים בכלל אזהרת האר"י ז"ל, ויש סמך לזה ממה שאמרו במדרש (ב"ר פ"ר סח ס"י יד) שיעקב אבינו היה קורא תהלים בלילה. וגם אדונינו דוד רוב תהלותיו יסדם ואמרם לראש אשמורות. וסיים מרן החיד"א, והאמת אגיד כי לקורא תהלים באשמורת ושואל אותי, אני אומר שיש לו על מה שיסמוך, אולם אני בעצמי ירא (חושש) אנכי מלקרוא תהלים בלילה כי אם בליל שבת קודש. נמצא שמרן החיד"א היה חושש שדברי האר"י נאמרו אף לענין ספר תהלים ולכן היה נזהר אף מקריאת תהלים בלילה. וכן כתב רבינו יוסף חיים מבבל בשו"ת רב פעלים (ח"ב ס"ב) שגם הוא נזהר על פי דברי החיד"א מלקרוא תהלים בלילה, אולם אם הוא רואה אדם שקורא תהלים באשמורת, אין הוא מעיר לו על כך, אך הבא לשאול, נאמר לו שלא יקרא תהלים אלא ילמד תורה שבעל פה, כגון משנה וגמרא וכיוצא בזה. (אבל בליל שבת מותר לגמרי לקרוא תהלים).

אולם הרב המקובל מוהר"י ניניו בספר אמת ליעקב (דף קז ע"ג) כתב שלמרות דברי החיד"א, כבר נתפשט המנהג בכל המקומות לקרוא תהלים בלילה אחרי חצות הלילה (שאז לכל הדעות שייך פחות הטעם לאסור קריאת תהלים מאשר קודם חצות הלילה).

ובשו"ת ישכיל עבדי כתב שמדברי החיד"א נראה שחזר בו ממה שכתב לחוש לאסור גם קריאת תהלים בלילה, ולפיכך כתב גם הוא שעל כל פנים אחרי חצות הלילה יש להקל בקריאת תהלים.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א העלה שיש להקל בקריאת תהלים בלילה אחרי חצות הלילה, מפני שבודאי מרן החיד"א עצמו חזר בו ממה שנסתפק בשו"ת יוסף אומץ הנ"ל, שהרי ביומנו של החיד"א משנת תקס"ג (1803) כתב בזו הלשון: טבת, אור ליום ג', הייתי חולה, ובלילה לא ישנתי, וקראתי כל התהלים ואחר כך הלכתי לתפילה בס"ד. נמצא שגם החיד"א דעתו הייתה להקל בזה, משום שהתהלים אינו בכלל האיסור, הלכך, הקוראים תהלים אחר חצות הלילה, בודאי שיש להם על מה שיסמוכו. והנה ככל הדברים הנ"ל כתב מרן הרב שליט"א לפני שנים רבות, וכן פרסמנו ב"הלכה יומית" לפני מספר שנים. אולם כל הדברים לא יכונו אלא כאשר קורא אדם מקרא, חומש, או נביאים, או תהלים, והוא קוראם בדרך קריאה בלבד, כדרך שלומד אדם איזה דבר. אבל עתה יצא מרן הרב שליט"א לדון כאשר בקורא תהלים אינו מתכוין לשם קריאה ולימוד, אלא הקריאה היא דרך תפילה ותחנונים, לתועלת חולה או אשה המקשה ללדת. שאז יש לדון בדבר להיתר יותר, וכמו שכתב בספר שו"ת מי יהודה, שאין שייכות בין האיסור ללמוד מקרא בלילה, לבין אדם הקורא בדרך תפילה ותחנונים, שהרי אנו אומרים כמה וכמה פסוקי תהלים בלילה בנוסח קריאת שמע על המטה. ולכן העלה להלכה שאין איסור בקריאת תהלים בלילה, אפילו קודם חצות הלילה, כל שקורא כן לתועלת חולה או יולדת, שאז אין שום איסור בדבר. וכן כתבו להקל עוד רבים מרבותינו האחרונים, ומהם, הגאון מקלויזנבורג (האדמו"ר מצאנז, מייסד קריית צאנז בעיר נתניה), ובשו"ת בצל החכמה, ובשו"ת באר משה, ועוד ועוד. ולכן העיקר להלכה , שאם קורא אדם תהלים או חומש בלילה, הנכון הוא שלא יקרא בהם אלא אחר חצות הלילה, ולא בתחילת הלילה. אבל כאשר הקריאה היא לתועלת חולה, או לתועלת אשה המקשה ללדת, מותר לקרוא תהלים אף קודם חצות הלילה, מכיון שאין הקריאה הזו שהיא בדרך תחנונים, בכלל האיסור לקרוא מקרא בלילה. וה' יתברך ישמע תפילתינו ויחיש רפואה וישועה לכל בית ישראל.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר על פי ההלכה לנסוע למצרים?

Wed, 13 Jun 2007 00:00:00 +0200

תשובה: ראשית כל יש להבהיר כי שאלתינו נסובה אך ורק על עצם הנידון אם מותר להכנס למצרים, אבל לצאת מארץ ישראל בכלל, יש לדון בכל מקרה לגופו אם יש להקל בזה, שהרי על ידי היציאה מארץ ישראל, מבטלים מצות ישוב הארץ. ואכן מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כשדן בספרו שו"ת יחוה דעת, אם מותר לנסוע למצרים, דיבר באופן שלא היה חשש איסור מצד היציאה מארץ ישראל, מפני שהשואלים היו עתונאים דתיים שרצו לנסוע למצרים לצורך עבודתם ופרנסתם, בכדי לעמוד מקרוב ולדווח על המשא ומתן לשלום בדיוני "ועידת קהיר", והם שהגישו שאלה זו למפני מרן הרב שליט"א.

בגמרא בתלמוד ירושלמי (ריש פרק ה' ממסכת סוכה) אמרו, רבי שמעון בר יוחאי אומר, בשלושה מקומות הוזהרו בני ישראל שלא לשוב למצרים, שנאמר, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, לא תוסיפו לשוב עוד לראותה.(ובכולם הכתוב מוסב על מצרים).שלש פעמים חזרו (כלומר שלש פעמים חזרו ישראל למצרים) ובשלשתם נפלו (נכשלו ולא הצליחו), האחת בימי סנחריב, שנאמר הוי היורדים מצרים לעזרה, השנייה בימי יוחנן בן קרח, והשלישית בימי טרכינוס. והמעשה של טרכינוס מובא בגמרא (סוכה דף נא:) שיהודי אלכסנדריה של מצרים שחיו שם בעושר ובגדולה, נהרגו כולם על ידי טרכינוס הרשע. והסבירה הגמרא מפני מה נענשו? מפני שעברו על מה שנאמר בתורה "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד". וכן פסק הרמב"ם (בפרק ה' מהלכות מלכים) וזו לשונו: מותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, ובשלשה מקומות הזהירה התורה שלא לשוב למצרים.

והנה ידוע הדבר שבארץ מצרים חיו כמה קהילות קדושות ומפוארות, וכן פעלו שם גאוני עולם גדולי ישראל, ועל צבאם רבינו הרמב"ם בעצמו שכנודע היה רופאו האישי של שליט מצרים צלאח א דין, ולכאורה יפלא מאד עליהם, על מה סמכו לעבור בכל יום על שלשה איסורי תורה לשכון במצרים.

ואמנם בספר כפתור ופרח (לרבי אשתורי הפרחי, שחי לפני כשבע מאות שנה בארץ ישראל וחיבר את ספרו העוסק כולו במצוות התלויות בארץ) כתב ששמע מאחד מצאצאיו של הרמב"ם, ורבי שמואל שמו, שהרמב"ם היה חותם באגרותיו שהיו נשלחות לערים אחרות, "הכותב העובר בכל יום שלשה לאוין של איסור לדור במצרים, משה בן מימון". אלא שבאמת קשה הדבר מאד להאמין שכך היה כותב הרמב"ם על עצמו, לא יאומן כי יסופר, כי חלילה שרבינו הרמב"ם היה עובר על איסורי תורה, ואף אם נאמר שהרמב"ם היה אנוס להשאר במצרים בהיתו רופא המלך והשרים, על כל פנים לא יתכן שיכתוב על עצמו שהוא עובר בכל יום על איסורי תורה.

ובאמת שמרן הרב שליט"א הביא כמה אחרונים שסירבו להאמין לשמועה זו, ומהם בספר שבילי דעת שכתב, וכמה יתחמץ לבבינו על עדות זו שכתב הכפתור ופרח, יען כי בידינו כמה איגרות של רבינו הרמב"ם ולא מצאנו חתימה זו כלל ועיקר. וכן העידו כמה חוקרים שראו כתבי יד של רבינו הרמב"ם, ולא נמצאה חתימה כזו כלל. וכן דחו שמועה זו רבים מן הפוסקים כי שמועת שוא היא.

והריטב"א בחידושיו למסכת יומא (דף לח) כתב, לכאורה יש לתמוה על מה סמכו העולם (כלומר, ישראל) בזמן הזה להתישב בארץ מצרים, כגון הרמב"ם וכמה גדולים אחרים, ויש אומרים שאותם עיירות (שעליהם דיברה התורה שלא נשוב אליהם) כבר נתבלבלו (עברו למקומות אחרים) ונחרבו, ואלו (כלומר, ערי מצרים של זמנינו) עיירות אחרות שנתישבו לאחר מכן, כלומר, המדינה שאנו קוראים לה "מצרים" אינה מצרים הקדומה שעליה דברה התורה, אבל למצרים העתיקה, באמת אין לשוב ולהשתכן בה אף בזמן הזה. אולם טעם זה לא מצא חן כל כך בעיני הריטב"א, ולכן סיים, והנכון יותר, שהאיסור להתיישב בארץ מצרים אינו אלא בזמן שרוב ישראל שרויים על אדמתם, אבל בזמן הזה שרוב ישראל נגזר עליהם להיות נדחים בכל קצוי תבל, ממילא אנו רואים שרצון ה' שלא יהיו בארץ ישראל, וכל חוץ לארץ שוה, ואין איסור אלא כשיוצא מן הארץ לחוץ לארץ.

אבל תירוץ זה לא יתכן לאמרו לדעת הרמב"ם שכפי שהבאנו, כתב להלכה פסוקה שמותר לשכון בכל העולם חוץ מבארץ מצרים, ומבואר שלדעתו הלכה זו נוהגת אף בזמן הזה. אולם הטעם הראשון שכתב הריטב"א, שאין זו מצרים הכתובה בתורה, יתכן לאמרו אף לדעת הרמב"ם. וכן כתב הגאון רבי יעקב קשטרו, המהריק"ש (ממצרים) שהעיר אלקאהרה, (היא קהיר), נקראת על שם המלך שבנאה, ואינה ארץ מצרים שבמקרא, אלא מלכות אחרת היא, ולכן כמה גדולי עולם שכנו בעיר אלקאהרה הסמוכה לפסטאט מצרים, ולא חששו לאיסור זה. ואמנם המעשה שהובא בגמרא על תושבי מצרים שנענשו, היה על יהודי אלכסנדריא של מצרים השייכת לעיר העתיקה, שהיא בודאי מצרים המוזכרת בתורה. אלא שעדיין יש לתמוה על מה סמכו כמה גאוני עולם שדרו באלכסנדריא של מצרים ולא חששו לאיסור זה.

ולאחר שהאריך בזה מרן הרב שליט"א, הביא דברי הרדב"ז (שגם הוא חי במצרים) שכתב (בדרך אגב לענין אחר) שהטעם שאנו סומכים עליו לדור במצרים, הוא משום שאין בדעתינו להשתקע כאן לצמיתות, אלא רק לגור שם באופן זמני, וכאשר תמצא ידינו (כלומר, ולכשיתאפשר לנו) נלך לארץ ישראל, ולכן אין אנו עוברים על איסור זה. ומובן שטעם זה בודאי אפשר לאמרו אף לדעת הרמב"ם, שלא אסרה תורה אלא להשתקע במצרים באופן קבוע אבל לדור שם באופן זמני אין איסור כלל. ובאמת שכן מבואר בדברי הרמב"ם עצמו, שכתב, "מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה", ומקור דבריו מן הירושלמי, ולכן טעם זה הוא הנכון להלכה.

לכן מותר לנסוע למצרים לצורך פרנסה וכדומה, כל שבדעתו לשוב לארץ אחר כך.

וכן נודע הדבר, שלפני כששים שנה ירד מרן הרב שליט"א למצרים, מפני שהמצב הרוחני שם היה קשה, והלך בשליחות מורו, הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, לחזק את התורה, ושם סידר בבקיאות נפלאה למעלה ממאה גיטין להתיר נשים מכבלי העיגון, ופעל רבות ונצורות באופן אשר לא יאומן כי יסופר לתלמיד חכם צעיר כל כך, כבן עשרים ושש שנים בלבד, במסירות נפש פשוטו כמשמעו. עד שהעיד עליו רבו בפני כמה מחכמי "פורת יוסף" (ומהם הרה"ג ר' עזרא עדס שליט"א, מהרצליה) כי עתיד צעיר זה בתוך עשר שנים להיות כמו רבי יוסף חיים (בעל בן איש חי). אשרי העם שככה לו. (אלא שבסופו של דבר אחר כמה שנים נאלץ לעזוב את מצרים מפני ש"הרב מטעם" שלטונות מצרים לא הסכים להסדרי כשרות בבית החולים שם, והיו ישראל נכשלים באכילת נבלות וטריפות, ולאחר שתדלנות בענין, הציג מרן הרב את התפטרותו, ומאז תהילות לאל, חוסלה גלות מצרים, וכל בני הקהילה, ומהם רבים מתלמידי הרב, עלו לארץ הקודש).

לקריאת השיעור באתר

מצות ביקור חולים

Thu, 14 Jun 2007 00:00:00 +0200

לפי הוראת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א ל" הלכה יומית " אנו מכניסים מפעם לפעם גם עניני הלכה שמשולבים בהם עניני מוסר.

בגמרא במסכת בבא מציעא (דף ל:) אמרו , "והודעת להם את הדרך ילכו בה" (שמות יח), זו מצות ביקור חולים. ובמסכת סוטה (יד.) אמרו, ;"אחרי ה' אלהיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם ללכת אחרי השכינה, והלא נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא?, אלא הלך (לך) אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא. מה הוא מלביש ערומים, שנאמר "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", אף אתה הלבש ערומים, (למי שאין לו כדי לקנות בגדים). מה הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, שנאמר "וירא ה' אליו באלוני ממרא", אף אתה בקר חולים. מה הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, שנאמר "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו", אף אתה נחם אבלים. כללו של דבר, שחובה עלינו לנהוג במדת החסד ובמידת גמילות חסדים, ובודאי שבכלל זה מצות ביקור חולים.

וענין מצוה זו, כי על ידי הליכתו אצל החולה, עומד מקרוב על צרכי החולה להושיט לו כל עזרה אפשרית, אם חסר לו דבר ממאכל ומשקה או תרופות, או בעצה נבונה ונכונה כמו שנאמר "ותשועה ברוב יועץ", או בנקיון הבית כמו שהזכירו בגמרא במסכת נדרים (דף מ.) "מעשה בתלמידו של רבי עקיבא שחלה ולא נכנסו חכמים לבקרו, נכנס רבי עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבד וריבץ לפניו (שרבי עקיבא ניקה וסידר את סביבתו של תלמידו החולה), אמר לו (התלמיד לרבי עקיבא), רבי החייתני! יצא רבי עקיבא ודרש, כל מי שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים". (ובהלכה הבאה נרחיב עוד מענין זה).

ואפילו אם החולה שוכב בבית וישנם רופאים ואחיות המטפלים בו במסירות, כתב מרן הרב שליט"א, שבכל זאת מצוה להכנס אליו לבקרו ולעודדו ולחזקו, וכמו שאמרו בגמרא במסכת נדרים (מ.) בן גילו נוטל אחד מששים בחוליו. ופירש המאירי שהכונה שאם המבקר אוהבו, שביקורו ערב על החולה מצד האישיות שבאה לבקרו, מיקל חוליו מעליו. וזו לשון הרמב"ם (פרק יד מהלכות מלכים הלכה ד), "ביקור חולים מצוה על הכל, ואפילו גדול מבקר את הקטן, ואפילו הרבה פעמים ביום, ובלבד שלא יטריח. וכל המבקר את החולה כאילו נטל חלק מחוליו והיקל מעליו, וכל שאינו מבקר כאילו שופך דמים".

ומדבריו מבואר גם כן שישגיחו המבקרים היטב שלא להטריח על החולה יותר מדאי, וכמו שמצוי כשבני המשפחה באים לבקר את היולדת סמוך ללידתה, מחמת שמחתם מהלידה, מכבידים לעיתים על היולדת הזקוקה למנוחה, ומטרידים אותה שלא לתועלתה, דבר שאינו בכלל ביקור חולים, אלא להיפך. אלא ישגיחו היטב לדאוג למנוחתה ותועלתה.

בגמרא במסכת נדרים, אמר רב, כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גהינם שנאמר "אשרי משכיל אל דל (דל הוא החולה, כמו שהוכיחו בגמרא) ביום רעה ימלטהו ה'" (רעה היא דינה של גהינם). והקדוש ברוך הוא משלם שכר על כך גם בעולם הזה,שנאמר "ה' ישמרהו ויחייהו ואושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו", ומבארת הגמרא, ה' ישמרהו, מיצר הרע, ויחייהו, מן הייסורים, ואושר בארץ, שיהיו הכל מתכבדין בו, ואל תתנהו בנפש אויביו, שיזדמנו לו רעים (חברים) טובים ולא יזדמנו לו חברים רעים.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם יוצאים ידי חובת מצות ביקור חולים על ידי ששואל בשלום החולה דרך הטלפון, ומברך אותו בברכת רפו

Sun, 17 Jun 2007 00:00:00 +0200

תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו את יסוד דין ביקור חולים, שהוא בכדי לסעוד את החולה ולדאוג לו לכל צרכיו. ; ; ; ; ; ;

כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, כי הנה הדבר ברור שעל ידי כך שאדם מבקר את החולה באופן אישי, הוא מתרשם ומתפעל יותר ממצבו של החולה, שאינה דומה שמיעה לראייה, ועל ידי זה הוא מתעורר לבקש מה' יתברך רחמים על החולה בכל לבו, וכן אמרו בנדרים (מ.) כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה (או שיבריא ממצבו) וכל מי שאינו מבקר את החולה אינו מבקש עליו רחמים. כלומר, שעל ידי ביקורו מתעורר לבקש עליו רחמים שהשם יתברך ישלח דברו הטוב וירפאהו, ויתן בלב הרופאים חכמה בינה ודדעת לכלכל דבריהם במשפט להחיש לו רפואה שלימה, ושלא תצא תקלה מתחת ידיהם. כמאמר הכתוב: ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם. ואז בודאי שתפילתו קרובה יותר להתקבל, כמו שאמרו במסכת שבת (יב:) מנין שהשכינה למעלה מראשותיו של החולה? שנאמר ה' יסעדינו על ערש דוי. וטעמים אלה הזכירם הרמב"ן בספר תורת האדם בהקשר לענין מצות ביקור חולים וסיים "הילכך, כל המבקר את החולה ולא ביקש עליו רחמים, לא קיים המצוה".

וכבר כתבנו עוד מטעמי מצות ביקור חולים, שהם בכדי שיעמוד המבקר מקרוב על מצבו של החולה בכדי לסייע לו בכל מה שנדרש לו וכיצא בזה, אשר כל זה לא שייך כל כך כאשר אינו מבקר את החולה באופן אישי ממש, אלא מסתפק בשאלה בשלומו דרך הטלפון.

לכן כתב מרן הרב שליט"א, שאם יכול ללכת לבקר את החולה בעצמו, אינו יוצא ידי חובת המצוה בשלימותה על ידי הטלפון או על ידי מכתב, ואף אם ידוע לו שאין החולה זקוק לו לסיוע כל שהוא, וגם אינו זקוק לסיוע נפשי ממנו, מכל מקום הלא ביארנו שמעיקרי מצות ביקור חולים שיתפלל עליו. ואף על פי שבקשת הרחמים על החולה יכולה להיות אף שלא בפניו, כגון שעושים לו תפילת "מי שבירך" במנין של עשרה אנשים, שערכה של תפילה זו רב מאד, שהרי במקום שנמצאים עשרה אנשים שמתפללים שורה השכינה, כמו שאמרו בסנהדרין (לט.). מכל מקום נראה שהתפילה בפני החולה (כלומר בסמוך אליו) יותר מקובלת, על פי מה שאמרו חז"ל במסכת ברכות (לד.) "המתפלל על החולה אינו צריך להזכיר את שמו שנאמר אל נא רפא נא לה" כלומר, שכאשר התפלל משה רבינו עליו השלום על אחותו מרים שתתרפא מצרעתה, לא הזכיר את שמה בתפילתו. ואילו בזוהר הקדוש אמרו (אודות תפילתו של יעקב אבינו כשברח מאחיו עשיו) "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו" מכאן שהמתפלל צריך לפרש דבריו כראוי, ולכן אמר "מיד אחי" אלא שבזה יכולה להיות משמעות אחרת, שהרי גם שאר קרובי המשפחה ראויים להקרא אחים, לכן הוסיף "מיד עשיו", ופירש המגן אברהם, שדוקא כשמתפלל בפני החולה, אינו צריך להזכיר שמו, אבל כשאינו מתפלל בפניו, צריך להזכיר שמו. ותפילה שאין בה הזכרת השם, כלומר תפילה שהיא בפני החולה, היא מעולה יותר, שכן לעיתים שם החולה הוא זה שגורם את החולי, והזכרת שמו מעוררת עליו את מידת הדין, ולכן לתפילה שבפני החולה יש יתרון גדול שאינו קיים בתפילה שאינה בפניו מפני שלעיתים הזכרת השם מעוררת את הדין על החולה כאמור.

לכן השואל לשלומו של החולה דרך הטלפון, אינו יכול לקיים מצות ביקור חולים בשלימותה, שהרי חלק ניכר מענינה של מצוה זו הוא התפילה בפני החולה שמסוגלת יותר להביא לרפואתו. וכן כתב הגאון רבי משה פיינשטין ועוד.

אולם אם אינו יכול לבקר את החולה בעצמו, מוטב שיטלפן לחולה לחזקו ולאחל לו רפואה שלימה, שהרי סוף כל סוף אף באופן כזה מתקימים חלקים ממצות ביקור חולים.

וכן ראינו בכמה מקרים אצל מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שכאשר חלתה רעייתו הרבנית עליה השלום, אף על פי שהיתה מחוסרת הכרה במשך זמן רב, מכל מקום התפנה בכל יום מעיסוקיו, ובא לבקרה בכדי להתפלל עליה בפניה. וכאשר חלו אחרים מקרוביו ולא יכול היה לבקרם, הסתפק בכך שבירכם לרפואה שלימה באמצעות הטלפון.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם רשאי אדם מצד ההלכה לעבוד ולטרוח לצורך פרנסתו, לימים שעתידים לבא עליו, או שמא יש לאסור, משו

Mon, 18 Jun 2007 00:00:00 +0200

תשובה: במדרש שוחר טוב (מזמור כג) שנינו, רבי אליעזר בן יעקב אומר, "למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה". יכול יהא יושב בטל? תלמוד לומר "בכל אשר תעשה". אם עושה, מתברך ואם אינו עושה אינו מתברך. ומבואר שעל האדם מוטלת חובת ההשתדלות לפרנסתו, אלא שעליו לבטוח בה', שעל ידי השתדלותו ימציא לו פרנסתו. כי כך טבע ה' יתברך בעולמו, שיתנהל בדרך כלל בדרך הטבע, כי אין רצון ה' שיתנהל עולמו בדרך ניסית, אלא שיתנהל כמה שאפשר בדרך הטבע, ואמנם לעיתים עושה ה' ניסים לעמו ולחסידיו, אך אין הנהגתו עמנו כן בדרך כלל.

ואמנם שנינו במשנה במסכת סוטה (דף מח:) משנחרב בית המקדש פסו (כלומר פסקו) אנשי אמנה, שנאמר, "הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם", ומפרש בגמרא, אנשי אמנה, אלו המאמינים בקדוש ברוך הוא, כמו ששנינו, רבי אליעזר הגדול אומר, מי שיש לו פת בסלו (כלומר, שיש לו די צרכו לאותו יום שנמצא בו) ואומר מה אוכל למחר (שדואג מה יהיה לו לאכול ביום למחרת) אינו אלא מקטני אמנה. כי היה לו לבטוח בה' יתברך שיספק לו מחיה ומזון בכל יום לאותו יום.

אולם מבואר בחידושי המהרש"א, שזוהי משנת חסידים, כלומר, אין הנהגה זו שתובע רבי אליעזר הגדול חיוב ; על כל אדם, אלא לחסידים המאמינים בכל נפשם שהקדוש ברוך הוא זן ומפרנס לכל, מקרני ראמים ועד ביצי כינים (לבעלי החיים הגדולים ביותר ועד הקטנים ביותר). ולכן הזכירו על זה במשנה את הפסוק הושיעה ה' כי גמר "חסיד" וכו'. ומשמע שעל כל פנים אין איסור מן הדין אם משתדל להשיג יותר מצרכיו של אותו יום לצורך מחרתו, ובלבד שלא יסיר מבטחו מה' יתברך, ולא יאמר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (בזכות כוחי חכמתי ותבונתי אני מצליח).

ואמנם החסיד הגאון רבי אברהם ישעיה קרליץ זצ"ל, בעל ספר חזון איש, לא היה לו בדרך כלל כסף מיותר בביתו, ופעם אחת אמרה לו אחותו, ראה כמה אתה יגע בתורה עד שנתעלית כל כך, ובכל זאת לא הזמין לך ה' יתברך ממון רב. נענה לה הרב, וכי מה חסר לי?, אינני צריך שיהיה לי כסף מונח לו בחשבון הבנק. אלא בכל יום ויום מזמן לי ה' יתברך כל מחסורי. ; ; ;

ואמנם כאמור כל זה ראוי לצדיקים השלימים מן השרידים אשר ה' קורא, השמים מבטחם בכל נפשם בה' יתברך, איש איש לפי מעלתו ודרגתו, אבל סתם אדם הצובר לעצמו ממון בכדי שיהיה לו לעתיד לבא, אינו עובר על איסור מן הדין.

ובבבריתא במסכת ברכות (דף לה.) שנינו "ואספת דגנך", מה תלמוד לומר? (כלומר מה רוצה הכתוב ללמדינו בפסוק זה?) לפי שנאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבם? (כלומר, שהיינו חושבים שבאמת ציוונו ה' יתברך שלא נפסיק מלימוד התורה אף לצורך פרנסתינו) תלמוד לומר "ואספת דגנך", הנהג בהם מנהג דרך ארץ, (כלומר התנהג כדרך שהאדם צריך לעשות למחייתו) דברי רבי ישמעאל. וכמו שפירש רש"י, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, שאם לא יעסוק בשום מלאכה, אלא יסמוך על כך שאחרים יפרנסוהו, כגון שיתפרנס מן הצדקה, סופו להבטל אף מדברי תורה. ואף שמבואר שם בגמרא שרבי שמעון בר יוחאי חולק על רבי ישמעאל וסובר שאין לאדם העוסק בתורה להתעסק בשום דבר, מכל מקום מבואר בגמרא שמידת רוב בני אדם לנהוג כדעת רבי ישמעאל, ודברי רבי שמעון לא שייכים אלא ליחידים מבני עלייה.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר לעשות ביטוח חיים?

Tue, 19 Jun 2007 00:00:00 +0200

תשובה: שורש השאלה הוא מפני שאנו מאמינים כי השם יתברך הוא זן ומפרנס לכל בריותיו, ועל כן יש לדון אם יש לעשות ביטוח חיים, כי אין מעצור לה' מלהושיע, ובודאי על האדם לבטוח בה' שיזמן ליורשיו אחריו כל צרכם, ואם נגזר עליהם חלילה לחיות חיי צער, ממילא לא תועיל כל השתדלות בעניין, שהרי יתכן שיפסידו כל כספם, ולכן לכאורה אין כל הגיון בעשיית ביטוח שכזה, ולא עוד אלא שלכאורה נראה הדבר כחוסר ביטחון בה'. ועוד שלכאורה יש לחוש שהעושה ביטוח חיים, אשר נאמרים בו דברים שהם פורענות לאדם, כגון שאם ימות ישלמו כך וכך ליורשיו וכדומה, נחשב הדבר לפתיחת פה לשטן, העלולה להקדים פורענות על האדם.

כבר הזכרנו בהלכה הקודמת בעניין ההשתדלות על הפרנסה שרצון ה' יתברך הוא שעולמו יתנהל בדרך כלל על פי דרך הטבע, ואין דרכו לעשות ניסים ללא צורך. ואף לחסידיו אינו נוהג לעשות ניסים, אם לא לצורך גדול. ועל כן כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאף על פי ששנינו במסכת סוטה (דף מח:) שדרכם של החסידים שאינם דואגים כלל את ; דאגת המחר, ואינם טורחים אלא לצורך מה שהם זקוקים לו לאותו יום, אבל מה שאינם זקוקים לו לאותו יום, הם בוטחים בה' שלמחרת יזמין להם דרך להשיג את לחמם ושאר צרכיהם, מכל מקום זהו דוקא לחסידים הבוטחים בה' יתברך בכל נפשם שיספק להם צרכיהם דבר יום ביומו, אבל שאר בני אדם רשאים לדאוג אף לממון שאינם זקוקים לו לאותו יום. אלא שאף שאר בני אדם מחויבים להאמין שה' יתברך הוא המספק צרכיהם, ואסור לאדם לחשוב שרק בזכות חכמתו וחריצותו הוא מצליח בעסקיו.

וכך כתב רבינו המאירי בחידושיו לספר משלי (פרק יט פסוק כא) שעל האדם לתת בטחונו בה' יתברך בכל עניניו, ולא יסמוך על השתדלותו וחריצותו לבד עד שיאמר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, אלא ישתדל בזה (כלומר יעשה פעולות המביאות פרנסה לאדם, כגון שיעסוק באיזו מלאכה), ויתלה בטחונו בה' יתברך, ולא שימנע ממנו ההשתדלות (כלומר שלא יבא מתוך בטחונו בה' להתבטל מכל מלאכה ולקוות שה' ישלח לו פרנסתו באיזו דרך שאינה טבעית) כי בכל הדברים (אף בענינים גשמיים) הזריזות משובחת והעצלות מגונה, אלא עם השתדלותו ישים בטחונו בה' יתברך ויתלה בו הצלחתו, וכמו שנאמר, "פן תאמר בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

ולכן כתב מרן הרב שליט"א, שאף המבטח את עצמו בפוליסת ביטוח, אינו עובר על שום חשש איסור מן הדין, כיון שסוף כל סוף הוא מאמין שהכל מתנהל על פי השגחת ה' יתברך, ואין פעולתו בזה, אלא בגדר השתדלות ככל עסקיו לצורך פרנסתו.

וכן מבואר בתוספות במסכת בבא קמא (דף ע: בדיבור המתחיל תשיך) בשם רבינו תם, שדנו באיסור להלוות בריבית, שליהודי אסור להלוות בריבית מן התורה, אבל להלוות לגויים בריבית מותר, אלא שחכמים גזרו איסור אף בריבית לגוי, כדי שלא ילמדו ישראל ממעשיהם של הגויים. וכתבו התוספות, שבזמנם יש להקל להלוות בריבית לגויים, מפני שהיו חיים בין הגויים, ולא היתה לישראל שום אפשרות אחרת להתפרנס, אלא על ידי שיהיו נושאים ונותנים וסוחרים עם הגויים, ובפרט שהיו היהודים צריכים לשלם מיסים גבוהים למלך ולשרים, לכן אף כשהיו סוחרים עם הגויים לא היו מתפרנסים בדרך כלל אלא לקיום נפשם, ולפיכך כתבו התוספות, שיש להקל בזמנים הללו להלוות בריבית לגויים. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך יורה דעה (סימן קנט). ומשמע מדבריהם שאין לחוש בזה משום חוסר ביטחון בה', שהרי התירו מתוך הדחק להלוות בריבית לגוי כדי להתפרנס, ולא אמרו שאדם חייב לקוות לישועת ה' באופן שאינו הולך עם דרך הטבע בכללית בעולם. אלא כל השתדלות בעניניו הגשמיים של האדם שהיא דרך בני אדם, היא ההנהגה הראויה, וכך חפץ ה' שיתנהל עולמו, ובכלל זה גם עניין הביטוח.

וכן פסקו עוד מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים, ומהם בשו"ת לחם שלמה, שנשאל גם כן אם אין בעשיית ביטוח חשש משום פתיחת פה לשטן, (שהלא בפוליסה כתוב "שאם חס ושלום ימות" וכדומה מענינים שאין להזכירם סתם), והשיב שאין בזה שום חשש כלל, שהרי הריב"ש כתב (בסימן קיד) שמותר לאדם בריא להכין לעצמו קבר ותכריכים, והוכיח כן מהגמרא, והוסיף עוד, שדודו הגאון רבי נפתלי זצ"ל, עשה בעצמו ביטוח חיים, ואילו היה בזה איזה נדנוד עבירה, לא היה עושה כן בעד כל הון שבעולם.

בסיכום , מותר לאדם לבטח עצמו בביטוח חיים, ובלבד שהכל יעשה על פי ההלכה על יסוד תורתינו הקדושה, אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: בעניין מה שיש אנשים הלובשים טלית קטן (ציצית) עם "פתיל תכלת", האם צריך לנהוג כן על פי ההלכה?

Wed, 20 Jun 2007 00:00:00 +0200

תשובה: נאמר בספר במדבר (פרק טו) "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", כלומר שפתיל (חוט אחד) אחד מפתילי הציצית צריך להיות צבוע בצבע תכלת. ובתוספתא (פרק ט דמנחות הלכה ו) אמרו, תכלת אינה כשירה אלא מן החילזון. וחילזון זה הוא מין בעל חיים ימי, שהיו מפיקים ממנו צבע זה. ולכן פסקו הפוסקים, שלמעשה אין להכשיר שום צבע אחר אלא דוקא תכלת המופק מן החילזון, וכתבו כן מכמה טעמים שלא נוכל לפרטם במסגרתינו.

ולאחר חורבן בית המקדש, שהגלה נבוזראדן את רוב ישראל מארצם, נאמר בספר ירמיה (פרק נב) "מדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב (ה)טבחים, לכורמים וליוקבים". כלומר שאף לאחר חורבן הבית נשארו בארץ ישראל הכורמים והיוקבים, ובגמרא במסכת שבת (דף כו.) ביארו מי הם אותם יוקבים, אלו ציידי חילזון, שהשאיר נבוזראדן בכדי שיספקו תכלת לצורך בגדי המלך נבוכדנצר. ומבואר אם כן שבזמן ההוא עוד היתה מצויה תכלת לישראל.

אלא שלאחר מכן, לא היתה יותר התכלת מצויה, וכמו שמבואר בכמה מקומות בדברי רבותינו. ולכן כבר בימי הגאונים שביארו היטב כל מצוות התורה, לא נמצא כלל מעניין מצות התכלת, מפני שכבר בזמנם לא היתה התכלת מצויה לישראל. ואף על פי שיתכן שחילזון התכלת עדיין קיים בעולם, כתב הרדב"ז, שמכיון שהוא בעל חיים ימי נדיר ביותר, שהיה מזדמן אחת לשבעים שנה (כלומר לעיתים רחוקות מאד היה אפשר לצוד אותו), אין אנו מכירים אותו, ולכן התבטלה מצוה זו מביננו.

ולדעת רבינו האר"י, אין שייכות למצות התכלת בציצית בזמן שאנו בגלות, וביאר דבריו על פי הקבלה. ובמדרש רבה (במדבר) אמרו שבזמנינו צבע התכלת נגנז.

אלא שבבריתא במסכת מנחות (דף מד.) אמרו , חילזון זה גופו (צבעו) דומה לים, ובשרו רך, והילוכו (תנועתו) במים על ידי סנפיריו בדומה לדג. וכן בעוד מקומות בדברי חז"ל נזכרו כמה פרטים מזהים ביחס לחילזון זה. מה שהביא לכך שבשנת תרמ"ז הוציא הגאון רבי גרשון חנוך העניך מרוז'ין את ספרו "שפוני טמוני חול", בו הוא טוען שמצא את חילזון התכלת, וזאת באמת לאחר מחקרים מעמיקים. גם טוען בספרו שיתכן וגם לרמב"ם היה חילזון זה, שהרי הוא כותב שדמו של החילזון הוא בצבע שחור, ומניין זאת לרמב"ם אם לא שהיה חילזון זה מצוי אצלו. ואכן מנהג חסידי רוז'ין עד היום לצבוע פתיל הציצית בתכלת המופקת מדג זה.

אך האמת היא שרבים ועצומים לא קיבלו את דבריו ודחו את ראיותיו של הגאון מרוז'ין, ואכן אחר כמה שנים קמו חוקרים אחרים ומצאו דג אחר שתואם יותר לתיאורי חז"ל את חילזון התכלת, וגם דבריהם לא נמצאו מוכרחים כלל, עד שרוב מוחלט מגדולי ישראל לא חששו בכלל לדברים אלו, אפילו לא בתורת ספק (שהרי אף אם היה ספק בדבר,מכל מקום ראוי היה לקבל את פסק הרב מרוז'ין, שכן מצות התכלת היא מן התורה, והיא מצוה חשובה ויקרה),וגם הגאון הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ז"ל, שמלבד היותו גאון בתורה היה גם בקי במדעים, דחה את דברי הגאון מרוז'ין וקבע שהחילזון הוא מין אחר לגמרי. לפיכך אין כל טעם להחמיר בדבר שהוא סברא דחויה לגמרי, שכל גדולי הדורות לא חששו להם. וכן העיד הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, שבכל גדולי רבני הספרדים בדור שלפנינו, לא נמצא אפילו אחד שהחמיר בענין זה, וכן נודע מכל גאוני האשכנזים בדורות הללו שלא חששו כלל לדעה זו. ומכאן נלמד גם דרך הנהגה באופן כללי, שיש לנו לדבוק במנהגי גדולי הדורות, ולא להחליט בעצמינו איזה דרך ישכון אור, כי מה יודעים אנו שלא ידעו הם.

ולסיום אזכיר מעשה, שפעם שאל תלמיד חכם אחד את הגאון החזון איש זצ"ל, מדוע שלא נלך עם תכלת בציצית, הלא על כל פנים, "אם לא יועיל גם לא יזיק". מיד השיב לו הגאון, שגם בוילנא היה יהודי אחד שהיה כבד ראייה ולא היה לו כסף לקנות עדשות למשקפיו, מה עשה?, התקין זגוגיות פשוטות (של חלון) במשקפיו והלך איתם, וכששאלוהו מה מרויח בכך, והלא אין זגוגיות אלו משנות כלל את צורת הראייה, השיב, הלא על כל פנים "אם לא יועיל גם לא יזיק"...

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם יש חיוב על פי הדין להותיר בבית שטח ללא סיד, כפי שנוהגים כמה יראים?

Thu, 29 Jul 2010 00:00:00 +0200

תשובה: בגמרא במסכת בבא בתרא (דף ס:) אמרו, משחרב בית המקדש, תקנו חכמים שבאותו הדור, שאין לבנות בית המסוייד ומכוייר (מצויר) כבנין המלכים, אלא כשמסייד בסיד משאיר אמה על אמה (כחצי מטר על חצי מטר) בלא סיד כנגד פתח הבית. כלומר, כאשר מסייד את הבית, צריך להשאיר כנגד פתח הבית שטח של אמה על אמה לא מסוייד כלל. לזכר חורבן הבית, שאם הוא חרב, איך נוכל אנו לבנות לעצמינו בית מושלם. ודין זה פסקוהו להלכה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. ובספר שערי תשובה כתב, בדורות האלה היקלו בזה, וחזרו והיקלו עד שכמעט נשכחה הלכה זו, ואין להם על מה שיסמוכו.

אולם כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שיש סמך למנהג העולם להקל בנדון זה, על פי מה שכתב מרן בבית יוסף לשיטת הרמב"ם, שכל האיסור אינו אלא כשמסיידים בסיד בלבד, אבל אם מעורב בסיד גם חול או תבן, אין בכך איסור. וכעת נוהגים הכל שמעורב עם הסיד חול, ועל כן יש סמך למנהג רוב העולם שאינם משיירים אמה על אמה.

ומכל מקום נראה, שאם מכסה את הבית בטפטים, כמו שמקובל מאד בכמה מקומות, צריך לשייר אמה על אמה. שהרי לעניין טפטים אין סברא להקל כלל.

הקונה בית שהוא כבר מסוייד ומכוייר, אין מחייבים אותו לקלוף את אותו הסיד, משום שנעשה כן על ידי גוי, אבל אם היה הבית בחזקת ישראל שעשה כן נגד הדין, מחוייב לקלוף את אותו השטח להשאירו בלא סיד.

והנוהגים לצבוע בצבע שחור את אותו השטח המשוייר, לא יפה הם עושים, שהרי תקנת רבותינו הייתה, לשייר אותו שטח מוזנח לגמרי מבלי סיד או צבע.

מסופר על הגאון רבי חיים מצאנז זצ"ל, שפעם ביקש מאחד ממקורביו שיעיר לו איזה הערה אם רואה שאינו נוהג כדין באיזה דבר. מיד הוכיחו הלה, שבביתו של הרב אין אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד כדין. ענה לו הרב, שכיון שקנה את ביתו כשכולו מסוייד כבר, הרי שאינו מחוייב לקלוף הסיד, כמו שביארנו, ומכל מקום בדרך חסידות, טיפס מיד על סולם וקילף את הסיד שעל הקיר בכדי להשאיר זכר לחורבן הבית.

לקריאת השיעור באתר

ט"ו באב

Mon, 26 Jul 2010 00:00:00 +0200

במשנה במסכת תענית (דף כ"ו:) אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי (בבגדי) לבן שאולין (שכולן שואלות זו מזו אפילו עשירות כדי שלא לבייש את מי שאין לה) ויוצאות וחולות בכרמים.

ובגמרא (דף ל"א:) נזכרו עוד כמה טעמים שיום ט"ו באב היה יום טוב לישראל, ולכן נפסק להלכה שביום זה אין אומרים תחנון, וידוי ונפילת אפיים.

ונזכר בגמרא, יפיפיות שבהן מה היו אומרות? תנו עינכם ליופי וכו', מכוערות שבהן מה היו אומרות? קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, כתב לפרש הכוונה עפ"י דברי הגמרא (נדרים כא.) מעשה באחד שנדר שלא ישא את בת אחותו, משום שהייתה נראית לו כעורה, והכניסוה לבית, רבי ישמעאל וייפוה, אמר לו רבי ישמעאל, בני, מזו נדרת? והתירה לו רבי ישמעאל. באותה שעה בכה רבי ישמעאל, ואמר, בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן. וכשמת רבי ישמעאל היו בנות ישראל נושאות עיניהן עליו, ואומרות, בנות ישראל, על רבי ישמעאל בכינה. ואף כאן מה שהיו אומרות המכוערות ובלבד שתעטרונו בזהובים, כוונתן לומר שיעטרו אותן בתכשיטין וכדומה, ואז יראו נכוחה שהן נאות וראויות להם.

והביא מרן שליט"א, מדברי ספר אורחות חיים שכתב, ואין לתמוה על זה, שאיך היה מנהג זה טוב בעיני החכמים, שדומה חס וחלילה כאילו בנות ישראל הפקר, אין זה תימה, כי בודאי שכל מי שהייתה ידו משגת להשיא את בתו למי שהגון לה, לא היה שולח את בתו לשם, אלא המנהג היה בשביל הבנות שאין יד אביהן משגת להשיאן, ואלמלא היו נוהגים כן היו יושבות עד שילבין שיער ראשן. (ומכאן תוכחת מגולה על הנוהגין כאילו בנות ישראל הפקר בחינם בדור יתום זה.)

והנה נאמר בספר משלי "דבר בעתו מה טוב", ובודאי סגולת יום זה של ט"ו באב, שבו יש הארה יותר בענין הזיווגים. ולכם ראוי לכל אדם להעתיר בתפילה ביום זה יותר ממה שרגיל תמיד, שיזמן לו ה' יתברך את זיווגו הטוב לו, וכן יתפלל אדם על יוצאי חלציו שיזכו לחופה בשעה טובה, ונשמע ונתבשר בשורות טובות.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר לשבת על גבי ספסל שמונחים עליו ספרי קודש?

Wed, 03 Nov 2010 00:00:00 +0200

תשובה: בגמרא במסכת מנחות (דף לב:) אמר רבי חלבו, אני ראיתי את רב הונא, שכאשר רצה לשבת על גבי מיטה שספר תורה מונח עליה, הניח את ספר התורה במקום אחר, ואז התיישב. מכאן שסבר רב הונא שאסור לשבת על גבי מטה שספר תורה מונח עליה. וכן אמרו בתלמוד ירושלמי, לא ישב אדם על גבי ספסל שספר תורה מונח עליו, ומעשה ברבי אליעזר שישב על גבי ספסל שהיה עליו ספר תורה, (בלי שימת לב), והרתיע מלפניו (ונרתע, קם מיד כשראה את הספר), כמרתיע מפני הנחש, (כאילו ראה נחש, מפני אימתו לכבוד התורה). ומכח דברי הירושלמי, פסקו הרמב"ם והראב"ד ועוד פוסקים, שאסור לשבת על גבי מטה שיש עליה ספר תורה. ומרן הבית יוסף (סי' רפב) הביא דברי רבינו מנוח, שיש אומרים שדוקא בספר תורה ממש אסור, אבל שאר ספרים, אין דינם כספר תורה. וטוב להחמיר. ובעל ספר ארחות חיים כתב, שאין להקל בזה שלא יראה כמזלזל בכבוד ספרים. ומרן בשלחן ערוך פסק להחמיר בזה מן הדין רק בספר תורה, והרמ"א פסק שהוא הדין לגבי שאר ספרים. אלא שבספרים שלנו שהם מודפסים ואינם כתובים בכתב יד, יש להקל יותר, כמו שכתבו הפוסקים, שספרים שלנו המודפסים, קדושתם פחותה מספרים הכתובים בכתב יד. אף על פי שבודאי גם ספרי קודם שלנו צריכים גניזה, ויש לנהוג בהם כבוד, וכן אסור ללכת ערום בחדר שיש בו ספריה של ספרי קודש, ואסור להחליף חיתול לתינוק כנגד ספריית ספרי קודש, מכל מקום אין קדושתן חמורה כל כך כספרים שנכתבו בכתב יד. ולכן למעשה כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, אחר שדן בדברי הפוסקים בזה, שיש להקל בזה בספרים המודפסים. אולם מנהג האשכנזים להחמיר בזה, מפני דברי הרמ"א שפסק בפירוש שאף בשאר ספרים יש להחמיר, ולכן אף בספרים המודפסים לשיטתם יש להחמיר. אבל למנהג הספרדים ההולכים אחר הוראות מרן, שפסק להחמיר בזה רק בספר תורה, דיינו שאנו מחמירים בזה לכתחילה בספרים שבכתב יד, אבל בספרים המודפסים יש להקל. ומכל מקום אין זה נכון להניח ספרי קודש על גבי מטה שישן עליה, בפרט כשיש חשש שבמשך הלילה הספר יפול ויתבזה. וכן אסור להניח את תיק התפילין על מטתו שהוא ישן בה כנגד מרגלותיו (הרגליים), מפני שהוא דרך ביזוי, אבל שלא כנגד מרגלותיו, אם אין שם חשש שיפלו התפילין במשך הלילה או יתבזו, מותר להניחם שם כשהוא ישן לבדו, וכמבואר בשלחן ערוך אורח חיים (סימן מ, ובסימן רמ). ולסיכום: אסור לשבת על גבי ספסל שמונח עליו ספר תורה. ומנהג האשכנזים להחמיר בזה אף בשאר ספרים, ולמנהג הספרדים העיקר שיש להקל בזה. אולם אם המדובר הוא בספרים מכתב יד, נכון להחמיר שלא לשבת על גבי ספסל שמונחים עליו ספרים אלה. ומותר לשבת על גבי ספסל שמונח עליו תיק עם תפילין, אבל אסור להניח את תיק התפילין על גבי מטה שישן עליה סמוך למרגלותיו, מפני שהיא דרך זלזול.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: מכונית שאירע בה קלקול באמצע הדרך שבין עיר לעיר, והנהג שלה עומד על אם הדרך כשהוא אובד עצות. האם

Mon, 27 Aug 2007 00:00:00 +0200

תשובה: כתב הרמב"ם (בפרק יג מהלכות רוצח ושמירת הנפש) בזו הלשון: "מי שפגע (פגש) בחבירו בדרך ורואה את בהמתו רובצת תחת משאה (מרוב המשא שעל גבה אינה יכולה ללכת עוד), בין שהיה עליה משא הראוי לה בין שהמשא יותר מהראוי לה, מצוה עליו לפרוק המשא מעליה, והיא מצוה מן התורה, שנאמר, כי תראה חמור שונאך ; (כלומר אפילו הוא שונאך) רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו. ולא יפרוק המשא וילך לו ויניחנו נבהל (כלומר, לא יסתפק במה שפרק המשא מעל הבהמה על מנת שתחדש כוחותיה, וילך לו וישאיר את חבירו נבהל שהרי לא יוכל להעמיס את המשא על גבי הבהמה שוב אלא במאמץ רב,) אלא יקים עמו ויחזור ויטעון משאו עליה, שנאמר הקם תקים עמו, וזו מצוה אחרת".

ומכאן לכאורה יש ללמוד גם לנדון שאלתינו, שכשרואה אדם את חבירו נמצא בצרה של קלקול המכונית, חייב לבא לסייע לו בתיקון מכוניתו במדת האפשר. אלא שעדיין יש מקום לומר, שאף על פי שיש מצוה לסייע לחבירו בפריקת המשא מעל גבי הבהמה, כל זה דוקא בבעלי חיים, ששייך בהם דין "צער בעלי חיים", ואפשר שמחמת צער הבהמה הבא מחמת המשא הכבד שעל גבה, חייבה התורה לסייע בפריקת המשא מעל גבי הבהמה, אבל כאשר אין מדובר בבעלי חיים, כמו בנדון שאלתינו, אין כל חיוב בהגשת סיוע לאדם שמכוניתו התקלקלה. (אמנם אם נאמר שגם לגבי אדם שייך איסור "צער בעלי חיים", ממילא יש להוכיח מדין פריקת וטעינת החמור שיש חיוב לסייע לאדם הנמצא בצרה כזו, אלא שאין צורך להגיע לסברא זו השנויה במחלוקת, כמו שנבאר).

כתב עוד הרמב"ם, "מה שנאמר בתורה "חמור שונאך", שונא זה אינו נכרי מאומות העולם, אלא ישראל הוא, והיאך יהיה לישראל שונא מישראל, והלא נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך"? אלא אמרו חכמים, כגון שראהו (שראה את חבירו) עובר עבירה, והתרה בו (אמר לו, מה שאתה עושה, איסור הוא) ולא חזר מרשעו (המשיך בחטאו), הרי זה מצוה לשונאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו, ואף על פי שלא עשה עדיין תשובה, הואיל ומצאו נבהל במשאו (שהוא שקוע בבעיה כזו), מצוה לטעון ולפרוק עמו ולא יניחנו (יעזבנו) וילך, שמא ישהה בשביל ממונו ויבוא לידי סכנה, והתורה הקפידה על כל נפשות ישראל, בין רשעים בין צדיקים, מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקרי הדת".

מתבאר אם כן מדברי רבינו הרמב"ם, שטעם מצות פריקה וטעינה אינה נובעת מאיסור "צער בעלי חיים", אלא טעם המצוה כדי שיעזור לאדם מישראל בעת צרתו, ולא יניחנו כשהוא נבהל ואובד עצות וילך לו לדרכו.

ומעתה נראה שלשיטת הרמב"ם שתלה את טעם מצות פריקה, משום צערו של ישראל בעל הבהמה או המשא, אין חילוק בין בהמתו של ישראל למכוניתו שאירעה בה תקלה באמצע הדרך, והוא עומד על אם הדרך מייחל לעזרה וישועה, ובפרט שלפעמים יכול גם כן לבא לידי סכנה, כמו שקרה מספר פעמים, הלכך גם כאן יש מצוה וחובה על כל נהג ותיק ומכונאי הרואה אדם מישראל שמכוניתו התקלקלה, לעצור בצד הדרך ולהגיש לו עזרה בתיקון המכונית וכיוצא בזה. וכן פסק בספר ערוך השלחן, לעניין עגלה הרתומה לסוס, ונשבר אופן (גלגל) העגלה, שחייב כל אדם הרואה את העגלון במצב זה, לגשת אליו לסייעו בכל מה שאפשר, עד שיצליח להוליך את העגלה בצורה יפה.

לפיכך נראה שגם בנדון שלנו אם התקלקלה המכונית באמצע הדרך, מצוה וחובה להגיש עזרה לנוסעיה בכל מה שאפשר. ועל כל פנים יש בזה משום מצות גמילות חסדים. ואמרתי עולם חסד יבנה.

לקריאת השיעור באתר

חיוב כתיבת ספר תורה

Sun, 11 Jul 2010 00:00:00 +0200

לשאלת רבים: האם יש חיוב על כל אדם לכתוב או לרכוש לעצמו ספר תורה, והאם יוצאים ידי חובת המצוה בשותפות?

תשובה: רבינו הרמב"ם (בהלכות ספר תורה, פרק ז הלכה א) כתב: "מצות עשה על כל איש מישראל, לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר, ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך (סי' ע"ר), שחובה על כל אדם מישראל לרכוש לעצמו ספר תורה. (והנה רוב בני האדם אינם יודעים לכתוב בעצמם ספר תורה, אך אין בכל כלום, כי יכול כל אדם לקחת סופר אחר שיהיה שלוחו לכתוב את הספר תורה, והרי שלוחו של אדם כמותו, והרי זה כאילו כתב את הספר תורה בעצמו). ומקור הדברים מהגמרא במסכת סנהדרין (דף כא:), אמר רבא, אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה (כלומר שירש ספר תורה מאבותיו), מצוה לכתוב משלו, שנאמר (דברים לא, יט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. ומכיון שהלכה בידינו שאסור לכתוב פרשה אחת מהתורה, כי התורה ניתנה שלימה, בודאי כוונת התורה שנכתוב את כל התורה המסתיימת בשירת האזינו. ועל דברי הרמב"ם הללו, כתב הגאון רבי יהודה עייאש זצ"ל, שמלשון זו מוכח שאם השתתפו אנשים רבים ויקנו ספר תורה, שלא יצאו בזה ידי חובתם, משום שמצוה זו מוטלת על כל אחד מישראל. ובתוספת ביאור, טעם הדבר הוא, מפני שנאמר בתורה, כתבו "לכם", וכשם שבמצות אתרוג שנאמר ולקחתם "לכם", אמרו רבותינו במסכת בבא בתרא (קלז:), שצריך שכל אחד יהיה לו אתרוג משלו, כמו כן במצות ספר תורה, החיוב הוא שיהיה לכל אדם ספר תורה משלו. וכן פסקו עוד רבים מן הפוסקים. אולם בשו"ת חסד לאברהם כתב, שלפי מה שכתב הרא"ש שטעם מצות התורה שכל אחד יכתוב לעצמו ספר תורה, אינה אלא בכדי שיוכל כל אחד ללמוד מספר התורה שלו, כמו שנאמר, "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם", ולכן בזמן הזה שאין אנו רגילים ללמוד מתוך ספר תורה, מצוה גם לקנות תלמוד ופוסקים כדי ללמוד בהם. ולפי זה צריך לומר שכך היא גזירת התורה, שכל אחד ילמד משלו ולא משל אחרים, ולא במה שירש מאבותיו, וכדברי הגמרא, ומעתה אף לשיטתינו, שאנו מחייבים לקנות ספר תורה ממש, כדברי הרמב"ם ומרן, כיון שאין אנו רגילים ללמוד מספר התורה, ממילא יצא ידי חובתו בשותפות, ובשעה שקוראים בו הציבור הרי גם הוא משתתף עמהם ויוצא ידי חובתו. שהרי אף אילו היה לו ספר תורה משל עצמו, לא היה לומד בו יותר ממה שיש לו עם הקהל. והאריך בזה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, והביא עוד מדברי הפוסקים בעניין זה שהעלו להלכה שיוצאים ידי חובת קניית ספר תורה בשותפות, וחילקו בין דין ספר תורה לדין האתרוג שהזכרנו. ובפרט שיש לצרף לזה את שיטת הרא"ש שיוצאים ידי חובה אף בקניית שאר ספרי הקודש.

ולכן להלכה , מי שאין בידו לקנות לעצמו ספר תורה, יוכל לרכוש לעצמו ספר תורה בשותפות עם הקהל, כפי שנעשה במקומות רבים, שמתנדבים כל אחד מן המתפללים בסכום כסף וקונים יחד ספר תורה. אבל כל מי שיש לאל ידו לקנות לו ספר תורה ממקנת כספו, כן יעשה, ותבא עליו ברכת טוב.

והנה כאן המקום להעיר, כי אלה הקונים ספרי תורה, (וכן תפילין או מזוזות), עליהם להזהר מאד שלא להניח כספם על קרן הצבי, אלא יזהרו שלא לרכוש ספר תורה אלא באמצעות תלמיד חכם ירא שמים, שהוא ינהל את כל עניני הספר, בבחירת הסופר, שיהיה ירא שמים, ובענין ההחלטה על איזה הידורים נכון להקפיד, ועל איזה מהם ניתן לוותר, כי המכשולות בענינים אלה מצויים לצערינו מאד, אם בדברים שהם פוסלים את גוף הספר תורה מצד עצמם, כגון שהקלף אינו כשר לספר תורה, ואם מצד הסופר, שאינו מתנהג ביראת שמים, וספרי התורה שלו יכולים להיות פסולים ממש, ועד לספרי תורה שאינם עשויים עבודת יד, אלא ב"הדפס משי" וכדומה, שבכל אלו הספר הוא פסול מן הדין, והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כמי נהר.

לקריאת השיעור באתר

איסור קללת אדם מישראל

Thu, 31 Dec 2009 00:00:00 +0200

כתוב בתורתנו הקדושה (שמות כב כז) אלהים לא תקלל, ותרגם אונקלוס, דינא לא תקיל, דהיינו שיש איסור גמור מן התורה לקלל את הדיין, וכן פירשו בגמרא במסכת סנהדרין (דף סו.) שמילת אלהים כאן אין יחסה להשם יתברך, אלא לדיינים.

וכתוב עוד בתורה (ויקרא יט יד.) לא תקלל חרש, ומכאן למדנו שיש איסור מן התורה לקלל שום אדם מישראל, ופרט לנו הכתוב בחרש (כלומר, דיבר הכתוב דווקא בחרש ולא בכל אדם), להשמיענו שאף על פי שהוא חרש ואינו שומע ואינו מצטער על כך שמקללים אותו, מכל מקום אסור לקללו, ולפיכך גם אסור לקלל שום אדם מישראל, אף על פי שאינו שומע שמקללים אותו, וכגון כשהוא ישן וכיוצא בזה, משום שאין הוא גרוע יותר מן החרש, שאינו שומע בכלל. ובודאי שאסור לקלל אדם בפניו, כשהוא ער, שמלבד מה שיש איסור בעצם הקללה, הרי יש כאן גם איסור אונאת אדם מישראל, שמצטער מן הקללה.

וככל הדברים האלה פסקו להלכה רבינו הרמב"ם והטור ומרן השולחן ערוך, ולכן צריך אדם להיזהר בלשונו שלא לקלל שום אדם מישראל, ואפילו המקלל את עצמו עובר על איסור זה שנאמר, השמר לך ושמור נפשך מאד. והמקלל את הדיין עובר על שני איסורים, הראשון הוא האיסור ששייך לכל ישראל, ונוסף עליו איסור קללת דיין.

ואמרו בגמרא במסכת סנהדרין (דף מח.) כל הקללות שקלל דוד המלך את יואב בן צרויה, נתקיימו בזרעו של דוד. ולמד מכאן בספר חסידים, שלפעמים אף שהקללה לא באה על חינם, שהרי דוד המלך כדין עשה שקילל את יואב, מכל מקום חוזרת היא גם להמקלל, וכל שכן כשהמקלל מקלל על חינם שעלולות הקללות לחזור אל המקלל, וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (מגילה טו.) לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קילל לשרה ונתקיים בזרעה. ואף שהרבה אנו רואים שמקללים, ולא יוצא מקללתם דבר וחצי דבר, מכל מקום כתב בספר פלא יועץ שלפעמים יש עת רצון ועלולה חס ושלום להתקיים הקללה, והאדם המקלל עתיד ליתן את הדין על זה.

ומה שמצינו בכמה מקומות שתלמידי חכמים קיללו, ולעיתים גם נתקיימה קללתם, הוא מפני שיש מקרים שאדם יוצא מכלל ישראל ומותר לקללו, כגון אדם שהוא אפיקורס במזיד וכדומה, אבל אדם כשר מישראל, איסור גמור לקללו, וכאמור.

לקריאת השיעור באתר

כח הבחירה

Thu, 13 Dec 2007 00:00:00 +0200

שאלה: כאשר בורא הקדוש ברוך הוא את האדם, גוזר עליו עוד בטרם הולדו אם יהיה חכם או טיפש, יפה או מכוער, וכיוצא בזה, ואם כן מדוע שלא נאמר גם כן, שגוזר הקדוש ברוך הוא על האדם אם יהיה צדיק או רשע, ולכן לא נוכל לדון אף אדם ולחייבו בכלל במצוות, שהרי אין בחירה בידו לבחור בטוב או ברע, מחמת נטייתו הטבעית?

תשובה: נאמר בתורתינו הקדושה (דברים ל) "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע". ומבואר אם כן בפסוק שהבחירה נתונה בידו של כל אדם, ללכת בדרך טובה או ללכת בדרך רעה. ועל כן אם יפנה אדם לדרך טובה, ירבה שכרו הרבה מאד, על פי מאמציו וחשיבותו, כמו שאמרו רבותינו (אבות פ"ה) "לפום צערא אגרא" (לפי גודל הצער כן גודל השכר). ואף על פי שבודאי השם יתברך נוטע בכל אדם תכונות שונות, כי יש אדם אשר ממהר לכעוס יותר מחבירו מצד נטיתו הטבעית, וכן יש אדם שיש בו יותר חמדת הממון מחבירו, ועל ידי כן הוא קרוב יותר לחטוא בעוון גזל, או בעוון ריבית, מכל מקום, אין הנטיה הטבעית גדולה כל כך עד שלא יוכל לכבוש את יצרו. ועל כן הוא מחוייב להתגבר על יצרו, ואז שכרו הרבה מאד, יותר מחבירו שנולד עם נטיות חיוביות מצד טבעו.

וכן שנינו במשנה באבות (פ"ג): הכל צפוי ; והרשות נתונה. ופירש רבינו הרמב"ם, הכל צפוי לפניו יתברך, שהוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות (שיודע כל מה שיהיה), ואחר כך אמר, שלא תחשוב שבהיותו יודע כל מה שיהיה, יתחייב שיהיה האדם מוכרח במעשיו (כלומר, שלא תהיה לו בחירה), אין הענין כן, אלא הרשות נתונה ביד האדם בכל מה שיעשה. וכן אמרו רבותינו (בנדה טז:) דרש רבי חנינא בר פפא, אותו מלאך הממונה על ההריון, לילה שמו, והוא נוטל הטיפה שממנה נוצר האדם ומעמידה לפני הקדוש ברוך הוא, ואומר לפניו, רבונו של עולם, טפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש, חכם או טפש, עשיר או עני, ואילו צדיק או רשע אינו אומר, כמו שאמר רבי חנינא, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ופירש רש"י, כל ; מדותיו וקורותיו של האדם באות בגזירת מלך (ה' יתברך) חוץ מיראת שמים שהבחירה ביד ; האדם.

וכן כתב עוד רבינו הרמב"ם (בפ"ה מהל' תשובה) הרשות נתונה לכל אדם, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו, ואין מי שיעכב בידו לעשות טוב או רע. ולא יעלה במחשבתך מה שאומרים הטפשים של אומות העולם שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן, אלא כל אדם ראוי לו (יש באפשרותו) להיות צדיק כמשה רבינו, או רשע כירבעם, או חכם, או סכל, או רחמן, או אכזרי, או כילי (קמצן), או שוע, וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא מי שיגזור עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה. והאריך בזה עוד, וסיים, ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה.

לקריאת השיעור באתר

הלכות הנהגת האדם בבוקר

Mon, 17 Dec 2007 00:00:00 +0200

במשנה במסכת אבות (פ"ה) שנינו, "יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים".

ומה שאמר "עז כנמר", היינו משום שלפעמים נמנע האדם מלעשות מצוות, מפני שישנם אנשים הלועגים עליו. ולכן הזהיר שלא ימנע מלקיים את המצוות, אלא יעיז פניו ויעשה המצוות ולא יבוש מפני המלעיגים עליו. ומכל מקום, יזהר שלא להתקוטט עמהם, מפני שסוף סוף, העזות מידה רעה היא מאד, עד שיש אומרים שאין ראוי להשתמש בה אפילו לעבודת ה'. ועל כן יש לכל אדם לדאוג לעצמו לחברה איכותית מבחינה רוחנית, ההולכים אף הם בדרך התורה, ובזה יקל עליו לקיים את מצוות ה'.

ומה שאמר "וקל כנשר" ולא הזכיר בעלי כנף אחרים, הוא מפני שבא לרמוז על הנשר הניחן בכח ראייה נפלא למרחקים, שהרי הוא מרחף בגובה רב, ובכל זאת הוא מבחין בכל פגר המוטל על גבי הקרקע, ועל כן הזכירו, שיזהר האדם מאד בראיית העינים, כי הראיה היא תחילת העבירה, שהעין רואה והלב חומד, וכלי המעשה גומרים. ומה שאמר "ורץ כצבי", היינו כנגד הרגלים, שירוצו תמיד לטוב, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט) "הדריכיני בנתיב מצוותיך".

ומה שאמר "וגיבור כארי", היינו שצריך האדם להתגבר כארי בעשיית המצוות, ויכבוש את לבו שלא לעשות עבירות, כי הן למעשה המצוות והן להמנעות מן העבירות צריך האדם לגבורה רבה. ולכן כתב מרן בתחילת ה"שלחן ערוך" בזו הלשון: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר", כלומר שיזהר לקום לעבודת ה' קודם שיאיר השחר.

ומבואר בפוסקים, שמי שאינו יכול לקום כל כך מוקדם בבוקר, ובפרט בזמנינו שכיוון שמצוי אור החשמל ביננו, אין אנו מקדימים לישון, או שחושש שיהיה עייף ויגע לעבודת ה' אם ישכים קום כל כך, רשאי מן הדין לקום לאחר מכן, ויזהר על כל פנים שלא לאחר זמן קריאת שמע ותפילה בציבור, שבזה הוא מחוייב. ויחשוב כל אדם בלבו, אילו היה הדבר בעבודת מלך בשר ודם, שציוהו להשכים בבוקר לעשות לו איזה דבר, כמה זהיר היה לעשות מצותו, קל וחומר כלפי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

לקריאת השיעור באתר

סדר הנהגת האדם בלבישת בגדיו

Tue, 18 Dec 2007 00:00:00 +0200

כתב רבינו הטור, והביאו מרן השלחן ערוך (סי' ב), ואל יאמר הנני בחדרי חדרים מי יודעני ומי רואינו, כי הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו. ועל כן כאשר האדם מתלבש בחדרו, עליו להשתדל לשמור על צניעותו כמה שיוכל, שלא יעמוד כשאינו לבוש בחדרו, (מה שאין כן בחדר האמבטיה וכדומה, כשאין ברירה).

כשלובש בגדיו, יזהר שלא ילבש שני בגדים ביחד, מפני שעל פי דברי המקובלים, מביא הדבר לכך שישכח תלמודו. והנזהר גם כן כשפושט בגדיו שלא לפשוטם יחדיו (כגון כשפושט את מעילו והז'קט שתחתיו), תבא עליו הברכה. ויש מקילים בזה לענין פשיטת בגדיו.

וכתב עוד מרן השלחן ערוך, ידקדק בחלוקו ללובשו כדרכו, שלא יהפוך הפנימי לחוץ, (כלומר שלא ילבש בגד הפוך) , שכן אמרו בגמרא (שבת קיד.) אמר רבי יוחנן, איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות עין, (שאומר שהאבידה היא שלו, ואין בה סימנים, ואף על פי כן סומכים על טביעות עין שלו שמכיר ואומר שהיא אבידתו), המדקדק בחלוקו להפכו כדרכו. ואף על פי שלא נזכרה מעלה זו בגמרא אלא לגבי תלמיד חכם, מכל מקום הביאוהו הפוסקים גם לגבי כל אדם.

ינעל מנעל ימין תחילה, ולא יקשרנו, ואחר כך ינעול של שמאל ויקשרנו, ויחזור ויקשור של ימין. מפני שבכל עניין יש להקדים ימין תחילה, חוץ מקשירת שרוכי הנעלים, שבה יש להקדים את שמאל תחילה.

לקריאת השיעור באתר

נטילת ידים שחרית

Wed, 10 Aug 2011 00:00:00 +0200

כשקם אדם בבוקר משנתו, יטול ידיו ויברך "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים" (ודין זה מבואר בגמרא ברכות ס:). וסדר הנטילה כך הוא, תחילה, יקח הכלי ביד ימינו, וכשהוא מלא מים יעבירנו לשמאלו, וישפוך מים על ידו הימנית. אחר כך יעביר הכלי לידו הימנית, ישפוך מים על ידו השמאלית, וכן יעשה שלש פעמים. ואחר כך מברך על נטילת ידים, וינגב את ידיו.

וכמה טעמים נאמרו בחיוב נטילת ידים שחרית (כלומר בבוקר).

הטעם הראשון , הוא על פי מה שמפורש בגמרא במסכת שבת (קח:), שרוח רעה שורה על ידיו של האדם בלילה, ואינה מסתלקת עד שיטול ידיו כראוי. ואין הדבר תלוי בשינה, אלא בעצם מציאות הלילה.

הטעם השני , מבואר בזוהר הקדוש (פרשת וישב), שבשעה שישן האדם בלילה, מסתלקת ממנו הנשמה הטהורה (מבחינה מסוימת), וטועם טעם המות, ורוח רעה שורה על גופו, וכשחוזרת הנשמה לגוף בקומו משנתו, עדיין שורה הרוח רעה על ידיו, וכדי להעבירה, צריך ליטול ידיו.

הטעם השלישי , מבואר בפסקי הרא"ש (ברכות פ"ט סכ"ג), שידיו של אדם עסקניות הן (כלומר, אינן נחות גם בשנתו), לכן אי אפשר שלא נגע במקומות לא נקיים בשעה שישן, ולכן צריך ליטול ידיו.

הטעם הרביעי , מבואר בתשובת הרשב"א (סי' קצא), שבבוקר נעשה האדם כברייה חדשה, וכמו שנאמר (איכה פ"ג) "חדשים לבקרים רבה אמונתך", ולכן אנו צריכים להודות לה' יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו.

והטעם החמישי , כתב רבי דוד אבודרהם, שכשם שהכהנים מצווים לרחוץ ידיהם קודם עבודת בית המקדש, כך צריך האדם לקדש ידיו בקומו משנתו קודם שיעבוד את ה' יתברך, כדי שיעבדנו בידים נקיות.

ולהלכה , בודאי שיש חילוקי דינים התלויים בטעמים שהזכרנו, ולדוגמא, אדם שעבר עליו כל הלילה בלא שינה, לפי דברי הגמרא שהזכרנו בטעם הראשון, בודאי שעליו ליטול ידיו, מפני שעברו עליו שעות הלילה. אולם לדברי הזוהר שהזכרנו בטעם השני, וכן לפי טעמו של הרא"ש שהבאנו בטעם השלישי, אדם זה אינו נוטל את ידיו, מפני שחיוב הנטילה תלוי בשינה, והוא לא ישן. וכמו כן יש לדון לענין אדם שישן ביום, שלפי טעמו של הרא"ש שידיו של אדם עסקניות הן, טעם זה שייך בודאי גם בשינה ביום, אולם לפי מה שכתוב בגמרא שהזכרנו, (וכן אפשר לומר גם בשיטת הזוהר הקדוש, עיין בית יוסף (ס"ד) שהסתפק בזה), אין חיוב נטילת ידים שייך ביום, שהרי ביום אין הרוח רעה שורה עליו.

ולמעשה אדם שלא ישן והיה נעור כל הלילה, וכן אדם הישן ביום, נוטל ידיו בבוקר, או בקומו משנתו ביום, מספק, ואינו מברך על נטילה זו, שהרי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל".

לקריאת השיעור באתר

שאלה: אדם המתעורר משנתו באמצע הלילה וברצונו לשתות מים, האם הוא חייב ליטול את ידיו לפני שיברך על המים

Thu, 11 Aug 2011 00:00:00 +0200

תשובה:

בהלכה הקודמת ביארנו באופן כללי את חיוב נטילת ידים, והסברנו בקצרה את טעמי המצוה. ושנים מהם, טעמו של הזוהר הקדוש, שבשעה שישן אדם, יוצאת ממנו נשמתו, וטועם טעם מיתה, ורוח רעה שורה על כל גופו, וכשחוזרת נשמתו בקומו משנתו, נשארת הרוח רעה לשרות על ידיו, ועל כן צריך ליטול ידיו כדי להעבירה. והטעם שנזכר בדברי הרא"ש, כי ידיו של אדם עסקניות הן, ועל כן יש להניח שנגעו במקומות בלתי נקיים, ולפיכך תקנו חכמים נטילת ידים בשחרית. ולנדון שאלתינו, באדם הקם בלילה משנתו ורוצה לשתות מים להרוות צמאונו, האם חייב להטריח עצמו ליטול ידיו בכדי שיוכל לברך על המים ולשתות. הדבר תלוי במחלוקת הראשונים, כי דעת הרא"ה שאין אדם רשאי לברך קודם שיטול ידיו. אולם הרא"ש כתב שמהגמרא נראה שאין חיוב מעיקר הדין ליטול ידיו קודם שיברך, כי לא תיקנו נטילת ידים, אלא לקריאת שמע ולתפילה, אבל שאר הברכות רשאי לברך גם קודם שיטול ידיו, אלא אם כן יש לחוש שנגע במקומות המכוסים בבגדים, שאז חייב לשטוף את ידיו, או לשפשפם היטב בבגדיו, גם בלי קשר לחיוב נטילת ידים של שחרית. ומרן השלחן ערוך (סי' ד סכ"ג) פסק כדעת המיקלים בזה. ולכן אדם הקם בבוקר ורוצה לשתות מים, אינו חייב מעיקר הדין ליטול את ידיו, ורשאי לברך ולשתות אחר שישפשף את ידיו היטב בבגדיו. ואם ישן בבגד המכסה את כל גופו, אינו חייב מן הדין לשפשף את ידיו בבגדיו, ורשאי לברך מיד על המים ולשתות. (וכמו שכתבנו גם כן לענין ברכת הברקים והרעמים, שאדם הקם משנתו בשמעו קול רעם, רשאי לברך מיד "שכוחו וגבורתו מלא עולם", ואינו צריך ליטול את ידיו קודם לכן). אולם עליו להזהר שלא יגע במים ששותה אלא בכלי שהם נמצאים בו בלבד, מפני שרוח רעה שורה על ידיו.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם יש צורך ליטול את ידיהם של ילדים קטנים מאד בבוקר בקומם משנתם?

Sun, 14 Aug 2011 00:00:00 +0200

תשובה:

בהלכות הקודמות ביארנו את שורש החיוב לנטילת ידים בבוקר, והזכרנו בתוך דברינו, שאין לגעת לכתחילה במאכלים קודם נטילת ידים, מפני שרוח רעה שורה על ידיו של האדם עד שיטול את ידיו. ולאור האמור, נראה לכאורה שיש להקפיד מאד ליטול את ידיהם של הילדים הקטנים, ואפילו תינוקות המוטלים בעריסה יש להקפיד ליטול את ידיהם, שהרי יש לחוש שיגעו בידיהם במאכלים, בזמן שרוח רעה שורה על ידיהם. וכבר העיר על זה הפרי מגדים (משב"ז סק"ז) וכתב, שאינו יודע מדוע אין נזהרים בזה, וראוי לרחוץ ידיהם כל בוקר, כי חמירא סכנתא מאיסורא (כלומר, חמור ענין שיש בו סכנה, כגון רוח רעה, מענין שיש בו איסור). וכן כתב מרן החיד"א בספר מורה באצבע, ועוד. גם הגאון יעב"ץ בסידורו כתב, שלא נהגו להחמיר בזה, אך להלכה יש להזהר ליטול את ידי הקטנים בבוקר. והגאון רבי אליעזר פאפו (בעל ספר פלא יועץ, חמיו של הגאון רבי אהרן עזריאל, שהיה מגדולי רבני ירושלים) בספר חסד לאלפים כתב, ומה טוב ומה נעים לרחוץ ידי הקטנים המוטלים בעריסה, כדי שיגדלו בטהרה גידולי קודש. ומדבריו משמע שאין חיוב בזה מעיקר הדין, אלא ממידת נקיות וטהרה בלבד. וכן דעת עוד כמה פוסקים, שאין בזה חיוב מעיקר הדין, מפני שאין רוח רעה שורה על ידי הקטנים, כמו שביאר בשלחן ערוך להגאון רבי זלמן, כי עיקר כניסת הנפש הקדושה באדם היא מיום כניסתו למצוות, דהיינו, שלוש עשרה שנים ויום אחד לזכר, ושתים עשרה שנים יום אחד לנקבה, וכנגד זה גם כן לצד הטומאה, אין כח הטמאה מתגבר על האדם כשאין בו עדיין מכח הקדושה. ומכל מקום עדיין שייך בזה טעמו של הגאון רבי חיים פלאג'י, שעל ידי כן יגדלו הילדים יותר בטהרה, גם אם נאמר שאין הרוח רעה השורה על ידיהם מצויה במלוא תוקפה.

ועל כן לענין הלכה , בודאי שראוי ונכון לחוש לדברי הפוסקים שכתבו שיש ליטול את ידי הקטנים בבוקר, על כל פנים מזמן ששייך כבר שיגעו במאכליהם, ועל ידי כן יזכו גם כן לגדול בקדושה ובטהרה, כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה'. וכן המנהג כיום אצל רבים מיראי ה'.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: הנמצא בבית הכסא (חדר השירותים), האם מותר לו לדבר עם חבירו הנמצא בחוץ או להשיב לקריאה טלפונית,

Mon, 15 Aug 2011 00:00:00 +0200

תשובה: בגמרא במסכת ברכות (סב.) אמרו, קבלה דבית הכסא צניעותא ושתיקותא (כלומר, מסורת ומנהג שקבלנו מרבותינו להתנהג בבית הכסא בצניעות ובשתיקה). וכן פסק הרמ"א בהגהת השלחן ערוך (ריש סימן ג'), שאין לדבר בבית הכסא, וכן יש לנהוג צניעות בבית הכסא, ובכלל זה שיקפיד לסגור את הדלת אחריו, (גם אם אין איש בבית). וכן נראה גם ממה שכתב רבינו הרמב"ם (פ"ה מה' דעות), שלא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול, משום צניעות. ובדברי מרן החיד"א ועוד מהפוסקים המפורסמים מתבאר, שמלבד עניין הצניעות, יש בזה גם חשש סכנה מפני מזיקים השוהים בבית הכסא ועלולים לגרום נזק למי שמדבר שם. ולפי טעם זה נראה לכאורה שאין להקל בזה אפילו במקום צורך גדול, שהרי יש בזה חשש סכנה. אלא שמרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב, שהגם שיש לאסור לדבר בבית הכסא שלא לצורך גדול, מחמת דין צניעות, מכל מקום במקום צורך גדול, יש להקל בזה, וזאת על פי מה שכתב הגאון יעב"ץ בספרו מור וקציעה, שבזמנינו אין שדים ומזיקים מצויים בבתי הכסא, לפי שבתי הכסא בזמנינו נמצאים במקום ישוב בני אדם, ואין דרכם של המזיקים לשהות במקום ישוב בני אדם, מה שאין כן בזמנם שהיו בתי הכסא נמצאים בשדות המרוחקים, והיו מצויים יותר שדים ומזיקים בינהם. זאת ועוד, שהמהרש"ל כתב, לענין רוח רעה השורה על ידיו של אדם לפני שנטל את ידיו בבוקר, שרוח זו אינה מצויה בזמנינו, כי בזמן רבותינו, מי שהיה מניח ידו על עיניו לפני שנטל את ידיו, היה מסוגל הדבר מאד שיתעוור מחמת כן, ובזמנינו עיננו הרואות שאין מציאות כזו כלל, ואם כן, כמו כן יש לומר לגבי רוח רעה המצויה בבית הכסא, שבזמנינו אינה מצויה, ואין לחוש לה כל כך. נמצא אם כן, שאין לחוש בזה כל כך מצד הסכנה שהביאו המקובלים, אלא רק מחמת דין צניעות האדם בבית הכסא. ועל כן במקום צורך גדול, כגון שעלול להגרם לו הפסד אם לא יענה לטלפון בהיותו בבית הכסא, או אב או אם המשגיחים על ילדיהם הקטנים, והם נזקקים לומר להם איזה דבר שיש לו חשיבות רבה שלא יסתכנו וכיוצא בזה, רשאים להקל לדבר בבית הכסא, רק יזהרו לקצר בדבריהם כמה שיוכלו.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: בשעה שהשליח ציבור אומר "ברכו את ה' המבורך", ועונים לו הקהל "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", האם יש

Sun, 30 Dec 2007 00:00:00 +0200

שאלה: בשעה שהשליח ציבור אומר "ברכו את ה' המבורך", ועונים לו הקהל "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", האם יש לעמוד ולכרוע, או שאין בזה צורך?

תשובה: לענין החיוב לעמוד בזמן אמירת ברכו את ה' המבורך, מצינו שיש בזה חילוקי מנהגים ידועים בין הספרדים והאשכנזים, כי מנהג האשכנזים לעמוד בעת אמירת ברכו, ומנהג הספרדים להשאר יושבים. ויש מן האשכנזים שמקפידים לעמוד באמירת ברכו אף מפי העולה לתורה, ולא רק כשהיא נאמרת מפי השליח ציבור. ומכל מקום מנהג הספרדים שלא לחוש לזה כלל. וגם גדולי הספרדים ששמענו שמעם לא נהגו בזה.

ולגבי הכריעה באמירת ברוך ה' המבורך, נזכר מנהג כזה בדברי הראשונים, במחזור ויטרי, ובספר ארחות חיים ועוד. והגאון המשנה ברורה הביא שבספר מגן גבורים נדחק הרבה למצוא טעם למנהג זה, והמשנה ברורה עצמו (בביאור הלכה סי' קיג) הביא סמך לזה מן הפסוק בדברי הימים (א' פכ"ט) "ויאמר דוד לכל הקהל, ברכו נא את ה' אלהיכם, ויברכו כל הקהל לה' אלהי אבותיהם, ויקדו וישתחוו לה' ולמלך". וכמה מן האחרונים הביאו עוד טעמים למנהג זה. אמנם בספר מקור חיים להגאון רבי יאיר בכרך כתב, שבכל הוספת כריעות שלא נזכרו בתלמוד, יש חשש איסור של מוסיף על תקנות חז"ל בכריעות, וכן כתב בספר שלחן טהור, שאין לנהוג במנהגי הכריעות הללו, ובהגהה שם כתב שלא מצינו מקור נכון למנהג זה, ובטעות יסודו. גם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל היה סובר שאין לכרוע בברכו, מפני שיש בזה חשש הוספה על תקנות חז"ל בכריעות.

והרה"ג רבי דוד יוסף שליט"א, כתב לדחות טענה זו של חשש איסור בהוספת כריעות, שהרי מצינו כמה וכמה כריעות שאנו כורעים אף על פי שלא תיקנו לנו רבותינו כריעות אלו, וכגון, בעת אמירת "ויעבור ה' על פניו" שנוהגים לכרוע על פי דברי המקובלים, ולא חששו הפוסקים מפני איסור הוספה על תקנת חז"ל בכריעות בענינים אלו.

ומכל מקום, הספרדים ובני עדות המזרח אינם נוהגים כלל בכריעות אלו, ועליהם להשאר במנהגם ולא לכרוע בזמן אמירת ברכו, וכמו שנוהגים כן רבותינו הספרדים מאז ומעולם, וגם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א אינו כורע כלל בזמן אמירת ברכו, ועל כן אין לנהוג בכריעות אלו. ; ;

לקריאת השיעור באתר

שאלה: בעניית "אמן יהא שמיה רבא מברך" שבקדיש, יש עונים עד לעלמי עלמיא בלבד, ויש עונים עד יתברך, ויש ע

Thu, 24 Nov 2011 00:00:00 +0200

תשובה: ראשית כל, עלינו לבאר, שאותם העונים "אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא" ואינם ממשיכים ואומרים "יתברך", אינם עושים כהוגן , שכן כתב מרן הבית יוסף (סי' נו), על פי מה שמובא במדרש, אמר רבי אלעזר בן רבי יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי אליהו ז"ל ועמו ארבעת אלפים גמלים טעונים, אמרתי לו, מה אלה טעונים? אמר לי, אף וחימה, לעשות נקמה באף וחימה ממי שמספר (שמדבר) בין קדיש לברכו (שבתפילת שחרית, קודם ברכות קריאת שמע), בין ברכה לברכה (שבברכות קריאת שמע) בין פרק לפרק (בקריאת שמע) בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך. ומאחר שאסור לספר בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך, משמע שצריך לומר יתברך. ושכן כתב הר"ר יוסף גיקאטיליה, שאסור להפריד בין עלמיא ליתברך. והאריך בטעם הדבר. וכן פסק מרן בשלחן ערוך, שהעונים עד לעלם ולעלמי עלמיא בלבד, טועים הם, כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברך. אולם כיון שיש חולקים על דברי מרן בזה, וסוברים שאין לענות אלא עד "עלמיא" בלא מילת "יתברך", לכן יש אומרים שאם נמצא במקום שאסור להפסיק בו בדיבור, כגון שנמצא באמצע ברכות קריאת שמע וברכותיה, הגם שעונה אמן לקדיש, מכל מקום לא יענה אלא עד "עלמיא", ולא ימשיך לומר "יתברך", משום שסוף סוף יש מחלוקת הפוסקים בזה, ובמקום שיש בזה חשש הפסק בדיבור, יש להמנע מלענות כן. אולם מרן הרב שליט"א כתב (יבי"א ח"א ס"ה אות ג') שלדידן הספרדים ובני עדות המזרח שקבלנו עלינו הוראות מרן לכל אשר יאמר, עלינו לענות עד "יתברך" גם כאשר עומדים באמצע קריאת שמע וברכותיה. ולענין אם יש להמשיך לומר אמן יהא שמיה רבא עד "בעלמא" או שיש לענות רק עד "יתברך", גם בזה נחלקו הראשונים, ומדברי מרן בבית יוסף נראה שיש לענות עד "דאמירן בעלמא", וכן מנהג הספרדים, מפני שעד תיבת (מילה) "בעלמא" יש כ"ח תיבות, וזהו שאמרו רבותינו (בשבת קיט:) "כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל "כחו" קורעין לו גזר דינו" שכוונתם בזה, שיכוין בכל כ"ח תיבות שיש באמירת אמן יהא שמיה רבא. וכן מנהג הספרדים. אולם האשכנזים נוהגים לענות רק עד "יתברך", וזאת על פי דברי רבים מן הראשונים והאחרונים. וכתב מרן הרב שליט"א, שגם למנהגינו, אם נמצא במקום שאסור לדבר בו, כגון שנמצא באמצע קריאת שמע וברכותיה, לא יענה אלא עד "יתברך" וכמו שביארנו. אולם כשעומד בפסוקי דזמרה, או בבין הפרקים של קריאת שמע, או בין הברכות של קריאת שמע, רשאי לענות עד "דאמירן בעלמא". ולסיכום: מנהג בני אשכנז לענות באמן יהא שמיה רבא, עד "לעלם ולעלמי עלמיא יתברך". ולמנהגינו על פי דברי מרן הבית יוסף, יש לענות עד "דאמירן בעלמא". ואם עומד באמצע קריאת שמע וברכותיה, יענה רק עד "יתברך", מפני שיש בזה חשש הפסק.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם חובה על האדם להזהר שלא יתגלה גופו גם כשהוא לבדו, ועד כמה יש להזהר בזה?

Tue, 01 Jan 2008 00:00:00 +0200

תשובה: במסכת יומא (מז.), תנו רבנן, שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה, אמרו לה חכמים, מה עשית שזכית לכך? אמרה להם, מימי לא ראו קורות ביתי את קלעי שערי. ורש"י שם, הביא דברי הירושלמי, "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה", אשה צנועה, ראויה שיצא ממנה כהן גדול הלבוש משבצות זהב. עד כאן. ופשט הדברים, שהיתה נזהרת קמחית שלעולם לא יתגלה שערה, עד שאפילו לפני קורות ביתה לו התראו שערותיה. וכל זה ממדת ; צניעות יתירה שהיתה בה לפני הקדוש ברוך הוא, שמלא כל הארץ כבודו.

ומרן השלחן ערוך (סי' ב) כתב, לא ילבש חלוקו מיושב, אלא יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודנו שוכב, ונמצא שיקום כשהוא מכוסה. ומבואר בדבריו שיש לאדם להשתדל להשאר צנוע אפילו במקום שאין שם בני אדם, שהרי הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו, וכשם שאין דרך אנשים להתגלות בצורה לא צנועה בפני זולתם, כמו כן יש להם להזהר שלא להתגלות בפני השם יתברך. להוציא בעת שאדם רוחץ עצמו וכיוצא בזה, שאז רוחץ כדרכו, שהרי אי אפשר באופן אחר, ואין בזה חשש כלל.

ובגמרא במסכת שבת (קיח:), היה משתבח רבי יוסי, "מימי לא ראו קורות ביתי אמרי חלוקי", (כלומר מעולם לא נתגלה בצורה בלתי צנועה אפילו כשהיה לבד בביתו), וממה שהשתבח בכך רבי יוסי משמע, שאין בזה חיוב מן הדין, אלא ממידת חסידות בלבד. וכן האריך בזה הרה"ג רבי דוד יוסף (הלכה ברורה ח"א עמ' כב), שאין בזה חיוב מן הדין ממש, וכתב שכן הסכים מרן הרב שליט"א, שאין בזה חיוב מן הדין ממש, ומה שכתב מרן בשלחן ערוך "לא ילבש" וכו', אין כוונתו שיש בזה איסור, אלא למנהג טוב מאד שראוי לכל אדם להחזיק בו כמה שיוכל. ובפרט שעל ידי כן, יתרגל האדם שגם כאשר הוא נמצא לבדו, עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיו בספר נכתבים, ויהיה ירא שמים, ולא יבא חלילה לידי חטא, אף שאין בני אדם רואים אותו.

והנה, אף שלכאורה אין כל כך הפרש למעשה, אם מנהג זה הוא חיוב גמור או רק ממדת חסידות, שהרי עדיין ראוי לכל אדם לנהוג כן, מכל מקום במקום צורך וכדומה, יש להקל בזה, שכן אין זה חיוב מן הדין.

והגאון רבי מנשה קליין שליט"א, בספרו שו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן ב) כתב שבודאי הוא חיוב גמור מן הדין, מאחר שכן מבואר בש"ס ובפוסקים, והביאוהו להלכה בעלי השלחן ערוך בסתם ולא חילקו בין אדם גדול לסתם אדם. ומה שהשתבח רבי יוסי במה שלא ראו קורות ביתו אמרי חלוקו, אין זה מחמת שמנהג זה הוא חסידות גדולה, אלא מפני שאין רוב העולם נזהרים בדין זה, והיה רבי יוסי משתבח שהוא נזהר בזה. והביא ראיה לדבריו גם מדברי הגמרא שהזכרנו, מדברי קמחית, שאמרה "מעולם לא ראו קורות ביתי קלעי שערי". ובאמת שיש לדחות את דבריו בזה, כי דוחק גדול לומר שבזמן רבי יוסי היו רוב העולם מזלזלים כל כך בדין גמור עד שהיה רבי יוסי משתבח שהוא אינו מזלזל. גם פשט דברי הגמרא מורים שהם ממידת חסידות. ומה שהביא ראיה ממעשה קמחית, לא רק שאדרבא שם נראה יותר שמידת צניעות וחסידות גדולה היתה בה, אלא שבספר מנורת המאור כתב, שלשון גוזמא (הגזמה) נקטה הגמרא בזה, שהרי אי אפשר שלא ראו קורות ביתה קלעי שערה, שהרי היתה רוחצת ומסתרקת, אלא דרך הפלגה אמרו כן, על שם שהיתה צנועה ביותר.

ועל כן למעשה, אין בזה חיוב מן הדין כלל, אלא מנהג טוב וראוי לכל אדם להתנהג בצניעות גם בחדרי חדרים כפי כוחו, ומתוך כך תתקע בלבו יראת ה' טהורה, ויזכה לרוב טובה. וכל המוסיף בצניעות שכזו, תבא עליו ברכה. ולא לחינם הביאו מרן השלחן ערוך בספרו שאינו עוסק במנהגים בעלמא, אלא כולו מלא בעיקרי הדינים שילך האדם לאורם, וכאן כתב לנו מנהג זה שהוא חשוב עד מאד ונכון לכל אדם לנהוג בו כפי כוחו. אולם במקום צורך אין חיוב לדקדק בזה, ובפרט במקום שדרך בני אדם ללכת גלויים, כגון בבריכת שחיה וכדומה, שאז יש להקל בזה.

לקריאת השיעור באתר

ברכת אשר יצר

Thu, 25 Aug 2011 00:00:00 +0200

ברכת "אשר יצר" תקנוה רבותינו לאמרה אחר שעשה אדם את צרכיו, שאחר שנוטל את ידיו, מברך ברכת אשר יצר, שענינה שבח לה' יתברך על תיקון גוף האדם.

ומעיקר הדין, אין צריך ליטול ידיו בכלי שלש פעמים כדרך שנוטל אדם בבוקר בקומו משנתו, אלא די ברחיצת הידים בלבד. וכן משמע מדברי מרן השלחן ערוך. אולם יש אומרים שאף בנטילה זו צריך ליטול ידיו שלש פעמים, והביאו ראיה לדבריהם מדברי הזהר הקדוש. אולם מרן הרב חיד"א בספר מחזיק ברכה (סק"ו) דחה הראיה, כי דברי הזהר לא נאמרו אלא לגבי נטילת ידים שחרית, אבל נטילה זו אחר שעשה אדם צרכיו אינה אלא ברחיצת הידים בלבד. אלא שסיים, וחזינן לרבנן קשישאי (וראינו לרבותינו הזקנים) שרחצו שלש פעמים. וכן דעת השל"ה הקדוש, שאף נטילה זו דינה בשלש פעמים.אלא שלהלכה אנו נוקטים כדברי מרן השלחן ערוך שאין חיוב בזה, אלא רחיצת ידים מן הברז פעם אחת גם כן מועילה לענין זה. והמחמיר ליטול את ידיו שלש פעמים תבא עליו ברכה. וכן מנהג מרן הרב שליט"א שנוטל ידיו שלש פעמים כדין נטילת ידים בשחרית.

אלא שהאליה רבא כתב בשם מהר"ח הכהן, שאף על פי שיש ליטול ידיו שלש פעמים, מכל מקום אין צורך ליטול דוקא מתוך כלי, אלא רשאי לרחוץ ידיו שלש פעמים ודי בכך. וכן משמע מדברי רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי (ויצא אות ה'). וזהו אף לדברי מרן החיד"א שהזכרנו. (אף על פי שהוא לא כתב לחלק בזה).

והגאון רבי שלמה עמאר שליט"א בשו"ת שמע שלמה (ח"ב סי' א') כתב שיש ענין להחמיר גם בנטילה זו ליטול מתוך כלי דוקא. ועל כן המחמיר אף בזה לחוש לדברי המחמירים תבא עליו ברכה. אולם הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א העיד שמנהג אביו הגאון הקדוש רבי מצליח מאזוז הי"ד היה שלא לדקדק ליטול ידיו מתוך כלי, אלא היה רוחץ ידיו שלש פעמים ותו לא. וכן כתב הרה"ג רבי דוד יוסף שליט"א בספר הלכה ברורה (עמ' קכז) שראה למרן הרב שליט"א שאינו מדקדק תמיד ליטול ידיו מתוך כלי דוקא. גם שמענו שכן מנהג הגאון רבי שלום הכהן ראש ישיבת פורת יוסף, שאף על פי שנוטל ידיו שלש פעמים, מכל מקום אינו מדקדק ליטול מתוך כלי.

על כן להלכה , מעיקר הדין די ברחיצת הידים מתוך הברז פעם אחת (בתנאי שיהיה במים שיעור רביעית, כלומר כשמונים מיליליטר מים) וממדת חסידות רבים נוהגים ליטול ידיהם שלש פעמים מן הברז. ויש אומרים שממידת חסידות נכון ליטול ידיו מכלי דוקא.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: אדם ששכח לברך ברכת אשר יצר ונזכר לאחר מכן, תוך כמה זמן מעת שנתחייב בברכה יוכל עוד לברך ברכת אש

Sun, 28 Aug 2011 00:00:00 +0200

תשובה:

בהלכה הקודמת ביארנו באופן כללי שתקנו חכמים שכל מי שעשה צרכיו, צריך לרחוץ את ידיו ולברך "אשר יצר". בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' קא, מרבותינו הראשונים), כתב, שאלתי את מורי רבינו מאיר זצ"ל, עד מתי מברכים אשר יצר, שאין זה דומה לברכת המזון שיכול לברך עד שיתעכל המזון שבמעיו (כלומר שיכול לברך ברכת המזון מתי שנזכר שלא בירך עד אלא אם הרגיש שוב שהוא רעב), כי שם הוא נהנה מן המזון שבמעיו כל זמן שאינו רעב, אבל כאן אינו כן. ולא שמעתי ממורי הקדוש זמן לזה. ורבותינו האחרונים נחלקו בדין זה, כי יש סוברים שיכול לברך כל אימת שיזכר שצריך לברך, שכן ברכת אשר יצר אינה ברכת הנהנין (ברכה שמברך אדם על הנאתו, כמו ברכת בורא פרי העץ) אלא ברכת השבח לשבח לה' יתברך, ומעת שנתחייב בה, צריך לברכה בלי גבול וזמן. וכן נראה מדברי הלבוש, וכן פסק הפרי מגדים ועוד. והנה, הגאון יעב"ץ בשו"ת שלו (סי' טו) כתב, שכל שעדיין לא הוצרך שוב לנקביו (כלומר, עדיין אינו צריך להתפנות שוב) יברך אשר יצר, שהרי עדיין הוא נהנה ממה מעשה צרכיו וצריך לשבח לה' על כך. ומבואר שסובר דלא כשיטת הלבוש והפוסקים שהזכרנו, כי לדעתו זמן הברכה הוא כל עת שעדיין נהנה ממה שעשה צרכיו. אולם מרן החיד"א בספר ברכי יוסף (ס"ו סק"ג) כתב, שמהר"ם לונזאנו פסק, שאם עבר זמן מה, שוב לא יברך. ולא ביאר לנו זמן זה כמה הוא. ובספר זכרונות אליהו להגאון רבי אליהו מני (רבה של חברון לפני כמאה שנה) כתב בשם רבו הגאון רבי עבדאללה סומך (גדול הדור בבבל לפני כמאה וחמשים שנה), שמה שכתב מרן החיד"א שאם עבר זמן מה לא יברך, כוונתו בזה לשיעור זמן של שבעים ושתים דקות, שלא מצאנו חשיבות לשיעור זמן פחות מזה. ולעומתו רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי (ויצא אות יב) כתב, שאם עבר זמן יותר מחצי שעה, לא יברך אשר יצר בשם ומלכות, אבל תוך חצי שעה יברך. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א בספרו שו"ת יביע אומר חלק א' (סי' ט) כתב לחוש לשיטת רבינו יוסף חיים שלא לברך בשם ומלכות כל שעברה כבר חצי שעה, שהרי כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל, ומכיון שלשיטת רבינו יוסף חיים יש בזה איסור ברכה לבטלה, אין לברך אחר שעברה חצי שעה. אולם לאחר זמן, חיבר את ספרו שו"ת יחוה דעת חלק ד', ושם כתב, שראה בחידושי הריטב"א (שהיה מגדולי הראשונים) בחדושיו לפסחים (מו.) שכתב במפורש שאדם שאין לו מים לרחוץ את ידיו, הטריחוהו חכמים ללכת עד שיעור פרסה (כלומר, שבעים ושתים דקות) כדי להשיג מים, ליטול ידיו ולברך. נמצא אם כן מבואר בדברי הריטב"א, שכל שלא עברו עדיין שבעים ושתים דקות, יש לברך ברכת אשר יצר. ובודאי אילו ראו רבינו יוסף חיים והפוסקים את דברי הריטב"א, לא היה נופל בלבם אפילו ספק קל אם יש לאו אין לברך בתוך שעור זמן זה. ועל כן להלכה בודאי שאנו תופסים עיקר שכל שלא עברו שבעים ושתים דקות מזמן שנתחייב בברכת אשר יצר, עליו לברך. ומכל מקום כתב מרן הרב שליט"א, שאם הוצרך להתפנות שוב בתוך שבעים ושתים דקות מעת שנתפנה קודם לכן, לא יברך אשר יצר מיד כשנזכר, שהרי הוא נזקק להתפנות שוב, אלא יתפנה שוב, ויצא ויטול ידיו ויברך.

לקריאת השיעור באתר

תינוקות שנשבו

Mon, 19 Nov 2007 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת הסברנו באופן כללי את היחס ההלכתי כלפי אדם שאינו שומר תורה ומצוות, לגבי איסור קללת אדם מישראל, וכן לגבי האיסור לשנוא והחיוב להוכיח את חבירו ועוד. ובתוך דברינו הזכרנו כי הדברים שייכים דוקא כלפי אדם המתעלם ממצות התורה בשאט נפש, או שהוא מנגח את התורה ולומדיה, אבל בזמנינו, פעמים שאין הדבר כן, ויש בזה כמה השפעות הלכתיות. ונבאר.

הנה ידוע הדבר, כי בזמנינו רוב אותם שאינם שומרים תורה ומצוות, לא מרשעות לבם עושים זאת חלילה, רק מתוך שכך הורגלו מנעוריהם, על ידי ; שחונכו אצל אנשים שאינם יודעים תורה בעצמם, מפני שהוריהם שלחו אותם וחינכו אותם ללמוד בדרך זו, ולא די בזה שאינם לומדים שם כיצד עליהם לקיים את התורה, אלא שגם חונכו מעודם לזלזל בחכמי התורה, ולבוז לתורה הנראית על פי עניות דעתם כענין "פרמיטיבי" חסר הגיון ומאוס. כדרך שהנחילו להם אבות ההסכלה הארורה שרחשה בארצות אירופה. והדברים מפורסמים.

ובגמרא במסכת שבת (כח.) מבואר, כי תינוק שנשבה בין עובדי כוכבים (וכגון תינוק שנמסר לגידול בכנסיה) ועשה עבירות רבות, נחשב לו הדבר כשוגג ולא כמזיד (כלומר, אין לדונו כאילו עשה כן בכונה, כי מחסרון דעתו שלא כל כך באשמתו הוא חוטא). אלא שמדברי רש"י ועוד מהראשונים בסוגיא מבואר, שכל מה שאנו דנים אותו כשוגג, זהו דוקא בזמן שלא שמע מעולם על עם ישראל ומצוותיו, אבל אם ידע כי יש עם ישראל ויש להם תורה, היה נחשב כמזיד, שהרי שורש לכל מצוות ה', שיעיין אדם כפי מידת שכלו עד שיבא לאמונה בה' ובתורתו, וזה כיוון שכבר שמע מעם ה' וראה יהודים שומרי תורה כפי ששמרו את התורה אבות אבותיו, ולא עיין בדעתו לעמוד על עניינם ולחקור אם הצדק עמהם אם לאו, נחשב כמזיד. ועל כן לכאורה לא ניתן לדמות את אותם שאינם שומרים תורה ומצוות בזמנינו לתינוקות שנשבו, שהרי עליהם מוטלת החובה לברר אצל חכמים מהם, התורה מהי, ולהגיע למסקנה הנכונה לקיים את מצוותיה. שהרי לא ; בראנו ה' אלא בכדי שנקיים את מצוותיו.

אלא שהדבר נתון במחלוקת הפוסקים, כי לדעת הרמב"ם, כל שחונך הנער בדרכי הגויים ולא נתחנך על פי דרכי התורה, אף על פי ששמע כבר שם ישראל וידע מתורתם, אין להחשיבו כמזיד על ביטול מצוות התורה שלו, כי על כל פנים לא בשרירות לבו הוא הולך אחר תאוות לבו, כי אם מפני שנתחנך בצורה משובשת. וכן דעת עוד כמה מן הראשונים. וכן דעת מרן הבית יוסף (יו"ד ס"ס קנט) שכתב לעניין בני הקראים (שהם כופרים בתורה שבעל פה) שאסור להלוות להם כסף בריבית, אף על פי שמותר להלוות בריבית לישראל רשע (בתנאים מסויימים), מכל מקום בני הקראים אינם נחשבים לרשעים, וכלשון רבינו הרמב"ם (בפי' המשניות), שאלו אשר נולדו בדעות אלו, וחונכו על פיהן, הרי הם כאנוסים, ודינם כדין תינוק שנשבה לבין הגויים, שכל עוונותיו שגגה.(לא בכוונה).

ועל כן מבואר, כי אלו מבני החילונים אשר בינינו, שנתחנכו בבתי ספר חילוניים או קרובים להם, ולא למדו דעת ויראת ה' כראוי, אין לדונן כמזידים, ומחוייבים אנו להשתדל בשלומם ולאהבם ולקרבם לה' ולתורתו, ובפרט שבזמנינו יש עוד טעם לדונם כתנוקות שנשבו, שהרי חונכו בצורה מפורשת לדעות קדומות בגנות שומרי הדת, ובגנות בני הישיבות והעולם התורתי, ועל כן אי אפשר לדונם ברותחים להחשיבם חלילה כרשעים, כל שאינם מנגחים את הדת בפירוש, שאז כמו שביארנו, מיעוטם טוב להם ולעולם מקיומם, ומותר לשנאתם ולקללם ואין להתפלל לשלומם, ועליהם נאמר הפסוק "באבוד רשעים רינה". (והאריך בזה בספר "שולחן ערוך המדות" שנדפס לאחרונה, אך תקצר היריעה מלהכיל את כל אריכות דבריו בזה).

וכמה יש לנו להצר מאד על כי כמה חוגים מתוך ציבור שומרי התורה, מתעלמים לגמרי מאחינו התועים בדרך, ושוכחים כי יש עלינו דין עריבות כלפיהם, וכמו שאמרו בגמרא בסנהדין כז. "וכשלו איש באחיו, בעון אחיו, שכל ישראל ערבים זה בזה", ועלינו להשתדל בכל כוחינו לקרבם לתורה, ולחבב עליהם את התורה, שנזכה כל ישראל לעבוד את אלקינו שכם אחד, תוך קידוש שם שמים, באהבה ואחוה שלום ורעות.

לסיום, נזכיר מעשה שאירע לאחרונה, כאשר נפטר אחד מראשי הכמורה במדינת צרפת (אשר היה מועמד לתואר אפיפיור) שהיה יהודי, ובימי השואה מסרוהו הוריו לכנסיה נוצרית, שם גדל מקטנותו והתחנך כמיטב מסורת הנוצרים עד שנתעלה לתואר נחשב מאד בכנסיה, והיה לכומר החשוב ביותר בצרפת. לפני שנפטר, בא לבקרו הרה"ג רבי יוסף סיטרוק, רבה של צרפת, והלה בקשו, כי לאחר מותו הוא מבקש שיאמרו עליו קדיש, כי יהודי הוא, ושמו אהרון לוי. כאשר נפטר הכומר, ניגש רבה של צרפת בשאלה זו לפני מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, לשאלו כדת מה לעשות. מרן הרב שליט"א, כששמע כל זה, זלגו עיניו דמעות, ואמר כי בלי ספק יש להיענות לבקשת הנפטר, כי ישראל שחטא, אף על פי כן ישראל הוא, ובפרט שבודאי נתגלגל למצב כזה מפני שבימי במלחמה הסתירוהו הוריו בכנסיה, ועל כן ברור שאין לדונו כישראל מומר שלא אומרים עליו קדיש. ואכן, בשעת ההלויה, הוצאה לכמה דקות מיטתו של הכומר מן הכנסיה, בלויית עשרה יהודים, ועמם גם נשיא צרפת סרקוזי, ואמרו עליו קדיש, והיה קידוש ה' מזה. ;

לקריאת השיעור באתר

איסור אכילה קודם שיתן מאכל לבהמתו

Thu, 12 Jan 2012 00:00:00 +0200

בגמרא במסכת ברכות (מ.) אמר רב יהודה אמר רב, אסור לאדם שיאכל קודם שיתן לבהמתו לאכול, שנאמר (דברים יא) "ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת". ומבואר אם כן, שמכיון שהקדימה התורה את הבהמה לאדם לענין האכילה (להיפך ממה שהיה ראוי יותר להקדים את האדם לבהמה), לכן אסור לאדם לאכול לפני שיתן מאכל לבהמתו. וכן פסקי הרמב"ם וכל הפוסקים. ומובן שאין חילוק בזה בין בהמה לחיה ועוף, שלכולם חייב לתת מאכל לפני שיאכל הוא. ועל כן המגדל בביתו בעל חי ורוצה לאכול איזה דבר, עליו לתת קודם מאכל לאותו בעל חי ואחר כך רשאי לאכול. ולענין טעימת מאכל בלבד לפני נתינת מאכל לבהמות, כתב הטורי זהב ( סי' קסז ס"ק ז) שבטעימה בלבד אין איסור, וכלשון הגמרא, אסור "לאכול" עד שיתן מאכל לבהמתו, משמע שבטעימה בלבד אין איסור. אולם מרן החיד"א בברכי יוסף (ס"ק ה) תמה על דברי הטורי זהב, שהרי גירסת הרי"ף והרא"ש בגמרא, אסור "לטעום", וכן גורסים עוד רבים מן הראשונים, ואם כן משמע שאף בטעימה בלבד יש לאסור. ובאמת שכך היא גרסת הגמרא בגיטין (סב.) שאסור אף לטעום קודם שיתן מאכל לבהמתו. ולכן גם בטעימה בלבד יש לאסור. וכן פסק מרן הרב שליט"א בספר הליכות עולם (עמ' שנב). ולענין שתיה קודם נתינת משקה לבהמה, כתב בספר חסידים שלענין שתיה האדם קודם לבהמה, ורשאי לשתות קודם שיתן משקה לבהמתו, שנאמר (במדבר כ) "והשקית את העדה ואת בעירם" (בעירם כלומר בהמתם). וכן נאמר (בבראשית כד) "שתה וגם גמליך אשקה", מה שאין כן באכילה שנאמר, ויתן תבן ומספוא לגמלים" ואחר כך נאמר "ויושם לפניו לאכול". על כן למעשה, אסור לטעום שום דבר לפני שיתן לבעלי החיים שבאחריותו לאכול, אולם לענין שתיה, רשאי לשתות לפני שיתן שתיה לבהמתו. אולם כל זה דוקא במקום שאין צער לבעלי החיים במניעת המשקה מהם, אבל אם הם מצטערים מחסרון המאכל או המשקה, הרי בלאו הכי מחוייב האחראי עליהם לדאוג לכל מחסורם מדין "צער בעלי חיים" שעונשו חמור מאד. וכאן המקום להזכיר, שמי שיש לו בעלי חיים תחת אחריותו, צריך להזהר מאד שלא יגרם להם שום צער תחת חזקתו, אם במניעת מאכל ומשקה, ואם מבחינת תנאי הגידול שלהם וכיוצא בזה, כי עון זה הוא חמור מאד, וה' יתברך רחמיו על כל מעשיו, והוא שומע צעקת אותם בעלי חיים, ועלול לבא מתוך כך עונש קשה על האדם. ומפורסם המעשה מהרב האר"י בענין זה, שאמר לאשה אחת שלא היו לה ילדים, כי סיבת העונש היא מפני שמנעה דרך נוחה לתרנגולים לשתות מים. ועל כן הזהירו כמה גדולים, ומהם בספר פלא יועץ, שאין ראוי לכתחילה להכנס לזה בכלל, ולא כדאי לאדם לגדל בעלי חיים כלל אם אינו יודע כיצד לטפל בהם שלא יגרם להם שום צער, ובעיקר יש להמנע מגידול בעלי חיים המועדים לפורענות כגון אפרוחים וכדומה, שעלולים להצטער בנקל. ובכל מקרה שכבר נכנסו לדבר כזה, יש להזהר מאד באיסור צער בעלי חיים, לטפל בהם בדרך הראויה להם כדת וכדין.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: בנטילת ידים שאחרי כניסה לחדר השירותים, נתבאר כבר שאין צורך ליטול ידיו מתוך כלי דוקא, אלא רשאי

Thu, 01 Dec 2011 00:00:00 +0200

תשובה: בנידון זה, אם אפשר ליטול ידים לסעודה על ידי פתיחת הברז וסגירתו שלש פעמים, כתבו הפוסקים לדון מצד כמה ספיקות שישנם בברז. הספק הראשון הוא, מצד מה שמבואר בגמרא, שצריך שהמים הבאים על היד בשעת הנטילה יבואו מכוח נותן, כלומר, שלא יבואו המים מאליהם, אלא שיבואו מכוח אדם ששופך את המים, או אפילו מכוח בעל חי וכדומה ששופך את המים. אבל אם המים באים מכוח עצמם, כגון דלי שיש בו נקב ומזלפים ממנו מים, אי אפשר ליטול ידים באופן זה, כיון שהמים באים מאליהם ולא מכח נותן. אלא שלכאורה מצד זה, אין לפסול את הנטילה מן הברז, מפני שהלכה בידינו, שאם יש ברז היוצא מן החבית, יכול ליטול ידיו מברז זה, משום שעל ידי פתיחת הברז באים המים, והרי אין המים באים מאליהם, אלא מכוח נותן. אלא שמצד אחר יש לפסול נטילה מן הברז,והיא מפני שעל פי ההלכה, צריכה הנטילה לסעודה, וכן נטילת ידים של שחרית, להיות מכלי דוקא, ויש לדון אם הברז נחשב ככלי לענין זה, שהרי הוא מנוקב משתי צידיו כעין צינור ואינו נחשב כלי, וכן הסכמת רבותינו האחרונים, שהברז אינו נחשב ככלי לנטילת ידים. אבל אם הברז מחובר בצינורות לחבית שמונחת על הגג, (כפי שהיה מקובל עד לא מכבר, ועד היום הדבר כן בכמה מקומות), לכאורה יש לדון שהברז והצינור נחשבים כחלק מן החבית, והחבית ודאי נחשבת ככלי, וממילא מותר ליטול ידים מן הברז המחובר לחבית. אלא שיש לומר שאדרבא, כיון שהמים עוברים דרך הצינור שאינו נחשב כלי, לא נחשב הדבר כנוטל מן החבית, וכן דעת הגאון רבי בן ציון אבא שאול ז"ל, שאין להכשיר נטילה זו, מפני שהצינורות המפרידים בין החבית לברז, גורמים שלא יהיה נחשב כנוטל מן החבית הכשרה מצד עצמה לנטילה. אולם לדעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, בשעת הדחק כשאין לו כלי אחר לנטילת ידים, מותר ליטול על ידים פתיחת וסגירת הברז, שלש פעמים, אלא שכל זה בתנאי שהברז מחובר לחבית המים שעל הגג. וכמבואר.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: מהו ענין "תיקון חצות" שיש אומרים אותו בחצות הלילה, והאם יש לכל אדם לאמרו?

Tue, 05 Oct 2010 00:00:00 +0200

בגמרא במסכת ברכות (ג.) אמרו רבותינו, שלש משמרות יש בכל לילה (כלומר, הלילה מתחלק לשלשה חלקים), ועל כל משמר ומשמר (בזמן שמתחלפות המשמרות) יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר, אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגלתים לבין אומות העולם. וכתב שם רבינו הרא"ש, ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותה שעה, ולשפוך תחנונים על חרבן בית המקדש, כמו שנאמר (באיכה ב) קומי רני בלילה לראש אשמורות. ומבואר שראוי לכל ירא שמים לומר תחנונים לפני ה' יתברך אם הוא ער בזמנים אלו של חילוף המשמרות. וכל זה לשיטת התלמוד שלנו. ומרן השלחן ערוך (סימן א' ס"ב) כתב, המשכים להתחנן לפני בוראו, יכוין לשעות שמשתנות המשמרות, שהן, בשליש הלילה, ולסוף שני שלישי הלילה, ולסוף הלילה. והיינו שיש לחלק את הלילה לשלושה חלקים, ובין החלקים הוא הזמן הראוי ביותר לתפילה לפני ה'. ומכל מקום, רבותינו המקובלים תיקנו, כי ראוי יותר לכוין זמן התפילה לפני ה' יתברך בנקודת חצות הלילה, כי הוא זמן ראוי ומוכן ביותר לתפילה על חרבן הבית ועל גלות ישראל, וכן נהגו בכל תפוצות ישראל, לכוין זמן התפילה על החורבן בזמן חצות הלילה, שהוא זמן של שתים עשרה שעות בדיוק אחר חצות היום. (ובלוחות שנה המהודרים הנדפסים בזמנינו, מופיע בכל שבוע זמן חצות היום והלילה.) ורבינו האר"י תיקן נוסח מכוון ביותר על פי הקבלה לתפילה ותחנה בזמן חצות הלילה, והרי הוא נדפס לפנינו בסידורים, הן אצל מקהלות הספרדים והן אצל מקהלות האשכנזים, ונוסח זה נתקבל בכל ישראל, ושמו "תיקון חצות". וראוי לכל ירא שמים, לומר בכל לילה תיקון חצות, כפי הנוסח המקובל מרבינו האר"י.

והנה הוא מתחלק לשני חלקים, האחד נקרא "תיקון רחל", והשני נקרא "תיקון לאה", ויש זמנים שאין אומרים בהם אלא את נוסח תיקון לאה, אבל את תיקון רחל לא אומרים, ובכלל זה בשנת השמיטה, אין לומר אלא את נוסח תיקון לאה, וכל זה מטעמים המבוארים על פי הקבלה.

ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף שליט"א, אף על פי שהוא חס על זמנו מאד, כאשר כל רגע מזמנו מוקדש ללימוד תורה, ולכן אינו נוהג להאריך באמירת דברים שאינם מעיקרי התפילות, כגון נוסחי יהי רצון וכדומה, מכל מקום לרוב חשיבותו של תיקון חצות, אף הוא נוהג לאמרו בבכיה ובערגה כאילו זאת הפעם הראשונה עבורו לומר תיקון חצות. ומי רואה אותו נוהג בזה ואינו מכריח עצמו לנהוג בדבר גדול זה, לומר תיקון חצות על כל פנים כאשר הוא כבר ער בשעות אלה, וכבר אמרו רבותינו, כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בבנינה.

ובהלכה הבאה נדון עוד מענין זה, ונבאר אם יש לנשים לומר נוסח תיקון חצות.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם כשר ונכון הדבר, שאף הנשים תקראנה בזמן חצות הלילה "תיקון חצות", כשם שראוי הדבר לאנשים, או ש

Wed, 06 Oct 2010 00:00:00 +0200

תשובה:

בהלכה הקודמת ביארנו, כי ראוי לכל ירא שמים, אם הוא ער בזמן חצות הלילה, שיקרא נוסח "תיקון חצות" המופיע בסידורים ומתוקן על פי דברי רבינו האר"י. וכתבנו שהתפילה על חרבן הבית בזמן זה, היא ראויה ומקובלת ביותר.

ולענין אמירת תיקון חצות על ידי נשים, כתב הגאון רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי (פרשת וישלח), שאין הנשים קוראות תיקון חצות. וזאת על פי דבריו בתשובתו שבספר רב פעלים (ח"א, סוד ישרים ס"ט), ושכן השיב לו הגאון רבי אליהו מני, רבה של חברון, שלא ראינו ולא שמענו שאשה אומרת תיקון חצות. והוסיף טעמים בזה על פי דברי המקובלים, ובכלל דבריו כתב, שיש חסרון במה שאשה תקרא תיקון חצות, מפני שהתיקון רובו ככולו הוא פסוקים שבמקרא, ואין לקרוא מקרא בלילה (כלומר תנ"ך, אין קוראים בלילה), ואף על פי שאנשים קוראים תיקון חצות, זאת מפני שיש חילוק בינם לבין הנשים לענין זה.

אולם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, כתב לדחות את דבריו, מפני שכל שיש צורך השעה בקריאת הפסוקים, כמו תיקון חצות שיש לאמרו דוקא בזמן חצות הלילה, אין בזה משום חשש של קריאת מקרא בלילה כלל. לא לאנשים ולא לנשים. ובפרט כאשר קוראים את התהלים בדרך תפילה ותחנה ולא בדרך לימוד, שאז מעיקר הדין יש להקל לומר באופן כזה פסוקי מקרא בלילה, כמו שביארנו כבר במקום אחר. ועל כן למעשה , אף הנשים ראוי ונכון להן לומר תיקון חצות בכל לילה כשהן ערות בזמן חצות הלילה, ואל להן להמנע ממנהג יקר כזה, ובזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים ועתידין להגאל מן הגלות הזו.

וכבר הזכרנו בהלכה הקודמת , שבשנת השמיטה, אין לומר אלא תיקון לאה, אבל נוסח תיקון רחל המופיע בסדורים אין לאמרו בשנה זו. ובשבתות וימים טובים אין לומר תיקון חצות, וכמו שמבואר בסידורים.

רבותינו המקובלים הפליגו הרבה במעלת אמירת תיקון חצות, ומנהג רבותינו הספרדים בכל מקום שהם לומר תיקון חצות ברגש נכון ובכוונה רבה, לעורר רחמי ה' יתברך עלינו, שישוב וירחמנו ויבנה לנו את בית חיינו, ומעפר ענינו יקימינו. וכל המיצר על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה.

לקריאת השיעור באתר

ירושת הבנות

Wed, 30 Jan 2008 00:00:00 +0200

שאלה: בהיות שעל פי חוקי התורה אין הבנות יורשות במקום שיש בנים לנפטר, ואילו לפי חוקי רוב המדינות בזמנינו, הבנות יורשות חלק בחלק עם הבנים, וכאשר באים הבנים לגבות את כספי הירושה על פי דיני התורה, הם נאלצים לבקש מאחיותיהם לחתום להם על "ויתור ירושה". האם ניתן על פי ההלכה לחייב את הבנות לחתום על ויתור הירושה, או שרשאיות הבנות לדרוש תשלום כפיצוי בעד חתימתן על הויתור?

תשובה: נדון שאלתינו הוא מחלוקת גדולה בין הפוסקים, ויש בו אריכות גדולה בסברות קשות שאי אפשר להאריך בהן כאן, לכן אנו נביא רק את עיקרי הדיון ואת ההלכה למעשה.

בגמרא במסכת בבא בתרא (יב:) אמרו רבותינו, כופין על מדת סדום, כלומר, בכל מקום שאין הפסד לאדם אחד במה שיטיב לחבירו, אנו כופין (מחייבים) את האחד להיטיב לחבירו. וכגון, שני אחים, ראובן ושמעון, הבאים לחלוק שדה שהיתה משותפת להם, ושני החלקים של השדה שוים לחלוטין מצד איכות הקרקע וכדומה, כך שאין לכל אחד מהם סיבה להעדיף חלק אחד על פני החלק השני, ובגבול צד אחד של השדה נמצאת שדהו של ראובן, ולכן הוא מבקש משמעון, שיתן לו את אותו החלק שגובל בשדה שלו, כדי שאחר כך יהיה לו רצף של שדה אחת גדולה. אנו כופין את שמעון להסכים לתת לראובן את אותו החלק שהוא מבקש, שהרי לראובן יש הנאה מכך שיהיה לו אותו החלק הגובל בשדהו, ואילו לשמעון אין כל עדיפות בחלק אחד על פני השני. על כן אנו כופין על מדת סדום, שלא יוכל שמעון לעכב על אחיו מלקבל את אותו החלק שהוא רוצה בו.

ומכאן לכאורה יש לדון בנדון שלנו, שכיון שעל פי דיני התורה אין הבנות יורשות, אם כן, יש לנו לכוף את הבת שלא לנהוג במדת סדום, ולחתום לאחיה על ויתור הירושה כדי שיוכלו לממש את נכסי ההורים המורישים. וכן היא דעת רבים מאד מגדולי הפוסקים. וכן דעת הגאון מהרימ"ט (רבי יוסף די טראני, בנו של הרב המבי"ט, שהיה בן דורו של מרן השלחן ערוך), שהבת מחוייבת לחתום על ויתור ירושה לאחיה, מדין "השבת אבידה", שהרי הירושה היא כאבידה לבן, שאינו יכול לממשה לולי חתימת אחותו, ועל כן היא מחויבת לחתום לו.

אלא שלעומת זאת, הגאון מהר"י באסן (מגדולי הפוסקים בטורקיה לפני כארבע מאות שנה) נחלק על המהרימ"ט בזה, והיה סובר שמכיון שעל הבת לבא ולחתום על ויתור הירושה, הרי היא רשאית לדרוש על כך שכר מאחיה. והגאון מהר"א אלפאנדרי כתב, שכוונת הדברים שתוכל הבת לדרוש כעשרה אחוז מהירושה כתשלום עבור חתימתה. (נמצא אם כן, שאם הם עשרה אחים, בנים ובנות, חולקים חלק בחלק שוה בשוה בירושה (אם אין שם בכור הנוטל פי שנים).

וכן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י (מרבני טורקיה לפני כמאתים שנה), שמנהג עירם קושטא, לחייב את האחים לשלם עשירית מהנכסים לאחותם, כדי שתואיל לחתום על ויתור הירושה, וכל זה לפי הסכמת קהילתם, על פי פסק רבני קושטא, המהר"י באסן ומהר"א אלפנדרי.

ולהלכה , אף על פי שדעת רבים מאד מן הפוסקים לפסוק כסברת המהרימ"ט, שאין הבת יכולה לדרוש תשלום על חתימתה, ולכן היה מן הראוי לפסוק כדבריהם שהם הרבים, מכל מקום, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמכיון שהבת היא המוחזקת בממון הירושה (שהיא המעכבת את מימוש הנכסים) הרי ידה על העליונה, שתוכל לדרוש שיפסקו לה כשיטת המהר"י באסן הסובר שהיא יכולה לדרוש תשלום על חתימתה.

ולסיכום: לאור האמור, אם תרצה הבת, הרי היא רשאית לדרוש מאחיה תשלום של עד עשירית מהנכסים עבור חתימתה על ויתור הירושה, ואם תעשה כן ללא בקשת תשלום, תבא עליה הברכה.

לקריאת השיעור באתר

מלח על השולחן

Mon, 11 Feb 2008 00:00:00 +0200

שאלה: האם יש חיוב מן הדין במה שנהגו לשים מלח על השלחן קודם ברכת המוציא, והאם יש לנהוג בזה גם בימות חול? תשובה: בגמרא במסכת ברכות (מ.) אמר רבא בר שמואל משם רבי חייא, אין הבוצע רשאי לברך עד שיביאו מלח או לפתן. (פירוש, אין לברך ברכת המוציא על הפת, עד שיהיה מונח לפני המברך מלח לטבל בו את הפת, או לפתן, כלומר איזה דבר שדרך לטבל בו את הפת, כמו "סלטים" שעושים היום). וכן פסקו הרמב"ם (פ"ז ה"ג) והטור ומרן השלחן ערוך (סימן קסז סעיף ה). ובדברי רבותינו הראשונים נתבארו שני טעמים לחיוב זה. שהרא"ה כתב, שצריך שיהיה מלח לפניו, מפני שהפת הטפילה בלי מלח אינה ראויה כל כך למאכל, ולכן אינה ראויה גם כן לברכה. ובספר הלכות גדולות כתב, שהטעם לזה הוא מפני שאם לא ישימו לפניו מלח לפני שיברך, יש לחוש שמא אחרי שיברך (לפני שיטעם) יבקש שיביאו לו מלח, ומכיון שאין לדבר אחרי הברכה קודם הטעימה, תקנו שישימו לפניו מלח לפני שיברך. וכן דעת הגר"א מוילנא. (ואף על פי שאם דיבר מענין הסעודה לפני שטעם מן הפת, אינו חוזר לברך, וכגון אם ביקש שיביאו לפניו מלח לפני שטעם, אינו חוזר לברך, כמו שביארנו כבר, מכל מקום לכתחילה אין להפסיק אפילו באופן המותר). ומבואר בפוסקים שאין החיוב בזה מעיקר הדין, אלא בזמנם, שהיתה הפת טפילה לגמרי, בלי שום טעם, ולכן לא היתה רגילות כלל לאכול לחם בלי מלח, אבל בזמנינו, שהפת מוטעמת במלח מזמן לישת הבצק, אין בזה חיוב מן הדין. וכן מבואר, שפת שהיא נקיה, כמו פת חטים שלנו, שראויה היא למאכל גם בלי מלח, גם כן אין חיוב מן הדין לשים מלח לפני המברך. וכן אם בדעתו של המברך לאכול את הפת לבדה, אפילו אם אינה מוטעמת כלל, גם כן אין חיוב מן הדין לאכלה עם מלח. שהרי בכל אחד מן המקרים הללו, לא שייכים הטעמים שכתבו הפוסקים בזה. וכן פסק מרן השלחן ערוך, שאם הפת נקיה, כגון פת חטים, או שהיא מתובלת במלח, כמו הפת שלנו, או שמתכוין המברך לאכלה לבדה בלי שום תוספת, אינו צריך להמתין עד שיונח מלח לפניו. ומכל מקום, המנהג פשוט אצל כל ישראל, להניח מלח על השלחן מזמן הברכה עד סיום הסעודה, וכן מנהג מרן הרב שליט"א, לדקדק בזה, בין בשבתות ובין בימי חול, וכמו שכתב הרמ"א, שמצוה להביא מלח על כל שלחן קודם שיבצע מן הפת, מפני שהשלחן דומה למזבח, והאכילה כקרבן (כשהיא באה לתת כח לאוכל לעבוד את בוראו), ונאמר (ויקרא ב) "על כל קרבנך תקריב מלח", והוא מגין מן הפורענות. לכן, נכון הדבר לדקדק לשים מלח לפני המברך, בימות החול, ובפרט בשבתות, שכן המנהג אצל כל ישראל. (ויש בזה עוד טעמים על פי דברי המקובלים).

לקריאת השיעור באתר

שאלה: מהו הטעם של אותם הנוהגים ללבוש טלית קטן (בגד ציצית) מצמר דוקא, והאם יש לנהוג כן?

Thu, 26 Aug 2010 00:00:00 +0200

תשובה: בפרשת ציצית נאמר: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם", ובגמרא במסכת מנחות (לט:) אמרו, תנא דבי רבי ישמעאל, כל סתם בגד שבתורה הוא בגד צמר או פשתים בלבד. ויש בענין זה אריכות עוד בדברי הגמרא והפוסקים בענין זה שכל בגד שנאמר בתורה בסתם (כלומר שלא מבואר ממה הוא עשוי) הרי הוא בגד של צמר. ובגמרא שם, נחלקו רב יהודה ורב נחמן לענין מצות ציצית, האם היא שייכת דוקא בבגד צמר, שהרי סתם בגד הוא של צמר, או שאף שאר בגדים חייבים מן התורה במצות ציצית, מפני שנאמר "על ציצית הכנף", מין כנף, שבכל מין ומין חייבים להטיל בו ציצית. ורבותינו הראשונים נחלקו כיצד יש לפסוק להלכה, כי דעת רש"י ורבינו תם ועוד, שהלכה כרבא, שסובר שכל בגד חייב מן התורה בציצית. ואילו הרמב"ם ועוד פסקו שהלכה כרב נחמן שאין כל בגד חייב בציצית מן התורה אלא בגד צמר או פשתן בלבד. וזו לשון הרמב"ם השייכת לעניננו: כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה, היא כסות שיש לה ארבע כנפות וכו', ותהיה כסות של צמר או פשתן בלבד. אבל טלית של שאר מינים, כגון בגדי משי או צמר גפן (כותנה), ובגדי צמר גמלים וצמר ארנבים, ונוצה של עיזים, וכיוצא בהן, אינם חייבים במצות ציצית אלא מדברי חכמים, כדי להזהר במצות ציצית. ומבואר אם כן, שלדעת הרמב"ם, מי שחפץ לקיים מצות ציצית מן התורה, עליו להקפיד שיהיה בד הציצית שלו עשוי מצמר רחלים (כבשים), אבל אם ילך בבגד של בד רגיל (כותנה), אינו מקיים בזה מצות ציצית מן התורה, אלא מדברי סופרים בלבד. אבל לפי שיטת רבינו תם, בכל בגד מקיימים מצות עשה מן התורה, ואין צורך ללכת בבגד צמר דוקא. ולהלכה, מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו פסק כשיטת הרמב"ם, שרק בגד של צמר או פשתן חייב במצות ציצית מן התורה. לפי שכך דעת הרי"ף והאשכול והחינוך ועוד מהראשונים. אבל הרמ"א פסק כמנהג אשכנז כדעת רבינו תם, שאין חילוק בין בגד צמר לשאר מיני בדים, שבכולם מקיים מצות עשה מן התורה. לכן, המחמיר ללכת דוקא בבגד צמר, כדי לקיים מצות עשה מן התורה בלבישת הציצית, תבא עליו ברכת טוב, ושקולה מצות ציצית שהיא מן התורה כנגד כל התורה כולה (נדרים כה.). ואם אינו הולך בבגד ציצית של צמר, אלא בבד כותנה וכדומה, אינו מקיים אלא מצות ציצית מדרבנן. ולמנהג האשכנזים אף בזה מקיים מצות עשה מן התורה, שכן הרמ"א פסק כרבינו תם שפסק כרבא, שבכל מין של בד יש מצות עשה מן התורה. ומכל מקום נהגו רבים מיראי ה' גם מבני אשכנז, להחמיר ללכת בבד של צמר דוקא, כדי לקיים מצוה מן התורה לכל הדעות. ובפרט בימות החורף שאין בזה טירחה כלל.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר לומר שזמן מסוים הוא טוב יותר לעסקים כי באותו זמן יש יותר מזל וכדומה?

Mon, 10 Mar 2008 00:00:00 +0200

תשובה: שאלה זו נוגעת להלכות מעונן ומכשף אשר פרטיהם רבים ולא נוכל לגעת כעת בכולם, אך נעלה את הנושא בקצרה מכיון שהוא שייך מאד בזמנינו. נאמר בתורתינו הקדושה (דברים יח), "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, מעונן ומנחש ומכשף". ובגמרא במסכת סנהדרין (דף סה:) תנו רבנן, מעונן, רבי עקיבא אומר זה המחשב עיתים ושעות, ואומר היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח (לעשות עסק) מחמת שטוען כי באותם הזמנים המזל הוא טוב או רע וכן כל כיוצא בזה. (ופירש רש"י, לשון מעונן, כמו בעל עונות שמבחין בעונה ואומר היום יפה לצאת לדרך.) וכך פסק רבינו הרמב"ם, איזהו מעונן, אלו נותני עיתים שאומרים באצטגנינות (אסטרולוגיא) יום פלוני טוב, יום פלוני רע וכו'. וכן פסק מרן השלחן ערוך (יו"ד סימן קעט), האומר אל תתחיל לגבות ממני, שחרית הוא, מוצאי שבת הוא, מוצאי ראש חודש הוא (שחושב שאותם זמנים אינם טובים לאותו עניין) אסור.ומכאן יש להקשות, אם כן איך קבעו חז"ל (כמו שכתבנו בהלכה הקודמת) לגבי משפטו של ישראל כנגד גוי, שלא יצליח באב, שמזלו קשה לישראל, ויצליח באדר שמזלו טוב לישראל, והלא יש בזה איסור משום מעונן, כמו שפסקו הרמב"ם ומרן בשלחן ערוך. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב ליישב, על פי מה שכתב הריטב"א (שהובאו דבריו בהלכה הקודמת), שאף שאין מזל לישראל, מכל מקום נגזר עליהם שבחודש אדר יטב להם, נמצא אם כן שמה שאמרו רבותינו לענין חודש אדר וחודש אב, זהו בכלל האמונה שהדבר הוא על ידי השגחה מן השמים, ואינו שייך למזלות ולאסטרולוגיא כלל. וכן כתב הגאון המופלא רבינו שלמה אליעזר אלפנדארי זצ"ל. וביאור הדבר, שאין איסור במה שיאמין אדם שזמן מסוים טוב יותר לאיזה דבר, אלא אם מאמין כן מפני שחושב שיש באותו זמן ענין מיוחד מצד עצמו ומצד מזלו, אבל אם כבר נגזרה גזירה לאיזה זמן, ובא נביא מאת ה' ומודיעו על כך, בודאי שאין בזה חשש כלל, שהרי זה דומה למי שיבא אדם ויזהירו שלא ילך במקום פלוני בזמן מסויים מפני שיש שם סכנה בטחונית, הרי הדבר פשוט שאין בזה חשש איסור כלל ועיקר, וכמו כן לענין חודש אדר וחודש אב, שאין אנו סבורים שיש באלו הזמנים איזו משמעות מצד עצמם, רק אנו יודעים כי כך עלה במחשבה לפני ה' יתברך, שבאותם הימים יארע כך וכך לישראל, כי רבותינו בגדולתם גילו לנו רז זה, שיש גזירות טובות על ישראל בחודש אדר, ושעלולות גזירות קשות לבא חלילה על ישראל בחודש אב, כשם שאנו יודעים מפי רבותינו שביום ראש השנה דן השם יתברך את כל באי עולם כבני מרון, ולכן אנו עומדים לפניו בתפילה, ובודאי שבזה אין חשש איסור כלל. מה שאין כן אלה האסטרולוגים, החולמים והמנחשים, וכן שאר המגידים והמכשפים המתקראים ; "מקובלים", המצויים למרבה הצער גם בזמנינו, כולם קובעים כי כך וכך ; יהיה בתאריך זה וזה, מפני שהם מאמינים שעל פי תנועת הגלגלים והמזלות נקבע מזלו של האדם. אבל אנו בני ישראל, אין לנו חלק ונחלה בהבלים אלו, ואסרה לנו התורה ללכת לדרוש אצלם. ובדרך אגב בהקשר לזה יש לציין את דברי רבינו יונה גרונדי שכתב, שיש אנשים ונשים שכששומעים עורב קורא, אומרים שבאה ח"ו גזירה לא טובה, וכן על זה הדרך הם מלאים אמונות טפלות, ובפיהם טענה רצינית, כי כך באמת הם רואים, שכך הם הדברים, ובכל עת שהעורב קורא, אחר כך באה בשורה לא טובה וכיוצא בזה, ואינם יודעים שדווקא בגלל אמונתם המשובשת, השטן עומד עליהם לשטנם וגורם להם רעה כדבריהם כדי שימשיכו להאמין להבלים כאלה. עד כאן. ונאים הדברים לפרסמם גם בזמנינו, כי יש אנשים שתחת אשר יראו מאת ה', הם יראים את הקפידות והחרמות והעין הרע והכשופים, ודורשים אצל מגלי עתידות ויודעי רפואות אליל ושאר ירקות כדת מה לעשות, ובזה הם דוחים את נפשם מהעולם הזה ומהעולם הבא, כי הם משקיעים את כל כוחותיהם הרוחניים בדברי הבל שמכניסים בעולם אלו השוטים שחלקם אף קרואים רבנים ומקובלים, ומראים הדברים כאילו כך היא דרכה של תורה, ובודאי שאין הדבר כן, ויש להרחיק מהם מאד, והיה ראוי גם לרחקם מכרם ה', שלא יטעו ההמון אחריהם. אלא שבעוונות הרבים אין בידינו להעמיד הדת על תילה, עד שתרום קרן התורה וילכו כל בית ישראל בדרך הישר והטוב.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: מהו ההבדל בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה?

Mon, 05 May 2008 00:00:00 +0200

תשובה: כל המצוות שניתנו למשה רבינו בהר סיני, ניתנו לו עם פירושיהן, כמו שנאמר (שמות כד), "ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה". ופירשו בזוהר הקדוש, התורה זו תורה שבכתב, והמצוה זו המשנה, שהיא תורה שבעל פה. וכן אנו מברכים כל יום בברכת התורה, אשר נתן לנו תורת אמת, זו תורה שבכתב, וחיי עולם נטע בתוכינו, זו תורה שבעל פה. (ש"ע סי' קלט). כל התורה כתבה משה רבינו לפני מותו בכתב ידו (בתרא טו.), ונתן ספר לכל שבט ושבט. והמצוה, שהיא פירוש התורה, והיא תורה שבעל פה, לא כתבה משה, אלא צוה אותה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל. ומפני כך נקראת, תורה שבעל פה. ואף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה, מכל מקום לימדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים, וליהושע שהוא תלמידו. וזקנים (כלומר חכמים) רבים קבלו מיהושע, וכל ימי השופטים קיבלו זקני דור ודור את התורה מרבותיהם ומסרוה לתלמידיהם, עד שקם שמואל הנביא (בשנת שני אלפים ת"ש), שהוא היה הראשון לנביאים, והוא קיבלה מן הזקנים ומסרה לתלמידיו הנביאים, אשר מסרוה מדור דור עד עזרא הסופר, אשר קבל את התורה שבעל פה מאחרוני הנביאים. ובית דינו של עזרא, הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה והאחרון שבהם הוא שמעון הצדיק (בשנת ג' אלפים תק"פ). ; והוא קבל התורה שבעל פה מכולם, וממנו קבלו תלמידיו ותלמידי תלמידיו, דור אחר דור, ששה דורות, עד הלל ושמאי (בשנת ג' אלפים תק"פ). הלל ושמאי, ותלמידיהם, ותלמידי תלמידיהם, ששה דורות עד רבי יהודה הנשיא, והם החכמים הנקראים תנאים. ורבי יהודה הנשיא, הוא שאנו קוראים רבינו הקדוש, חתם את המשנה. (בשנת ג' אלפים תתק"מ). ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש, לא חיברו חיבור שמלמדים בו תורה שבעל פה ברבים, אלא בכל דור ודור, ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו לזכרון ראשי השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמדן על פה. וכן כל אחד רושם לעצמו מה ששמע מרבותיו, ומלמדה לאחרים על פה, ממה שקבל מרבותיו, או ממה שנתחדש להם בדינים שלא שמעום מרבותיהם, אלא למדום במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, כמו גזירה שוה. (וכמו שאמרנו בהגדה של פסח, אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא וכו', וכוונת הדברים, שלא היתה להם קבלה ברורה מרבותיהם בענין הזה, והיו חכמי ישראל חלוקים בו, עד שדרש בן זומא מהמקרא מה שדרש, וקבלו את דבריו, כי על אופן הדרשה לא היתה ביניהם מחלוקת, לפי שאת המדות שהתורה נדרשת בהם קבלו בפירוש ממשה רבינו דור אחר דור). וכך עברה התורה בעל פה תמיד, עד ימות רבינו הקדוש, שהוא קיבץ כל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו, ושלימדו תלמידיו ותלמידיהם בכל דור ודור, וחיבר מהם "משנה", ושיננה לחכמים אחרים ברבים, עד שנתגלתה לכל ישראל. ולמה עשה כן ולא הניח הדבר כמות שהיה, לפי שראה התלמידים מתמעטים והולכים, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות הרשעה פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלים בעולם והולכים לקצוות הארץ, לכן חיבר חיבור שילמדו ממנו ולא תשתכח חלילה תורה מישראל. ואף על פי שאסור היה לכתוב את דברי התורה שבעל פה (כמו שדרשו בגיטין ס:) מכל מקום מפני "עת לעשות לה'" שתשתכח חלילה התורה, התיר רבינו הקדוש לעשות כן. וישב כל ימיו, הוא ובית דינו, ולימדו המשנה ברבים, ומגדולי החכמים שהיו בבית דינו של רבינו הקדוש, רבי חייא, רבי הושעיה, רב ושמואל, ורבי יוחנן. רב סידר ספרא וספרי, לבאר ולהודיע עקרי המשנה ושורשה. רבי חייא סידר התוספתא, לבאר עניני המשנה. וכן רבי הושעיה סידר בריתות לבאר דברי המשנה. וכל החכמים שקמו אחרי רבינו הקדוש, בארץ ישראל ארבע דורות (כמאה וחמישים שנה), ובבבל שבעה דורות (כשלוש מאות שנה), כולם נקראים אמוראים. והם חכמי הגמרא. מראשוני האמוראים בארץ ישראל, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, ומהם קבלו שלשה דורות עד שנחתמה הגמרא הירושלמית כשלוש מאות שנה אחר חרבן בית המקדש. ; ובבבל, רב ושמואל, ומהם קבלו ששה דורות עד רב אשי ורבינא ותלמידיהם, שעל ידם נחתמה הגמרא הבבלית, כארבע מאות שנה אחר החורבן. ומרב אשי למעלה, עד משה רבינו, ארבעים דורות שקבלו זה אחר זה תורה שבעל פה, במשך כאלף ושבע מאות שנה, ומשה רבינו קבל התורה מפי ה' יתברך. נמצא שכולם קבלו מפי ה' יתברך. וכל התורה שבעל פה מיד ה' ניתנה, על יד משה רבינו ע"ה. ועליה הוסיפו רבותינו כמה תקנות וסייגים שלא יבואו לעבור על דברי התורה. גם ציוו כמה מצוות מדבריהם, כמו שיתבאר. והכל בכלל תורה שבעל פה (כמו שמבואר בגמרא ביומא כח. קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר "ותורותי", תורה שבכתב ותורה שבעל פה). וענין הגמרא הוא, לפרש דברי המשנה במקום שצריך ביאור, ולבאר עוד דינים שנתחדשו בכל בית דין מימות משה רבינו ע"ה, וכן יתבארו מנהגים ותקנות שהתקינו חכמי כל דור ודור, ממה שלא נאמר למשה רבינו בסיני. וכל ישראל קבלו עליהם ומחוייבים, הם וזרעם אחריהם, שלא לסור מכל דברי הגמרא כלל. ואין בזה חלוקי מנהגים או שינויי נוסחאות, אלא הכל חייבים בדברי התלמוד, במצוות שהן מן התורה, כגון מה שפירשו לנו לענין מצות ארבעת המינים, "פרי עץ הדר", הוא אתרוג, וכן על זה הדרך. ובתקנות ושאר מצוות דרבנן, כגון מצות נר חנוכה, ומצוות עירוב תבשילין וכיוצא באלו. ואחר חתימת התלמוד נקראים החכמים סבוראים, והם הכניסו הסברות קצרות והכרעות דינים למעשה בתוך התלמוד. וכל תקופת הסבוראים כמאה וחמש עשרה שנה. וכל החכמים שעמדו אחריהם כארבע מאות שנה, קרויים גאונים, ומהם רב סעדיה גאון ורב נטרונאי גאון, ורבינו האי, ורב אחאי ועוד. והם העמידו את התורה בבבל ובארץ ישראל, והיו מהם ראשי ישיבות שהרביצו תורה ברבים. ומאז נפוצו ישראל לכל קצוות תבל הרבה מאד. וכל החכמים מימות הגאונים עד לפני כשש מאות שנה קרויים ראשונים. ומהם הרי"ף, הוא רבינו יצחק אלפסי, רש"י, הוא רבינו שלמה יצחקי, ועד האחרונים שבהם, ; הר"ן והרשב"ץ, ושאר החכמים שהיו בספרד ובאיטליה, באשכנז ובפולין, ובשאר הגלויות. והם חברו ספרי שאלות ותשובות ממה היו שואלים אותם, ופירשו דברי הש"ס, וחידשו וכתבו עניני מוסר ודרוש וקבלה ועוד. ואחריהם קרויים כל החכמים "אחרונים", ובכללם, מרן השלחן ערוך וחביריו, ומרן הרב חיד"א, ורבינו יוסף חיים, עד אחרוני זמנינו. ואחרי דבריהם מחוייבים ישראל ללכת, על פי מנהגיהם במקומות מושבותם, ועל פי כללי ההוראה המסורים ביד חכמי ישראל, כגון מה שאנו נוקטים להלכה כסברת רוב הפוסקים במקום שנחלקו, וכן כל כיוצא בזה. ומזה הטעם נמצאים ישראל הבאים מגלויותיהם חלוקים בכמה מנהגים שאינם מעיקרי יסודות התורה, לפי שרבותינו שבאותם המקומות אחר חתימת התלמוד, נחלקו בדיני התורה במה שאינו מפורש בגמרא. וכל אלו החכמים, למדו דרך הגמרא, והוציאו לאור תעלומיה וביארו עניניה, לפי שדרך התלמוד עמוקה מאד, וצריך אדם שימית עצמו באהלה של תורה רוב ימיו, בכדי שיזכה לחדש בתורה ולבאר תעלומיה, להוציא דין מתוך דברי התלמוד ומדברי שאר החכמים שקדמו לו, כאשר צוה ה'.

לקריאת השיעור באתר

קלף משוח

Tue, 06 May 2008 00:00:00 +0200

שאלה: האם יוצאים ידי חובה בספרי תורה, תפילין ומזוזות, הכתובים על גבי קלף המצוי הרבה בזמנינו, שהוא משוח במשחה המחליקה את הקלף, כדי שתהיה הכתיבה קלה יותר? תשובה: בבריתא במסכת שבת (עט:) מבואר, כי הלכה למשה מסיני, שיהיו כותבין ספר תורה מזוזה ותפילין על גבי קלף (אם כי יש חילוקים בינהם שלא נאריך בהם כעת). וכן פסקו כל הפוסקים. ומבואר שספר תורה או תפילין ומזוזות שלא נכתבו על גבי קלף, אלא על גבי דבר אחר, הם פסולים. ומכאן יש לדון אודות מה שמצוי מאד בזמנינו, שהסופרים כותבים על גבי קלף, שמושחים אותו במשחה מיוחדת (כעין לאק) הנשארת עליו, ומחליקה את פני הקלף, כך שתהא הכתיבה עליו חלקה, ותהיה הכתיבה נאה יותר. ולכאורה, כיון שהכתב אינו ממש על גבי הקלף, הואיל והמשחה חוצצת בינו לבין הקלף, אין להכשיר כתיבה שכזו. והנה בענין זה דנו הרבה בספרי הפוסקים, ובשו"ת פנים מאירות כתב, כי אלו המערערים על כשרות הספרים הללו, דבריהם מהבל ימעטו, כי אין המשחה שעל גבי הקלף חוצצת כלל בין הקלף לדיו, הואיל ומבואר בגמרא (בסוכה לז.) שכל דבר שהוא בא לנוי (ליפות את המצוה) אינו חוצץ, ואם כן, כאן שהמשחה באה לנאות את הקלף ואת הכתיבה, בודאי שאין בזה חשש חציצה כלל. והוסיף עוד טעם להקל בזה, וכתב כי לדעתו אדרבא, מצוה מן המובחר לקנות דוקא מכתיבה שעל גבי קלף משוח, הואיל ויש בזה הידור ביופי הכתיבה, ואין בזה חשש כלל. וכן העלה הגאון הפלא"ה בשו"ת גבעת פנחס (סי' נו), והביא ראיה לדבר. גם הגאון רבי ישמעאל הכהן בשו"ת זרע אמת (ח"ג סי' קלה) העלה להקל בזה. וכן העלו עוד מגדולי הפוסקים, שהואיל והמשחה באה לנוי הקלף, הרי היא בטלה לקלף, ונחשבת כאילו היא חלק ממנו, ולכן אין בזה חשש פסול כלל. אלא שלעומתם, כמה גאונים כתבו להחמיר בזה, ומהם בספר מלאכת שמים, שכתב שלא כל אדם יוכל להחליט מה נחשב לנוי במצוות, שיוכל לומר שכל שנעשה לנוי אינו חוצץ. וכן בשו"ת תורה לשמה כתב לפסול בזה משום חציצה, והביא ראיה לזה ממה ששנינו (בראש השנה כז:) שאם ציפה את השופר בזהב, נפסל השופר, אף על פי שבא הדבר לנוי. והאריכו בזה הרבה הפוסקים. ולמעשה, רבים נהגו להקל בזה, לכתוב ספרי תורה על גבי קלף משוח. ועל כן המיקל בזה בודאי שיש לו על מה שיסמוך, לברך על ספרי תורה שנכתבו על קלף שכזה, ובפרט שכן פשט המנהג. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, הביא ראיה להקל בזה, מדברי אחד מרבותינו בזמן הראשונים, רבינו אברהם מזונשהיים, תלמיד המהר"ם מרוטנבורג, בספר ברוך שאמר, שכתב בסדר הכנת הקלף, שיקח (המעבד את הקלף) סיד ויכתוש אותו הדק היטב וכו', ויגרור אותו על הקלף מעט מעט, ודק, ועל ידי כך יחזיק הדיו שלא יטשטשו האותיות. ומבואר מדבריו כי פעולה זו שהיא כעין משיחת הקלף אינה פוסלת את הכתיבה. ומוכח אם כן מדבריו שאין הלאק נחשב לחציצה בין הדיו לקלף. אולם כתב מרן הרב שליט"א (בספר טבעת המלך דף ס ע"ב), כי נראה שכל מה שאין להחמיר בזה, זהו רק לענין ספר תורה, שאנו יכולים לצרף את שיטת הרמב"ם בשו"ת פאר הדור, שמתיר לברך על ספר תורה פסול, ואם כן גם אם נאמר שקלף משוח פוסל את הספר תורה, מכל מקום עדיין אפשר לברך על ספר תורה כזה לשיטת הרמב"ם. ואף על פי שרבים מן הפוסקים חולקים על דבריו בזה, (וכמו שאנו נוהגים שאם חלילה נמצא פסול בספר תורה מחליפים אותו), מכל מקום בודאי שניתן לצרף את סברתו להקל בנדון שלנו. אבל לגבי תפילין, נכון מאד לחוש לכתחילה לדברי האומרים האוסרים שלא לכתוב על גבי קלף משוח. ולסיכום , המיקל לברך על ספר תורה שנכתב על גבי קלף משוח, בודאי שיש לו על מה שיסמוך, וכן המנהג, אולם לענין תפילין ומזוזות העיקר שנכון מאד להחמיר בזה. והמחמיר ישא ברכה מאת ה'.

לקריאת השיעור באתר

יום העצמאות

Wed, 07 May 2008 00:00:00 +0200

מכיון שאנו רואים כי רבים נבוכים בענין היחס הראוי למדינת ישראל בעינים תורניות, ומכיון שפרסום דעת מרן הרב שליט"א, חשובה ביותר בנושא זה, אנו חוזרים ומפרסמים את הדברים המופיעים כאן, ובתוספת נופך

יום ה' באייר, הוא היום שבו הוכרזה עצמאותה של מדינת ישראל. ונחלקו חכמי ישראל בדורות האחרונים לענין אמירת הלל ביום זה (כפי שאנו אומרים הלל בברכות בימי חנוכה וכדומה.) כי יש סוברים שבכלל אין מקום לאמירת הלל ולשמחה ביום הקמת המדינה. ויש סוברים שכל אחד רשאי לומר הלל ביום זה, להודות ולשבח את השם יתברך על ניסי הקמת המדינה. ויש הסוברים שאף יש חובה לומר הלל ביום זה, וגם סוברים כי יש לברך על אמירת ההלל, ממש כדין ימי חנוכה. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א נדרש לנושא זה, והעלה שאף אם נכון לומר הלל, מכל מקום אין לברך על אמירת ההלל, משום שלא תקנו רבותינו אמירת הלל בברכה אלא על נס שנעשה לכל ישראל ממש, שעמדו עליהם להרגם, והשם יתברך הצילם, אבל הניסים שנעשו במלחמת הקוממיות, שהצילנו השם יתברך מיד אויבינו ושונאינו שזממו להכחידינו, לא היו הניסים לכל ישראל, ולכן בודאי שאין לברך על אמירת ההלל ביום העצמאות. וכתב להוסיף עוד טעם שאין לברך על ההלל ביום העצמאות, הגם שזכינו בעזרת ה' לגבור על אויבינו, מכל מקום, לגבי נס חנוכה, שקבעו רבותנו ימים אלו לימים טובים בהלל והודאה, אמרו בגמרא שתקנו כן מפני הנס של פך השמן שלא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליק שמנה ימים, וכתב המהר"ץ חיות, ולמה לא אמרו שהוא משום נס הנצחון של המעטים כנגד המרובים במלחמה? אלא הטעם, משום שנס זה אינו יוצא מגדר הטבע (וכמו שכתב הר"ן (חולין צה:) שכן מנהגו של עולם ששנים או שלושה אבירי לב יניסו הרבה מן המופחדים) ואין אומרים הלל על ניסים נסתרים אשר הקדוש ברוך הוא עושה עמנו בכל עת, מה שאין כן נס פך השמן, שהוא יוצא מגדר הטבע, ולכן תקנו הלל בימי חנוכה. והוא הדין בנידוננו שאף שזכינו בחסדי השם יתברך לנצח את אויבינו הרבים והעצומים, מכל מקום דבר זה לא יצא מגדר הטבע, ובפרט שבימי הקמת המדינה ומלחמות ישראל, כמה נפשות יקרות נפלו במערכות ישראל, ואם כי בסופו של דבר גברו ישראל, מכל מקום אין הדבר חורג מדרך הטבע ולכן אין לקבוע על כך הלל בברכה. ועוד כתב מרן הרב שליט"א, שמלבד כל זה יש להוסיף, כי הן אמנם רבים ועצומים מגדולי הדור (בתקופת הקמת המדינה) ראו בהקמת המדינה "אתחלתא דגאולה", מכל מקום הואיל ועוד ארוכה הדרך כדי להגיע אל המנוחה והנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, ואין מבחינה מוסרית רוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור הלל בברכה, שהרי מנהיגי צבאות ערב עודם מאיימים לצאת למלחמה על ישראל, ואף כמה מדינות נאורות שהיו נחשבות כידידותיות לישראל, פנו עורף ולא פנים במלחמות שעברו עלינו. ומבחינה רוחנית אשר ירוד ירדנו אלף מעלות אחורנית, ועדים אנו להתדרדרות מוסרית מדהימה, המתירנות גוברת, וההתפרקות משתוללת בראש כל חוצות, חוסר צניעות, בגדי פריצות, ספרי פורנוגרפיה, וסרטים מבישים, חילולי שבת בפרהסיא, פתיחת חנויות טריפה בממדים מבהילים, ועוד כהנה וכהנה, ועל הכל שאלפי ישראל, מתחנכים במוסדות חינוך לא דתיים, ולומדים להתנכר לכל קדשי ישראל, ולהיות ככל הגוים בית ישראל, עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים, הלזה צפינו וקוינו במשך כאלפים שנות גלותינו? והרי כתב הרמב"ם "לא נתנבאו ישראל לימות המשיח אלא כדי שינוחו ממלכויות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצות כראוי", ובימי המשיח תרבה האמונה והדעה והחכמה והאמת, שנאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, כי כולם ידעו אותי למקטנים ועד גדולים". ומסיבות אלה הרבה משלומי אמוני ישראל אשר רואים שעדיין שכינתא בגלותא, נוהגים שלא לומר הלל כלל ביום העצמאות, וטעמם ונימוקם עמם לרוב יגונם וצערם על מצבינו הרוחני אשר אנו נתונים בו כיום. ואף כי באמת למרות כל הצללים שמעיבים על נס הקמת המדינה, ישנם אורות גדולים שאין לנו להתעלם מהם, כי מדינת ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם כולו, ורבבות מטובי בנינו עוסקים בתורה יום ולילה בישיבות הקדושות, ואף אצל המון העם אנו מוצאים אזן קשבת לשמוע תורה ודעת מפי גדולי ישראל, על כל פנים אין בכך די לומר שיש חיוב לומר הלל בברכה. וכן פסקו הגאונים: רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, רבי יצחק הרצוג, רבי צבי פסח פראנק, רבי ראובן כץ, רבי עובדיה הדאיה ורבי יעקב עדס, נשיאי הרבנות הראשית לישראל. ואמנם הגאון חזון איש, והגאון הרב מבריסק, שחיו בארץ ישראל בימי קום המדינה, לא היתה דעתם נוחה מדעה זו, והסתייגו ממנה מאד, מכל מקום, אל לנו לשכוח כי במציאות הימים ההם, הדברים לא היו ברורים כל כך כמו בזמננו, (הן לצד המתנגדים לציונות, והן לתומכים בה), לפי שהפעילות האנטי דתית, המפלה וחסרת מחויבות חברתית רוחנית של שלטונות המדינה, היתה אגרסיבית מאד, בהעברת עולי תימן ומרוקו על דתם בצורה שיטתית ואכזרית, ועוד מעשים אשר לא יעשו, ולאידך גיסא, נס ההצלה משלטון הבריטים היה ניכר ומורגש מאד, וכן פריחתם מחדש של הישיבות אשר חרבו באירופה שימחה את לבם של כל אוהבי התורה, ועל כן, קשה היה לראות את הדברים בצורה שאנו רואים אותם היום, כי בעצם הקמת המדינה היתה הצלה וישועה גדולה לעמינו הגם שכאמור, אנו מסתייגים הסתייגות עמוקה ממעשיהם הנלוזים של כמה מראשי המדינה, מאז ועד היום. ולכן למעשה , הרוצה לומר הלל ביום העצמאות בלא ברכה, רשאי לעשות כן, ומכל מקום טוב לדחות אמירת ההלל עד סיום כל התפילה, משום שעל פי הסוד, אין להפסיק בין תפילת שמונה עשרה לשאר התפילה באמירת ההלל. (מלבד בימים שבהם ההלל הוא מתקנת רבותינו בגמרא), ומכל מקום, במקום שרוצים לומר את הלל מיד אחר חזרת השליח ציבור, אין למחות בידם, מפני שדבר זה אין בו איסור אלא על פי הסוד, ואין בכך איסור מן הדין ממש, אבל אין לברך על ההלל בשום פנים ואופן. גם לענין ברכת שהחיינו ביום העצמאות, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאין לברך ברכת שהחיינו על עצם יום העצמאות, ויש בכך עוון חמור של ברכה לבטלה, וכן פסקו כל נשיאי הרבנות הראשית לישראל שהוזכרו לעיל. אין אומרים וידוי בתפילה ביום העצמאות. (והגאון מפוניבז', רבי יוסף שלמה כהנמן, כששאלוהו בשנותיה הראשונות של המדינה אם הוא אומר הלל ביום העצמאות, היה משיב בהלצה, שהוא נוהג כמנהגו של בן גוריון, מה בן גוריון אינו אומר וידוי, אף אני איני אומר וידוי, ומה בן גוריון אינו אומר הלל, אף אני כן).

לקריאת השיעור באתר

דרך ארץ קדמה לתורה

Thu, 29 May 2008 00:00:00 +0200

שנינו בפרקי אבות (פ"ג מכ"א), רבי אלעזר בן עזריה אומר, אם אין תורה, אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ, אין תורה. ופירוש דרך ארץ בפשוטו, הוא משא ומתן וכיוצא בזה מדרך בני אדם בדרכם בעולם. ופירוש משנתינו כך הוא, שאם אינו לומד תורה, מה שהוא נושא ונותן לצורך פרנסתו, לא יהיה משאו ומתנו יפה עם הבריות, על פי התורה, כמו שאמרו (בבא קמא דף ל.), האי מאן דבעי למהוי חסידא (מי שהוא רוצה להיות חסיד), יקיים מילי דנזיקין, כלומר, יקיים מה שנאמר במסכתות שבסדר נזיקין, שיהא משאו ומתנו באמונה. ואם אינו לומד, היאך יקיים? ואם ; אין דרך ארץ במשא ומתן עם הבריות, אין תורה, שכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון, וסופו שתורתו משתכחת. (ודיברנו כבר מענין זה בהלכות תלמוד תורה, איזו מלאכה יש לשלב עם התורה, ואם הדין כן לכל אדם). כן הוא הפירוש לפי דברי רבינו עובדיה מברטנורא. אולם יש מפרשים, "דרך ארץ", היינו מדות טובות ותרומיות, ומוסר, שאם אין לו דרך ארץ, של מדות טובות, אין תורה, שאין תורתו שלימה, לפי שאין רוח הבריות נוחה הימנו. וכן אם אין בו תורה, אי אפשר בדרך כלל שתהיה בו דרך ארץ אמיתית בכל מצב. ובמדרש, אמר רבי שמואל בר נחמני, גדולה דרך ארץ שקדמה לתורה כ"ו דורות, שנאמר "לשמור את דרך עץ החיים". דרך, זו דרך ארץ, חיים, זו תורה. ובמשלי נאמר, "דאגה בלב איש ישחנה, ודבר טוב ישמחנה", ופירש הגר"א, "דבר טוב", אין טוב אלא תורה, שכל המקבל עליו עול תורה, פורקים ממנו כל מיני דאגות. וכמו שאמרו באבות דרבי נתן, כל הנותן דברי תורה על לבו, מבטלין ממנו פחד של הרהורי חרב, והרהורי רעב וכו'. ובשם רבי נחום מצ'רנוביל אמרו, כל הדאגות אסורות, חוץ מן הדאגה על הדאגות.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר להפעיל מכונת כביסה מערב שבת, כשידוע שתמשיך את מלאכתה בשבת?

Mon, 16 Jun 2008 00:00:00 +0200

תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו, שבאופן כללי, מותר להתחיל במלאכה בערב שבת סמוך לכניסת השבת, על מנת שהמלאכה תמשיך מאליה ביום השבת עצמו, ולפיכך מותר להפעיל את ממטרות המים הבאות להשקות את הגינה מערב שבת, גם כאשר הממטרות משקות את הגינה ביום השבת עצמו, לפי שביום השבת לא נעשית כל מלאכה. וכעת נבא לדון לענין הפעלת מכונת כביסה מערב שבת, כאשר ידוע הדבר שתמשיך המכונה לעבוד ביום השבת עצמו, שלפי האמור נראה לכאורה שיש להקל אף בזה, שכן בשבת עצמה לא נעשית כל מלאכה. אלא שיש אוסרים בזה לענין מכונת כביסה וכדומה, מפני שדבר זה תלוי הוא במחלוקת הפוסקים, בדברי הבריתא במסכת שבת (יח.), "אין נותנים חטים לתוך ריחים של מים כדי שיטחנו ביום השבת". כלומר, אסור להכניס חטים לפני כניסת השבת, לריחים (כעין מכונת לטחינת חטים) המופעלות על ידי תנועת גלגל מים בשבת, ואף על פי שלא נעשית כאן כל מלאכה בשבת עצמה, מכל מקום, הואיל והריחים משמיעות רעש בשבת, יש בזה משום זלזול בכבוד השבת. ונחלקו רבותנו בגמרא אם להלכה אנו תופסים כדברי הבריתא. ; כי יש מי שמפרש שדברי הבריתא הם לכל הדעות, ולפיכך אסור להתחיל מלאכה מערב שבת בדבר המשמיע קול בשבת עצמה, ויש אומרים שדברי הבריתא תלויים במחלוקת אחרת בין בית שמאי לבית הלל, ולדעת בית הלל אין לחוש להשמעת קול שכזו בשבת, ומותר להכניס חטים לריחים מערב שבת על מנת שיטחנו בשבת עצמה. ולהלכה כתב מרן השלחן ערוך (סי' רנב), שמותר לתת חטים לתוך ריחים של מים סמוך לחשיכה (לפני כניסת השבת), ואין חוששים להשמעת קול שיאמרו ריחים של פלוני טוחנות בשבת. וכתב על זה הרמ"א (שלאורו הולכים יוצאי אשכנז), ויש אוסרים בריחים, וכן בכל דבר שיש לחוש להשמעת קול, וכן נוהגים לכתחילה, אבל במקום הפסד יש להקל. ומבואר אם כן, שלמנהג הספרדים שקבלו עליהם הוראות מרן, אין לחוש להשמעת קול בשבת, ואף למנהג האשכנזים, במקום הפסד מרובה, וכן במקום שיש בדבר צורך גדול, כגון חיילי צה"ל, שבאים לביתם לשבת, ומיד בצאת השבת צריכים לחזור לבסיסם, אין לחוש בזה להשמעת קול. ועל כן להלכה יש להקל בהפעלת מכונת כביסה מערב שבת, ובפרט במקום צורך, ולמנהג האשכנזים גם כן יש להקל בזה כאשר השעה דחוקה כמו שביארנו. ולסיכום : למנהג הספרדים, יש להקל להפעיל את מכונת הכביסה קודם כניסת השבת, גם כאשר ידוע שהמכונה תגמור את פעולתה בשבת עצמה, ובפרט יש להקל בזה במקום צורך. ואף למנהג האשכנזים, כאשר השעה דחוקה, וכגון חיילי צה"ל הבאים לביתם רק לשבת, ומיד לאחר מכן הם שבים לבסיסם, יש להקל בזה, להפעיל את המכונה מערב שבת, ואין לחוש בזה לאיסור כלל.

לקריאת השיעור באתר

להסתכל בפני אדם רשע

Tue, 08 Jul 2008 00:00:00 +0200

שאלה: מה שאסרו רבותינו להסתכל בפני אדם רשע, האם יש בזה איסור גם בזמנינו, ואם כן, כיצד נוהגים גם חכמים גדולים בתורה להקל בזה? תשובה: בגמרא במסכת חגיגה (טז.), אמרו, המסתכל בקשת עיניו כהות, שאסור להסתכל בקשת. וביארנו כבר בהלכות ברכות הראיה, שבשעה שרואים את הקשת, יש לברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם זוכר הברית, נאמן בבריתו וקיים במאמרו". וכתב הרב רבי דוד אבודרהם, "נשאל הרא"ש, איך מסתכלים בקשת בשעה שמברכים, והרי אמרו בחגיגה (טז.) המסתכל בקשת עיניו כהות, והשיב הרא"ש, שאין המסתכל כרואה, כי המסתכל מוסיף ומדקדק בהבטתו יותר מן הרואה". עד כאן. ומבואר שכל מה שאסרו רבותינו בכל מקום להסתכל, כוונתם בזה שאסור להתבונן בהסתכלות, אבל ראייה כרגע להעיף את העינים לראות איזה דבר, אין בזה איסור. וכן כתב בספר חסידים מהדורא בתרא, שחיברו בן אחותו של הרא"ש, "שאלתי את דודי רבינו אשר (הרא"ש), איך נכשלים העולם באיסור הסתכלות בקשת בשעה שמברכים, ענה דודי ואמר לי, שלשון "המסתכל", אינו אלא כשמביט בכוונה ורואה זמן ארוך, אבל לישא עיניו ולראותה כרגע מותר". וכיוצא בזה כתב בספר יוסף אומץ (יוזפא), שאף שאסור להסתכל בלבנה (בירח), מכל מקום בראייה כללית אין איסור כלל, ודוקא שמביט בה בעומק אסור. ויש לזה ראיות רבות מן הש"ס. ומן האמור מבואר גם כן לגבי הסתכלות בפני אדם רשע, שאין איסור בזה אלא כשמביט בפניו זמן מממושך קצת להתבונן בו, אבל ראייה רופפת לרגע, וכגון שהוא מדבר עמו ומידי פעם רואה את פניו, אין בזה איסור. וכן כתב בספר תורה תמימה (פרשת תולדות). וכן נהגו גדולי ישראל שהיו צריכים להפגש עם מלכים ושרים עריצים משנאי ה' במקומות גלותם, לא היו מסירים פניהם בהפגנתיות בכדי שלא להביט ברשע, אלא היו מעלימים עיניהם ומסתכלים קצת בפני השר שלפניהם. והרי זה כמבואר.

לקריאת השיעור באתר

דין הכוונה בקריאת שמע

Wed, 09 Jul 2008 00:00:00 +0200

נחלקו רבותינו הראשונים אם מצוות צריכות כוונה או שמצוות אינן צריכות כוונה, וכגון אדם האוכל מצה בליל הסדר, שאז אכילת המצה היא חיוב מן התורה, ואינו מכוין למצות אכילת מצה, אלא אוכל בכדי להשקיט את רעבונו, שאז לדעת הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, אדם זה יצא ידי חובת אכילת מצה בליל פסח, שהרי קיים מצות בוראו ואכל מצה, ואילו לדעת הסוברים שמצוות צריכות כוונה, אדם זה חייב לאכול שוב מצה בליל הסדר, מפני שהעדר הכוונה במצוה מעכב, ושוה הדבר כאילו לא קיים המצוה כלל. ויש בנדון זה אריכות רבה בדברי הפוסקים הנוגעת לכמה ענינים. ומרן השולחן ערוך (בסימן ס), פסק להלכה שמצוות צריכות כוונה. ועל פי דרכו כן היא דעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמצוות צריכות כוונה, ואם עשה מצוה ולא כיון לקיימה, כגון שנטל לולב כדי להגביהו ולא כדי לקיים בו מצוה, לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור לקיים המצוה, (אלא שאינו חוזר לברך על המצוה, מפני שיש כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", והרי יש מן הפוסקים שסוברים שאף שלא כיון יצא ידי חובתו, ואם כן אין לו לברך שנית.) ומן האמור אנו למדים לגבי אדם הקורא קריאת שמע, שצריך שיכוין קודם הקריאה, שקורא בכדי לקיים מצות קריאת שמע, ומלבד ענין זה, בקריאת שמע יש עוד חיוב נוסף, לכוין בפסוק הראשון להבין מה שמוציא בשפתיו, וכוונה זו היא תנאי הכרחי לקיום מצות קריאת שמע, כי בלא כוונה זו לא יצא ידי חובת קריאת שמע, וחייב לחזור לקרותה, ובעבר הזכרנו את עיקר הכוונה בפסוק זה, ובהלכה הבאה בעזרת השם יבואר סדר הכוונה בפסוק ראשון של קריאת שמע לפי מה שנתבאר לנו מתורתו של מרן הרב שליט"א, ואיך ינהג מי שלא כיון בפסוק זה.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: מהי סיבת הצרות היסורים הבאים על האדם?

Mon, 14 Jul 2008 00:00:00 +0200

תשובה: לא תמיד ניתן לדעת למה באים היסורים, ואין אנו יכולים לעשות חשבונות שמים. אבל אמרו רבותינו (ברכות ה.), אם רואה אדם שיסורים באים עליו, יפשפש במעשיו. כי מרבית היסורים באים מחמת העוונות של האדם. ומפני שרוב הצרות והיסורים הבאים על האדם באים בדרך כלל לסיבה אחת משלוש סיבות, על כן נפרט סיבות אלו. ; הראשונה, היא כפרת העונות, כי אדם החוטא לפני ה' יתברך, מתחייב להענש על מעשיו, ובדרך כלל העונשים הם לעתיד לבא, כשתתיצב נשמתו של האדם לפני ה' יתברך בבית דין של מעלה, אז הוא נותן דין וחשבון על כל מעשיו בעולם הזה בחיים חיותו, כאשר היה לאל ידו להתגבר על יצרו ולעשות הישר והטוב, אבל הוא סר מטוב ובחר ברע, ועל כך עתיד הקדוש ברוך להפרע ממנו. אבל לעתים יש שהעונש בא על האדם בעולם הזה, אם מפני שהשם יתברך חס עליו שלא להענישו בעולם הבא הנצחי, ששם העונשים קשים ביותר, ועל כן השם יתברך מביא עליו יסורים בעולם הזה, ואם מפני שרוצים לרמוז לו מן השמים לעוררו שישוב בתשובה לפני ה', ואז ישוב לה' וירחמהו, כי לא חפץ ה' יתברך במות הרשע, כי אם בשובו מדרכו וחיה. ובכלל היסורים הללו גם היסורים הבאים על האדם מחמת עוונות שעברה נשמתו בגלגולים קודמים, כי לפי מה שקבלנו מחכמי הקבלה, אין ספק באמיתות אמונת הגילגול, ורבים מאד מבני הדורות הללו הם גלגולים של אנשים שחטאו בגלגול קודם שלהם, ובאו לזה העולם לתקן דרכיהם, אם ביסורים, ואם בתיקון עוונות, כגון השבת גזילה למי שגזלו ממנו, וכן כל כיוצא בזה. וראוי לנו לשמוח ביסורים אלו, כי הם באים לטובת בני האדם ולא לרעתם, וצריך האדם לפשפש במעשיו לראות מה יוכל לעשות להטיב דרכיו עד שיסתלקו ממנו היסורים. עוד טעם ליסורים הבאים על האדם, הוא מפני שלעתים רוצה הקדוש ברוך לנסות את האדם, מפני שיש עליו מקטרגים בשמים וכיוצא בזה, ועל כן בא לו נסיון בדמות היסורים, כמו שניסה הקדוש ברוך הוא את איוב ביסורים קשים, לראות אם יעמוד באהבתו לה', או שמא יבא חלילה לדבר סרה כנגד השגחתו של ה' יתברך בעולמו. ואם יעמוד האדם באותו הנסיון שבא לו, יסתלקו ממנו היסורים, ותבא לו טובה גדולה, בעולם הזה ובעולם הבא. והטעם השכיח הרבה מאד ליסורים בפרט בדורות האחרונים, והוא העלול ביותר להדיח את האדם מדרך התורה ויראת ה', הם היסורים הבאים על האדם מחמת שגיאות שהוא עושה בעצמו בדרכיו עם עצמו ועם שאר בני אדם. ונכלל בזה למשל, אדם שעושה ריב עם אשתו בכל יום ויום בבואו לביתו, שלא יוכל לטעון אחר כך לה' יתברך, שנתן לו אשה רעה שאינה אוהבת אותו, שהרי הוא גרם לעצמו את כל הרעה הזאת, בהיותו עושה עמה מריבה בכל יום, עד שהיא אינה יכולה לעמוד במחיצתו. וכן אדם המתנהל בצורה משובשת בעניניו הכספיים, עד שהביא עצמו לידי הפסד כל נכסיו, הרי שלא יוכל לטעון שה' יתברך גזר עליו עניות, כי הוא הביא על עצמו את העניות, ורק אם התנהל בכל דרכיו כראוי וכמקובל אצל שאר בני אדם בעניני דרך ארץ, אז יוכל לדעת שאם הפסיד את כספו, מאת ה' היתה זאת, אם לטהרו מעוונותיו ולעוררו לתשובה, ואם בכדי לנסותו לראות אם יעמוד בצדקתו גם מתוך עוני. וכן אדם המחנך את בניו ובנותיו בדרך לא ישרה, ושולח אותם לבתי ספר שמלמדים אותם אנשים סוררים ומורים, הרי שלא יוכל לבא אחר כך בטענות אם יצאו לו בנים רעים, כי הוא זרע זרע מקולקל, ואל לו להתפלא אם יצמח ממנו שורש פורה רוש ולענה. ויש שהיסורים באים על האדם מחמת כמה מהסיבות שהזכרנו גם יחד, כגון, לזכך אותו מן העוונות, וגם לנסותו אם יעמוד באמונתו בה' יתברך. ויש יסורים הבאים מסיבות אחרות, ולא נוכל להאריך בכל אחת מהן, רק נזכיר שמקצת מהיסורים הקלים, הבאים על האדם בלא כל סיבה נראית לעין, כגון העובדה שהשמש קופחת על ראשו של כל אדם בצאתו לדרך, וכן על זה הדרך מדרכי העולם, שאין איש שניצול מיסורים אלו, מלבד הרשעים הגדולים מכולם, שה' יתברך חס עליהם שלא יבא להם שום צער בעולם הזה, ואפילו יסורים שהם מטבע העולם כמו זה, אינם באים עליהם, בכדי שישולם להם שכר שלם בעולם הזה, ומיד עם מיתתם לא נשארת בידם אפילו נקודה אחת לזכות, ואז מאבידם ה' יתברך לגמרי מן העולם הבא, כמו שאנו אומרים ב"מזמור שיר ליום השבת", "בפרוח רשעים כמו עשב", דהיינו, שהרשעים מצליחים ומשגשגים כמו עשב, "להשמדם עדי עד", בכדי להאבידם לגמרי מחיי העולם הבא, שאין בידם אפילו מצוה אחת לזכות בעולם הנצח. (רמב"ן, שער הגמול). והסגולה הגדולה והטובה ביותר להנצל מן היסורים, היא עסק התורה ויראת ה', וקבלת המצוות בדקדוק בלב שלם, כי כל המקבל עליו עול תורה, מעבירים ממנו עול דרך ארץ ויסורים, וישוב אל ה' וירפא עוונו, ויזכה להנצל מן הייסורים, וישמח בכל מה שיביא עליו ה' יתברך, עד יום מותו, שאז יבא לפני בית דין של מעלה בכבוד גדול, כי זכה להתגבר על הצרות ולהתרומם מעל טרדות וחשבונות בני אדם, ועלה ונתעלה למדרגה גבוהה מאד, אלו העושים באהבה והשמחים ביסורים, שעליהם הכתוב אומר, " ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ".

לקריאת השיעור באתר

התערבות במחלוקת שבין החכמים

Wed, 10 Sep 2008 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת הזכרנו את מאמר רבותינו בפרקי אבות, שכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. (וכתבנו שאף על פי כן אם עשה תשובה תשובתו מתקבלת, כמו שביארנו). ונזכיר כעת מעשה שהוסיף מרן הרב שליט"א בהקשר לענין זה.

מעשה שהיה אצל הגאוןרבי בנימין דיסקין, רבה של הורודנא (היא גרודנא שבבלרוס, שבתקופות מסוימות התקיימו בה חיים יהודים תוססים שהגיעו עד לרוב מוחלט של תושבי העיר), שבאה אליו אשה מכובדת ומתוך הכנעה ובעינים זולגות דמעות, בקשה ממנו לשפוך לפניו שיחה ומר נפשה. והיא סיפרה לו, כי היא באה כעת ממדינת פרוסיה, אשר שם חיתה עם משפחתה חיים יהודיים כשרים כדת משה וישראל, אבל צר לה להגיד, כי אביה היה המומר בעל ספר נתיבות עולם, שהיה כעש וכרקב לבית ישראל, אביה זה עזב אותה לאנחות כשהיתה עדיין פעוטה, בידי אמה העניה, והוא הרחיק נדוד למדינת אנגליה, ושם כרת ברית עם השטן ותירגם ספר פלסטר נגד הדת לעברית. תודות לחינוך הדתי שקבלה בבית אמה, נשארה היא נאמנת לדת משה וישראל, וכשהגיעה לפרקה באה בברית הנשואין עם אחד משומרי התורה והמצוות.

שנים רבות עברו והיא השתדלה לשכוח את זכר אביה, אשר השחיר את פניהם.אבל פתאום לאחר זמן רב, קבלה מכתב מאביה, מלא נהי תמרורים, כולו מלא חרטה והרהורי תשובה, ומבקש רחמים מבתו, שתחוס על אביה ותרשה לו לבא לביתה להיות סמוך על שלחנה לעת זקנתו.

היא התלבטה רבות בענין זה, וכמעט החליטה שלא להענות למכתבו, אבל אחר התיעצות עם בעלה, שהוא איש טוב לב, נצחה מדת הרחמים והיא הסכימה להכניס את אביה לביתה. הוא שב אל עמו ואל אלהיו באמת ובלב שלם, ורגשי החרטה על מעשיו הנוראים לא נתנו לו מנוח, מצב רוחו השפיע על מצב בריאותו, והוא נפל למשכב, ומן המטה שעליה עלה, לא ירד עוד. אבל לפני מותו קרא אליו את בתו ואת חתנו וסיפר לפניהם את הדברים האלה.

אני יליד אלטונה, ואבי היה אחד מאותם מחרחרי הריב שעמדו לימינו של הגאון יעב"ץ במלחמו כנגד הגאון רבי יהונתן איבשיץ רבה של אלטונה. (כידוע, באותם הימים לאחר ימי שבתאי צבי משיח השקר ימח שמו, חשד הגאון יעב"ץ ברבי יהונתן איבשיץ שהוא מכת שבתאי צבי, ונלחם בו מלחמת חרמה, עד שגם הוא היה מסתפק אם צדק במלחמתו כנגד רבי יהונתן). רבים מכתבי הפלסתר כנגד הגאון רבי יהונתן נכתבו על ידי אבי, שהיה מחונן בכשרון ספרותי. גם ספר "עקיצת עקרב" (אלטונה תקיג), שהוא מלא חירופים וגדופים כנגד הגאון רבי יהונתן ושמייחסים אותו ליעב"ץ נכתב על ידי אבי. את הספר הזה סיים, ביום בו הכניסני בברית המילה.

כל אלה שהשתתפו בברית המילה, ראו בזה סימן לטובה וניבאו לי עתידות. וזאת הברכה אשר בירך הרב יעב"ץ את אבי ואותי (כפי שמסר לי אבי בעצמו): "יהי רצון שבנך זה הרך הנימול, יזכה ויתחנך ברוחו של ספרך, ושכמוך, גם הוא יתנגד לדעותיו והשקפותיו ותורותיו של אותו האיש (רבי יהונתן), הקורא את עצמו רבה של אלטונה". אבי ענה אמן בכל כוחו. וכשספרו אחר כך את דברי הברכה הזאת לרבי יהונתן, ענה ואמר, גם אני עונה אמן אחר ברכה זו, ומקוה ומאמין שאכן כך יהיה עתידו של ילד זה.

ועתה אתם רואים, כי ברכתו של היעב"ץ ושל רבי יהונתן נתקיימה בי, ובהתנגדותי לתורתו של רבה של אלטונה הרחקתי לכת, אשמתי בגדתי זייפתי, היית למסית ומדיח, ונתתי פתחון פה לשונאי ישראל. בחטאו של אבא שהכניס ראשו בין גדולי ישראל, יצאתי אני לתרבות רעה, כירבעם בן נבט. אוי לי מיום הדין אוי לי מיום התוכחה. אחרי כן התחיל לבכות בכי חרישי ופנה אל בתו, במטותא ממך, עשי עמי חסד אחרון, לאחר מותי הואילי נא לחפש אחר אחד מגדולי ישראל, צדיק ותמים במעשיו, ספרי לו את כל מה שסיפרתי לך, ותבקשי ממנו כי יהיה מליץ יושר בעד נפשי החוטאת. אלו הדברים אשר סיפרה האשה לרבה של אלטונה.

סיפור זה מלמדינו, עד כמה יש להזהר בכבודם של חכמי ישראל, אשר כל הנוגע והפוגע בהם לא ינקה.

לקריאת השיעור באתר

דין הזכרת משיב הרוח

Thu, 23 Oct 2008 00:00:00 +0200

מתחילין לומר " משיב הרוח ומוריד הגשם " בתפילת מוסף של שמחת תורה, והזכרה זו אינה שאלה ובקשה על הגשם, אלא היא שבח להשם יתברך ; שהוא משיב הרוח ומוריד הגשם בגבורה, ולכן הזכרה זו נקראת "גבורות גשמים", אבל שאלת טל ומטר שבברכת השנים, (היא ברכת ברך עלינו או ברכנו), היא בקשה מהשם יתברך על הגשם, ואין מקדימין להזכיר גבורות גשמים מחג הסוכות, אף על פי שהגיע כבר זמן הגשם, מפני שהגשמים בחג הסוכות הם סימן קללה, שהרי אם יורדים גשמים אי אפשר לשבת בסוכה, ואמרו חז"ל (במשנה סוכה כח:) משל למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג כוס לאדונו, ושפך לו אדונו את הכוס בפניו. לפיכך אין אנו משבחים את ה' יתברך על הגשמים אלא בזמן הראוי לכך לאחר שעבר כבר חג הסוכות. וישנם כמה הבדלים בהלכה בין הזכרת גבורות גשמים שבברכת "אתה גבור", לבין שאלת טל ומטר שבברכת השנים, והשינוי הראשון הוא, שמזכירין גבורות גשמים כבר מתפילת מוסף של שמחת תורה, ואילו שאלת גשמים אינה אלא מליל שבעה במרחשון כפי שיתבאר בהלכות הבאות. וטעם הדבר שאין אנו מבקשים מה' גשמים אלא מליל שבעה במרחשון, הוא מפני שבזמן שהיה בית המקדש קיים, לא היה אחרון העולים לבית המקדש מגיע לביתו, אלא בליל שבעה במרחשון, ואילו היו יורדים עליו גשמים היה בא מתוך כך לצער ואף לסכנה.

ואמרו בגמרא (ברכות לג.) שמזכירין גבורות גשמים בברכת "אתה גבור" משום שהיא ברכה על תחיית המתים, ומתוך שירידת גשמים שקולה כנגד תחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים. ושאלת גשמים קבעו בברכת השנים משום שברכת השנים היא ברכה על פרנסה, וירידת גשמים גם היא ענין פרנסה לעולם.

מנהג הספרדים וחלק מעדות האשכנזים, שבימות הקיץ אומרים בברכת "אתה גבור", "מוריד הטל", ולמנהג זה אם שכח לומר משיב הרוח ואמר מוריד הטל וכבר סיים ברכת מחיה המתים, אינו חוזר. אבל אם לא הזכיר משיב הרוח וגם לא הזכיר מוריד הטל (כמנהג חלק מעדות האשכנזים בימות הקיץ), אם לא התחיל עדיין בברכת "אתה קדוש", יאמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בין ברכת מחיה המתים לברכת האל הקדוש וימשיך תפילתו, ואם התחיל כבר ברכת "האל הקדוש" אין לו תקנה ויחזור לראש התפילה. אבל כאמור, למנהגינו שאנו מזכירין בקיץ "מוריד הטל", אם טעה בימות החורף ולא הזכיר "משיב הרוח" אלא אמר "מוריד הטל", אינו חוזר ; וכמבואר.

הבהרה: לשאלת רבים: בשנה זו (תשס"ט), בערב חג הפסח, תעמוד החמה (השמש) במקום שבו עמדה בזמן בריאת העולם. ומאורע זה יחול רק פעם אחת לעשרים ושמונה שנים. ונבאר בעזרת ה' פרטי דיני ברכה זו בסמוך לתאריך י"ד בניסן שהוא זמן הברכה. ובספר חזון עובדיה למרן הרב שליט"א על הלכות ברכות, חלה טעות סופר, ונכתב כי זמן הברכה הוא ביום רביעי ד' בניסן, אך באמת זמן הברכה הוא כמבואר ביום רביעי י"ד בניסן.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: מתי מותר לדבר אחרי שמברכים על מאכל, האם מותר לדבר מייד כשמכניס את המאכל לתוך פיו ומרגיש את טעם

Sun, 26 Oct 2008 00:00:00 +0200

תשובה: בגמרא במסכת ברכות (דף מ.) ובפירוש רש"י שם, מבואר שאסור לדבר בין הברכה על המאכל לאכילתו, ואם דיבר, צריך לחזור ולברך. וכן פסק מרן השולחן ערוך. אולם אם הייתה השיחה (דהיינו הדיבור) מעניין הדבר שמברכים עליו, כגון שבירך על הפת, וכאשר בא לטבול את הפת במלח, ראה שאין לפניו מלח. ואמר "הביאו מלח", במקרה כזה אינו חוזר ומברך, משום ששיחה מעניין הברכה אינה נחשבת להפסק בין הברכה לאכילה. וכמובן שכל זה דווקא בדיעבד, אבל לכתחילה אין להפסיק כלל בין הברכה לאכילה.

ודנו הפוסקים אם לאחר שטעם אדם מהמאכל ועדיין לא בלעו, האם יכול לדבר אם לאו, וכן אדם המכניס סוכריה לתוך פיו, ומרגיש מייד טעם הסוכרייה, אבל עדיין לא בלע ממנה כלום, האם יכול לדבר או שצריך להמתין עד שיבלע קצת מהסוכרייה.

ושורש הספק הוא, האם עיקר הברכה נתקנה על הנאת החיך מטעם המאכל, או שעיקר הברכה נתקנה על אכילה ממש, כמו שנאמר בפסוק "ואכלת ושבעת וברכת". ומכיוון שרבים מהפוסקים כתבו שחייב להמתין עד שיבלע, ראוי להחמיר כן לכתחילה שלא לדבר עד שיבלע מעט מהמאכל, ומכל מקום מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א פסק, שאם דיבר אחר שטעם מהמאכל ועדיין לא בלע ממנו, אינו חוזר לברך שוב על המאכל, כיוון שעיקר הברכה אינה על הבליעה אלא על תחילת האכילה, מייד כשהחיך נהנה מהמאכל.

וכתב עוד מרן הרב שליט"א שאם אדם טעם מהמאכל ועדיין לא בלע ממנו, ושמע את חברו מברך איזה ברכה, או ששומע שאדם אחר אומר קדיש, לא ימתין עד שיבלע, אלא יענה אמן לפני שיבלע. אולם ברור שאם המאכל נמצא ממש סמוך לבליעה, ואינו יכול לענות אמן, לא יענה אמן בפיו, אלא יסתפק בעניית אמן בהרהור בליבו. (ומכל מקום אם בירך על מאכל ולפני שטעם ממנו בכלל שמע ברכה מפי חברו, לא יענה אמן.)

לקריאת השיעור באתר

לשון הרע

Mon, 27 Oct 2008 00:00:00 +0200

שאלה: האם נכון הדבר שאדם הרגיל לספר לשון הרע על חבירו, עלול שכל זכויותיו יעברו לזכותו של חבירו, ועוונות חבירו ירשמו על חשבונו?

תשובה: הנה נאמר בתורה " לא תלך רכיל בעמך ", הוא עוון לשון הרע, שאומר כך עשה פלוני לאלמוני, שאף שהוא דובר אמת כנגד חבירו, עוונו גדול מאד. (אלא אם אמר כן בדרך המותרת שהיא לתועלת אמיתית ולפי שאר התנאים הצריכים לענין זה).

רבינו בחיי, שהיה מגדולי הראשונים, בספרו חובות הלבבות (שער הכניעה) כתב כך: אמר אחד מן החסידים, כי בני אדם רבים יבאו ביום החשבון לפני בית דין של מעלה, וכשמראים להם מעשיהם בספר זכויותיהם, ימצאו הרבה זכויות שמעולם לא עשו אותם, ויאמרו להם שעשה אותם מי שדיבר לשון הרע עליכם וסיפר בגנותכם. וכן כשיחסרו מספר זכויות לבני אדם אחרים, יאמרו להם, זכויותיכם אבדו מכם בעת שדיברתם לשון הרע על אחרים. וכן יש שימצאו בספר חובתם עוונות שלא עשו, ואומרים להם אלו העוונות שנוספו לכם בעבור פלוני ופלוני שדיברתם עליהם לשון הרע. עד כאן.

ואין להתפלא על דבר זה, שיפסיד אדם זכויותיו בעבור לשון הרע שהוא רגיל לספר, שהרי כתב הרמב"ם (בפ"ג מהל' תשובה), אלו שאין להם חלק לעולם הבא, המינים והכופרים בתורה וכו', ובעלי לשון הרע. ומבואר אם כן שסגולת חטא לשון הרע להפסיד את האדם מזכויותיו. ודין הוא שאותו השפע שהושפע כבר מחמת מצוות שעשה אותו שדיבר לשון הרע, יעברו לאותו אדם שביזוהו לדבר בגנותו.

והגאון רבי שלמה קלוגר זלה"ה רמז את הענין הנזכר בדברי שלמה המלך במגילת קהלת (ה, ה), "אל תתן את פיך להחטיא את בשרך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, למה יקצוף האלהים על קולך וחיבל את מעשה ידך". ואמרו רבותינו במדרש כי פסוק זה מדבר על מי שמספר לשון הרע. וביאור הפסוק כך הוא, כי מכיון שדיבר לשון הרע כנגד רעהו, רבות מהעוונות של חבירו עוברות לחשבונו, והרבה מהמצוות שעשה הוא עוברות לחשבון של חבירו. הנה כשיבא זה האדם לפני בית דין של מעלה, פותחים לו ספר עונותיו, וקוראים לו אף עוונות שלא עשה מעולם, והוא צווח למלאך "כי שגגה היא", ויש טעות בחשבון של מעלה, וגם צועק הוא על מצוותיו שאינם מופיעות בספר זכויותיו כי גם זו שגגה היא. וזהו שנאמר "ואל תאמר למלאך כי שגגה היא", כי הלא הקדוש ברוך הוא "קצף (כעס) על קולך", על שדיברת לשון הרע על חבירך, ולכן כל עוונותיו עברו לפנקס שלך, ומצוותיך עברו לפנקס שלו, וה' חיבל את מעשה ידך, ונתנה לרעך הטוב ממך שדיברת עליו גנאי.

על כן יזהר כל אדם הרבה מאד בעוון לשון הרע, בפרט במקום שאינו ולתועלת, וידקדק שלא לדבר על רעהו רעה, וה' יזכור לו זאת לטובה. ואם אחר דיבר כנגדו, אל לו לכעוס על זה, אדרבא, הרבה יש לו לשמוח כי זכויות שלא טרח עליהם כלל נרשמו על חשבונו. וה' יזכינו להשמר מעוון לשון הרע, ויתקין לנו שפה לדבר בשם ה'.

לקריאת השיעור באתר

בחירת אשה לכהן בתפקיד ראש ממשלה

Tue, 28 Oct 2008 00:00:00 +0200

שאלה: האם אשה יכולה לכהן בתפקיד ראש ממשלה, או שיש בזה מניעה מצד ההלכה?

תשובה: הנה ראשית כל נאמר, כי תשובתינו היא תשובה הלכתית בלבד, ואינה תשובה הנהגתית, השייכת להכרעת גדולי התורה.

והנה רבותינו במדרש בספרי, דרשו מהפסוק "שום תשים עליך מלך", מלך ולא מלכה. וכוונת רבותינו בזה, כי אסור למנות על ישראל אשה כמלכה בזמן שיש שם מלך אחר שראוי להנהיג כמותה.

ומעתה עלינו לדון לענין שאר מישרות של שררה על הציבור, כגון מישרת ראש ממשלה וכיוצא בזה, כי הנה רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפרק א מהלכות מלכים, כתב על דברי הספרי, שלא רק לגבי מלכות הם אמורים, אלא כמו כן כל משימות של שררה על הציבור, אין למנות אשה אלא איש בלבד. וטעמו של הרמב"ם בזה, כי אין חילוק בין מלכות ממש לשאר שררות על הציבור, שכמו שבזה אין ממנים מלכה, כמו כן לשאר משרות של שררה.

אולם נראה שאף שזו דעת הרמב"ם, אך אין זו דעת שאר הראשונים, כי בספר החינוך כתב דין זה רק במלכות ולא בשאר שררות. והגר"מ פינשטיין הוכיח שכן היא דעת התוספות, שלא בכל שררות נאמר דין זה של מלך ולא מלכה.

ומלבד זה, מסתפק המנחת חינוך אם שייך שתהיה אפילו מלכה ממש, על כל פנים בדרך של ירושה, שאם מת אביה המלך ואין לו בנים, אז דין הוא שתהא בתו מלכה אף שהיא אשה. וראיה לשיטה זו שעל כל פנים בדרך של ירושה תוכל להיות מלכה בישראל, יש להביא מדברי הרמב"ן בסדר ויכוח שהיה לו עם היהודי המשומד הנוצרי פראי פול שר"י, שרצה לעורר פרובוקציה בויכוח נוקב פומבי על עיקרי היהדות והנצרות בנוכחות מלך ארגוניה, יעקב הראשון, ובמעמד נציגי הממסד הדומיניקאני של הכנסיה הקתולית. את כל סדר הויכוח עם המומר והמלך והשרים והכמרים, (שהיה בעשרים ליולי 1263 למנינם), הדפיס אחר כך הרמב"ן בספרו מלחמות ה', ובכלל דבריו הוא דוחה את טענת הנוצרים שישו הנוצרי נולד מאם ללא אב ושאף על פי כן היה מזרע דוד המלך, כמו שנאמר במקרא שאין מכחיש לו אך בחוגי הנוצרים "ויצא חוטר מגזע ישי וכו'", ואם כן בעל כרחם לומר שאמו של ישו היתה מזרע דוד. וכה השיב להם הרמב"ן : ואילו היה רוח אלהים כדבריכם, לא יהיה מגזע ישי, ואפילו אם נתלונן (נוצר) בבטן אשה שהיא מזרעו של דוד, לא היה יורש מלכותו, שאין הבנות יורשות בתורה במקום שיש זכר, ודוד, בנים זכרים היו לו לעולם. עד כאן. ומוכח אם כן מדברי הרמב"ן, שאילו לא היו לו לדוד בנים, אז מן הדין אפשר היה לומר שבתו של דוד היא מלכה, ואף תוכל אחר כל להוריש מלכות לבניה, שהרי כתב שטעם הדבר שלא יוכל דוד להוריש המלכות לבתו, הוא מפני שהיו לו בנים. ואם כן נראה כי אין מניעה מוחלטת לנשים לקבל שררה על הציבור אפילו בדרך של מלוכה, וכל שכן בדבר שאינו מלוכה ממש רק ענין של שררה, שאז יש לומר שבכל דרך מותרת לקבל שררה על הציבור. (בתנאי שהכל יעשה בדרך של צניעות).

והנה הגאון רבי משה פינשטיין דן לגבי אשה, שבעלה היה מפקח כשרות, וכעת נפטר מן העולם, והיא אין לה במה לפרנס את בניה ובנותיה, ובהיות שהיא אשה יראת ה' ומשכלת, רצונה לקחת את משרת בעלה בפיקוח על הכשרות, שזהו גם כן ענין של שררה על ציבור גדול של עובדים וכו', והשאלה באה לפתחו של הגאון רבי משה פינשטיין, אם יש איזו סיבה למנעה מזה, כאשר הוא צורך פרנסתה. ולאחר שדן בזה באריכות והעלה לאפשר לה לקבל משרה זו, טען כנגדו רב אחד, כי מתשובתו בענין זה יצא קלקול גדול, שיראו במדינת ישראל שרב גדול כל כך התיר לאשה להיות מפקחת כשרות, ויבאו להכניס נשים לפרלמנט של המדינה. והגאון ז"ל השיבו על טענתו זו, כי באמת לא איכפת לנו כלל בטענה זו, כי אין אנו אחראים להנהגת הממשלה ; בארץ ישראל שבלאו הכי עוברים על כל העבירות החמורות שבתורה, (וכן בבתי כנסת שבארצות הברית אין לחוש שיבאו למנות נשים לגבאיות בתי הכנסת, משום שיש בזה איסור שאין הדבר ראוי כלל מחמת צניעות וכו', ושום רב לא יתיר להם דבר שכזה).

ולבסוף הוסיף, לענין הפרלמנט שבמדינת ישראל, שממנים שם כופרים ומחללי שבתות, שיש בזה איסור גמור מן התורה, כמו שכתב הרמב"ם, שמי שאין בו יראת שמים, אף שחכמתו מרובה אין ממנים אותו למינוי מן המינויים שבישראל. וכל טעם השררה על ישראל הוא בכדי להגדיל כח התורה, ולא ח"ו להמעיטו. מה שאין כן לענין מינוי נשים, ; שברור הדבר, שאם יזדמן באיזה מקום בחירה בין אשה כשרה לאיש שאינו כשר, שאז ודאי עלינו להעדיף את בחירת האשה על פני בחירת האיש שאינו כשר.

ומכלל הדברים נלמד, לענין מינוי אשה כראש ממשלה, שאם היא נוהגת בישרות וכשרות, ומועילה לחיזוק חומות הדת יותר מאיזה איש שמציג מועמדתו, אז בודאי עלינו להעדיף את בחירתה של האשה. וממוצא הדברים יוצא ברור, שאסור בהחלט לתמוך בשום מפלגה שנציגיה אינם אנשים יראי שמים, ואדרבא, חובה לבחור לטובת נציגים שמגדילים כחה של תורה. ואם בכל המפלגות יושבים אנשים שאינם כשרים, אזי יש להעדיף את אותם המטיבים יותר עם הדת. והכל כתורה יעשה.

לקריאת השיעור באתר

כלב בבית כנסת

Wed, 27 Aug 2008 00:00:00 +0200

שאלה: עיור שאינו מסוגל לראות כלל, ויש לו "כלב נחייה" שמוליך אותו לכל מקום שאליו הוא צריך להגיע, ובכלל זה לבית הכנסת. האם מותר לו להכנס עם הכלב לבית הכנסת, או שיש לאסור בזה משום בזיון בית הכנסת? תשובה: הנה בתי כנסיות ובתי מדרשות, יש בהם קדושה ואסור להשתמש בהם שום שימוש של בזיון, ומכאן שורש שאלה זו, שאנו באים לדון על עצם כניסת הכלב לבית הכנסת, (שהוא בעל חי טמא), אם היא התנהגות בלתי ראויה בבית הכנסת. והנה מכבר נשאל בזה הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, בספרו שו"ת אגרות משה (חאו"ח סי' מה), וכתב להקל להכניס את הכלב לבית המדרש, מפני שהוא צורך גדול לעיור, שלא יתבטל כל ימיו מתורה ותפלה בבית המדרש, והביא ראיה גדולה להקל בזה, מהגמרא בתלמוד ירושלמי (מגילה, פ' בני העיר ה"ג), שרב אמי הורה למלמדי תנוקות, שהיו מלמדים תורה, "אין אתא בר נש לגביכון מלכלך באוריתא, תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמאניה". כלומר, אם יבא לפניכם ללמוד תורה, אדם שיש בו מעט תורה, אז תקבלו אותו לבית המדרש, עם חמורו ועם כליו. ומבואר אם כן בירושלמי, לענין כניסת חמור לבית המדרש, שהעיקר להקל בזה במקום צורך. וברור הדבר שאין מקום צורך גדול יותר מזה שעלול העיור להיות בטל כל ימיו מתורה ותפלה, אילו לא נאפשר לו להכנס לבית המדרש עם חמורו. ודברי הירושלמי בזה הם לענין כבוד בית המדרש, ואם כן בודאי שכוונת הירושלמי היא אף לענין הכנסת החמור לתוך בית המדרש ממש, שבמקום צורך יש להקל בזה. וגאון אחד העיר על זה, שכל דברי הירושלמי מדברים דוקא לענין חמור, שהוא בהמה מכובדת שהיתה נחשבת בימיהם לכלי רכב חשוב שהיה לכל אדם אפילו נכבד שבנכבדים, וגם היו כאלה שהיו מלינים את החמור בביתם בשעות הלילה, וכל זה לפי כבודו, אבל כלב, שהוא חיה בזויה יותר, ובדרך כלל משכנה מחוץ לבית, אין להקל להכניסה לבית הכנסת. אלא שכידוע אין זה נכון, כי אדרבא, הכלב הוא חיה מבוייתת ומחונכת הרבה יותר מן החמור, ובמקומות רבים בזמנינו נוהגים רבים מאד לגדלו, ועל כן העיקר שאין לחלק בזה בין כלב לחמור. אלא שעיקר דברי הגאון רבי משה פיינשטיין, מבוססים על כך שלדעתו מותר לבני אדם לאכול ולשתות בבתי מדרשות (לצורך, כגון בסעודה שלישית כפי שיש שנהגו, או באזכרות וכדומה). והכנסת כלב לבית הכנסת, תלויה בדין אכילה ושתיה, שאם אין להתיר אכילה ושתיה, בודאי שאין להקל בכניסת כלב לבית הכנסת, שכן אם לאכול ולשתות אסור מפני כבוד המקום, בודאי שהכנסת כלב אסורה מפני כבוד המקום. אבל אם מותר לאכול וללשתות בבתי מדרשות, הוא הדין שמותר להכניס לשם כלב. אלא שלפי דעת מרן השלחן ערוך, אין להקל באכילה ושתיה אלא לאלו שלומדים תורה בבתי מדרשות, אבל לאלו שרק מתפללים בבית הכנסת, אין להקל בזה. ולפי זה נראה, שגם אם יש להקל להכניס כלב לצורך העיור לבית הכנסת, זהו דוקא לענין שיעורי תורה וכדומה, שאז יש מקום להקל בזה, אבל אם אינו בא לשם אלא לצורך תפילה, לכאורה אין להקל בזה. ועל כן להלכה נראה, שאם יש אפשרות שהעיור לא יכניס את הכלב לבית הכנסת, אלא ישאיר אותו בחוץ, עדיף יותר שיעשה כן, ואדם אחד מן המתפללים ידאג להוליכו למקומו בבית הכנסת, אבל אם אין דרך אחרת, וחייב העיור להכניס את הכלב לבית הכנסת, יוכל העיור לסמוך על הוראת הגאון רבי משה פיינשטיין בזה, לפי שיש מקום לומר שאף לדעת מרן השלחן ערוך יש להקל בזה, ובפרט שיש אומרים שהמנהג בזה אינו כדעת מרן. וכל זה הוא דוקא במקום שהמתפללים מורגלים בכלבים, ושהיית הכלב במקום אינה גורמת להם להפרעה למהלך התפילה, אבל במקומות שאין רגילות כל כך לגדל כלב, כגון בשכונות דתיות מאד וכיוצא בזה, יש לחוש שאין זו דרך כבוד כל כך להכניס את הכלב לתוך בית המדרש, ובפרט שיש לחוש בזה שהכלב גורם לילדים בבית הכנסת לפחד ומורא, מפני שאינם מורגלים לקרבתו, ועלול לגרום גם כן להפרעה בכוונת התפילה, על כן באופן כזה, מן הראוי שישאיר העיור את כלבו בכניסה לבית הכנסת, ויכניס אותו אדם אחד מן המתפללים לבית הכנסת, ולאחר התפילה יחזור לקחת את הכלב לביתו. או במקום שאי אפשר לעשות כן, יזהרו שיהיה הכלב במקום שאינו מפריע לשאר המתפללים, כגון באיזו פינה מפינות בית הכנסת, ועל יד יוכל העיור לשהות בבית הכנסת, להתפלל וללמוד תורה. ולסיכום: נכון להחמיר במקום שאפשר, שלא להכניס לבית הכנסת כלב נחייה לצורך התפילה, ואם אין דרך אחרת, אז יש לנהוג כך, שבמקום שרגילים האנשים לגדל כלבים, מותר לעיור להכנס עם כלב הנחייה שלו לבית הכנסת, ובמקום שעלולה שהיית הכלב לגרום להפרעה בתפילה, מפני שאינם מורגלים בכלבים, יש להשתדל מאד להשאיר את הכלב מחוץ לבית הכנסת, ואם אי אפשר לעשות כן, יש לשים את הכלב בפינה צדדית בבית הכנסת, על מנת שלא תגרם הפרעה למהלך הכוונה בתפילה. ואולם לדעת הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א, בשו"ת שמע שלמה (ח"ד ס"ג), אין לאפשר כניסת כלב לבית הכנסת כלל, ובפרט בשעת התפילה. והמחמיר כדבריו במקום שאפשר, תבא עליו ברכה.

לקריאת השיעור באתר

קשת בענן

Thu, 04 Nov 2010 00:00:00 +0200

שאלה

: כל כמה זמן אפשר לברך על ראיית ברקים או שמיעת רעמי, והאם יש לברך על הקשת גם כאשר רואה רק חלק ממנה? באחת ההלכות הקודמות ביארנו , שאדם הרואה ברקים מברך: " ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית ". והשומע קול רעמים מברך: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שכוחו וגבורתו מלא עולם". וכתבנו שיש לברך את הברכה מייד בשמיעת הרעם או בראיית הברק, עד תוך כדי דיבור של סיומם, (כלומר תוך שיעור אמירת המילים "שלום עליך רבי" מסיום הופעת הברק או שמיעת הרעם) אבל אחר כך אינו יכול לברך, אלא ימתין לרעם השני או השלישי. אין לברך על הברקים והרעמים יותר מפעם אחת ביום, אלא אם כן נתפזרו העננים לגמרי, וזרחה השמש, וחזרו ונתקשרו העננים, שאז יכול לברך שוב, אף על פי שבירך כבר באותו יום. ואם עבר הלילה, אפילו לא נתפזרו העננים כלל, חוזר ומברך על הברקים ועל הרעמים. (ואין קשר בין הברכות, שאף על פי שלא ראה ברק מברך על הרעם. ומכל מקום מרן רבינו הגדול שליט"א בשיעוריו, לא היה מזכיר ענין זה, שאם נתפזרו העבים (העננים) רשאי לברך שוב. וכאשר נשאל על כך, השיב למקורבו, שהוא משום שרוב בני האדם אינם בקיאים וזהירים כל כך להבחין מתי הוא שיעור שנתפזרו העבים, ולכן אינו מזכיר בכלל ענין זה. השומע קול רעם מתוך שנתו, והתעורר ורוצה לברך על השמיעה, אלא שאם ילך ליטול את ידיו כבר יאבד את הברכה מכיון שיחלוף זמן רב, יכול לברך ועודו במיטתו, על ידי שישפשף את ידיו בבגדו (משום נקיות), ומיד יברך. הרואה את הקשת מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם זוכר הברית, נאמן בבריתו וקיים במאמרו". ( ביאור הברכה, שהשם יתברך זוכר את בריתו איתנו, ונאמן הוא שיקיים בריתו שכרת עם נח, שאף על פי שרבו מאד הרשעים בעולם, והיה מן הראוי ח"ו להביא מבול לעולם, עם כל זה הקדוש ברוך הוא נאמן שלא יביא מבול לעולם כמו שנאמר "ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי". ומסיימים את הברכה "וקיים במאמרו" כדי לומר, שאף על פי שעניין הקשת נברא כבר מששת ימי בראשית, והוא מחוקי טבע העולם, מכל מקום השם יתברך קיים במאמרו, שכיוון שאמר שלא יוריד מבול לעולם בוודאי יקיים מאמרו, אף בלא עניין הקשת). כתב הגאון המשנה ברורה בביאור הלכה, הרואה את הקשת, לא נתבאר אם צריך שיראהו בתמונת קשת ממש, שהוא כחצי גורן עגולה (כלומר, לא נתבאר בפוסקים אם יש לברך על הקשת דוקא כאשר רואה אותה כתמונת קשת, שהיא כעין חצי עיגול), או אפילו ראה מקצת מן הקשת די. ומרן הרב שליט"א הביא בספרו חזון עובדיה, שבספר הברית כתב, שיתכן וכאשר מופיעה בשמים רק מקצת מן הקשת, אין זה סימן הקשת שמברכים עליו בכלל, שדוקא כאשר הקשת היא במלא צורתה אז יש לברך עליה, אבל לא בכל מקרה שיש מופע של צבעי הקשת היא הקשת שעליה נתקנה הברכה. ועל כן לענין הברכה, ספק ברכות להקל ואין לברך על קשת זו. אולם הגאון רבי שלום מזרחי ז"ל (שהיה חבר בית דינו של מרן הרב שליט"א) כתב, שמסתבר שאין חילוק בזה ובכל מקרה מברך על הקשת. אלא שבאמת יש לנו יותר לחוש בזה לספק ברכות ולא לברך על קשת זו. אולם הנוהג לברך גם על מקצת מן הקשת יש לו על מה שיסמוך.

לקריאת השיעור באתר

מצות הצדקה

Tue, 02 Dec 2008 00:00:00 +0200

כתב רבינו הטור, מצות עשה על כל אחד מישראל לתת צדקה מממונו כפי השגת ידו. ומלבד מה שכל הנותן צדקה מקיים מצות עשה, עוד בה, שכל מי שאינו נותן צדקה עובק על איסור לאו שבתורה, שנאמר, (דברים טז), "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון". ואמרו רבותינו (ב"ב יב.), כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר לענין מצות הצדקה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל", וכן לענין עבודה זרה נאמר, "יצאו אנשים בני בליעל", מה להלן עבודה זרה, אף כאן עבודה זרה.

וכל הזהיר במצות הצדקה, הרי היא מעידה עליו כי הוא זרע ברך ה', שנאמר (בראשית יח), "למען יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בזכות הצדקה, שנאמר (ישעיה נד) "בצדקה תכונני", ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

ולעולם אין אדם נעשה עני מחמת מצוות הצדקה, ואין שום דבר רע מתגלגל מחמת מצוות הצדקה, שנאמר, "והיה מעשה הצדקה שלום". וכל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים, ועל כל אדם לתת את דעתו, שכשם שהוא מבקש מהשם יתברך שישמע את שוועתו, כמו כן צריך הוא שישמע את העניים. ועוד, שהשם יתברך הוא שומע צעקת עניים, ועל אותם שיכולים לסייע בידם מוטל להזהר לתת להם צדקה, שהרי אם יצעקו אלו העניים לה' על מצוקתם, ישמע את תפילתם ויפרע מאלו שלא סייעו להם. ואל לאדם לומר איך אתן מממוני לאחרים, כי עליו לדעת, שאין הממון שלו, אלא של המפקיד, שהוא ה' יתברך, ועליו מוטל לתת את הממון לפי רצונו של המפקיד, כלומר, לתת צדקה לעניים.

ובהלכות הבאות יבוארו כמה פרטים בזה.

לקריאת השיעור באתר

האם מותר ליהודי להכנס למסגד או לכנסיה במקום צורך גדול?

Sun, 08 Jan 2012 00:00:00 +0200

שאלה

: האם מותר ליהודי להכנס למסגד או לכנסיה במקום צורך, או לשם טיול?

תשובה

: רבינו הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת עבודה זרה (פרק א) למד מדברי המשנה שם, לגבי בית עבודת כוכבים עצמו, "שאסור לנו כמעט לראותו וכל שכן להכנס בו". ודברי הרמב"ם הובאו להלכה בדברי הש"ך (יורה דעה סימן קמט) ובשאר אחרונים שם. והתוספות במסכת עבודה זרה (דף יז ע"ב) למדו מדברי הגמרא שם, שיש להתרחק אפילו מפתח עבודת כוכבים כל מה שהוא יכול. וכן פסק מרן בשולחן ערוך יורה דעה (סימן קנ סעיף א), שמצוה להתרחק מדרך עבודת כוכבים ארבע אמות אמות, כלומר, שני מטר. ולפיכך ההולך בסמוך לבית עבודה זרה, כגון כנסיה, עליו להתרחק מפתח אותו המקום לפחות ארבע אמות, שכן הדבר ברור שבתי כנסיה של הנוצרים כולם נחשבים עובדי עבודה זרה, לפי שהם מאמינים שיש אלוה אחר זולת השם יתברך, ואם כן כל שכן שעלינו לומר שיהא אסור להכנס ממש לבתי כנסיה שלהם, שהם בתי עבודה זרה ממש.

רוח הטומאה הנמצאת בבית עבודה זרה

ומלבד האיסור ההלכתי שיש בעצם הכניסה לכנסיה, כתב הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת חיים ביד (סימן כו), כי הנכנס לבית עבודה זרה, מיד רוח המינות מתלוה אליו, ואף אם לא יפיק רצונו להחטיאו, מכל מקום הוא מטמא עצמו בעצם כניסתו לשם, ובפרט כשהנכנס לשם הוא מזרע ישראל זרע קודש, שהחיצונים נדבקים בו, והנכנס לבית עבודה זרה צריך תשובה וכפרה על חטאו. וממילא הדבר פשוט וברור שאסור להכנס לכנסיה של נוצרים שהרי הכנסיה היא בית עבודה זרה כמו שכתבנו.

הנהגת מרן הרב שליט"א בהיותו רב במצרים

וכשהיה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א רב ואב בית הדין במצרים, בשנת התש"ח, היה הוא סגן הרב הראשי למצרים, ואילו במשרת הרב הראשי, כיהן אדם בשם חיים נחום אפנדי, שהיה מקורב למלך מצרים, ובעצמו היה חבר בסינאט בקהיר, וחבר האקדמיה ללשון ערבית, ולכן נבחר למשרה זו. ובאותם הימים, מת קונסול נוצרי נכבד מאד במצרים, ולהלוייתו הזמינו השלטונות את רבה הראשי של המדינה להשתתף בהלוויה, ולייצג את הרבנות הראשית. ובהיות והרב הראשי היה חלש מאד, פנה אל מרן הרב שליט"א, שילך הוא במקומו להלוייה. ומששמע מרן שליט"א שהמנהג הוא שנכנסים כולם לכנסיה, ששם מונח המת, ושומעים שם את תפילות הנוצרים וכדומה, הודיע לרב הראשי, כי בשום אופן הוא אינו מוכן להכנס לכנסיה, והלה לחץ אותו מאד שיסכים לכך, משום שאילו לא ישתתף אף נציג רשמי מטעם הרבנות, עלול הדבר לעורר תקרית דיפלומטית רצינית. אבל מרן שליט"א לא הסכים לדבריו, וטען כי אדרבא, עצם השתתפותו של רב היהודים באירוע כזה, היא חילול ה' מאין כמותו, ובזיון דת היהודים לפני הגויים. ולפיכך נותר איתן בדעתו, ולא השתתף שום נציג מטעם הרבנות בהלוייה, ושלום על ישראל.

התקנת מזגנים בכנסיה

וכמו כן לא מכבר, נשאל מרן שליט"א, לגבי אדם שבעבודתו הוא מתקין מזגנים, ועתה חתם על חוזה גדול של התקנת מאות מזגנים, ובכלל העיסקה, להתקין מזגנים בכנסיה של נוצרים. וכעת בא בשאלה האם יוכל להמשיך בעבודתו, או שיבטל את העיסקה ויהיה לו מתוך כך הפסד של הרבה כסף שיאלץ לשלם כקנס. והשיב מרן שליט"א, שיוכל להמשיך בעבודתו בתנאי, שלא הוא בעצמו יכנס לכנסיה, אלא עובדים גויים יתקינו את המזגנים. ועוד הורה מרן שליט"א, שלא יאמר הוא בעצמו לגויים להכנס לכנסיה, אלא יאמר לגוי אחר, שהוא יקח לו פועלים גויים ויתקין את המזגנים. (ונימק את דבריו כדרכו בקודש על פי דברי הפוסקים במקורותיהם. ולא נוכל להאריך בטעמי הדברים).

כניסה למסגד של ישמעאלים

אלא שלענין כניסה למסגד, מבואר בדברי הרמב"ם בתשובה, שהישמעאלים אינן נחשבים לעובדי עבודה זרה, לפי שהם מאמינים בה' יתברך לבדו, ואין בכל אמונתם שום כפירה בה' יתברך, מלבד מה שדתם מלאה הבלים ואמונות משובשות, אבל לא בדבר שיגרום להם להיות נחשבים לעובדי עבודה זרה. ועל כן אנו מיקלים למכור את הקרקעות בשנת השמיטה לישמעאלי על פי היתר המכירה , אף שאסור למכור קרקע בארץ ישראל לעובדי עבודה זרה, וזאת משום שאין הישמעאלים עובדי עבודה זרה. וממילא מבואר כי המסגדים אין דינם כדין בית עבודה זרה ממש, ומותר מעיקר הדין להכנס שם.

ולסיכום, אסור באיסור חמור בהחלט להכנס לכל בית עבודה זרה, ובכלל זה האיסור להכנס לכנסיה של נוצרים, וכן לשאר בתי עבודה זרה בערי המזרח הרחוק. אולם להכנס למסגד של הערבים הישמעאלים, אין איסור מן הדין, ובפרט שעושה כן דרך תפילה, וכגון בקברי האבות שבמערת המכפלה.

לקריאת השיעור באתר

עין הרע

Tue, 30 Dec 2008 00:00:00 +0200

מנהג ישראל, שאין מעלין לתורה, שני אחים, או אב ובנו, בזה אחר זה, מפני חשש עין הרע, ואם רצו שניהם לעלות, יפסיק עולה אחד ביניהם, (כלומר, אחר שיעלה האב, יעלה אדם אחר מן הצבור לתורה, ולאחריו יעלה הבן), ואפילו אם אומרים בעצמם שאינם חוששים לעין הרע, אין להעלותם בזה אחר זה, ומכל מקום, אם כבר עלה לתורה, אפילו אם עדיין לא התחיל לברך, אין מורידין אותו, וכל שכן אם כבר התחיל לברך, שאז יש בזה ענין של ברכה לבטלה שפשוט שדוחה חשש של נזק מעין הרע.

ומכיון שדין זה נובע מחשש עין הרע, נבאר כאן קצת, מדברי רבותינו בנושא זה.

נאמר בספר דברים (פרק ז) "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, וכו', והסיר ה' ממך כל חולי, וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך". ולמדו רבותינו במסכת בבא מציעא (דף קז:), "והסיר ה' ממך כל חולי" דבר שכל החולאין תלויין בו, דהיינו שבכל חולי שיש בעולם, יש לאותו דבר חלק בו, ומהו אותו הדבר?, אמר רב, זו עין הרע. ואמרו בגמרא, יודע היה רב שעין הרע שייך לכל החולאין, שפעם אחת הלך לבית הקברות, והיה צופה ובודק ברוח קדשו סיבת המות של המתים, אם מתו מכיון שכבר הגיע זמנם הקצוב להם, או מחמת עין הרע, ואמר, תשעים ותשעה אחוזים מתו בעין רעה ; ורק אחוז אחד מת בדרך ארץ, דהיינו משום שהגיע זמנם. ויוצא מדברי הגמרא, שיש מציאות של עין הרע בעולם, ורוב מוחלט מבני האדם היו יכולים להאריך ימים עוד מעט אילו לא היתה שורה עליהם עין הרע, אבל הואיל ושרתה עליהם עין הרע, הוקדם זמן יציאת נשמתם.

ובהלכה הבאה יבוארעוד מענין זה של עין רעה.

לקריאת השיעור באתר

מי שהפסיק באמצע תפילת העמידה כיון ששמע קול אזעקה, להיכן חוזר?

Mon, 05 Jan 2009 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת ביארנו, כי מי ששומע קול אזעקה בשעה שהוא עומד בתפילה, והוא אינו נמצא במרחב מוגן, הרי הוא צריך להפסיק בתפילה ולהכנס לאלתר למרחב מוגן. ועליו לעשות זאת מבלי להוציא מילה מפיו. ואם יש צורך לדבר, כגון שהוא צריך לעורר את בני משפחתו להכנס למרחב מוגן, רשאי גם לדבר לצורך זה.

ומעתה עלינו לבאר את הדין, במי שפסק באמצע התפילה מחמת סיבה כזו, ונכנס למרחב מוגן, האם הוא רשאי להמשיך בסדר התפילה כרגיל, או שחייב לחזור לראש התפילה.

והנה דין זה נתבאר בשלחן ערוך (סי' קד, ובהגה סי' סה), שכל הפוסק בתפילה מחמת סיבה כעין זו, אם היה ההפסק יותר משיעור הזמן שהוא מתפלל את כל התפילה (שנקרא שיעור "כדי לגמור את כולה"), אז צריך לחזור לראש התפילה, כאילו לא התפלל בכלל. ולכן יש להשתדל מאד שלא להאריך בהפסקה באמצע התפילה, אלא להתארגן בזריזות גדולה להמשך התפילה במרחב מוגן.

ואם היה ההפסק בתפילה רק לזמן קצר, באופן שלא היה ראוי לסיים את כל התפילה בזמן זה, וכגון אדם שהוא מתפלל בדרך כלל תפילת העמידה במשך שבע דקות, ולא היה ההפסק בתפילה יותר משיעור שבע דקות, אז הדין הוא שאינו צריך לחזור לתחילת התפילה, אלא ממשיך להתפלל מתחילת הברכה שפסק בה. ולמשל אם הפסיק את התפילה באמצע ברכת "על הצדיקים" כשעמד במילים "ועל גרי הצדק", אז הדין הוא שימשיך מתחילת הברכה, "על הצדיקים ועל החסידים" וכו'. ושלשת הברכות הראשונות שבתפילה נדונות לענין זה כברכה אחת. וכן שלשת הברכות האחרונות של התפילה נדונות כברכה אחת. לכן, אם היה ההפסק באמצע אחת משלשת הברכות הראשונות של התפילה, או באחת משלשת הברכות האחרונות, חוזר לתחילת הברכה הראשונה, כלומר, אם היה ההפסק בתפילה באמצע הברכות "מגן אברהם", "אתה גבור", "האל הקדוש", חוזר תמיד לתחילת התפילה. ואם היה הדבר באמצע הברכות "רצה", "מודים", "שים שלום", אז תמיד חוזר ל"רצה".

ולסיכום: מי ששמע קול אזעקה באמצע תפילת העמידה, חייב להפסיק בתפילה, ויכנס למרחב מוגן. ואם יכול לעשות כן בלי לדבר, יזהר שלא לדבר, ואם יש צורך בדיבור, רשאי לדבר. ולאחר מכן, אם משך הזמן של הפסק התפילה היה לא יותר ממשך הזמן שהוא רגיל תמיד להתפלל את כל תפילת העמידה (כשש דקות אצל אדם ממוצע), יחזור לראש הברכה שהפסיק בה. ואם היה ההפסק באחת משלשת הברכות הראשונות, חוזר לראש התפילה. ואם היה ההפסק בשלשת הברכות האחרונות, חוזר לברכת רצה. ואם היה שיעור הזמן ארוך יותר משיעור הזמן שהוא רגיל להתפלל את כל התפילה, חוזר לראש התפילה.

וה' יתברך יבשרנו בנצחוננו, ויבושו אויבינו ויכלמו, חרבם תבא בלבם וקשתותם תשברנה, ובא לציון גואל במהרה בימינו. אמן.

לקריאת השיעור באתר

איך לינצל מעין הרע

Wed, 07 Jan 2009 00:00:00 +0200

באחת ההלכות הקודמות הזכרנו שמצאנו בדברי רבותינו שיש מקרים שיש לחוש לעין הרע, ולכן גם נוהגים שאין להעלות לתורה שני אחים או אב ובנו בזה אחר זה, שלא יוזקו בעין הרע, שבכל דבר הגורם התפעלות אצל בני אדם ושימת לב יתירה, עלולה לשלוט שם עין הרע.

וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאפילו דרשן אשר חנן אותו ה' במתק שפתיים, פה מפיק מרגליות, ישמר ויזהר שלא תשלוט בו עין הרע, ובדרך סגולה יעשה מה שאמרו בגמרא במסכת ברכות (דף נה:) מי שנכנס לעיר שאין מכירין אותו כל כך, וחושש פן יתפעלו מרוב חכמתו, או מקולו הערב, וכיוצא בזה, וישימו עליו עין הרע, ישים בוהן ידו (האגודל) הימנית בידו השמאלית, ובוהן ידו השמאלית בידו הימנית, (כלומר ב' האגודלים מוכנסים בשתי ידיו), ויאמר: אני פלוני בן פלונית (שמו ושם אימו), מזרעו של יוסף אני בא, שאין עין הרע שולטת בו, שנאמר "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין", קרי ביה (תקרא בו, כלומר כך הוא הפירוש), עולי עין, (שהם שולטים על העין ומעל העין, ואין העין שולטת בהם ומעליהם), אי נמי מדהכא (או גם, יוכל לומר פסוק אחר שגם בו רואים שאין העין שולטת בזרעו של יוסף), "וידגו לרוב בקרב הארץ", מה דגים שבים המים מכסים עליהם, ואין העין שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם.

ומה שאומר אדם "מזרעו של יוסף אני בא", אף על פי שבאמת הוא משבט אחר, שהרי רובינו איננו משבט יוסף, מכל מקום, כל ישראל נקראו בניו של יוסף, כמו שנאמר בתהילים (עז. טז.) "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה", ובילקוט שמעוני (שמואל ב') נאמר על הפסוק הזה, וכי יוסף הוליד את כולם והלא יעקב הוליד? אלא יעקב הוליד, ויוסף כלכל את כל אחיו ובית אביו לחם לפי הטף, לפיכך נקראו כולם על שמו.

ובמסכת סנהדרין (דף צב.) אמר רבי אלעזר, לעולם הוי קבל וקיים (קבל לשון אפל ושפל, לבל יבליט את עצמו, וכמו שאמרה חנה (בברכות לא:) זרע אנשים, זרע מובלע בין אנשים לא חכם ולא טיפש וכו'. ומכל מקום כתב מרן הרב שליט"א, מי שחנן אותו ה' לשון לימודים, ויש לו כח השפעה לזכות את הרבים, ברוב חכמה ודעת, אין לו להמנע מכך מחשש עין הרע, ששומר מצוה לא ידע דבר רע, ומצוה אגוני מגנא ואצולי מצלא (מגינה ומצילה). ומי שלא מקפיד כל כך בעניני עין הרע, גם כן לא משפיע עליו עין הרע כל כך, כדברי הגמרא, מאן דלא קפיד, לא קפדינן בהדיה, ורק מהיות טוב כדאי לעשות הסגולה שהובאה בגמרא כנ"ל, כי עין הרע הוא ענין אמיתי, ולא כדברי הרבה מן החוקרים שמכחישים ענין ההיזק מעין הרע, שכבר השיג על דבריהם הרמב"ן והוכיח שיש מציאות של עין הרע בעולם. עד כאן. אולם אלו שעוסקים יותר מדאי בעניני עין הרע, לא די להם שהם תופסים את הטפל ועוזבים את העיקר, שהרי מחמת העסק בעין הרע אינם מתבוננים כראוי על מעשיהם, עוד זאת באה עליהם רעה גדולה, שמי שמתעסק ומדקדק בענינים אלו, הוא מסוגל יותר משאר בני אדם להיות נזוק מעין הרע וכיוצא בזה. לכן העיקר הוא לתפוס דרך ממוצעת, שלא לחוש לעין הרע יותר מדאי, ומכל מקום כשאפשר ויש בדבר צורך, יוכל לעשות סגולות אלו כנגד עין הרע.

ומרן החיד"א בספר ככר לאדן (דף רפ"ה ע"א) כתב, לדור ודור הודיע, כי העשב הנקרא "רודא" או "רוטא", מועיל נגד עין הרע, ולבטל כשוף, ומרבני עיר הקודש ירושלים שמעתי מעשה נורא על זה, ויש שם קדוש "רוטה", ויכוין הנושא עשב הנזכר בשם זה, וטוב לו, ובלשון המשנה העשב הזה נקרא "הפיגם", ומועיל גם נגד מגיפה (הפיגם אותיות מגיפה בהיפוך האותיות).

לקריאת השיעור באתר

דברים הגורמים לשכחה

Thu, 12 Feb 2009 00:00:00 +0200

מובא במסכת הוריות (דף יג:), תנו רבנן, חמישה דברים משכחים את הלימוד, האוכל ממה שאוכל עכבר וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו. ויש אומרים אף המניח כלי תחת מראשותיו.

והנה בענין אכילת לב של בהמה, כבר הארכנו ; בהלכה מיוחדת ; בענין אכילת לב של בהמה או של עוף על פי דברי המקובלים, ; והבאנו ; שאין זה איסור מן הדין כלל, ואף שאכילת לב הבהמה אמנם גורמת לשכחה, מכל מקום איסור ממש אין כאן גם אם כדאי להמנע מכך.

ולענין אכילת זיתים, הנה בלשון הבריתא שנינו: "הרגיל בזיתים" ולא שנינו "האוכל זיתים", וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שלשון זו היא בדקדוק, משום שמי שאינו "רגיל" בזיתים, אלא אוכל מהם באקראי בעלמא, אין באכילה זו כל חשש, ואינו עתיד לבא לשיכחה מפני אכילה זו, וכן היה אומר הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. ואמנם נמסר בשמו, שאם אוכל זיתים פעם אחת בחודש, כבר נחשב הדבר לאכילה "רגילה" בזיתים. והגאון רבי יוסף חיים זוננפלד בספרו שו"ת שלמת חיים, כתב שאם אוכל את הזיתים עם שמן זית, יש בכך תועלת שלא יבא לידי שכחה, ששמן הזית מועיל לזכרון. וכמו שאמרו בגמרא, שבזה גדול כח הבן מכח האב, שהאב הוא הזית, מביא לשיכחה, ומה שנולד ממנו, הוא שמן הזית, מועיל לזכרון. ועל כן, מי שמטבל את הזיתים בשמן זית, אל לו לחוש לענין זה כלל. וכן נוהגים רבים מיראי ה'.

נאמר בתורה "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח" ומבואר במשנה במסכת אבות (פ"ג מ"י) שפסוק זה בא להזהיר על שיכחת התורה. ודנו רבותינו הפוסקים אם יש באכילת דברים הגורמים לשכחה משום איסור זה של שיכחת התורה. ובספר המאירי כתב, שיש בכך באמת משום איסור זה של שכחת התורה, ולפיכך כתב, שמי שצריך ליטול ידיו, כגון הקם מן המטה, והיוצא מבית הכסא, וכדומה, ואינו נוטל ידיו, מלבד האיסור שעושה שאינו נוטל ידיו כתקנת חז"ל, עושה בכך איסור נוסף, שמשכח את עצמו מדברי תורה, שכן אי נטילת ידים מביאה לשכחה, וכאמור יש איסור מן התורה לשכוח את דבריה. וכן כתב הגאון רבי אליעזר פאפו ז"ל (בעל ספר "פלא יועץ"), כי מי שאינו זהיר באותם דברים שהוזכרו שגורמים לשכחה, חוששני פן יהיה בכלל מה שאמרו חז"ל (במסכת אבות) כל המשכח דבר אחד מתלמודו כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח. וכן היא דעת הגאון החזון איש זצ"ל. אולם גאונים אחרים מרבותינו האחרונים כתבו להסתפק בענין זה, משום שאין ודאות שדברים אלו יגרמו לשכחה, ורק הם מסוגלים לשיכחה, כשאר הסגולות, אבל אין פירוש הדבר שבהכרח מי שיאכל ויעשה דברים כגול אלו ישכח תלמודו. וגם אפשר שיעשה דברים אחרים המועילים לזכרון, ובכך נמצא שאינו משכח כלום. ולכן יש שכתבו שאין באכילת דברים אלו איסור כלל. והנה כלל גדול בידינו, שבכל דבר שיש בו ספק בדברי האחרונים, אם ימצא מי מרבותינו הראשונים שידבר בענין זה, תבא ההכרעה כדבריו, שהרי אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם.

והנה, רבינו יהודה החסיד (מרבותינו הראשונים) בספר חסידים כתב בזו הלשון: אחד שאל מחכם ואמר שעכברים אכלו מלחמו (שאמרו במסכת הוריות, שאכילה מלחם זה גורמת לשכחה), אם יאכל מן הלחם. אמר לו (החכם) ולמה לא תאכל? אמר לו ירא אני (מפחד אני) פן אשכח תלמודי, ואני נזהר מלאכול כל מה שמשכח התלמוד, ועתה רעב אנכי. אמר לו החכם, אינך חייב (להמנע מהאכילה) כדתנן עד שישב ויסירם מלבו (כלומר שבאופן כזה אין איסור של שיכחת התורה, משום שאינו משכח תלמודו בודאי ובכוונה). אך אני רואה אותך שאתה פנוי ובטל מדברי תורה, ומוטב לך שלא היית נזהר מן הדברים המשכחים, כדי שתשכח דברים בטלים שאתה עוסק בהם. עד כאן דברי ספר חסידים. ומכאן הכריע מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, את ספק האחרונים שהזכרנו, וכתב, שאף שבודאי ראוי להמנע מאכילת דברים אלו, מכל מקום אין בכך איסור ממש.

לקריאת השיעור באתר

קול המועבר על ידי רדיו או טלפון

Sun, 15 Feb 2009 00:00:00 +0200

שאלה: האם ניתן לצאת ידי חובת שמיעת קריאת המגילה דרך הרדיו, והאם יש לענות אמן על שמיעת ברכה דרך הרדיו?

תשובה: בראשית דברינו עלינו לבאר, כי הלכה יש בידינו "שומע כעונה", וביאור הדבר ושורשו כך הוא: בגמרא במסכת סוכה (דף לח:) למדונו רבותינו כלל לכל דיני התורה התלויים באמירה, כגון ברכת המזון וכדומה, שדין השומע את הברכה, כדין העונה. ולמשל, אדם הבא לברך על איזה פרי ברכת בורא פרי העץ, וגם חבירו בא לאכול פרי ולברך בורא פרי העץ, יכולים שניהם לצאת ידי חובת הברכה בברכתו של אחד מהם, שיברך הוא, ויכוין להוציא את חבירו השומע ידי חובה. וכן אנו נוהגים בקידוש של ליל שבת, ובברכת המוציא של סעודות השבת, שראש המשפחה מברך על היין והפת, והכל עונים אחריו אמן, וטועמים מן היין או הפת, ואינם מברכים שוב, לפי שנפטרו כבר בברכתו של בעל הבית ויצאו ידי חובת הברכה. עוד יש דין פשוט, שחייב כל אדם השומע ברכה יוצאת מפיו של אחד מישראל, לענות אחריו אמן, וזאת גם אם אין בכוונתו לצאת ידי חובה בברכתו.

ועתה נבא לדון בנדון ברכה הנשמעת דרך הטלפון והרדיו וכדומה, שמצינו נידון כעין זה בגמרא במסכת סוכה (דף נא:), לגבי בני אלכסנדריא של מצרים, שהיו יהודים שעזבו את ארץ ישראל אחר החורבן ועלו למצרים והתעשרו שם עד שהחריבם אלכסנדרוס, ובמקום שהיו מתפללים בו, היו קהל גדול מאד מישראל, ובאמצע המקום שהיו מתפללים בו, הייתה במה גדולה של עץ, והחזן עומד עליה, ומכיון שהיה המקום גדול מאד לפי גודל הקהל, לא היו הכל יכולים לשמוע את ברכותיו לענות אחריהן אמן, ולפיכך היה שמש הקהל מחזיק סודרין בידו (סודרין, פירוש, מטפחות) וכיוון שהגיע הזמן לענות אמן, היה מניף בסודר שבידו, וכל הקהל היו רואים את הסודר מתנופף, והיו עונים אמן.

ומבואר שם בדברי רבותינו בעלי התוספות (בדף נב.) שאף שהיו עונים אמן אחר השליח ציבור, מכל מקום לא היו יוצאים ידי חובה בברכותיו מדין שומע כעונה, שהרי לא שמעו בכלל את מה שהוא מוציא מפיו, אבל לענין עניית אמן, אין צורך שישמע העונה את הברכה באזניו ממש, רק צריך שידע בבירור שכעת נאמרת ברכה מפי חברו וידע גם איזו ברכה בירך חברו, ואז רשאי וצריך לענות אמן. ואם כן הוא הדין לגבי טלפון ורדיו, שאף על פי שהקול הנשמע דרך הרדיו והטלפון אינו קולו של המברך ממש, רק הוא כמין צילום קולו של המברך, מכל מקום הרי זה דומה למעשה עם בני אלכסנדריא של מצרים, וצריך לענות אמן לקול הנשמע דרך טלפון או רדיו וכדומה. אבל לענין דין שומע כעונה, לצאת ידי חובה בקריאה ששומעים דרך הרדיו או הטלפון, וכגון מי ששומע קריאת מגילה דרך הרדיו, בודאי שאינו יוצא בשמיעה כזו ידי חובתו, שהרי לא שמע כלל קול אנושי מברך, והרי זה כמי ששומע הקלטה של קריאת מגילה שפשוט שאינו יוצא בזה ידי חובה.

ובהלכה הבאה נרחיב עוד בענין זה.

לקריאת השיעור באתר

חייל בבית כנסת

Wed, 18 Feb 2009 00:00:00 +0200

שאלה: חייל המצוייד בנשק, האם רשאי להכנס לבית הכנסת עם הרובה או האקדח שעליו?

תשובה: בספר ארחות חיים, כתב בשם מהר"ם מרוטנבורג, אסור להכנס לבית הכנסת בסכין (עם סכין) ארוך, מפני שהתפילה מאריכה חייו של אדם (כמו שאמרו בברכות נד:) והסכין מקצר ימיו. ומרן הבית יוסף (סימן יז) הביא דברי הארחות חיים. וכן כתב רבינו הרשב"ץ. וכיוצא בזה שנינו במכילתא, "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית (אבנים מסותתות), כי חרבך הנפת עליה ותחלליה" (שסיתות אבנים הוא על ידי חרב). אמר רבי שמעון בן אלעזר, המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, והברזל מקצר שנותיו של אדם, אינו רשאי להניף המקצר על המאריך.

ואף שכך דעת המהר"ם, מכל מקום רבינו פרץ חולק על דעת המהר"ם בזה, וסובר שאין בזה איסור מן הדין. אבל אנו פוסקים להלכה כדעת המהר"ם מרוטנבורג, שכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן קנא). ועל כן יש לאסור להכנס לבית הכנסת עם חרב או סכין גדולה. אלא שדין זה אינו נפוץ כל כך בזמנינו, שסתם בני אדם אינם נושאים עמם חרבות, אולם יש לדון מכאן לענין נשק אישי, שגם הוא מקצר ימיו של אדם, ועשוי מברזל, ואם כן מסתבר גם כן שיש לאסור כניסה עם נשק אישי לבית הכנסת.

והנה בהלכה הקודמת כתבנו, שנהגו לכסות את הסכינים בשעת ברכת המזון, מפני שהסכין מקצר ימיו של אדם, וברכת המזון מאריכה חייו, ועל כן נכון לכסות את הסכינים כמו שביארנו. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סי' קפ). והקשה מכאן הטורי זהב, למה כתב המהר"ם שדוקא בסכין "ארוך" אין להכנס לבית הכנסת, והרי לגבי ברכת המזון לא מצאנו חילוק בין סכין ארוך לסכין קצר. ותירץ הטורי זהב, שבברכת המזון ניתן בקלות לכסות כל סכין שעל השלחן, ולמה לא נעשה כן, מה שאין כן בבית הכנסת שיצטרך להסיר מעליו את הסכין לגמרי ולמצוא מקום להניחו, וגם לעתים יש צורך להשתמש בסכין בבית הכנסת, ואז יצטרך ללכת להחזירה, והיא טירחה יתירה, לכן לא הטריחוהו כל כך מפני סיבה זו. מה שאין כן בסכין גדולה, שאין בה צורך כל כך, הטריחוהו שלא להכניסה כלל לבית הכנסת.

ומן האמור למד מרן הרב שליט"א לנדון דנן, שגם חייל שיש לו נשק, והוא חייב ללכת עם נשקו בגלל סיבות בטחוניות, ואם יפרוק הנשק מעליו בבית הכנסת אפשר שיגרום לסכנה כלשהי, רשאי להכנס לבית הכנסת עם הנשק שלו, שהרי במקרה כגון זה, לא הטריחוהו כל כך להמנע מכניסה לבית הכנסת עם נשק. ומכל שכן אם יכסה את נשקו בבגדיו וכדומה, שאז יש מקום יותר להקל בזה שיוכל להכנס בשופי לבית הכנסת עם נשק. והאריך עוד להביא סימוכין לדבריו.

ועל כן לסיכום , נכון ורצוי מאד שחייל הנכנס לבית הכנסת להתפלל יכסה את נשקו תחת בגדיו, ולא יראה החוצה. ואם אי אפשר לו לכסותו, כגון רובה וכדומה, ויש צורך שישא עמו נשק בגלל סיבה בטחונית וכיוצא בזה, רשאי להכנס עם נשק לבית הכנסת לתפילה.

לקריאת השיעור באתר

סכנה בלקיחת המזוזות מן הבית

Thu, 19 Feb 2009 00:00:00 +0200

שאלה: האם נכון הדבר שיש חשש סכנה למי שמוציא את המזוזות בביתו כאשר הוא עוזב ועובר לבית אחר, ואם יש בזה חשש סכנה, מה יעשה מי שהשקיע סכום כסף גדול במזוזות מהודרות?

תשובה: בגמרא במסכת בבא מציעא (דף קב.) תנו רבנן, המשכיר בית לחבירו, על השוכר לעשות מזוזה, וכשהוא יוצא ועוזב את הבית ששכר לעבור לדירה אחרת, לא יטלנה בידו ויצא, אלא ישאיר את המזוזות קבועות בבית שעוזב. ומעשה באחד שנטל את המזוזה (כדי להעבירה לבית שהולך לגור בו), וקבר את אשתו ואת שני בניו. (דהיינו שאף כשאדם עובר דירה, אסור לו לקחת את המזוזות מן הבית שהוא עוזב, ואם הוא עושה כן, יש סכנה שחס ושלום ימותו אשתו ובניו).

ובנמוקי יוסף (שחיבר אחד מאחרוני הראשונים, רבינו יוסף חביבא, מגאוני ספרד). כתב בשם הריטב"א בטעם הדבר שאסור ליטול את המזוזות מן הבית שעוזב אותו, לפי שעל ידי המזוזות חלה קדושת השכינה על הבית, ובנטילת המזוזות מסתלקת השכינה.

ובחידושי הריטב"א למסכת בבא מציעא כתב טעם לסכנה שיש בסילוק המזוזות, לפי שהמזוזה עומדת בפתח לשמירה על הדרים בבית, ולכן המסלק את המזוזות מן הבית גורם סכנה לאותם שיבואו לדור בבית אחריו, לפיכך מידה כנגד מידה, מה הוא לא חשש למיתת בני חבירו הצריכים שמירה, וכשאינם משומרים הם עלולים למות, כן קרה לאותו אדם שנטל המזוזות וקבר את אשתו ובניו. ומובן שיש עומק בטעם זה, שהרי עיקר החיוב לשים מזוזות מוטל על הדיירים החדשים שבאים לדירה ולא על זה שדר בה מקודם. ומכל מקום כך הם הדברים על פי פשטן, לפי שחששו חכמים מאד לסכנה שיש בהעדר מזוזות בבית ישראל, ולפי שאפשר שהדיירים החדשים ישתהו איזה זמן עד קביעת המזוזות החדשות, אסרו על הדיירים שעוזבים ליטול עמם את המזוזות.

ואם יש לו בביתו מזוזות מהודרות ויקרות ביותר, וקשה לו להשיג מזוזות יקרות כמותן, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שיש להקל ליטול המזוזות באופן שיטלם לצורך בדיקתן אם הן כשרות, ומיד יקבע במקומן מזוזות אחרות כשרות פשוטות, ואחר כך כשיקבל את המזוזות מן הבודק, יטלם לעצמו לביתו החדש. שבאופן כזה אין כל חשש, שהרי חכמים לא חששו אלא מפני הדייר החדש שמא ישתהה בקביעת המזוזה ויבואו בניו לסכנה, אבל באופן שהוא עצמו קובע מיד מזוזות אחרות אין כל חשש. וטוב לעשות כן מספר ימים קודם עזיבתו את הדירה. ויכול לתבוע מהדייר החדש את מחיר המזוזות שמשאיר לו. וכאן המקום להזכיר , כי מצב המזוזות בשוק הוא בכי רע בהרבה מקומות, ואסור לקנות מזוזה ממי שאינו ירא שמים, שהרבה מאד מהמזוזות הנמכרות אינם כשרות כלל וכלל, וצריך כל אדם לשים לבו לכך, ואם אינו יודע מקור המזוזות שלו ומה טיבן, ילך אצל בודק מזוזות ויעשה שאלת חכם כיצד יש לנהוג, ואם יש צורך בכך ירכוש לעצמו מזוזות מסוחר ירא שמים בתכלית, שרוכש את המזוזות מסופרים יראים ושלמים, לקיים מצוה יקרה זו כדתה.

הוספה חשובה:

ביארנו שאסור להוציא מפתחי הבית את המזוזות, גם כאשר עוברים דירה. ונשאלנו מרבים מאד מהלומדים תושבי חוץ לארץ, האם גם כאשר הדייר הבא המגיע לדור בדירה הוא גוי, יש להשאיר את המזוזות, או לא. והתשובה לזה היא שאין להשאיר את המזוזות בבית כאשר הדייר הבא אחר כך הוא אינו יהודי, מפני שהמזוזות אינן שייכות אלא לעם ישראל, ואין בזה שייכות אצל אחרים כלל. וכמבואר בשלחן ערוך יורה דעה (סי' רצא ס"ב).

לקריאת השיעור באתר

גילוח בתער

Wed, 04 Jan 2012 00:00:00 +0200

נאמר בתורה (ויקרא יט), "ולא תשחית את פאת זקנך". ובגמרא במסכת מכות (כ.) אמרו, שאינו חייב אלא אם גילח זקנו בתער (היינו סכין), ושהיה זה גילוח שיש בו השחתה, אבל גילוח במספריים, אף על פי שנראה הגילוח כעין תער, אין בזה איסור מן הדין. ומכל מקום כתב הריטב"א, וזו לשונו, ופאת זקנם לא יגלחו, ומשורת הדין כל שהוא מגלח במספריים אפילו כעין תער מותר, אבל מדת חסידים שלא לעשות כן מפני חשד הרואים. וכן ראוי לעשות. וכן דעת רוב רבותינו הראשונים, שלענין הלכה מותר לגלח את הזקן במספריים, אף על פי שהוא מגלח סמוך לעור הפנים, וכן פסק מרן השלחן ערוך (יורה דעה סימן קפא), שלגלח במספריים כעין תער מותר. אבל לגלח שיער הזקן בסכין ממש, יש בזה איסור חמור מאד מן התורה, ומי שעושה כן אין להעלותו כשליח ציבור להוציא את הרבים ידי חובתם, מפני שהוא עובר בשאט נפש על אחד הדינים החמורים בתורה, וענשו מפורש בזהר הקדוש ובספרי המקובלים שהוא עון גדול ונורא מן החמורות ממש.

והנה בדורות האחרונים נכנס חידוש בתחום זה של גילוח הזקן, על ידי "מכונת גילוח", והגם שהיו מגדולי ישראל שאסרו בתכלית את השימוש במכונה זו, ובהם הגאון הכהן הגדול רבינו ישראל מאיר מראדין, המחבר ספר חפץ חיים. מכל מקום רבים אחרים נהגו להקל בזה ולהשתמש במכונות גילוח. ויש בזה הרבה משא ומתן בדברי האחרונים. ועיקר הטעם להקל בגילוח במכונת גילוח, הוא מן הסיבה שכתבנו, שאף שאסור לגלח הזקן בסכין, מכל מקום לגלח במספריים, אף שהוא נראה אחר כך כמו שגילח בסכין, מותר מעיקר הדין.

ומאחר ודרך הפעולה של רוב מכונות הגילוח, היא באמצעות שני חלקים, סכין וכנגדו מתכת אחרת, וכאשר נפגשת הסכין המסתובבת בשערה, אין היא חותכת אותה אלא, בהפגשה במתכת שכנגדה, והשערה נלחצת ביניהם ונחתכת, ואם כן נראה שזה ממש כעין פעולת המספריים שכתבנו שמותר לגלח הזקן באופן כזה אף שהוא נראה כעין תער. ובפרט שמכונת הגילוח אינה מגיעה כלל לעור הפנים, אלא יש רשת החוצצת בין הסכינים לעור הפנים, בכדי שלא יפצע זה המתגלח, ואם כן אין כאן חשש גילוח, ודומה הדבר לכל סידור זקן על ידי מספרים, שאין בזה חשש איסור כלל מכיון שאינו מגלח את הזקן לגמרי. וכן היה מורה הגאון רבינו צבי פסח פראנק זצ"ל, שיש להקל להשתמש במכונת גילוח, שיזהר שלא להדק את המכונה אל עור הפנים, שאז אין חשש שהסכינים יגעו ממש בעור הפנים, ובזה יש להקל.

אולם במכונות הגילוח הקיימות בשנים האחרונות, נוצרה בעיה חדשה, והיא, שהואיל ויצרני המכונות חפצים שהגילוח במכונה יהיה למשעי, הם חפצים שסכיני הגילוח יהיו צמודים עד כמה שניתן לעור הפנים, ולפיכך החלו לייצר רשת גמישה, דקה מן הדקה, שהיא החוצצת בין הסכין לעור הפנים. ומכיון שעור הפנים הוא גמיש מעט, קורה שעל ידי לחיצת המכונה על פני האדם, מגיע מן העור שלו עד לסכין המכונה ממש, ואז יכול להווצר מצב שהסכין תחתוך את השערה מיד, בדיוק כפעולת התער האסור מן התורה. ולכן יש מגדולי הפוסקים שהעירו שראוי לא להשתמש בכלל במכונות אלו, ויש אחרים שהיקלו בזה מסברות אחרות.

ולענין הלכה , כתב מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שהמיקל להשתמש במכונת גילוח במקום צורך גדול, כגון מסיבות של פרנסה, או מחמת שעלול הדבר לעורר מחלוקת בבית, יש לו על מה שיסמוך, אך זאת בתנאי, שיזהר שלא להדק את המכונה אל עור הפנים, בכדי שלא תחתך שערה מן הסכין עצמה על עור הפנים ממש. וכמו שביארנו. ומכל מקום, מפני שהדברים נוגעים באיסור תורה, נכון מאד למי שיש לו את האפשרות, שיגלח זקנו במכונה שאין בה חשש כזה, כגון שידוע בלי ספק שאין היא מגלחת את השיער עד השורש, אלא משאירה מעט ממנו. או ינהג באופן הטוב ביותר, שישאיר אפילו מעט משיער הזקן בצורה נאה ומסודרת, ובזה ידי חובת כל הדיעות. אבל מי שהוא מגלח זקנו בתער ממש, עליו להרחיק עצמו מאיסור גדול זה, ויעבור להשתמש במכונת גילוח, שכפי המצב היום, הן מגלחות את הזקן בצורה יפה ומניחה את הדעת גם למי שהיה רגיל לגלח זקנו בתער ממש. ויעשה כמו שכתבנו. והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כמי נהר.

לקריאת השיעור באתר

ברכת החמה

Wed, 01 Apr 2009 00:00:00 +0200

אחת לעשרים ושמונה שנים, נמצאת החמה (השמש) שברקיע בדיוק במקום בו היתה בשעה שתלה אותה הקדוש ברוך הוא בזמן בריאת העולם, שתלה אותה השי"ת בליל יום רביעי מששת ימי הבריאה. וביאור הדבר בקצרה (כי לא נוכל להסביר את כל פרטי החשבון במסגרת זו), כי הנה שלוש מאות ששים וחמשה ימים יש בכל שנת חמה. ושלוש מאות ששים וארבעה ימים הם שביעיות. כלומר, שהם מתחלקים לשבע חלקים כמספר ימות השבוע ימים שלימים שבכל אחד מהם עשרים וארבע שעות. (שכן שלוש מאות ששים וארבעה לחלק לשבע יוצא על פי החשבון חמשים ושתים). נמצא אם כן שאילו היתה שנת החמה שלוש מאות ששים וארבעה ימים בדיוק, בכל שנה ושנה היתה החמה נמצאת במקום בו תלה אותה הקדוש ברוך בליל יום רביעי. אלא שאין הדבר כן, ושנת חמה היא שלוש מאות ששים וחמשה ימים. נמצא אם כן שבכל שנה נשאר לנו יום אחד מיותר משנת החמה. ולא רק יום אחד נשאר בכל שנה, אלא עוד נוספות עליו כשש שעות בכל שנה ושנה. נמצא אם כן שבכל שנה נשארת שארית של יום אחד ועוד כשש שעות.

ומאחר שלמדנו כי בכל שנה נשארת שארית של יום אחד ושש שעות, מעתה נמצינו למדים שבכל ארבע שנים נשארת לנו שארית של חמשה ימים לשנות החמה. (שהרי ארבעה ימים ועוד שש שעות כפול ארבע יוצא חמשה ימים בדיוק). נמצא אם כן שבכל ארבע שנים נמצאת החמה במקום בו היתה בזמן בריאת העולם ללא שארית. אלא שאין המאורע חל בליל רביעי שבו תלה ה' יתברך את המאורות, אלא במחזור הראשון של ארבע שנים יחול המאורע בליל שני בערב, ובמחזור השני יחול בליל ערב שבת, ואחר כך בליל יום חמישי, ובמחזור הרביעי יחול בליל שלישי, ואחר כך בליל ראשון, ואחר כך במחזור הששי יחול בליל ששי, ורק אחר במחזור שביעי של ארבע שנים שהם עשרים ושמונה שנים יחול המאורע בליל יום רביעי, שאז נמצאת החמה במקום בו היתה בתחילה בליל יום רביעי בזמן בריאתה.

יוצא איפה שפעם אחת בכל עשרים ושמונה שנים אנו זוכים לראות את החמה במקום בו היתה בשעה שתלה אותה השם יתברך ברקיע השמים. ולפיכך תקנו רבותינו לתקן על ראייה זו ברכת "עושה מעשה בראשית". וברכה זו יש לברך בשם ומלכות (כלומר, עם שם ה' ומלך העולם), כדין כל הברכות. ובפעם האחרונה שזכו ישראל לברך ברכה זו, חל המאורע ביום רביעי שנת התשמ"א. וכעת כעבור עשרים ושמונה שנה בשנה זו, שנת ה' תשס"ט, נזכה בעזרת ה' לברך הברכה היקרה הזו על ראיית החמה ביום רביעי י"ד בניסן ערב פסח הבא עלינו לטובה.

זמן ברכת החמה הוא עד סוף שלוש שעות זמניות (שעות זמניות היינוף שמחלקים את היום מהזריחה עד השקיעה לשנים עשר חלקים, וכל חלק הוא שעה זמנית אחת) מזמן הזריחה. (כלומר בשנה זו סוף זמן ברכת החמה יהיה בשעה בערך בשעה עשרה לשמונה בארץ ישראל). ונהגו ישראל בהרבה מקומות לקום לתפילת הנץ בבוקר יום ברכת החמה, כדי לברך את הברכה מוקדם ככל האפשר, משום זריזין מקדימין למצוות, ומברכים את הברכה ברוב עם. ועל כל פנים יזהר כל אחד ואחד לברך ברכה זו קודם סוף זמן ברכתה.

ואמנם יש מרבותינו הפוסקים הסוברים שאפשר לברך ברכת החמה עד זמן חצות היום, (שהוא אחר שש שעות מהזריחה), ולא רק עד סוף שלוש שעות מהיום, וכן עשה מעשה הגאון הנודע ביהודה בשנת תקמ"ה, שהיו השמים בארצו מכוסים בעננים, ולא היה אפשר לברך את ברכת החמה מפני שלא היתה נראית החמה דרך העננים, והמתינו הציבור והגאון נודע ביהודה בתוכם שעות ארוכות עד שתתראה, ולסוף התפזרו העננים בשעה מאוחרת כארבע שעות אחר הזריחה, והגאון נודע ביהודה הורה שיש לברך ברכת החמה, מפני שבאמת זמן ברכתה הוא עד זמן חצות היום. אולם למעשה נכון יותר לנהוג שלא לברך יותר ברכת החמה אחר שעבר זמן שלוש שעות מהיום, מפני שרבים מן הפוסקים סוברים שזמן הברכה הוא עד סוף שלוש שעות מהיום ולא יותר, ומהם הגאון מליסא, והגאון רבי שלמה קלוגר, והגאון רבי ישמעאל הכהן בספר זרע אמת, וכן פסק הגאון רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי ועוד. וכלל גדול בידינו ספק ברכות להקל.

ובמדינות שמזג האויר בהן הוא חורפי ועננים מכסים את הרקיע, ולא התפזרו העננים עד אחר סוף שלוש שעות מהיום, יברכו ברכת החמה בלא שם ומלכות. ומכל מקום הרוצה לסמוך על דעת הנודע ביהודה ולברך אף אחרי שלוש שעות קודם שהגיע זמן חצות היום, כאשר המדובר הוא באופן שהיו השמים מכוסים בעננים שהתפזרו בשעה מאוחרת, יש לו על מה שיסמוך, כמו שעה מעשה הגאון הנודע ביהודה, וכמו שפסקו עוד רבים מהאחרונים.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם נשים מברכות ברכת החמה, או שאינן מברכות ברכה זו, שהרי היא מצות עשה שהזמן גרמא?

Thu, 02 Apr 2009 00:00:00 +0200

תשובה: הנה אמת נכון הדבר שהנשים אינן רשאיות לברך על מצוה שאינן מחוייבות בה, ולכן נשים אינן מברכות בשם ומלכות ברכות קריאת שמע בתפילת שחרית ובתפילת ערבית, שהרי אינן חייבות בקריאת שמע, שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. (מצוה שהיא בקום ועשה, והיא תלויה בזמן, שהרי לא בכל שעות היום אפשר לקרות קריאת שמע). וכן פסק הרמב"ם ומרן הבית יוסף, וכן מנהג בני ספרד ההולכים לאורו של מרן הבית יוסף.

ולפי זה לכאורה נראה שהוא הדין גם כן לגבי ברכת החמה, שהיא מצוה בקום ועשה, וגם היא תלויה בזמן, אחת לעשרים ושמונה שנה, ולכן לכאורה יש לומר שאין הנשים מברכות ברכה זו.

אולם הגאון רבי יהודה מילר ז"ל, כתב שאף לפי שיטת הרמב"ם שאין הנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום לענין ברכת החמה נראה שגם הנשים צריכות לברך ברכה זו, שאינה אלא ברכת שבח להשם יתברך, ככל ברכות השבח, כגון ברכת הנותן לשכוי בינה ושאר הברכות שבודאי אף הנשים מברכות אותן. (כלומר אין הברכה תלויה בעקרון בזמן, אלא בראיית המראה שמביא לחיוב הברכה), וכתב שאמר כן להגאון החכם צבי, והוא הסכים עמו בזה וכתב לו שעל פי הוראתו ציוה גם הוא לזוגתו הרבנית שתברך ברכת החמה יחד עם כל ישראל. וכן פסק הגאון רבי חיים פלאג'י ועוד רבים מן האחרונים. והגאון רבי שלמה קלוגר הוסיף לבאר, שברכת החמה דומה לברכת שהחיינו שמברכים בכל שנה על פרי המתחדש משנה לשנה, ואף הנשים בודאי מברכות ברכה זו, כי אין ברכה התלויה בזמן ממש, רק שבזמן שנראית החמה באותו המקום שבו היתה בעת בריאתה, אז יש לברך ברכת החמה, אבל מעיקר הברכה אינה תלויה בזמן.

והגאון מהרי"ל דיסקין הוסיף, שבעצם ברכת החמה אינה ברכה מיוחדת דוקא על ראיית החמה, שהרי ברכת עושה מעשה בראשית יש לברך גם על ראיית הים הגדול ועל ראיית הברקים, ואם כן לא שייך שנחשיב אותה למצות עשה שהזמן גרמא. וכן הורה הגאון החזון איש, שגם הנשים תברכנה ברכה זו, שאינה בכלל מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות ממנה.

ואף שיש מרבותינו האחרונים שכתבו שאל להן לנשים לברך ברכה זו, מכל מקום מרן רבינו הגדול שליט"א אחר שדן בזה בספרו באורך, העלה שהצדק עם אלו הפוסקים הסוברים שאף הנשים תברכנה ברכה זו.

ועל כן להלכה , גם הנשים צריכות לברך ברכת החמה, ועליהן להזדרז לקום בשעה הראויה לברכה זו בכדי שתוכלנה לברך יחד עם כל בית ישראל.

דנו הפוסקים אם סומא (עיור) מברך ברכת החמה. ולהלכה סומא אינו מברך ברכת החמה, ונכון שישמע ברכה זו מפי השליח ציבור המברך ויכוין השליח ציבור להוציאו ידי חובה בברכתו, ובזה יצא ידי חובת כל הדעות.

הערה: בהלכה הקודמת נכתב בטעות כי סוף זמן ברכת החמה בארץ ישראל הוא בערך בשעה עשרה לשמונה. כמובן שזו טעות, כי כעת לפי שעון קיץ, סוף זמן ברכת החמה הוא בערך בשעה עשרה לתשע. ואת זה תשלח להוא:

לקריאת השיעור באתר

אסטרולוגיה

Wed, 25 Feb 2009 00:00:00 +0200

שאלה: האם מותר לומר שזמן מסוים הוא טוב יותר לעסקים כי באותו זמן יש יותר מזל וכדומה?

תשובה: שאלה זו נוגעת להלכות מעונן ומכשף אשר פרטיהם רבים ולא נוכל לגעת כעת בכולם, אך נעלה את הנושא בקצרה.

בגמרא במסכת סנהדרין (דף סה:) תנו רבנן, מעונן, רבי עקיבא אומר זה המחשב עיתים ושעות, ואומר היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח (לעשות עסק) מחמת שבאותם זמנים ; המזל הוא טוב או רע וכל כל כיוצא בזה. (ופירש רש"י, לשון מעונן, כמו בעל עונות שמבחין את עונה ואומר היום יפה לצאת לדרך).

וכך פסק רבינו הרמב"ם, איזהו מעונן, אלו נותני עיתים שאומרים באצטגנינות (אסטרולוגיא) יום פלוני טוב, יום פלוני רע וכו'. וכן מרן בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קעט) פסק, האומר אל תתחיל לגבות ממני, שחרית הוא, מוצאי שבת הוא, מוצאי ראש חודש הוא (שחושב שאותם זמנים אינם טובים לאותו עניין) אסור.

ומכאן יש לשאול, אם כן איך קבעו חז"ל (כפי שהובא באחת ההלכות הקודמות ) לגבי משפטו של ישראל כנגד גוי, שלא יצליח באב, שמזלו קשה לישראל, ויצליח באדר שמזלו טוב לישראל, והלא יש בזה איסור משום מעונן, כמו שפסקו הרמב"ם ומרן בשולחן ערוך.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א תירץ, שאין בזה איסור כלל, על פי מה שכתב הריטב"א (שהובאו דבריו בהלכה ), שאף שאין מזל לישראל, מכל מקום נגזר עליהם שבחודש אדר ייטב להם, נמצא אם כן שזהו בכלל האמונה שהדבר הוא על ידי השגחה מן השמים, ואינו שייך למזלות ולאסטרולוגיא כלל. וכן כתב הגאון המופלא רבי שלמה אליעזר אלפנדארי זצ"ל, (שהיה מגדולי רבני טורקיה, ובסוף ימיו דר בירושלים, נפטר בן מאה ושבע עשרה שנה, ושלושה ימים לפני פטירתו עוד הספיק לכתוב קונטריס הערות על שו"ת מנחת אלעזר. וכל רבני ירושלים היו חתים מפניו, שלרוב גודל חכמתו היה תקיף ביותר, ולא היה נושא פניו לאיש. וכשהיה הגאון רבינו עזרה עטייה נכנס אצלו ומדבר איתו בדברי תורה, היה אומר תמיד לרבי שלמה, כך וכך אמר לי אברך אחד שלנו ורבי עובדיה יוסף שמו, מפני שעז היה רצונו שמרן שליט"א יהיה נכנס ויוצא ויודע אצל גאוני הדור ההוא).

נמצא אם כן שהגם שבודאי אין חשש איסור לומר שימי חודש אדר הם טובים לישראל, מכל מקום לומר סתם, יום פלוני הוא טוב לבני מזל דגים לעסקים, וביום פלוני עליהם להמנע מפגישות עם בני משפחה, ושאר הבלים על זה הדרך, יש בזה איסור גמור. וצריך לחנך גם את הילדים שלא יחייסו חשיבות לדברים אלו המרחיקים את האדם מדרך התורה.

ודרך אגב בהקשר לזה יש לציין את דברי רבינו יונה גרונדי שכתב, שיש אנשים ונשים שכששומעים עורב קורא, אומרים שבאה ח"ו גזירה לא טובה, וכן על זה הדרך הם מלאים אמונות טפלות, והם טוענים שכך באמת הם רואים, שכך הם הדברים, שבכל עת שהעורב קורא אחר כך באה בשורה לא טובה וכיוצא בזה, ואינם יודעים שדווקא בגלל אמונתם המשובשת, השטן עומד עליהם לשטנם וגורם להם רעה כדבריהם כדי שימשיכו להאמין להבלים כאלה.

לקריאת השיעור באתר

יום העצמאות

Tue, 28 Apr 2009 00:00:00 +0200

מכיון שאנו רואים כי רבים נבוכים בענין היחס הראוי למדינת ישראל בעינים תורניות, ומכיון שפרסום דעת מרן הרב שליט"א, חשובה ביותר בנושא זה, אנו חוזרים ומפרסמים את הדברים שהופיעו כאן, ובתוספת נופך יום ה' באייר, הוא היום שבו הוכרזה עצמאותה של מדינת ישראל. ונחלקו חכמי ישראל בדורות האחרונים לענין אמירת הלל ביום זה (כפי שאנו אומרים הלל בברכות בימי חנוכה וכדומה), כי יש סוברים שבכלל אין מקום לאמירת הלל ולשמחה ביום הקמת המדינה. ויש סוברים שכל אחד רשאי לומר הלל ביום זה, להודות ולשבח את השם יתברך על ניסי הקמת המדינה. ויש הסוברים שאף יש חובה לומר הלל ביום זה, וגם סוברים כי יש לברך על אמירת ההלל, ממש כדין ימי חנוכה.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א נדרש לנושא זה, והעלה שאף אם נכון לומר הלל, מכל מקום אין לברך על אמירת ההלל, משום שלא תקנו רבותינו אמירת הלל בברכה אלא על נס שנעשה לכל ישראל ממש, שעמדו עליהם להרגם, והשם יתברך הצילם, אבל הניסים שנעשו במלחמת הקוממיות, שהצילנו השם יתברך מיד אויבינו ושונאינו שזממו להכחידינו, לא היו הניסים לכל ישראל, ולכן בודאי שאין לברך על אמירת ההלל ביום העצמאות.

וכתב להוסיף עוד טעם שאין לברך על ההלל ביום העצמאות, הגם שזכינו בעזרת ה' לגבור על אויבינו, מכל מקום, לגבי נס חנוכה, שקבעו רבותנו ימים אלו לימים טובים בהלל והודאה, אמרו בגמרא שתקנו כן מפני הנס של פך השמן שלא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליק שמנה ימים, וכתב המהר"ץ חיות, ולמה לא אמרו שהוא משום נס הנצחון של המעטים כנגד המרובים במלחמה? אלא הטעם, משום שנס זה אינו יוצא מגדר הטבע (וכמו שכתב הר"ן (חולין צה:) שכן מנהגו של עולם ששנים או שלושה אבירי לב יניסו הרבה מן המופחדים) ואין אומרים הלל על ניסים נסתרים אשר הקדוש ברוך הוא עושה עמנו בכל עת, מה שאין כן נס פך השמן, שהוא יוצא מגדר הטבע, ולכן תקנו הלל בימי חנוכה. והוא הדין בנידוננו שאף שזכינו בחסדי השם יתברך לנצח את אויבינו הרבים והעצומים, מכל מקום דבר זה לא יצא מגדר הטבע, ובפרט שבימי הקמת המדינה ומלחמות ישראל, כמה נפשות יקרות נפלו במערכות ישראל, ואם כי בסופו של דבר גברו ישראל, מכל מקום אין הדבר חורג מדרך הטבע ולכן אין לקבוע על כך הלל בברכה.

ועוד כתב מרן הרב שליט"א, שמלבד כל זה יש להוסיף, כי הן אמנם רבים ועצומים מגדולי הדור (בתקופת הקמת המדינה) ראו בהקמת המדינה "אתחלתא דגאולה", מכל מקום הואיל ועוד ארוכה הדרך כדי להגיע אל המנוחה והנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית רוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור הלל בברכה, שהרי מנהיגי צבאות ערב עודם מאיימים לצאת למלחמה על ישראל, ואף כמה מדינות נאורות שהיו נחשבות כידידותיות לישראל, פנו עורף ולא פנים במלחמות שעברו עלינו. ומבחינה רוחנית אשר ירוד ירדנו אלף מעלות אחורנית, ועדים אנו להתדרדרות מוסרית מדהימה, המתירנות גוברת, וההתפרקות משתוללת בראש כל חוצות, חוסר צניעות, בגדי פריצות, ספרי פורנוגרפיה, וסרטים מבישים, חילולי שבת בפרהסיא, פתיחת חנויות טריפה בממדים מבהילים, ועוד כהנה וכהנה, ועל הכל שאלפי ישראל, מתחנכים במוסדות חינוך לא דתיים, ולומדים להתנכר לכל קדשי ישראל, ולהיות ככל הגוים בית ישראל, עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים, הלזה צפינו וקוינו במשך כאלפים שנות גלותינו? והרי כתב הרמב"ם "לא נתנבאו ישראל לימות המשיח אלא כדי שינוחו ממלכויות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצות כראוי", ובימי המשיח תרבה האמונה והדעה והחכמה והאמת, שנאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, כי כולם ידעו אותי למקטנים ועד גדולים". ומסיבות אלה הרבה משלומי אמוני ישראל אשר רואים שעדיין שכינתא בגלותא, נוהגים שלא לומר הלל כלל ביום העצמאות, וטעמם ונימוקם עמם לרוב יגונם וצערם על מצבינו הרוחני אשר אנו נתונים בו כיום.

ואף כי באמת למרות כל הצללים שמעיבים על נס הקמת המדינה, ישנם אורות גדולים שאין לנו להתעלם מהם, כי מדינת ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם כולו, ורבבות מטובי בנינו עוסקים בתורה יום ולילה בישיבות הקדושות, ואף אצל המון העם אנו מוצאים אזן קשבת לשמוע תורה ודעת מפי גדולי ישראל, על כל פנים אין בכך די לומר שיש חיוב לומר הלל בברכה. וכן פסקו הגאונים: רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, רבי יצחק הרצוג, רבי צבי פסח פראנק, רבי ראובן כץ, רבי עובדיה הדאיה ורבי יעקב עדס, נשיאי הרבנות הראשית לישראל. וכל המיקל לברך על ההלל ביום העצמאות, ידע כי הוא פוגע בספק איסור ברכה לבטלה, כי לכל הדעות יש בזה לכל הפחות מחלוקת הפוסקים אם נכון לברך על ההלל אם לאו, וכלל גדול בידינו ספק ברכות להקל.

ואמנם הגאון חזון איש, והגאון הרב מבריסק, שחיו בארץ ישראל בימי קום המדינה, לא היתה דעתם נוחה מדעה זו, והסתייגו ממנה מאד, מכל מקום, אל לנו לשכוח כי במציאות הימים ההם, הדברים לא היו ברורים כל כך כמו בזמננו, (הן לצד המתנגדים לציונות, והן לתומכים בה), לפי שהפעילות האנטי דתית, המפלה וחסרת מחויבות חברתית רוחנית של שלטונות המדינה, היתה אגרסיבית מאד, בהעברת עולי תימן ומרוקו על דתם בצורה שיטתית ואכזרית, ועוד מעשים אשר לא יעשו, ולאידך גיסא, נס ההצלה משלטון הבריטים היה ניכר ומורגש מאד, וכן פריחתם מחדש של הישיבות אשר חרבו באירופה שימחה את לבם של כל אוהבי התורה, ועל כן, קשה היה לראות את הדברים בצורה שאנו רואים אותם היום, כי בעצם הקמת המדינה היתה הצלה וישועה גדולה לעמינו הגם שכאמור, אנו מסתייגים הסתייגות עמוקה ממעשיהם הנלוזים של כמה מראשי המדינה, מאז ועד היום. גם אל לנו לשכוח, כי בזכותה של מדינת ישראל ושיבת ישראל לארץ ישראל, זכינו כי חלק גדול מעמינו התרחק מאד מסכנת ההתבוללות שהיתה בחוץ לארץ, בעיקר בקרב אלו שאינם שומרי תורה, שבלי ספק מחמת בורותם הם עלולים לישא נשים נכריות ולהדבק באל זר כמו שהמציאות מוכיחה בעוונות הרבים בארצות הברית ובצרפת וכיו"ב, ולכן גם אם קל יותר לאדם האמון על התורה, לדחות על הסף כל דיעה המצדדת בטובת מדינת ישראל, מכל מקום האמת היא שעצם הקמת המדינה היא טובה גדולה לעמינו, וחסד גדול מאת ה' שריחם על עמו והשיבו לארצו באופן בלתי יאמן. וכבר כתב הגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל מבגדד, (לפני כמאה וחמשים שנה) בספרו בניהו על מסכת ראש השנה (דף ח ע"ב) וזו לשונו, על דרך זו היתה הגאולה לישראל ביציאת מצרים, כי בראש השנה פסקה העבודה מאבותינו, ובניסן יצאו ממצרים, נמצא שמתשרי ועד ט"ו ניסן לא נפטרו ויצאו לחירות שלימה ממצרים, אלא עודם במצרים, אך לא היו משועבדים שם. וכיוצא בזה יהיה לעתיד בגאולה העתידה להיות, שכמה שנים קודם הגאולה יהיה חירות לישראל (תנצ'ימאת, ממשל), חזקה בכמה דברים, שיהיה להם מעלה וכבוד כאילו הם בני מלכים, וגם לא יהיו נגאלים לגמרי, וכשיבא מלך המשיח במהרה בימינו תהיה חירות ממש, ויהיו ישראל מלכים. עד כאן לשונו.

ולכן למעשה, הרוצה לומר הלל ביום העצמאות בלא ברכה, רשאי לעשות כן, ומכל מקום טוב לדחות אמירת ההלל עד סיום כל התפילה, משום שעל פי הסוד, אין להפסיק בין תפילת שמונה עשרה לשאר התפילה באמירת ההלל. (מלבד בימים שבהם ההלל הוא מתקנת רבותינו בגמרא), ומכל מקום, במקום שרוצים לומר את הלל מיד אחר חזרת השליח ציבור, אין למחות בידם, מפני שדבר זה אין בו איסור אלא על פי הסוד, ואין בכך איסור מן הדין ממש, אבל אין לברך על ההלל בשום פנים ואופן.

גם לענין ברכת שהחיינו ביום העצמאות, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאין לברך ברכת שהחיינו על עצם יום העצמאות, ויש בכך עוון חמור של ברכה לבטלה, וכן פסקו כל נשיאי הרבנות הראשית לישראל שהוזכרו לעיל.

אין אומרים וידוי בתפילה ביום העצמאות. (והגאון מפוניבז', רבי יוסף שלמה כהנמן, כששאלוהו בשנותיה הראשונות של המדינה אם הוא אומר הלל ביום העצמאות, היה משיב בהלצה, שהוא נוהג כמנהגו של בן גוריון, מה בן גוריון אינו אומר וידוי, אף אני איני אומר וידוי, ומה בן גוריון אינו אומר הלל, אף אני כן).

לקריאת השיעור באתר

הוי זהיר בקריאת שמע ותפילה

Sun, 03 May 2009 00:00:00 +0200

שנינו בפרקי אבות (פ"ב מ"ב), רבי שמעון אומר, הוי זהיר בקריאת שמע ותפילה, וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. הנה הדבר ברור, כי על ידי התפילה כוונה יוכל האדם להביא טובה גדולה על עצמו, ולהציל עצמו מן הפורענות, כי אף על פי שאמרו רבותינו בגמרא במסכת מועד קטן (כח.) בני חיי ומזוני (בנים, חיים, ומזונות, כלומר פרנסה) לא בזכות תלויים, אלא במזל הם תלויים, מכל מקום בתפילה יכול אדם לשנות הכל לטובה. ומרן רבינו הגדול שליט"א הביא סמך לזה מן הפסוק, שנאמר, ועבדתם את ה' אלהיכם, זו תפילה, (כמו שאמרו בתענית ב.). ואז נאמר, ובירך את לחמך ואת מימך, הרי מזוני, לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, הרי בני, את מספר ימיך אמלא, הרי חיי. ובלבד שתהיה התפילה בכוונה מלאה. ועל כל אדם להזהר מאד, מלבד ענין הכוונה בתפילה, שיקפיד תמיד על שלוש תפילות בכל יום בצורה הראוייה מתוך ישוב הדעת. וגם אם הוא טרוד מאד בעסקיו, יזהר לפנות לו זמן להתפלל שלוש תפילות בישוב הדעת. וכן הנשים, המחוייבות מן הדין להתפלל תפילה אחת בכל יום, תזהרנה להתפלל את אותה התפילה מתוך ישוב הדעת בכוונה מלאה, והחכם עיניו בראשו, שתראה מראש באיזו שעה אין לה שום טירדה, בכדי שתוכל להתפלל בצורה ראוייה.

ומעשה שהיה אצל הגאון רבי אליהו מני, אב בית הדין בחברון לפני למעלה ממאה שנה, שנסע למצרים, בשנת בצורת, להביא לחם ומזון לתושבי חברון. והתארח הרב בביתו של שר האוצר של מצרים, קטאווי פחה, שהיה יהודי מוקיר ורחים רבנן. (ובאותה העת היו הרבה מאד יהודים נחשבים לנכבדים במצרים, אנשי מדע, יוצרים ופוליטיקאים, מן השורה הראשונה). והשר קיבל את הרב בכבוד גדול בביתו, והזמינו לארוחת צהריים, כשסיימו, התנצל השר בפני הרב שעליו לעזוב את המקום ולהתייצב בפני המלך, שאז פותחים את המכרז שנעשה לשם עשיית בגדים לחמשים אלף אנשי צבא, וגם השר הציע הצעה על טיב הסחורה ועל מחיר הבגדים, ועל כן עליו להיות נוכח בשעה זו אצל המלך. בירכו הרב בהצלחה בכל מעשיו, אך ביקשו דבר אחד, שיזהר שלא ימשך במשא ומתן עד שיפסיד מלהתפלל תפילת מנחה, שכבר אמרו חז"ל (ברכות ו:), לעולם יהיה אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו הנביא לא נענה אלא בתפילת המנחה. השר מצדו הבטיח לרב כי יעשה כדבריו וישמור עצמו שלא להפסיד תפילת מנחה.

והנה אחר דיון מקיף של המלך ויועציו בכל ההצעות שהוגשו במכרז, הביט השר בשעונו וראה כי בעוד כמה רגעים כבר תשקע החמה, ואם ימתין עד שיגיע תורו לדבר על הצעתו יפסיד את זמן התפילה, התנצל בלחש בפני חבריו, וקם והלך לחדר אחר בכדי להתפלל תפילת מנחה. בעודו מתפלל נתקיים בו מה שנאמר, והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, והשם יתברך האזין לתפילתו, כי היה בעל חסדים גדולים, וטוב ומטיב לעמו, ונתן בלב המלך והשרים לזכות את השר קטאוי במכרז. ביקש המלך לברכו, והנה איננו, אמרו חבריו של השר למלך, שהשר יצא כעת להתפלל. המתינו לו עד שסיים את תפילתו, וכשחזר למושב השרים, ברכו המלך על הצלחתו במכרז. שאל אותו המלך, מאימתי נעשית כל כך צדיק וחכם, שאתה קם באמצע מושב המלך והשרים בכדי להתפלל? סיפר לו השר, כי בא אלי מארץ ישראל חכם גדול וצדיק, והבטחתי לו להתפלל, ולכן קמתי כדי לקיים את הבטחתי.

כשהלכו השרים, קרא אליו המלך את השר קטאוי באופן מיוחד, ואמר לו, יש לי בת חולה השוכבת על ערש דוי זה כמה חודשים, והזמנתי רופאים מומחים לרפאותה, וכולם העלו חרס בידם, אף ביקשתי מאנשי הדת השיכים הערבים להתפלל עבורה, והכל ללא הועיל, אנא הזמן אלי את הרב שבא אליך, כדי שיברך אותה, אולי תעלה ארוכה למכתה. השר נעתר לבקשת המלך, וביקש מהרב לבא עמו לארמון המלך כדי להתפלל על בתו של המלך. הסכים הרב הצדיק, ובבואו לפני המלך, הכניסו לחדר של בתו, ועמד הרב והתפלל לפני הקדוש ברוך הוא שיקדש את שמו בעולם, וישלח רפואה שלימה לבתו של המלך, ותפילתו של הצדיק לא שבה ריקם, וכעבור שלשה ימים קמה בת המלך ממיתת חוליה, והחלימה ממחלתה, ושמח המלך שמחה גדולה, והזמין את הרב שנית לבוא לארמונו, וכשבא, הביע המלך תודתו אל הרב שהודות לתפילתו הבריאה הבת, ושאל אותו המלך, מפני מה הוצרכת לבא מצריימה? והשיב לו הרב, כי לחם אין בכל הארץ, כי חזק עליהם הרעב, ותיכף ציוה המלך לשלוח כמה שקי תבואה לכתובתו של הרב בחברון, ועיטר את הרב בזהובים, ויצא ברכוש גדול למען תושבי חברון, ונתקדש שם שמים על ידי הרב.

לקריאת השיעור באתר

הדלקת הנר לכבוד יום טוב

Sun, 17 May 2009 00:00:00 +0200

כשם שמצוה להדליק נרות בערב שבת לכבוד השבת, כך מצוה להדליק נרות לכבוד ימים טובים (חגים), שבכל הימים טובים נאמר "מקרא קודש". וכמו שכתב הרמב"ם (בפ"ו מהלכות יום טוב), שכשם שמצוה לכבד את יום השבת ולענגו, כך מצוה בכל הימים טובים, שנאמר "לקדוש ה' מכובד". וכל ימים טובים נאמר בהם מקרא קודש. עד כאן. ומדבריו יש ללמוד, שיש מצוה בהדלקת הנרות ביום טוב כשם שיש בזה מצוה לכבוד שבת, שהרי מצות הדלקת הנר היא בכלל כבוד שבת, וממילא שווה חיובה גם בכל יום טוב.

ובכלל מצוה זו של הדלקת הנר בשבתות וימים טובים, נכללת כל תוספת אורה בבית, כגון על ידי אור החשמל, כי גם זה בכלל נר שבת ויום טוב. ולפיכך כשם שמצוה להרבות באורה לכבוד שבת, כמו כן מצוה להרבות באורה לכבוד יום טוב, בכל האורות שיש בבית שיש בהדלקתם שמחה.

והואיל ומצוה להדליק נר לכבוד יום טוב, ממילא יש לברך על הדלקת נרות יום טוב, כשם שיש לברך על הדלקת נר שבת. ונוסח הברכה שיש לברך הוא: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של יום טוב, וכבר נהגו כן ברוב תפוצות ישראל, ספרדים ואשכנזים, להדליק נרות לכבוד יום טוב בברכה.

ואמנם, יש מקצת מבני תימן שלא נהגו לברך על הדלקת נר של יום טוב, וטעמם בזה, שהואיל והם נוהגים בכל דרכיהם על פי הוראות רבינו הרמב"ם ז"ל, (לפי שהרמב"ם פעל רבות לחיזוקם של בני תימן בגולה, עד שהעיד הרמב"ן, שהיו נוהגים בני תימן באמירת הקדיש, להוסיף, בחייכון וביומכון ובחיי דמרנא ורבנא רבי משה בן מימון), והרמב"ם לא הזכיר בחיבורו כלל מצות הדלקת נר של יום טוב, אם כן משמע מכך שאין מצוה בזה לדעת הרמב"ם. אולם לפי מה שנתבאר, שהשוה רבינו הרמב"ם מצות כבוד ועונג שבת, למצות עונג וכבוד יום טוב, ומכיון שברור כי מצות הדלקת נר שבת היא מפני עונג שבת וכבוד שבת, שלא ישבו בחושך, אם כן הוא הדין לענין הדלקת נרות יום טוב, שיש בזה מצוה גמורה מתקנת רבותינו ויש לברך עליה כדרך כל המצות.

והטעם שלא הזכיר רבינו הרמב"ם בחבורו מצות הדלקת נר של יום טוב, הוא מפני שאין דרכו של הרמב"ם להביא דין שלא נזכר בפירוש בש"ס, רק דרכו לכתבו בדרך רמז. כמו שמצאנו בהרבה מקומות, (וכגון בהלכות טרפות, שלא נזכר בדברי הרמב"ם שאם ניטל הלב מן הבהמה היא נבלה, מפני שלא נתפרש דבר זה בגמרא, כמו שכתב הגאון הכרתי ופלתי, ועוד). וכלל זה בדברי הרמב"ם, כתבוהו גדולי בעלי הכללים ועוד רבים מן הפוסקים.

על כן אין ספק שבני תימן, בפרט אחר שזכו לעלות לארץ ישראל, עליהם לנהוג ככל הדעות, לברך על הדלקת נרות יום טוב, כשם שהם מברכים על הדלקת נר של שבת, ואין בזה חשש ברכה לבטלה, ולא משום אל תיטוש תורת אמך. וכן פסקו רוב גדולי רבני תימן, ומהם הגאון רבי יוסף צובירי זצ"ל, ועוד.

ואמנם לאחרונה נדפס בענין זה קונטריס שלם, להוכיח כאילו בראיות מכריחות שאל להם לבני תימן לברך על הדלקת הנר ביום טוב, (והתפרסם דבר הקונטריס בכלי התקשורת כאילו יש כאן ענינים קטנוניים של מחלוקות בין עדות, ולא האמת נר לרגלינו חס ושלום, ויצא מהדבר חילול ה' גדול). אולם כל מעיין ישר יראה שאין דבריו מוכרחים, ובפרט במה שזלזל בדבריו בכמה מקומות בגדולי הדור הספרדים והתימנים, וכאילו אך מפיו תצא תורה, שמן המעט יש ללמוד על הכלל, שאין להשגיח כלל בדבריו אלו כנגד דעת גדולי הפוסקים אשר מהן אנו שותים, וה' הטוב יכפר. ; ולמסקנה : מצות הדלקת נר של יום טוב שוה למצות הדלקת הנר של שבת, וכן לענין הברכה, הנכון הוא לנהוג לברך על הדלקת נר של יום טוב. וגם בני עדה שלא נהגו בחוץ לארץ לברך על הדלקת נר של יום טוב, כעת כשזכו לעלות לארץ ישראל, עליהם לנהוג לברך על הדלקת הנר של יום טוב. ועליהם תבא ברכת טוב.

לקריאת השיעור באתר

אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם שם לבו כבשר

Wed, 06 May 2009 00:00:00 +0200

איתא בפרקי אבות (פ"ב מי"ח), רבי שמעון אומר, הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה, וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא.

רבותינו במסכת ברכות (כט:) ביארו מה שאמר התנא, "אל תעש תפילת קבע", רבי אושעיא אומר, כל שתפלתו דומה עליו כמשאוי, (שחוק קבוע הוא לו להתפלל, וצריך הוא בעל כרחו לצאת ידי חובתו). ורבנן אמרו, כל שאינו אומרה בלשון תחנונים. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ד מהלכות תפילה הט"ז). ובגמרא במסכת סוטה (ה.) אמרו, אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן שם לבו כבשר (שהוא רך, ולא כאבן שהיא קשה), כלומר שיתפלל בהכנעה.

ובברכות (דף כח:) אמר להם רבי אלעזר לתלמידיו, כשאתם מתפללים, דעו לפני מי אתם עומדים. וכמו שאמרו בסנהדרין (כב.), המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד. וכן אמרו בברכות (לא.) על מה שנאמר "וחנה היא היא מדברת על לבה", מכאן שהמתפלל צריך שיכיון את לבו. וכן פסק הרמב"ם, שכוונת הלב שהיא מעכבת בתפילה (שללא כוונה זו לא יצא ידי חובת תפילה) היא הכוונה שיפנה לבו מכל המחשבות ויחשוב כאילו הוא עומד לפני השכינה.

והנה ביארנו כבר בהלכה יומית (בהלכה שעסקה בענין בקשת צרכיו בתפילה), שמותר לאדם המתפלל לבקש את צרכיו האישיים בתפילה, בברכת שמע קולינו, וכפי שביארנו כבר. ואת דברינו סיימנו בכך, שמן הראוי שכאשר מבקש אדם את צרכיו האישיים יכוין בבקשותיו בכדי שיטב לו לעבודת הבורא, ולא רק לצורך תועלתו האישית. והנה בגמרא במסכת ברכות (סג.) אמרו, כל המשתף שם שמים בצערו כופלים לו פרנסתו, שנאמר, והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך. ופירש המהרש"א, דהיינו שיתפלל לפני ה' שיעשה למען שמו הגדול שהוא עמנו בצרה, שנאמר, עמו אנכי בצרה.

ובספר מעיינה של תורה (סוף פרשת שמות) כתב וזו לשונו, החוזה מלובלין והמגיד מקוז'ניץ היו אומרים, כשאדם מתפלל בעת צרה, יבקש בעיקר על צער השכינה, ולא על צערו, שאם מכוין רק על צערו, יש מקום לקטרג עליו, אבל אם מכוין בנוגע לצער השכינה, (או על כל פנים גם על צער השכינה) שהשכינה מצטערת בצערו של כל אדם מישראל (סנהדרין מו.) מוכרחים כל המקטרגים לסתום את פיותיהם.

והגאון רבי חיים מוואלאז'ין בספר נפש החיים כתב, שהמתפלל לא תהיה תכלית כוונתו בשאלת צרכיו לצורך עצמו בלבד, שאין זו דרך נכונה לישרים בלבותם, אלא תכלית הכוונה צריכה להיות רק לצורך גבוה. שבזמן שהאדם שרוי למטה בצער, גם העליונים בצער. ובספר ילקוט סופר כתב בשם הרמב"ם, שאם משתף בצרתו צער השכינה, עליו נאמר, עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו, שיזכה להוושע מצרתו.

ולכן המתפלל על בניו שילכו בדרך טובה, תהיה עיקר כוונתו לשם שמים, שיהיו בניו יראי ה' והולכים בדרכיו, וכן המתפלל שיהיו לו ילדים, יכוין לשם שמים, שיזכה לקיים מצוות התורה על ידם, ויגדלו בדרך ה'. וכן המתפלל על זיווג, יכוין כי עיקר בניית האדם היא על ידי נישואים, ולעבודת ה' הוא צריך להנשא. וכן על זה הדרך. ויתקבלו תפילותינו ברצון. אמן.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: כשמניח אדם תפילין בבוקר, האם צריך מן הדין להסיר את שעון היד בכדי שלא תהיה חציצה בין התפילין לי

Tue, 02 Jun 2009 00:00:00 +0200

תשובה: במשנה במסכת מגילה (כד:) מבואר, שחציצה פוסלת בתפילין, והמניח את התפילין על בגדיו לא יצא ידי חובתו. וכתב רבינו הרא"ש, כי איסור חציצה בתפילין של יד נלמד מהפסוק, שנאמר "והיה לך לאות על ידך", שלא יהיה דבר חוצץ בין התפילין לידך. והביא סימוכין ללימוד זה.

אולם יש מקום לדון אם דין זה של חציצה בתפילין נוהג בכל מקום שרצועות התפילין נמצאות שמה, או שדוקא במקום שהבית של התפילין מונח, אז יש להקפיד שלא תהיה שום חציצה בין היד לתפילין, אבל במקום הרצועות, אין דין חציצה כלל. ואמנם כתב רבינו הרשב"א בתשובה, שאין איסור חציצה נוהג בתפילין אלא במקום הקציצה, (כלומר הבית של התפילין שבו מונחות הפרשיות), אבל ברצועות אין דין חציצה נוהג. אלא שסיים, שאינו כותב כן אלא להלכה, אבל למעשה יש ללכת אחר המנהג שנזהרים שלא תהיה חציצה אף במקום הרצועות.

והרמ"א בהגהת השלחן ערוך (סימן כז) הביא דברי הרשב"א שאין דין חציצה נוהג אלא בבית של התפילין, אבל ברצועות לא שייך דין חציצה. והקשה עליו המגן אברהם שהרי מקור הלכה זו היא מהרשב"א, והרשב"א עצמו סיים שאינו כותב אלא להלכה, אבל למעשה יש להזהר שלא תהיה חציצה אף במקום הרצועות, ואם כן כיצד כותב הרמ"א דין זה להלכה. ותירץ המגן אברהם, שסובר הרמ"א, שלא כתב הרשב"א שיש להזהר, אלא בהנחת התפילין על גבי בגד ממש, אבל בחציצה מועטת, כגון שכרוכה לו איזו רצועה כל ידו, אין חשש חציצה בזה. ומרן הרב שליט"א הוסיף לתרץ, על פי מה שכתבו כמה מגדולי הפסוקים, שכל מקום שמצינו לגאון שכתב דין להלכה ולא למעשה, אין זאת אלא מפני ענותנותו, אבל באמת יש מקום להתחשב בדבריו אף למעשה. ולפי זה בודאי שיש להקל לכרוך את רצועות התפילין על גבי שעון היד.

אולם הגאון רבי שלמה זלמן מלאדי בעל התניא כתב, שאף ברצועות שייך דין חציצה, ומכל מקום כתב שאין לחוש בזה אלא דוקא בכריכה הראשונה של הרצועות, שהיא סמוכה למקום הבית של התפילין, אבל מדבריו מבואר שגם הוא מודה לעצם דברי הרמ"א, שבשאר הכריכות של הרצועה אין לחוש לחציצה מועטת. וכן כתב הגאון רבי שלמה קלוגר ועוד מן הפוסקים, ויש בזה אריכות בדברי ראיות וסברות בדבריהם. ואיך שיהיה, לענין שעון יד שהוא מונח אחר שבעת הכריכות שעל הזרוע, בודאי שמעיקר ההלכה יש להקל בזה שלא לחוש לחציצה.

והגאון רבי דוב בריש וינפלד מטשיבין, שהיה מגדולי רבני ירושלים בדור שלפנינו, כתב בספרו להחמיר בזה. וכשפגשו פנים אל פנים מרן רבינו הגדול שליט"א בימי צעירותו, העיר את תשומת לבו למה שכתב בזה בספרו יביע אומר, להקל בחציצה שעל ידי שעון היד לגבי תפילין, והגאון ז"ל אמר לו שגם הוא סובר להקל בזה, ומתחילה כתב להחמיר מפני שחשב שהשעון מונח למעלה בזרוע במקום הכריכות הראשונות, אבל באמת גם הוא מודה שלדינא יש להקל בזה כל שהשעון מונח סמוך לפרק כף היד אחר הכריכות שעל הזרוע.

ולכן להלכה, המחמיר להסיר את שעון היד מזרועו בעת הנחת התפילין תבא עליו ברכה, וכן מנהג מרן הרב שליט"א, אולם מן הדין אין צורך להסיר את שעון היד בשעת הנחת התפילין, כי לא שייך דין חציצה במקום זה.

לקריאת השיעור באתר

לפני עור לא תתן מכשול

Wed, 03 Jun 2009 00:00:00 +0200

שאלה: חנות הלבשה שמוכרים שם שמלות וחולצות לנשים, האם מותר להם למכור גם שמלות בלי שרוולים, או שמא יש בזה איסור משום ולפני עור לא תתן מכשול?

תשובה: בראשית עלינו להסביר דבר פשוט, כי האיסור לנשים לצאת ברחובה של עיר בשמלות ללא שרולים הוא חמור ביותר, וכמו שפסקו הרמב"ם ומרן השלחן ערוך (אה"ע סימן קטו סעיף ד). ובגמרא במסכת סוטה מבואר שבעוון הליכה בבגדים לא צנועים, שכינה מסתלקת מישראל, שנאמר והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך. והדבר פשוט שנשים ההולכות בבגדים כאלה, הם עוברות על מה שנאמר בתורה ולפני עור לא תתן מכשול, ונגררים מכך עוד איסורים רבים, ומוצא שפתיים אך למחסור להכביר בדברים מחומרת הענין. ונשים ההולכות בצניעות גדול שכרן, והם גורמות לשכינה שתשרה על ישראל, וראויות הן שיצא מהן זרע כשר לעבודת ה' יתברך. (ושיעור הזרוע שיש לכסות בבגד, הוא עד המרפק, ועד בכלל). ומעתה נבא לעצם השאלה, שהנה מבואר בפירוש המשניות להרמב"ם (פ"ה ממסכת שביעית), בביאור הפסוק "לפני עור לא תתן מכשול", שרוצה לומר, מי שסגרה עיניו התאוה של היצר הרע, (כלומר, מחמת מה שהוא שומע בקול היצר הרע, הוא כמו עיור, שאינו שם על לב, שעל ידי מעשיו הוא מביא על עצמו רעה גדולה), אל תעזרהו להוסיף בעורונו להרחיקו מדרך הישרה. ומבואר אם כן בדברי הרמב"ם, כי איסור לפני עיור, הוא שמי שהוא חוטא, אסור לנו לגרום לו שימשיך בחטאו עוד ועוד. ולפי זה לכאורה נראה שיש לאסור למכור בגדים שאינם על פי רוח ההלכה, שהרי על ידי קניית הבגד, נמצא שאנו מכשילים את הקונה באיסור חמור.

אולם כתב רבינו הגדול מהר"ח בנבנשתי בעל כנסת הגדולה, כי אין איסור לפני עיור, אלא כשידוע שלא יוכל החוטא לעבור את אותה העבירה, אלא אם יבא לו הסיוע שהוא מבקש, אבל אם ידוע שיוכל לעבור את אותו האיסור גם בלי עזרתינו, לא שייך בזה איסור לפני עיור. ומבואר אם כן, שכל שיכולה אותה האשה לקנות את אותם הבגדים גם במקום אחר, לא שייך כאן איסור לפני עיור כלל. והביא שכן כתב הגאון מהר"ר אהרן ששון (שחי בזמן מרן הבית יוסף) בכתב יד.

ואף שיש חולקים על דברי הכנסת הגדולה בדין זה, מפני שסוף סוף אין דרך לאותה האשה לקנות את מבוקשה, אלא אם יבא איזה אדם ויעבור הוא על איסור לפני עיור וימכור לה את מבוקשה, ונמצא אם כן שבכל מקרה לא יבא האיסור אלא על ידי מי שיהיה שיעבור על איסור לפני עיור, ואם כן לפי דיעות אלו בנידון כזה אין להקל כלל למכור בגדים לא צנועים, מכל מקום כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שבמקום שניתן לקנות את הבגדים מגוי, אז בודאי לא שייך דין לפני עיור במכירת בגדים אלו, ואין כאן איסור תורה מצד לפני עיור, אלא איסור דרבנן, מצד "מסייע ביד עוברי עבירה", שכן בסיכומו של דבר, נמצא המוכר בגדים אלו מסייע לאותה הלובשת בגדים לא צנועים להשיג את מבוקשה, ויש בזה איסור דרבנן אף אם ניתן להשיג את הבגדים בדרך אחרת.

אולם לענין הלכה, כתב מרן הרב שליט"א שיש להקל בזה מצד אחר, שהרי נשים רבות נוהגות ללבוש חולצה בלי שרוולים, כאשר מתחתיה יש חולצה אחרת עם שרוולים, ואם כן, אין הדבר ברור בכלל שיעשה איסור בדרך לבישת הבגד, שכן יש דרך ללבשו בהיתר, וכבר כתב הריטב"א, שכל שאין אנו נותנים את האיסור עצמו (כגון בשר חזיר, שהוא עצמו איסור), אלא רק דבר שיכול הביא לאיסור (כגון בגד לא צנוע), והדבר ספק אם יפגע הדבר באיסור אם לאו, אין בו משום לפני עיור לא תתן מכשול. והאריך הרב בראיות לדין זה. ואם כן, כל שכן בנדון שלנו, שכבר נתבאר שאין כאן איסור תורה של נתינת מכשול בפני עיור, אלא רק איסור דרבנן מצד מסייע ביד עוברי עבירה, ואם כן במקרה כזה שאין הדבר ברור שיעשה איסור בעצם לבישת הבגד, לא שייך כאן איסור כלל, לא מצד נתינת מכשול, ולא מצד סיוע ביד עוברי עבירה.

ועוד יש להוסיף טעם היתר בדבר, לפי מה שכתבו הרמב"ן והרשב"א והר"ן בחידושיהם למסכת גיטין, לענין מכירת בהמה למי שאינו שומר שביעית (וקרוב לודאי שיעשה מלאכות האסורות בשנת השמיטה על ידי עבודת הבהמה, כגון חרישה וזריעה וכדומה), שיש להקל למכור בהמה למי שחשוד על השביעית, מפני שיש למוכר ריוח גודל במכירת פרה, ואינו מתכוין במכירת הפרה אלא לתועלת עצמו, ובמקרה כזה לא אסרו לסייע לעוברי עבירה. ואם כן הוא הדין לענינינו, שהמוכר בגדים אלו אינו מתכוין אלא לתועלת עצמו, להרויח ממון במכירת הבגדים, ועוד שיש לתלות שלא יעשה איסור בבגדים אלו, אם כן נראה שמן הדין יש להקל במכירת בגדים אלו אף לנשים החשודות שתלכנה בחוסר צניעות.

ולסיכום , מותר למכור בגדים שאינם צנועים לנשים, כל שיש מקום לתלות שהנשים תלכנה בבגדים אלו באופן צנוע, אבל המוכר בגדי פריצות שאין דרך ללבשן אלא בפריצות (כגון שמלות מיוחדות ללא שרוולים שאינם ראויות שילבשו אותם עם חולצה מלמטה), עושה בזה איסור חמור, ועובר על איסור של לפני עיור לא תתן מכשול. וכן פסק הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר שליט"א.

לקריאת השיעור באתר

ארץ ישראל ומצות כיבוד אב ואם

Thu, 04 Jun 2009 00:00:00 +0200

שאלה: אדם הדר בארץ ישראל, והוריו גרים בחוץ לארץ, ועתה הוריו מבקשים ממנו שיצטרף אליהם לגור על ידם בחוץ לארץ, האם עליו לשמוע בקול הוריו משום מצות כיבוד אב ואם?

תשובה: רבותינו במדרש ספרי אמרו, מעשה ברבי יהודה בן בתירא ורבי מתיא בן חרש ןרבי חנינא בן אחי רבי יהושע שהיו יוצאים מארץ ישראל לחוץ לארץ, וכשהגיעו לסוף גבולה של ארץ ישראל, זקפו עינהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו את המקרא הזה, "וירשתם אותה וישבתם בה", וסמוך לאותו פסוק נאמר, "ושמרתם לעשות את כל החוקים ואת המשפטים", ללמדך, ששקולה מצות ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות, וחזרו ובאו למקומם.

והרמב"ן בספר המצוות כתב, כי מצות ישוב ארץ ישראל אף בזמן הזה היא מצות עשה מן התורה, והסכים עמו הרשב"ץ. וכן הסכמת רוב הפוסקים. ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג פסק, שאין לבן לשמוע לקול אביו כשמצוהו שלא לעלות לארץ ישראל, כיון שמצוה היא לעלות לארץ ישראל, וכבר דרשו חז"ל (ביבמות דף ה:) "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה'", כולכם חייבים בכבודי. כלומר, מדוע לאחר מצות מורא אב ואם נאמר: אני ה'? ללמדך שכולם חייבים בכבודו של ה' יתברך, ולכן בכל דבר שיש בו דבר מצוה, לא ישמע לאביו, שכבוד ה' קודם. וכך היא הסכמת הפוסקים, שאפילו בדבר שאינו אלא איסור דרבנן, ואומר לו אביו לעבור על דבר מדברי חכמים, אל ישמע לו, כי כבוד ה' קודם לכבוד אביו בכל דבר. שגם אביו מחוייב לשמוע לקול דברי חז"ל. וכן פסק מרן השלחן ערוך יורה דעה (סימן רמ).

וכן פסק בנדון קרוב לזה הגאון המבי"ט, לענין מי שנשבע לעלות לארץ ישראל, ועתה אביו דורש ממנו במפגיע להתיר את נדרו ולא לעלות ארצה, אינו רשאי להתיר את נדרו, אלא יעלה לארץ ישראל ואל ישמע בקול אביו, שכם מצוה גדולה היא לעלות לארץ ישראל אף בזמן הזה. ועוד הוסיף, כי אין לבן הזה שום איסור במה שאינו מקיים מצות כיבוד אב ואם, שהרי הוריו יכולים גם הם לעלות עמו לארץ ישראל, ושם יכבדם.

ומכלל הדברים אנו למדים שבודאי שאסור לרדת מארץ ישראל לחוץ לארץ על מנת לקיים מצות כיבוד אב ואם. אולם יש מקרה אחד שהוא יוצא מן הכלל, והוא כאשר רוצה הבן לרדת מארץ ישראל רק לביקור קצר אצל הוריו, לכבדם ולשמוח עמהם, ואינו יוצא מן הארץ אלא לפי שעה, שאז מותר לו לעשות כן, שאין זה בכלל ביטל מצות ישיבת ארץ ישראל, וכמו שכתב התשב"ץ בתשובה, שאין להתיר לצאת מארץ ישראל, אלא או על מנת ללמוד תורה או על מנת לקיים מצות כיבוד אב ואם. וכבר עמדו הפוסקים על כוונתו בזה, שהרי בודאי אין היתר לצאת לגמרי מארץ ישראל על מנת לקיים מצות כיבוד הורים, והסבירו דבריו שהכוונה בזה, כשרוצה לצאת מהארץ לזמן מה, על מנת להקביל פני הוריו, ומיד לעלות חזרה לארץ, שאז נדחית מצות יישוב הארץ לזמן קצר מפני ענין כיבוד הורים, אבל להשאר שם לצמיתות מפני רצון הוריו, אין להקל כלל ועיקר.

ולסיכום: הדר בארץ ישראל, אל לו לצאת מהארץ בכדי לדור בסמיכות להוריו, ומכל מקום לצורך ביקור קצר, מותר לצאת מארץ ישראל בכדי לקיים מצות כיבוד הורים. אולם יש להבהיר, כי לעתים שאלה זו באה באופנים שונים המצריכים שאלת חכם לכל מקרה לגופו, וכגון שהדבר יגרום לריחוק גדול בין כלל בני המשפחה, ולהתרחקות מן התורה והמצוות, וכגון שאותו הדר בארץ ישראל הוא מחזיק את כל המשפחה מבחינה רוחנית, שאז יש לצדד שעליו לרדת מהארץ לטובת ענין גדול כזה, שהרבה גופי תורה תלויים בו, וכן על זה הדרך. ושומע לעצה חכם.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר להגיש לפני אדם שאינו רגיל לברך על המזון, כיבוד, כגון עוגות ועוגיות וכדומה, או שיש בזה

Sun, 07 Jun 2009 00:00:00 +0200

תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו באופן כללי את עיקר הדין של "לפני עור לא תתן מכשול", שהכוונה בזה, שאסור לתת לפני שום אדם מכשול שיעבור על אחת ממצות התורה, כגון לתת לו מאכל איסור וכיוצא בזה.

ומעתה נבא לדון בעניננו, באדם שמחמת איזו סיבה מתארח בביתו יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, והוא מעונין להגיש לפניו דבר מאכל, וידוע לו שאותו אדם לא יברך על המאכל, האם יש לחוש גם בנדון כזה לאיסור לפני עור לא תתן מכשול או לא.

ובגמרא במסכת חולין (דף קז:) אמרו, שאסור להאכיל פת למי שאינו נוטל את ידיו לפני האוכל, מפני איסור לפני עור לא תתן מכשול. ונחלקו הפוסקים אם דין זה הוא אף במקום שספק אם יעשה איסור אם לאו, או שדוקא במקום שאין ספק שיעשה האיסור אז יש בזה משום נתינת מכשול. ומדברי מרן השלחן ערוך משמע שכל שאינו יודע בודאי שזה שהאורח יטול את ידיו, אין לתת לו פת לאכול, מפני חשש איסור לפני עור לא תתן מכשול. (אולם המגן אברהם דייק להיפך מדברי מרן, שדוקא אם ודאי יעשה המתכבד איסור, אז אסור להגיש לפניו פת). ואם כן לכאורה הוא הדין לעניננו, במי שאינו רגיל לברך על האוכל, שיהיה אסור לתת לפניו כיבוד, מפני שמסתבר שלא יברך על האוכל, ונמצא שאנו מכשילים אותו באיסור אכילה בלא ברכה, ועל כל פנים יהיה בכך איסור במקום שבודאי אינו מברך על האוכל.

עוד עלינו להוסיף, כי אין להקל ראש בנדון שאלתינו כלל וכלל, מפני שפשט הדברים מורה, שבנדון שלנו יש שאלה של איסור תורה ממש, שהרי איסור לפני עור לא תתן מכשול הוא איסור מן התורה. ואף על פי שאכילה בלא ברכה, לדעת רוב הפוסקים אין איסורה אלא מדרבנן, מכל מקום מסתבר שגם בהכשלת אדם באיסור דרבנן יש את האיסור של לפני עור לא תתן מכשול מן התורה, שהרי בנתינת מכשול כפשוטו בפני עור, כגון מי שמניח אבן להכשיל את העור שיפול בהליכתו, בודאי שיש איסור תורה, ואם כן, בהכשלה באיסור דרבנן, שמביאתו לידי עונש בידי שמים, החמור יותר ממעידה ונפילה בעולם הזה, כל שכן שנחשב הדבר למכשול מן התורה, אף אם עיקר איסור אכילה בלא ברכה אינו מן התורה. ואמנם יש הרבה מה להאריך בענין זה, ובשו"ת תורת חסד להגאון מלובלין האריך לדון בנדון זה, אם המכשיל את חבירו באיסור דרבנן עובר על איסור תורה של לפני עור, או שאינו אסור אלא מדרבנן, אבל מכל מקום עדיין יש כאן שאלה הנוגעת לאיסור תורה, ועל כן קשה מאד לסמוך על סברות בלתי מוכרחות להתיר נתינת כיבוד בפני מי שאינו מברך.

ומעשה שהיה לפני למעלה מחמישים שנה, שנשאל בנדון שלנו הגאון בעל ספר חזון איש, והשיב לשואל (הוא הרב מגיד המישרים רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון ז"ל), שלדעתו יש להתיר נתינת כיבוד בפני אורח שאינו מברך, וטעמו בזה, הואיל ואין האיסור בנתינת מכשול, אלא מחמת המכשול שיהיה בפועל לאותו שיכשל, ואם כן, הואיל ואם לא נגיש בפני האורח מאכל ומשקה בודאי הוא יפגע מכך, ועל ידי זה יכשל באיסור חמור של שנאת ישראל, שבודאי הוא חמור יותר מאיסור אכילה בלא ברכה, לפיכך יש להתיר להגיש כיבוד בפני יהודי באופן זה.

אולם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך ז"ל, בספרו שו"ת מנחת שלמה (ח"א), לא כתב להקל בזה, אלא דוקא בנדון שהאורח היה תומך תורה גדול, וגם יש חשש חילול ה', שיאמרו שהדתיים אינם מתנהגים בדרך ארץ, אבל בלא דוחק גדול כזה לא כתב להתיר.

ולמעשה , השיבנו מרן רבינו הגדול שליט"א, כי נכון להמנע מלהגיע בכלל למצבים כגון אלו, ואם אירע שהגיע אורח שאינו שומר תורה ואינו מברך, ויש חשש חילול ה' אם לא יגישו לפניו כיבוד, אז נכון מאד לבקש ממנו בדרך ארץ גדולה שיברך על מה שאוכל, ואם אי אפשר לבקשו לברך, או שקרוב לודאי שהוא יסרב, אז יש מקום בדוחק גדול להתיר להגיש לפניו כיבוד. ועל כל פנים כאמור, לדעת החזון איש יש להקל בנדון זה.

לקריאת השיעור באתר

מזוזה למרפסת

Tue, 09 Jun 2009 00:00:00 +0200

שאלה: היכן יש לקבוע מזוזה בפתח המרפסת, האם בימין הכניסה מהבית לפמרפסת או בימין הכניסה מן המרפסת לבית?

תשובה: בגמרא במסכת יומא (יא:) למדו חז"ל מן הפסוק, וכתבתם על מזוזות "ביתך", ביתך, דרך ביאתך, כלומר, יש לקבוע את המזוזה בצד שבו רגילים לבא אל הבית, וכשאדם עוקר רגליו, רגל ימין עוקר תחילה, כלומר, כשאדם מתחיל ללכת, דרכו להתחיל לצעוד ברגל ימין. מכאן שהמזוזה צריכה להיקבע בימין הפתח.

וכתב בשו"ת מהרי"ל, פתח שבין הבית לחצר (כלומר, שיש חצר סמוכה לבית, ויש פתח מן הבית לחצר), אם אין לחצר פתח פתוח לרשות הרבים (כלומר, היא סגורה, ואין לה כניסה אלא מצד הבית), אז יש לקבוע המזוזה בימין הכניסה מן הבית לחצר, ששם הוא דרך בואו לחצר. ודבריו הובאו להלכה בבית יוסף (יורה דעה סימן רפט). ולפי זה הוא הדין בנדון שלנו, שיש לקבוע את המזוזה בימין הכניסה מן הבית אלא המרפסת, הואיל ואין כניסהה למרפסת אלא דרך הבית.

אולם הגאון בעל ספר בית מאיר, חולק בזה על דברי המהרי"ל, וכתב שלעולם יש לקבוע את המזוזה בימין הכניסה מן המרפסת אלא הבית, כי לעולם הבית הוא הקובע, ויש לקבוע את המזוזה תמיד מצד ימין של הכניסה לבית, ולא בימין היציאה מהבית למרפסת. וכן פסק הגאון חזון איש, שהיעקר להלכה כדברי הגאון בית מאיר, ודלא כדברי המהרי"ל. נמצא אם כן שהדבר שנוי במחלוקת הפוסקים. ומרן הרב שליט"א הביא שכבר נחלקו במחלוקת זו התנאים בברייתא במסכת מזוזה, ומדברי הבריתא נראה שהעיקר להלכה כדברי המהרי"ל, ולא כדעת הגאון בית מאיר. אולם כתב שלהלכה אי אפשר לסמוך על הברייתא שהובאה במסכת מזוזה, מפני שיתכן שבריתות לאו לא נישנו (לא נלמדו) בבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא, וכל בריתא שלא נשנתה בבית מדרשם, אי אפשר לסמוך עלי להלכה. וכן כתב הגאון בעל שו"ת גנת ורדים, שיש הלכות המובאות במסכת סופרים ובשאר מסכתות חיצוניות, שהן סתומות וחתומות, ואין להסתמך עליהן, כי ההעתקות בהן משובשות מאד.

ולענין הלכה כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שנראה כי מעיקר הדין יש לנו טעם גדול לפטור לגמרי את המרפסות ממצות מזוזה, מפני שרוב המרפסות שלנו, בארץ ישראל, אין להן תקרה, ומבואר בגמרא במסכת מנחות (לג:) שבית שאין לו תקרה פטור ממזוזה. ועוד, שאפילו במרפסת שיש לה תקרה, מכל מקום בדרך כלל אין במרפסת ארבע אמות על ארבע אמות (שהם קרוב לשני מטר על שני מטר), וכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מהמזוזה, כמבואר במסכת סוכה (ג.). ואמנם בספר חמודי דניאל כתב שכל מה שהצריכו שיעור ארבע על ארבע אמות, זהו דוקא בבית ממש, אבל גינה ומרפסת שדרכן שאין בהן שיעור גדול כזה חייבים לקבוע בהן מזוזה גם אם אין בהם שיעור של ארבע על ארבע אמות, מכל מקום מדברי הגאון רבי עקיבא איגר ועוד מגדולי הפוסקים מוכח שלא כדבריו, ושאין חילוק בזה בין בית ממש למרפסת, שכל שאין שם ארבע על ארבע אמות, אין שם חיוב מזוזה כלל.

ואף אם יש במרפסת כדי לרבע ארבע אמות על ארבע אמות (כלומר, יש שם שש עשרה אמות מרובעות, כגון שתי אמות על שמונה אמות), מכל מקום דעת רוב הפוסקים, הרא"ש ורבינו ירוחם, שצריך שיהיה שם שיעור ארבע אמות על ארבע אמות בדוקא, ואין להסתפק בשש עשרה אמות רבועות. ולכן העיקר להלכה, שכל שאין במרפסת שיעור של ארבע על ארבע אמות, או שאין לה תקרה, היא פטורה מעיקר הדין ממצוות מזוזה. ואמנם הרוצה להחמיר לקבוע מזוזה במרפסת, תבא עליו ברכה, ועליו לקבוע המזוזה בצד ימין של פתח המרפסת כשנכנסים לתוכה מצד הבית, כדעת המהרי"ל שהיא העיקר להלכה.

ולסיכום: מרפסת שאין לה תקרה, פטורה מעיקר הדין ממצוות מזוזה. ויותר מכך, מרפסת שאין לה שיעור של ארבע על ארבע אמות (קרוב לשני מטר על שני מטר) פטורה ממצות מזוזה. והמחמיר לקבוע מזוזה במרפסת תבא עליו ברכה. ויקבענה בלא ברכה, בצד ימין של הכניסה למרפסת מן הבית. (יחוה דעת ח"ד סימן נא).

לקריאת השיעור באתר

שם החולה

Mon, 22 Jun 2009 00:00:00 +0200

שאלה: האם כשמתפללים על החולה שיהיה בריא, יש להזכיר בתפילה את שמו, או שאין להזכיר את שמו? והאם כאשר מזכירים את שמו, צריך לומר גם את שם אמו, או שיש לומר את שם אביו?

תשובה: הנה לענין השאלה האם יש להזכיר את שם החולה בכלל, כבר נאמר בתורה, כי בעת שהתפלל משה רבינו על מרים אחותו שהשם יתברך ירפא אותה מצרעתה, לא הזכיר את שמה, רק אמר, אל נא רפא נא לה. ומבואר בפוסקים, שכאשר מבקש על החולה בפניו, (כלומר שהחולה נמצא איתו בחדר), אז אין להזכיר את שמו, אבל כאשר מתפלל עליו שלא בפניו, צריך שיפרט את שמו.

ומה שאמרנו שאין צריך להזכיר את שם החולה בשעה שמתפללים עליו בפניו, אין הכוונה שמי שירצה להזכיר את שם החולה גם כן עושה טוב, מפני שבאמת טוב יותר לחולה שלא יזכירו את שמו בשעת התפילה, ולכן במקום שאפשר שלא יזכירו את שם החולה בתפילה, והיינו כמו שאמרנו, בשעה שמתפלל בפניו, יש להקפיד שלא להזכיר את שם החולה בתפילה. והטעם לזה, הביא הגאון החתם סופר בשם המקובלים, שבשעה שמזכירים את שמו של החולה, יש קצת התעוררות הדינים עליו, ולפעמים יש קצת הפסד בהזכרת שמו, מה שאין כן כאשר מתפלל בפני החולה שאינו מזכיר את שמו, שאז טוב לו. וכן כתב בספר עיון יעקב, שהואיל ולעתים השם גורם לחולה את חוליו, לכן כאשר מתפללים בפניו אין להזכיר את שמו. שהרי מחמת סיבה זו משנים את שמו של החולה, שאולי השם גורם לו את החולי. ולכן על ידי תפילה בפניו ובלא הזכרת שמו, מסוגלים יותר לעורר עליו רחמי שמים שיתרפא. ;

ולענין השאלה השניה, אם כאשר מתפללים על החולה שלא בפניו, יש להזכיר את שמו ואת שם אביו, או שיש להזכיר את שמו ושם אמו. הנה בגמרא במסכת שבת (סו:) אמרו בפירוש, שכל תפילות ולחישות יהיו בלשון פלוני בן פלונית, כלומר, שלעולם יש להזכיר את שם האם ולא את שם האב. ורבותינו הראשונים הביאו כמה טעמים לענין זה, שלעולם יש להזכיר את שם האם ולא את שם האב. ובשו"ת תורה לשמה הביא טעם לזה, לפי שכאשר מזכירים את שם האב, עלולים לעורר קטרוג יותר על החולה, שבדרך כלל על האיש יש יותר קטרוג מן השמים מאשר על האשה, שהאיש מצוי בידו עוון חמור של ביטול תורה שאינו שייך כל כך לנשים, שהם פטורות מעיקר מצות תלמוד תורה, ולכן לעולם טוב יותר להזכיר את שם האם מאשר את שם האב. גם יש להוסיף טעם בזה, שהואיל ובדרך כלל האמהות הן יותר בעלות יסורים בעולם הזה, שסובלות ביותר צער לידה והריון, וגם בגידול הבנים דרך כלל עליהן מוטל רוב העול בחינוך הילדים, ויש להן מכך צער גידול בנים, לכן עוונותיהן נמחלים על ידי היסורים שלהן יותר מן האנשים, ולכן טוב יותר להזכיר את שם אמו של האדם מאשר את שמו של אביו. ועוד מפורש טעם בזה בספר הזהר הקדוש, שלפי דבריו גם אם ידוע בפירוש שאביו של אותו החולה היה צדיק מופלג יותר מאמו, בכל זאת יש להזכיר בתפילה את שם האם ולא את שם האב.

וכתב בשו"ת תמים דעים, שכאשר מתפללים על החולה בדמעות, אין המתפללים צריכים לעזרת מלאכי השרת שיביאו תפילתם לפני ה', שהרי אמרו במסכת בבא מציעא (נט.), שערי דמעה לא ננעלו. וכן אם מתפללים בכוונה גדולה מתוך צרה, תפילתם נשמעת אף על פי שאין המלאכים מכירים לשונם. עד כאן. וה' ישמע תפילתינו ואל יבישנו משברנו. אמן.

לקריאת השיעור באתר

קטב מררי

Wed, 30 Jun 2010 00:00:00 +0200

במדרש שוחר טוב על ספר תהלים אמרו על הפסוק "מדבר באופל יהלוך", רבנן אמרי (חכמים פירשו), שד הוא (שד, כלומר מין מזיק שנברא בערב שבת בזמן בריאת העולם, והוא דמות שאינה רוחנית כמו המלאכים, אבל גם אינו גשמי ממש כמו בני האדם), רבי הונא בשם רבי יוסי אמר, קטב מררי עשוי כמין קליפין קליפין, שערות שערות, עינים עינים, ובעין אחת הוא רואה, ועינו לתוך לבו, ואינו שולט לא בצל ולא בחמה, אלא בין חמה לצל, ומתגלגל ככדור, ושולט מארבע שעות ועד תשע, "ושולט משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב", וכל מי שרואה אותו נופל על פניו ומת. ובמדרש רבה מובא, "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", בימים אלו, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מררי מצוי. ומבואר אם כן בדברי רבותינו אשר כל רז לא נעלם מהם, כי בימים אלו של בין המצרים, מצוי מזיק, ושמו קטב מררי, ויש לכך השפעה על האופן שבו עלינו להתנהג בימים אלו.

יש להזהר שלא ללכת לבד בימים אלו מתחילת שעה רביעית של היום עד סוף שעה תשיעית, שבסך הכל הם שש שעות. (ושיעור שעות אלו, היינו שמונים שלוש שעות מעלות השחר, ומאז יש להזהר בכל זה במשך שש שעות. ושעות אלו הן שעות זמניות, דהיינו בימים אלו בארץ ישראל, כל שעה זמנית היא שעה ושליש השעה. ובסך הכל שמונה שעות רגילות, בערך מהשעה שמונה ורבע בבוקר ועד השעה שתיים בצהריים).

ומבואר בדברי הערוך השלחן, שאין איסור בזה אלא בדרך שאין שם בני אדם כלל, כגון מי שהוא מטייל ביערות וכיוצא בזה, אבל בתוך העיר במקום שבני אדם מצויים שם, מותר ללכת יחידי. (ויש המחמירים אף בתוך העיר, אך לא נהגו כן).

כמו כן יש להזהר מאד בימים אלו בשעות שאמרו שקטב מררי מצוי בהן, שלא לעשות שום דבר שיש בו סכנה. ויש אריכות בענינים אלו במדרשים ובדברי הפוסקים.

והנה, הזהירו הפוסקים, שלא לגלות בפני המון העם טעמי תורה כגון אלו, ואפילו טעמי גזירות חז"ל הזהירו שלא לגלות בפני עמי הארץ, מפני שהם מתלוצצים מדברים אלו שלא ישרים בעיניהם לפי עניות דעתם. ואף על פי כן באנו והסברנו ענין מציאות קטב מררי, מפני שהוא דבר שיש בו סכנה, ונכון להזהיר מפניו. וישרים דרכי ה', חסידים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.

לקריאת השיעור באתר

רמקול

Wed, 15 Jul 2009 00:00:00 +0200

שאלה: האם ניתן לצאת ידי חובה בשמיעת ברכות, כגון בחתונה וכדומה, כאשר המברך משמיע קולו דרך רמקול, או לא?

תשובה: ביארנו כבר, בכמה הזדמנויות בעבר, את עיקר דין שומע כעונה, שהשומע ברכה או קריאת מגילה, וכן שאר דברים שצריך לצאת ידי חובה באמירתם, מפי אדם אחר, ואותו אדם מכוין להוציא את השומעים ידי חובת הברכה, וגם השומע מכוין לצאת ידי חובה בשמיעתו, יוצאים בזה ידי חובת הברכה, מדין "שומע כעונה", שהשומע, הוא כמו מי שאמר בעצמו את הברכה.

ומעתה עלינו לדון האם יוצאים ידי חובת הברכה, כאשר המברך משמיע קולו דרך רמקול, או שלא יוצאים ידי חובה אלא כאשר נשמע קולו של המברך באופן טבעי בלבד. והשאלה נפוצה הרבה בחתונות, שהרב המסדר קידושין מברך את ברכות החופה, ומכיון שהאולם גדול, הוא מעוניין להשמיע קולו דרך רמקול.

והנה, לענין שמיעה דרך מכשיר רדיו בשידור חי, הדבר ברור ומוסכם שלא יוצאים ידי חובה בשמיעה כזו, שהרי הקול הנשמע דרך הרדיו, אינו קולו של המברך כלל, אלא הוא מעין "צילום הקול" של המברך, וממילא בודאי שלא יוצאים בזה ידי חובה.

אבל לענין רמקול, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאם גם בלעדי הרמקול היה נשמע קולו של המברך, ממילא יוצאים ידי חובת הברכה בשמיעת הברכה מפי המברך, שהרמקול לא יגרום לקלקל את הקול שלא יצאו ידי חובה ממנו, שהרי גם בלעדיו נשמע קולו של המברך, ובשמיעת הקול הטבעי הזה, יוצאים ידי חובה.

אולם יש מחמירים בזה, ומקשים על מרן הרב שליט"א, שהרי מחמת הקול הגדול הנשמע דרך הרמקול, לא נשמע כלל הקול הטבעי היוצא מפי המברך, שהרי אילו היה נשמע דרך הרמקול קול אחר, כגון צלילי מוזיקה, באותה העוצמה שנשמע קול הברכה דרך הרמקול, הרי לא היה ניכר קולו של המברך כלל בתוך כל הרעש הגדול, וממילא איך אפשר לומר שיוצאים ידי חובה בקול הטבעי שאינו נשמע בכלל, ולא נשמע כאן אלא הקול היוצא מהרמקול בלבד.

אולם מרן הרב שליט"א, סובר שאין בכך לפסול את הקול הטבעי היוצא מפי המברך, שכן לאמיתו של דבר, גם כאשר נשמע קול רעש אחר כגון צלילי מוזיקה באותה העוצמה, הגם שאין אנו "מבחינים" בקולו של המברך, עדיין אנו "שומעים" אותו, אלא שמחמת הרעש הגדול אין אנו יכולים להבחין באותו הקול, ולכן לא שייך לצאת ידי חובה כאשר אדם מברך, ואין אנו מבחינים כלל בקולו. אבל באופן שהמברך מברך דרך רמקול, וקול הברכה הוא הנשמע על ידי הרמקול, הרי לא חסר כאן דבר, שכן אנו גם "שומעים" את קולו של המברך, וגם "מבחינים" בו מחמת שהרמקול מגביה את הקול ודברי הברכה נשמעים היטב.

ולכן למעשה יש להקל להשמיע את ברכות החופה ושאר ברכות שיוצאים בהן ידי חובה, על ידי רמקול, וכן הדין לענין קריאת המגילה ושאר ענינים, שמכיון שקולו הטבעי של המברך היה נשמע גם בלא הרמקול, וגם מבחינים בו, שהרי על ידי הרמקול נשמע הקול באופן ברור, ממילא יש לומר שיוצאים ידי חובה בברכה כזו.

אולם יש מחמירים בזה. וכן דעת הגאון רבי חיים פנחס שיינברג שליט"א, שהוא מגדולי הפוסקים בדורינו, והוא מקפיד מאד שלא לברך את ברכות החופה על ידי רמקול, אלא בקולו הטבעי בלבד. ומאחר שהזכרנו את דעתו, נזכיר מעשה נפלא ממדת דרך ארץ שנהג בה הגאון הנזכר, שפעם אחת התכבד הרב לברך ברכות החופה בנוכחותו של מרן הרב שליט"א, והגאון הרב שיינברג היה רועד פשוטו כמשמעו, מרוב יראת שמים שהיתה בו, שאיך יוכל לברך את ברכות החופה דרך רמקול, כאשר לדעתו באופן כזה תהינה הברכות ברכות לבטלה.

כאשר הבחינו בכך מקורביו, אמרו לו, הנה אנו נסיר את הרמקול מהמקום, וכבודו יוכל לברך את ברכות החופה כדרכו תמיד, ללא רמקול. אולם הרב סירב בתקיפות לסידור זה, וטעמו ונימוקו עמו, שמכיון שגדול הדור מרן שליט"א הוא נוכח במקום, הלא תהיה זו חוצפה גדולה להחמיר בפניו בדבר שהוא סובר שהוא מותר. ולכן עם כל החששות שהיו לו, בירך הרב שיינברג את ברכות החופה על ידי רמקול, וסמך על דעתו של הרב שאין בזה חשש איסור כלל. ישמע החכם ויוסיף לקח.

לקריאת השיעור באתר

והארץ לא תמכר לצמיתות

Sun, 09 Aug 2009 00:00:00 +0200

שאלה: מהי עמדת ההלכה לגבי הרפורמה המתוכננת במנהל מקרקעי ישראל, האם יש חשש איסור ברפורמה זו, או שאין כאן אלא שאלה פוליטית מדינית בלבד?

תשובה: בראשית דבר עלינו להבהיר במה דברים אמורים, כי הנה לפי הנמסר בידינו, מתכננים גורמים פוליטיים במדינת ישראל לערוך שינוי מהותי בסדרי העברת הבעלות על מקרקעין לדיור במדינת ישראל, כי אם עד כה היה כל אזרח הרוכש אדמת מדינה לצורך בנייה וכדומה, חוכר ממדינת ישראל את הקרקע למשך כחמישים שנה, ולאחר חלוף הזמן הזה, היה חוזר וחוכר מן המדינה את הקרקע בשנית. הלא מעתה יוכל לרכוש אדמות מדינה כפי חפצו לצמיתות בבעלות גמורה וחלוטה לעולם. ועתה אין אנו באים אלא לעורר על הצדדים הנתונים לשיקול דעתם של גדולי הפוסקים, אם לקרב ואם לרחק. וכפי הנשמע כבר אמרו בזה הגדולים את דברם.

ולעצם הדיון, הנה העירו על זה ממה שנאמר בתורה "והארץ לא תמכר לצמיתות", ופירש רש"י, ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל. וכעין זה פירש הרמב"ן, שהכתוב בא לתת אזהרה למוכר שלא ימכור לצמיתות. וכ"כ עוד הרמב"ן בחידושיו למכות (ג.). וכ"כ המאירי בחדושיו שם. וע"ע בהשגות הרמב"ן לספר המצות (ל"ת רכז). והרמב"ם (בפי"א מהלכות שמיטה ויובל) כתב, שמכאן שמענו לאו ללוקח ולמוכר לצמיתות קרקע בארת ישראל. ומבואר אם כן שבמכירת קרקע לעולם, יש איסור לאו משום "והארץ לא תמכר לצמיתות". וכן העיר בזה הרב שלמה אבינר שליט"א, וכתב שמחמת כן אין לתת היתר לחקיקה המדוברת. אולם הדבר תמוה מאד, שהרי ידוע הדבר שמצות יובל אינה נוהגת בזמן הזה, וכל המצוות השייכות למצות היובל אינן נוהגות בזמן הזה, כמו שכתב הרמב"ם (בפ"י מהלכות שמיטה ויובל), כי כל המצות השייכות למצות היובל, דין שדה חרמים ודין שדה אחוזה וכו', אינן נוהגות בזה"ז, מלבד מצות השביעית בארץ ומצות שמיטת כספים דרבנן. ואיסור מכירת הקרקע לצמיתות בכלל דין היובל הוא, וכמו שפירש רש"י בב"מ (עט.) שטעם מצות היובל היא למען לא תמכר הקרקע לצמיתות. וע"ע בפירוש האברבנאל על הפסוק שם, ובחדושי החת"ס למסכת גיטין (מח.). ועל כן ברור שהוא הדין לענין איסור מכירת הקרקע לצמיתות, שמכיון שאין היובל נוהג בזמן הזה אפילו מדרבנן, כמבואר בגמרא גיטין (לז.), אם כן לא שייך שוב האיסור שלא למכור קרקע לצמיתות. וכן כתב בפירוש רבינו הרמב"ם בריש פי"א מהלכות שמיטה ויובל, שדוקא א"י המתחלקת לשבטים לא תמכר לצמיתות, ומבואר יוצא מדבריו שבזה"ז לא שייך כלל דין זה של והארץ לא תמכר לצמיתות. ועיין במה שכ' בזה הגר"ח מבריסק הל' תרומות (פ"א ה"י), ובנו הגרי"ז בחדושיו על התורה (סימן קיח). ע"ש. גם הגאון חזון איש (בהלכות עכו"ם סי' סד) כתב, דאף שאפשר היה לומר שיש איסור מכירת הארץ לצמיתות אף בזה"ז, שהרי סוף סוף לכשיבאו ישראל לאדמתם יוכל כל אדם לחזור לנחלתו ואחוזתו אליו תשוב, מכל מקום מהגמרא בגיטין (מח.) מוכח שלא שייך איסור זה בזמן שאין היובל נוהג, ובעל כרחינו לומר דלעתיד לבא תתחלק ארץ ישראל מחדש ותתבטל חלוקה ראשונה, שהרי קודם חזרת הנבואה אין אנו בקיאים ביחוסי השבטים. זאת ועוד, שלדעת כמה פוסקים, אין האיסור במכירת הקרקע לצמיתות, אלא אם לא יחזירנה לו ביובל, וכמו שפירש רבינו בחיי בפירוש המקרא, אבל אם סוף דבר שיחזירנה לו, או במקום שאין היובל נוהג, כגון בזמן הזה, אין איסור כלל במכירה לצמיתות, שהרי אינו חייב לומר לו בשעת המכירה, לזמן אני מוכר לך. אלא כל מכירה שהיא בסתם ממילא חוזרת ביובל במקום שהיובל נוהג. ואם כן פשוט שבמקום שאין היובל נוהג לא שייך איסור זה כלל וכלל. וזה ברור.

עוד העיר הרב הנזכר, שהרי רצון ה' הוא שלא תמכר קרקע לצמיתות, כי הקרקע שייכת לה' יתברך לבדו ולא לשום בן תמותה. והאריך בדברים כגון אלו. והנה גם אם נאמר שהיה נכון הדבר לענין הלכה אף בזמן הזה, מכל מקום הדבר ברור שהחזקת הקרקעות על ידי המדינה אינה נחשבת "בידי ה'", ואילו היו חוזרות הקרקעות לבעליהן ביובל לא היו חוזרות למדינה, אלא לבעלים הראשונים שהם השבטים הנוחלים את הארץ, שגם הם אינם אלהות אלא בני תמותה ככל האדם. וגם כל הקרקעות שקנתה קרן קיימת לישראל לא נקנו אלא לצמיתות, וגם במקרים בהם נקנו הקרקעות מיהודים לקחה אותם קרן קיימת לצמיתות. ואם כן תמוה מה שנתעורר עתה על החוק החדש, שאינו משנה בעצם במאומה מבחינה מעשית את מעמד הקרקעות בארץ ישראל.

אלא שיש מקום לערער על ההיתר הנזכר, לפי שאחר שתתאפשר מכירת הקרקעות לצמיתות, יוכלו לבא גוים רבים, ויבקשו להם חלק בנחלת ה', לקבוע מושבם בדרך קבע בארץ ישראל, ויש בזה איסור משום לא תחנם, כמבואר במסכת עבודה זרה (יט:) שאסור לתת לגויים נחלה בארץ ישראל. וכבר נודע פסקם של גאוני ירושלים, מהר"ר מיוחס מכ"ר שמואל בעל ספר מזבח אדמה, והגאונים מוהרש"א ומוהרמ"ם, ועוד כמה וכמה גדולים, שהורו שאין איסור במכירת הקרקעות אלא לעובדי עבודה זרה בלבד, מה שאין כן בישמעאלים שאינן עובדים עבודה זרה (כמו שכתב הרמב"ם בפי"א מהלכות מאכלות אסורות), שלגביהם לא שייך איסור לא תחנם. וכן מבואר בספר כפתור ופרח. ועוד. (והאריך בזה בספר יביע אומר ח"י בקונטרס השמיטה). ואם כן לענין מכירה לישמעאלים העיקר לדינא שיש להקל בזה.

אולם אין להסתיר שיש חולקים בדבר, הלא הם הגאון חזון איש שביעית (סימן כד) והגאון הנצי"ב בשו"ת משיב דבר. ועוד. שהם סבורים שאף במכירה לישמעאלי יש איסור לא תחנם. ועוד שעדיין יתכן שיבאו גוים שהם עובדי עבודה זרה ויבקשו להם קרקעות בארץ ישראל, ויוכלו לקנותם לצמיתות. אלא שלכאורה אין המקום להעיר בזה לגבי החוק החדש דוקא, שהרי אין חדש תחת השמש וגם עד עתה יכולים היו הגויים לקנות להם קרקע בארץ ישראל, ואין פוצה פה ומצפצף, ועל פי החוק במדינת ישראל הלא אסור להפלות אדם על רקע גזעי שלא למכור לו חבל ארץ, ואם כן מה נשתנה שכעת נתעוררו לצעוק חמס על איסור לא תחנם, בו בזמן שעד כעת היה המצב עגום באותה המידה.

ואמנם יש להעיר על זה, שהרי עד עתה לא היתה המכירה לגויים בארץ ישראל, אלא מכירה לזמן, דהיינו לחמשים שנה, אבל מעתה תהיה המכירה לעולם, ויש בזה איסור לא תחנם ביתר שאת. ואם כן, אם עד היום נהגו למכור קרקעות לגויים עובדי עבודה זרה בחכירה לחמישים שנה, שאין האיסור בזה ברור כל כך, שהרי אינה מכירה אלא לזמן, וכמו שצידדו האחרונים (עי' בשו"ת משפט כהן סימן סג), הרי מעתה יבאו למכור להם קרקעות לעולם, ויש בזה איסור לא תחנם, ולמה לנו לזנוח דרך ההיתר במכירת הקרקעות, ולהביא עצמינו למכירה אסורה על פי דין התורה. ובפרט שהדבר ידוע, שתיכף אחר החלת הרפורמה, יועברו קרקעות רבות לאין מספר לרשות החוכרים לצמיתות, ואם כן בעצם קבלת הרפורמה יש איסור של לא תחנם.

אלא שבאמת מסתבר שמכיון שאין בכחה של המדינה לחזור ולהפקיע את הקרקעות אחר חמשים שנה, כי כזאת לא נשמע ולא יאומן כי יסופר שכך יהיה, אין ממש בהארכת המכירה לעולם, ואין בזה משום לא תחנם כלל, שהרי לא מתוספת בזה שום חניה לגויים בארץ ישראל. ועוד שיש לצרף לזה סברת הגאון רא"י קוק זצ"ל בספר שבת הארץ, שבכל מקום שיש כבר לנכרי קרקע בארץ ישראל, שוב לא שייך לגביו איסור לא תחנם במכירת קרקע נוספת, ואם כן יש לומר שהוא הדין לענין תוספת מכירה "באיכות" מצד מה שהמכירה תקבל משנה תוקף במכירה לצמיתות בבעלות גמורה, שמכיון שבלאו הכי אלו הגוים יש להם חניה בארץ ישראל, מה יתן ומה יוסיף בחנייה שיש להם, במה שנמכור להם את הקרקע לעולם. על כן מסתבר שבאמת אין לחוש לכל זה לאסור על החוק החדש של השינוי במעמד הקרקעות בארץ ישראל, אם כי הדבר צריך בודאי ישוב גדול מאד, ואין להקל ראש בשינוי כבד משקל שכזה במעמד הקרקעות בארץ ישראל, ורק לאחר שיהיה ברור הדבר שטובת הישוב היהודי בארץ ישראל הוא בשינוי הנוהג שהיה עד היום, יש מקום להקל בחקיקה זו, שאם לא כן יש בזה גם חשש איסור מצד הפקעת זכויות של בני ישראל בקרקעות ארץ ישראל. ואכמ"ל.

ומכל מקום באם אפשר הדבר, היה מן הראוי שינהיגו תקנה שלא יוכל ישראל למכור הקרקע לנכרי לצמיתות אלא לחמישים שנה. וכבר היתה כזאת מעולם. ומראשית ימי הציונות נהגו ראשיה לרכוש קרקעות בצורה מוצהרת ליהודים בלבד, וכל מאמציהם של נדיבי העם שעמדו וסייעו לישוב בארץ ישראל, היו על מנת להביא לכך שבני ישראל יחזיקו בקרקעות הארץ. ישמע החכם ויוסיף לקח.

לקריאת השיעור באתר

רוח רעה

Tue, 17 Nov 2009 00:00:00 +0200

שאלה: האם יש אמת במה שיש מקפידים שלא לאכול מאכל ששהה מתחת למטה, והאם הוא הדין לגבי מאכלים שהיו עטופים בעטיפה, וכן האם יש להזהר בזה גם במאכלים ששהו תחת עריסה או עגלה של תינוק?

תשובה: בגמרא במסכת פסחים (קיב.) אמרו, אוכלים ומשקין שתחת המטה, אפילו מחופין בכלי ברזל, רוח רעה שורה עליהם. כלומר, מאכלים או משקאות ששהו תחת המטה, אפילו אם הם נמצאים בתוך כלי מברזל, רוח רעה שורה עליהם, ואסור לאכול אותם. ואף שרבינו הרמב"ם כתב שאין טעם האיסור בזה מחמת רוח רעה, אלא מטעם אחר, וכתב עוד שבכלל בזמנינו לא מצויה רוח רעה, מכל מקום דעת רוב הפוסקים שטעם האיסור בזה ההוא משום רוח רעה. וכן קבלנו להלכה, שטעם האיסור בזה הוא מחמת סכנה היכולה לבא מחמת אכילת מאכלים כאלה ששורה עליהם רוח רעה. (ואף שבעינינו אין אנו רואים שאנשים ניזוקים מכך, מכל מקום אפשר שהנזק הבא להם ניכר רק לאחר זמן, או שהוא נזק רוחני נפשי).

והנה בגמרא לא נזכר כלל, האם טעם האיסור בזה שייך דוקא כאשר ישנו על המטה, או אפילו כאשר לא ישנו עליה. ואמנם כתב הגאון תורת חיים, שהטעם ששורה רוח רעה על המאכלים, הוא מפני שישנו על המטה, ומכיון ששינה היא אחד מששים מהמיתה (כלומר אחוז אחד מתוך ששים ממוות ממש), לכן שורה תחת האדם הישן רוח רעה, ואם היו שם מאכלים, שרתה גם עליהם רוח רעה. ולפי זה נראה שיש לאסור בזה דוקא כאשר ישנו על המטה.

והנה אף שיש להחמיר בזה לכתחילה, שלא לשים כלל מאכלים תחת המטה, מכל מקום בדיעבד, כאשר הונחו כבר מאכלים על המטה ולא ישנו עליה, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שיש להקל להשתמש במאכלים אלו. ובפרט אם היו המאכלים חיים, כלומר שאינם מבושלים, שאז יש להקל בזה יותר, ונכון להחמיר לשטוף את המאכלים שלוש פעמים במים, שיש אומרים שרחיצה זו מועילה לטהרם מן הרוח רעה השורה עליהם.

אבל במקום שישנו על המטה כאשר היו מונחים תחתיה מאכלים, העלה מרן הרב שליט"א שיש להחמיר בזה אף בדיעבד, שכן פסקו גדולי עולם, ובהם, הגאון מרן הרב חיד"א, וכן דעת הגר"א מוילנא. אם לא שמדובר בהפסד מרובה, שאז יש מקום להקל בזה שלא לזרוק את המאכלים, בהצטרף שיטות הפוסקים הסוברים שלא אמרו להחמיר בזה אלא לכתחילה. וכתב מרן הרב שליט"א, שכן ראה להגאון רבי שמשון אהרן פולנסקי זצ"ל, שהיה מורה להקל בזה במקום הפסד מרובה.

ולענין אוכלים ששהו תחת מיטת תינוק. הנה הדבר מצוי מאד שהאמהות מניחות מאכלים תחת עגלות הילדים, ובודאי שלכתחילה יש להחמיר שלא לעשות כן. אבל בדיעבד, שהונחו כבר מאכלים תחת מיטת תינוק, העיקר להלכה שיש להתיר את המאכלים באכילה, שכן רוח רעה אינה שייכת כל כך בקטנים, ולכן אפילו אם ישן התינוק על המיטה בשעה שהיו המאכלים תחתיה, יש להתירם באכילה. ואם היו מונחים שם מאכלים חיים, כגון פירות או ירקות, נכון להחמיר לשוטפם במים שלוש פעמים, וכאמור לעיל.

ולסיכום: אין להניח מאכלים או משקאות תחת המיטה כלל וכלל. ואם לא ישנו על המיטה בשעה שהיו המאכלים תחתיה, יש להתירם באכילה בדיעבד. אבל אם ישנו על המיטה, יש לאסור את המאכלים אפילו בדיעבד, שיש בזה חשש סכנה. ומכל מקום אם יש הפסד גדול בדבר, יש להתיר את המאכלים אף במקרה שישנו על המיטה. ואם היו המאכלים חיים, כגון פירות או ירקות שאפשר לשטוף אותם במים, נכון לשוטפם שלוש פעמים במים לטהרם מהרוח השורה עליהם. ואם היו המאכלים תחת מיטה של ילד קטן, אף שלכתחילה אין להניחם שם, מכל מקום בדיעבד יש להתירם באכילה או שתיה.

לקריאת השיעור באתר

טימטום הלב

Wed, 18 Nov 2009 00:00:00 +0200

שאלה: האם יש להזהר בכשרות המאכלים גם כלפי ילדים קטנים?

תשובה: הנה בדבר שהוא אסור מן התורה, כגון מאכל בשר בחלב, או מאכל טמא, כגון חלב של בהמה טמאה, בודאי שאסור לתת ממנו לילדים קטנים, ואפילו לתינוק בעריסה אסור לתת ממאכלים אלו, ואיסור זה הוא מן התורה, שלא להאכיל קטן נבלות או שאר איסורים. והשאלה הנשאלת היא רק כלפי מאכלים שאין בהם איסור ממש מן התורה, אלא חשש איסור, כגון חלב שלא ידוע מאין הוא הגיע, שאז יש מקום לומר שמכיון שרוב החלב הוא מבהמות כשרות, ורק מדרבנן צריך שידעו בודאות שהחלב בא מבהמה טהורה, אם כן מותר יהיה לתת ממנו לילד קטן במקום צורך. וכן איזה מיני מתיקה מתוצרת שאינה תחת השגחה מעולה, שאף שיש מקום להקל באכילתה, מכל מקום נזהרים הגדולים שלא לאכול מאכל זה מפני חשש איסור. והשאלה היא האם יש מקום להחמיר בזה אף לקטנים.

והנה בתורתינו הקדושה נאמר "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם", ולכאורה צריך היה להיות כתוב "ונטמאתם בם", ומפני מה נכתב "ונטמתם בם"? אלא להודיענו כי על ידי אכילת מאכלות אסורות נעשה מטומטם לבו של האדם, ואין רוח קדושה שורה בו. (יומא לט.). וכן אמרו עוד בגמרא במסכת יומא (פ.) אדם מטמא עצמו מעט (על ידי מאכלות אסורות) מטמאין אותו הרבה. מטמא עצמו מלמטה, מטמאין אותו מלמעלה.

ובתלמוד ירושלמי מבואר שתינוק רשאי לינק חלב מאשה נכריה (גויה) ואין חוששין בזה לאיסור כלל. ומשמע מדברי הירושלמי שאין להחמיר בדבר זה כלל, והוא היתר גמור. וכן פסקו הפוסקים. ומכל מקום כתבו רבותינו הראשונים שלכתחילה אין לעשות דבר כזה, אלא רק במקרה שאי אפשר בענין אחר. וכמו שכתב הרשב"א, שישראל הם בישנים ורחמנים בטבעם, ועל ידי יניקה מעובדי כוכבים, נולד בהם טבע של אכזריות ועזות. ועוד כתב תלמידו הריטב"א, שחלב אשה גויה האוכלת בעצמה שקצים ורמשים, מוליד בתינוק טבע רע ואכזריות. ושורש הדבר הוא מדרשת רבותינו, שאכילת מאכלים אסורים מביאה לטמטום לבו של אדם, שלא תכנס בו רוח טהרה, ולא יוכל לספוג מקדושת התורה.

ומבואר בדבריהם, שאפילו בדבר שהוא מותר לגמרי מן הדין, מכל מקום מכיון שעלול הדבר לגרום לטמטום הלב, יש להזהר מזה. וכל יהודי יודע תורה חפץ לראות את בנו גדל על ברכי התורה ויראת ה', ובחוסר זהירות ממאכלות אסורות, הוא עלול לגרום לבנו או לבתו רעה גדולה, שתחת לב הבשר אשר להם, מביא בתוכם לב אבן, שלא ישמעו לקול מורים חס ושלום.

ועל כן בודאי שנכון מאד להחמיר אפילו לילדים קטנים שלא יאכלו שום מאכל שיש בו חשש איסור, ועל ידי זה תשרה בתוכם רוח טהרה כשאר בני ישראל הקדושים, וכל רואיהם יכירון כי הם זרע ברך ה'.

לקריאת השיעור באתר

האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות

Wed, 05 Aug 2009 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת (בענין הטועם מן המאכל), ביארנו את עיקר הדין של הטועם מן המאכל, שאף על פי שהוא בולע מהמאכל, מכל מקום מכיון שאין כוונתו ליהנות ממנו, אלא אך ורק לטעום בכדי לדעת אם יש צורך להוסיף בו איזה תבלין וכדומה, אינו מברך על אותה האכילה. וכפי שביארנו, דין זה אמור אף במי שהוא בולע ממה שהוא טועם, וכמו שפסק הרמב"ם. אולם הזכרנו, שמכיון שלדעת רבינו חננאל, לא נאמר דין זה אלא דוקא במי שהוא טועם מהמאכל ואינו בולע ממנו, כלומר, שהוא טועם ופולט מפיו מה שהוא טועם, לכן כתב מרן הרב שליט"א, שראוי להחמיר שכל מי שטועם איזה מאכל, יכוין בפירוש גם לשם הנאת אכילה מאותו המאכל, שאז הוא רשאי לברך לדעת כל הפוסקים.

ובגמרא במסכת בבא קמא (דף ל.), אמרו חכמים, האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דברכות. כלומר, הרוצה לקיים דבר שיש בו חסידות ולהיות חסיד, ידקדק בעניני ברכות. ולפיכך כתב מרן הרב שליט"א, שבכמה מקומות שמצאנו מחלוקות בדברי הפוסקים בעניני ברכות, אף על פי שמעיקר ההלכה אנו פוסקים כשיטה אחת, מכל מקום ראוי להחמיר שלא לבא למצב של מחלוקת בעניני ברכות. ולהלן נביא כמה דוגמאות למקרים כאלה.

ביארנו כבר, כי השיעור באכילה כדי להתחייב בברכה אחרונה, הוא שיעור כזית, שהוא שיעור של עשרים ושבעה גרם. ולכן האוכל פרי בשיעור כזית, חייב לברך אחריו ברכה אחרונה, ברכת בורא נפשות. ואם הוא פרי משבעת המינים, מברך אחריו ברכת מעין שלוש.אולם הסתפקו הפוסקים (בתוספות מסכת ברכות דף לט.) לגבי האוכל ענב שלם, או אוכל גרגר שלם של רימון, וכן האוכל פלח שלם של תפוז, האם עליו לברך ברכה אחרונה אף על פי שלא אכל כזית מאותו הפרי. מפני שגרגר שלם של רימון או ענב, יש מקום לדון שהוא נחשב "בריה", כלומר בריאה שלימה שיש בעולם, שמחמת חשיבותה, אף אם אכל פחות משיעור כזית, עליו לברך ברכה אחרונה אחר אכילתה. ולכן, מהיות טוב, נכון להמנע מהלכנס למחלוקת הפוסקים בזה, וממדת חסידות על כל אדם, להמנע מלאכול ענב שלם וכדומה, אלא אם יאכל כזית מאותו הפרי, שהרי אם לא אכל כזית, אינו מברך ברכה אחרונה, אף על פי שיש סוברים שעליו לברך ברכה זו. אולם אם אכל כזית, הרי לכל השיטות עליו לברך ברכה אחרונה. ולכן ממדת חסידות נכון להמנע מלהגיע למצב כזה הנתון בספק ברכות, אלא, או יאכל כזית מהענבים, או שלא יאכל אלא מעט מן המעט, פחות מענב שלם.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם יש מקור למנהג הדלקת נר זכרון ביום פקודת שנתם של ההורים? והאם יוצאים ידי המנהג גם בהדלקת נר

Tue, 01 Dec 2009 00:00:00 +0200

תשובה: רמז למנהג הדלקת הנר לכבוד הנפטרים נזכר במשנה במסכת ברכות (נב:) אין מברכין בורא מאורי האש במוצאי שבת על הנר של מתים. ובגמרא (נג.) פירש רש"י, כל מת שהוא אדם חשוב ומוציאים לפניו נר ביום לכבודו, אף אם הוציאוהו בליל מוצאי שבת אין מברכים עליו, לפי שנעשה לכבוד ולא להאיר. וכן נפסק בשלחן ערוך אורח חיים (סימן רחצ סעיף יב).

ובארחות חיים כתב וזו לשונו: כתב רבינו אשר, נוהגים שכל אחד מדליק נר בערב יום הכפורים לכפר על אביו ואמו, כי כבוד הוא להשם יתברך, שנאמר באורים כבדו ה'. ומנהג ישראל תורה הוא. עד כאן. וכן כתבו עוד מגדולי הפוסקים. ומכאן נהגו שגם ביום הפטירה של אביו או אמו מדליקים נרות לעילוי נשמתם, מדי שנה בשנה. וכן כתב בשו"ת מהרש"ל (סוף סימן מו), שאם שכח להדליק נר בערב שבת בבית הכנסת ביום פטירת אביו או אמו, כמו שרגילים להדליק בכל ארץ אשכנז, מותר לומר לגוי להדליק הנר בבין השמשות, (כלומר כמה דקות אחרי שקיעת החמה, כשעדיין לא יצאו הכוכבים), שמאחר שהעולם נזהרים בהדלקת הנר לכבוד אב ואם, נחשב הדבר כצורך גדול, ולכן יש להתיר.

אולם לכל הדעות אין מנהג זה מצוה ממש, אלא מנהג טוב שנהגוהו משנים קדמויות ויסודתו בהררי קודש. ומעתה נראה, שלפי מה שכתבו הפוסקים לגבי נר שבת, שאפשר לצאת ידי חובת הדלקת נרות שבת בנרות של חשמל (וכמו שביארנו בדין נרות של חשמל), כל שכן שבדבר זה שאינו אלא מנהג, אפשר לצאת ידי חובה על ידי נרות של חשמל. ובפרט במקום שנוהגים להדליק את נרות הנשמה לעלוי נשמת ההורים בבית הכנסת, שאז ריח השמן והשעווה מפריע לחלק מן המתפללים, שיש מקום גדול יותר לומר שעדיף להדליק את נרות הנשמה בנרות של חשמל. וכמו שנוהגים הלכה למעשה בהרבה בתי כנסיות ובתי מדרשות.

ועל כן העלה להלכה מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שאפשר לצאת ידי חובת מנהג הדלקת הנר לעלוי נשמת ההורים בנרות חשמל. וכן מצוה גדולה לתרום מעות לבתי מדרשות לצורך הוצאות החשמל והתאורה, שעל ידי זה יוכלו לעסוק בתורה, ובכך תגרם נחת רוח להורים הנפטרים ויהיו עליו למליצי יושר. כי נר מצוה ותורה אור.

לקריאת השיעור באתר

צלב של נוצרים

Sun, 27 Dec 2009 00:00:00 +0200

שאלה: קבלתי במתנה מחרוזת חדשה שעליה תלוי צלב של נוצרים, השרשרת והצלב עשויים כולם זהב טהור יקר מאד, האם מותר לי למכור את השרשרת ולהנות משוויה או שיש בזה איסור?

תשובה: הנה אמת נכון הדבר שכל חפצי עבודה זרה הם אסורים בהנאה, ולכם אם קיבל אדם איזה חפץ שהוא של עבודה זרה, כגון פסל שמשתחוים אליו במדינת הודו וכדומה, הכל אסור בהנאה, ואסור לאדם מישראל למוכרו ולהנות ממנו.

והנה כי כן הנצרות אף היא נחשבת לעבודה זרה, שהרי הנוצרים מאמינים באדם שהוא אלוה, ואף שמאמינים הם גם בהשם יתברך, מכל מקום הם משתפים עמו אמונה קלוקלת בישו הנוצרי, ועל כן דינם כדין עובדי עבודה זרה.

ומעתה למדנו שכל חפצי הנוצרים השייכים לפולחנם נחשבים לחפצי עבודה זרה, וכולם אסורים בהנאה, ואם אירע שיהודי קיבל במתנה איזה חפץ שהם משתמשים בו לעבודתם, הרי שאסור לו למכור את אותו החפץ ולהנות מדמי מכירתו.

אולם לענין צלב, כתב רבינו התרומת הדשן בשם הראבי"ה, שהצלב שתולים הכמרים על בגדיהם אינו אלא לזכרון, ולכן אין לדון אותו כעבודה זרה ולאוסרו בהנאה. וכן פסק הרמ"א בהגהתו על השלחן ערוך (יורה דעה סימן קמא) בזו הלשון: צורה שמשתחוים לה, דינה כדין צלם של עבודה זרה ואסורה בהנאה. אבל צורת שתי וערב (צלב) שתולין בצוואר לזכרון, אינה נקראת צלם ומותרת בהנאה. עד כאן.

ולפי זה נראה שהמדליה עליה אנו מדברים, אין דינה כדין עבודה זרה, והרי היא מותרת בהנאה.

וכן כתב רבינו הריטב"א, לגבי כלים שחרוטה עליהם צורת צלב, שאין לאסור את השימוש בכלים אלה, שהרי ידוע הדבר שהנוצרים אינם משתחוים ואינם עובדים את צורת הצלב הנחרטת על גבי כלים, כי אינם משתחוים אלא לצורת הצלב שטימא אותה הכומר, אבל בכלים אין לחוש לזה. והוסיף הריטב"א וכתב, כי מטעם זה אנו נוהגים להקל להשתמש במטבעות של כסף שחרוטה עליהם צורת צלב, לפי שהדבר ברור שצורות אלה אינם נעבדות בעבודה זרה, ומותר להנות מהם בלי חשש.

אולם בשו"ת מאורי אור כתב, שמכיון שהדבר ידוע שהנוצרים מנשקים את הצלב התלוי עליהם לעתים מזומנות, הרי דינו כדין עבודה זרה, ודוקא במקום שהדבר ברור שלא עבדוהו הנוצרים היקל הרמ"א להנות מהם.

אולם בנדון שלנו שהמדליה היא חדשה ולא השתמשו בה מעולם, נראה שאין לחוש לזה, ועל כן העיקר להלכה שיש להקל למכור את השרשרת או להתיכה, ולהנות מדמיה, כי אינה אסורה בהנאה.

וכן הורה מרן רבינו הגדול שליט"א, לגבי מדליה שחרוט על גביה צלב, והיא ניתנת כמתנה של כבוד מאת המלך לכבוד ולתפארת, שאין לחוש בה לאיסור עבודה זרה. וציין למעשה שעשה הגאון רבי יעקב מאיר, שישב על כס הראשון לציון לפני כששים שנה, כאשר קיבל מן המלך מדליית זהב בצורת צלב, היה עונדה על חזהו לכבוד ולתפארת בעת שהיה מבקר אצל הנציב העליון מטעם הבריטים. ואף הצטלם עם המדליה הזו. ואין ספק שהסתמך בזה על דברי הפוסקים הנ"ל. לכן לסיכום: צלב חדש, שנעשה בכדי לתלותו על החזה, מן הסתם אינו שייך לעבודה זרה, ומותר למוכרו ולהנות ממנו.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר להורים לברך את בניהם בנוסח ברכת כהנים, "יברך ה' וישמרך" וכו', או שיש בזה איסור, מפני

Sun, 03 Jan 2010 00:00:00 +0200

תשובה: בגמרא במסכת כתובות (דף כד:) אמרו, שכל אדם מישראל שאינו כהן, והוא נושא את כפיו ומברך את ישראל בברכת כהנים (יברכך ה' וישמרך וכו'), עובר באיסור תורה, שהרי נאמר על ברכת כהנים "כה תברכו את בני ישראל", אתם, ולא זרים. כלומר, אין רשות לברך בברכת הכהנים אלא הכהנים בלבד, אבל כל שאר ישראל שאינם כהנים, אסורים הם בברכה זו, כשם שאסורים הם בשאר עבודות הכהנים בבית המקדש.

ולפי האמור מתבאר לכאורה שיש לאסור בהחלט לברך בנוסח הברכת כהנים, כל שהמברך אינו כהן בעצמו.

אלא שבגמרא במסכת שבת (קיח:) אמר רבי יוסי, שכאשר חבירו הכהן היה מבקש ממנו לעלות יחד איתו לדוכן בשעת ברכת הכהנים, הוא לא היה מסרב, והיה עולה יחד איתו. ומבואר לכאורה שרבי יוסי היה מברך ברכת כהנים אף על פי שלא היה כהן, והנהגה זו היא בניגוד למה שלמדנו בגמרא במסכת כתובות הנ"ל.

וכבר הוקשתה קושיא זו לגדולי הפוסקים, וכתב ליישב בספר האשכול, שרבי יוסי כלל לא היה מברך ברכת כהנים, אלא היה עולה לדוכן ועומד שם בשתיקה כאשר חבירו היה מברך את ברכת הכהנים. ולפיכך אין סתירה בין שני הגמרות הנ"ל, ולעולם לכל הדעות אסור לשום אדם מישראל לברך בברכת כהנים, שאינה שייכת אלא לכהנים בלבד.

ובשו"ת כתב סופר, וכן בספר כף החיים, כתבו ליישב, שאין האיסור בברכת כהנים, אלא דוקא כאשר המברך מתכוין לקיים בברכתו את המצוה לברך את ישראל כמו שנצטוו הכהנים, אבל אם אינו מתכוין לשם מצוה, אלא כאדם המברך את חבירו, אין בזה איסור כלל.

ומדבריהם אנו למדים, שאין איסור לברך בנוסח "יברך ה' וישמרך" וכו', אלא כאשר המברך מתכוין ליטול לעצמו את מצוות ברכת כהנים שנצטוו בה רק בני אהרן, אבל כל שאין כוונתו אלא כאדם המברך את חבירו, ורק הוא תופס לעצמו לשון ברכה שנזכרה בתורה בנוסח ברכת הכהנים, אין בזה איסור כלל.

ועל כן פסק מרן רבינו הגדול שליט"א, כי העיקר להלכה שאין שום חשש איסור לברך את הבנים בנוסח ברכת כהנים. וכן נוהגים רבים מגדולי וצדיקי הדורות, שמברכים את המתברכים בנוסח ברכת הכהנים, ואינם חוששים לשום איסור בזה. אך בודאי שאסור לשום אדם מישראל לעלות לדוכן ולברך בנוסח ברכת הכהנים בשעת חזרת הש"ץ, כי ברכת הכהנים שעל הדוכן אינה שייכת אלא לכהנים מזרעו של אהרן, ולא לשאר ישראל.

ובהלכה הבאה נדבר עוד מענין זה.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: כאשר אדם מברך את בניו בליל שבת, או חכם מברך את תלמידיו, כיצד נכון יותר שיעשה, האם יניח את שתי

Mon, 04 Jan 2010 00:00:00 +0200

תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו כי יש איסור על אדם מישראל שאינו כהן לברך באותו אופן שמברכים הכהנים. כלומר, שכאשר הוא מתכוין לברך כפי שנצטוו בני אהרן, כגון בשעת נשיאת כפיים שבחזרת הש"ץ, הרי שיש בדבר איסור. וכמו שביארנו. ועתה נבא לדון לענין האופן שבו יש להניח את הידיים על ראשו של המתברך, שכן הכהנים נוהגים שהם נושאים את שתי ידיהם כנגד ראשי הקהל בשעת ברכת כהנים, ועלינו לדון איך יש לנהוג בזה בשאר ישראל המברכים את בניהם וכדומה.

והנה בספר תורה תמימה, כתב להעיר על המנהג שנהגו בעירו, שבסעודות נישואים היו נוהגים לברך איש את רעהו כאשר המברך מניח את שתי ידיו על ראשו של המתברך. וכתב להעיר, שלכאורה יש בזה איסור, שהרי אסור לאדם לישא כפיו כדרך הכהנים, וכמו שביארנו בהלכה הקודמת. וסיים, ששמע מאדם נאמן, שבשעת חופתו של הגאון רבי יחזקאל לנדא שהיה מורה צדק בוילנא, בירכו רבינו הגר"א מוילנא, ולא הניח על ראשו אלא יד אחת, וכששאלוהו מדוע הוא נוהג כן, ענה, כי לא מצאנו ברכה בשתי ידיים אלא לכהנים בבית המקדש בלבד.

ובספרו תוספת ברכה כתב לבאר את מנהגו של הגר"א, כי באמת יש איסור בהנחת שתי הידיים על ראשו של המתברך, שהרי ברכת כהנים אסורה על ישראל, ולכן הקפיד הגר"א ולא הניח אלא יד אחת על ראשו של המתברך.

אולם מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף שליט"א כתב לחלוק על דבריו, כי באמת מכיון שאין כאן נשיאת כפיים ממש, ולא כוונה לברך ברכת כהנים, אין איסור כלל אף בהנחת שתי ידיים על ראש המתברך. וכן נהגו כמה חכמים וצדיקים שאינם מדקדקים בזה, ומניחים שתי ידיים על ראשו של המתברך, ואינם חוששים בזה לאיסור. ואת מנהג הגר"א יש להסביר באופן אחר.

ולענין מעשה כמה מרבותינו המקובלים כתבו שיש להקפיד לברך דוקא בשתי ידיים. וכן כתב הגאון יעב"ץ בסידורו, שיש להקפיד לברך דוקא בשתי ידיים, ושכן היה נוהג אביו הגאון חכם צבי. והביא שיש טעם לזה בנגלה ובנסתר. ולא כדעת מי שמקפיד שלא לברך אלא ביד אחת.

והגאון רבי חיים פלאג'י בספר נפש כל חי כתב, שבספר חמדת הימים פסק שיש להקפיד לברך ביד אחת דוקא, ושתהיה זו יד ימין. (וכן מנהג מרן הרב שליט"א, שאינו מברך אלא ביד אחת, והיא יד ימין), והביא עוד את דברי הגאון יעב"ץ הנ"ל, שיש לברך בשתי ידיים דוקא. וסיים, שאין להקפיד על זה כל כך, ומהיות טוב, יברך בשתי ידיו, אך אם יברך ביד אחת די בזה, וכמנהג כמה מגדולי הדורות.

(ובדרך אגב נזכיר, כי הספר חמדת הימים הוא ספר קדוש ונורא, וכל הקורא בו מתקדש בקדושתו, ואין להאמין כלל לדברי המערערים על הספר הקדוש הזה, כאילו חס ושלום אין מקורו טהור, ובפרט כאשר לפני כמה שנים נדפס קונטרס המדבר בדברי לעג כנגד החמדת ימים ומחברו, ואין צורך להכביר במילים עד כמה רחקו דבריו מן האמת, כי מחבר החמדת ימים היה מגדולי המקובלים מתלמידי תלמידיו של רבינו האר"י ז"ל, והיה לו משא ומתן בהלכה עם גדולי הדור ההוא, תלמידי רבינו המהרימ"ט, וכל המעיין בספרו יראה נכוחה כי אין כל שחר לדברי המערערים, ומכאן ולהבא לחושבנא טבא.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: מי שהסיר את המזוזה מפתח ביתו לצורך בדיקתה לראות אם היא כשרה, האם בשעה שהוא חוזר וקובע את המזוז

Mon, 11 Jan 2010 00:00:00 +0200

תשובה: מרן השלחן ערוך (סימן ח) כתב, לגבי אדם הלובש טלית, והוא פושט את טליתו על מנת ללובשה שוב מיד לאחר מכן (כגון שהוא משאילה לכמה דקות לאדם אחר), שעליו לברך שנית בשעה שהוא חוזר ללובשה. והרמ"א כתב, ויש אומרים שכל שהיה בדעתו מתחילה לחזור ולהתעטף בטלית, אינו חוזר ומברך. והסכימו רבותינו האחרונים לדברי הרמ"א בזה, שכל שמתחילה חשב לחזור וללבוש מיד לאחר מכן את הטלית, אינו חוזר ומברך עליה שנית.

ואף על פי שאנו פוסקים בדרך כלל על פי דעת מרן הקדוש שקבלנו הוראותיו, מכל מקום כתב הרב חיד"א, שבענין כזה שדעת הרבה מהפוסקים היא שלא כדעת מרן, יש לנו לחוש לאיסור ברכה לבטלה אף נגד דעת מרן השלחן ערוך. ולכן העיקר להלכה שכל שמתחילה היה בדעתו לחזור וללבוש את הטלית, אינו חוזר לברך עליה.

ומעתה נראה לכאורה שהוא הדין לגבי מזוזה, שמכיון שבשעה שהסיר את המזוזה היה בדעתו לחזור ולקבעה, לכן לא יברך עליה בשעה שחוזר לקובעה.

אלא שיש לחלק בין הנדונים, שהרי במזוזה, זה שמסירה אינו יודע בודאות אם יחזור לקבעה בפתח ביתו, שהרי הוא מוציאה לבדיקה לראות אם היא כשרה, ואם ימצא שאינה כשרה, יצטרך לקבוע בפתח מזוזה אחרת. נמצא שאין הדבר ברור שיחזור לקבוע את המזוזה, ובמקרה כזה, גם בדין הטלית חוזר ומברך, וכגון שהוא פושט את הטלית ואינו יודע אם יחזור להתעטף בה שנית, שלכל הדעות חוזר לברך. ואם כן הוא הדין בנדון דנן, שהואיל ואינו יודע בודאות שיחזור לקבוע את המזוזה הזו, חוזר ומברך עליה "לקבוע מזוזה".

ואמנם יש מרבותינו האחרונים שעדיין כתבו שאין לברך על קביעת המזוזה בשנית, מכל מקום העיקר להלכה שהחילוק הנ"ל הוא הנכון, שמכיון שאין הדבר ברור שיחזור לקבוע את אותה המזוזה בפתח ביתו, הרי שלכל הדעות צריך לברך כשקובעה פעם שניה. וכן כתב הגאון רבי בנימין ארואץ בתשובה שנמצאת בספר אדמת קודש, והוסיף שכן ראה לחסידים ואנשי מעשה, שהיו מברכים כאשר היו קובעים מזוזה פעם שניה. וכתב שהרצה את דבריו לפני רבינו גדליה חיון, והלה הסכים לכל דבריו, והביא להם סמך. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א הוסיף עוד שכן מבואר בפירוש בדברי ספר האשכול.

ועל כן העיקר להלכה , שהמסיר מזוזה מפתח ביתו על מנת לבודקה אם היא כשרה, ולאחר מכן בכוונתו לקובעה שנית בפתח ביתו, עליו לחזור ולברך " לקבוע מזוזה " בשעת קביעתה.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: נולד לנו בשעה טובה בן, ואנו עומדים סמוך למועד ברית המילה שלו. האם ישנה עדיפות ללקיחת מוהל שהוא

Thu, 14 Jan 2010 00:00:00 +0200

תשובה: ברית המילה היא מצוה שהרבה דינים תלויים בה. ועל המוהל לדעת היטב את טיב מלאכתו, הן מההיבט ההלכתי, שהוא בקי ויודע את הדינים השייכים למצות המילה, והן מבחינה מעשית, שהוא אומן המכיר במלאכתו, ורגיל ומנוסה, ולמד אצל מוהל אחר שהוא עצמו מומחה המפורסם בשמו הטוב. וכך יש לקוות שהברית תיערך כדת וכהלכה על הצד הטוב ביותר.

והנה לאחרונה, לאחר לחץ כבד מצד כלי התקשורת, ומצדם של גורמים אחרים, אנו שומעים יותר ויותר על הורים האומרים כי בדעתם לקחת למילת בנם דוקא מוהל שהוא רופא, שהרי המילה היא פעולה רפואית, והיאך נפקיר את בנינו בידו של אדם הנראה כרב, ואינו מבין ברפואה דבר וחצי דבר? הלא בכך אנו מכניסים את בנינו לסכנה גדולה. וכבר נודע והתפרסם על כמה וכמה מקרים בהם התינוק ניזוק בצורה קשה מחמת המילה, ועל ידי רופא מוהל, ודאי לא נחוש לדבר זה, שהרי הרופא יודע איך להתנהל ולטפל בכל מצב.

והנה ראשית כל יש לדעת, כי עצם הטענה אינה נכונה. שהרי המקרים בה תינוק ניזוק מחמת המילה, הם מקרים נדירים אשר נער יספרם. ומוהלים מומחים שמלו תינוקות לאלפים ורבבות ממש, לא ראו בימי חייהם אלא מקרים נדירים מאד מאד ובודדים של מילה שלא נעשתה כראוי.

והנה מלאכת המילה, אינה חכמה כל כך, כי אם אומנות. וכשם שכל אדם בר דעת מבין שמאכלים מסורתיים, טוב להם שתכין אותם עקרת בית מנוסה זקנה ורגילה במאכלים אלה, שכך הם יצאו ערבים וטובים לחיך, ואילו השף הגדול ביותר עם כל חכמתו לא יוכל להגיע לתוצאה אליה היא מגיעה, כמו כן הדבר בברית מילה. שהמוהלים הטובים ביותר הם דוקא הותיקים, ואלו שנתברכו בידיים טובות, וברגישות המתאימה, שהם היודעים לערוך את הבריתות בזריזות רבה, ובחכמה ותבונה, ואילו לעומתם, כמה מוהלים שהם גם רופאים, אינם יודעים היטב את מלאכת המילה, והם מתייחסים אליה כאל ניתוח לכל דבר, שנערך במשך דקות ארוכות בהן התינוק זועק לשמים מרוב צערו. ובודאי אין הדבר נכון להביא לסבל שכזה לתינוק שלא לצורך.

ומלבד כל זאת, המוהלים הותיקים יודעים היטב איזה תינוק הוא מוכן למילה, ואיזה תינוק אינו מוכן עדיין למילה. וכמו כן הם עוברים הכשרה מתאימה לדעת מה לעשות במקרה חירום, כגון כאשר קיימת בעיה של קרישת דם וכיוצא בזה. נמצא שאינם יורדים במאומה מחבריהם הרופאים בענין זה.

ועוד נוסף על כל זאת, והוא הדבר שממנו יש להזהר ביותר, שרבים מאד מהמוהלים החדשים, אינם מלים את התינוק כראוי על פי ההלכה, כי הם משתמשים במילה בכלים חדשים הנקראים "מגן קלאמפ", או "מגן צר", שגורמים שהתינוק אינו מדמם כמעט בשעת המילה, ולדעת גדולי הפוסקים בזמנינו, ובראשם מרן הגאון רבי משה פיינשטין, ומרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, אסור בהחלט להשתמש בכלים אלה. ואלה המוהלים מקשים עורפם כנגד הוראת גדולי ישראל, וממשיכים למול בכלים אלה.

וכמה פעמים ראינו שמרן הרב שליט"א הוזמן לסנדקאות, וראה שהמוהל הוא מאותם המלים בעזרת מגן צר, ומרן סירב להשתתף בברית המילה, על כל המשתמע מכך, וכן נהגו עוד מגדולי הרבנים.

ואמנם אם ימצא מוהל ירא שמים שהוא גם רופא, וגם הוא ותיק במלאכה זו, לא יגרע חלקו מחמת זה שהוא רופא, ורשאים להזמינו לערוך את המילה, אך דרך כלל אין להתפעל ממה שהמוהל רופא, כי אין הצר שווה בנזק המלך, ושומע לנו ישכון בטח. ולסיכום: יש לקחת מוהל שהוא ירא שמים בלי ספק, ושידוע מפי תלמידי חכמים אמיתיים שהוא מנוסה ומתאים לעסוק במלאכה זו. ואין להתפעל מדברי הפחדה והסתה הקוראים לקחת דוקא מוהל שהוא גם רופא, כי אין בדבר צורך כלל ועיקר.

לקריאת השיעור באתר

תרומת כליות

Wed, 14 Apr 2010 00:00:00 +0200

שאלה: חולה כליות באופן רציני עד שנשקפת סכנה לחייו, האם רשאי חברו לתרום לו אחת מכליותיו בכדי להציל את חייו?

תשובה: הנה בראשית הדברים יש להסביר, כי עצם הניתוח שעובר אדם התורם כליה לחבירו, אינו מסוכן כל כך לתורם הכליה, מפני שלפי התפתחות הרפואה בשנים האחרונות, כתשעים ותשעה אחוזים מתורמי הכליות, חוזרים לאחר התרומה לבריאות איתנה.

ומעתה נבא לדון בשאלתינו, כי באמת נחלקו הפוסקים אם רשאי אדם להכניס את עצמו בספק סכנה, בכדי להציל את חבירו מודאי סכנה. וכגון אדם שרואה את חבירו טובע בשטף מים רבים, והוא יודע בחבירו שודאי יטבע במים, שהרי אינו יודע לשחות, אבל הוא, המציל, יודע לשחות היטב. אולם לפי מצב הדברים שהמים גועשים ורועשים מאד, יתכן שגם הוא (המציל) יטבע כאשר ינסה להציל את חבירו. ונחלקו הפוסקים אם רשאי להכניס את עצמו לספק סכנה, בכדי להציל את חבירו מודאי סכנה, או שמא אינו רשאי.

ולענין הלכה, הסכימו רוב הפוסקים שאין לאדם להכניס את עצמו בספק סכנה, בכדי להציל את חבירו מודאי סכנה. וכן פסק רבינו הרדב"ז. והוסיף, שהמחמיר להכניס עצמו בספק סכנה בכדי להציל את חבירו, הרי זה חסיד שוטה, שנוהג שלא כדין.

ועל פי הדברים האלה, כתבו כמה מגדולי הפוסקים בדורינו, הגאון רבי יצחק וייס זצ"ל, והגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג זצ"ל, ועוד, שאסור לאדם לתרום כליה לחבירו, מאחר ועצם הניתוח להוצאת הכליה כרוך בספק סכנה, והרי אסור לו לאדם להכניס עצמו בספק סכנה בכדי להציל את חבירו מודאי סכנה.

אולם מרן הרב שליט"א, אחר שדן בארוכה בענין זה, העיר, שלא נחלקו הפוסקים אם רשאי אדם להכניס עצמו בספק סכנה בכדי להציל את חבירו, אלא באופו שהסיכון היה ניכר באחוזים ניכרים, אבל לאור התפתחות חכמת הניתוח בשנים האחרונות, ירד הסיכון עד כדי כך שאינו מיעוט הניכר כלל, ואין לחוש לו להחשיבו בספק סכנה. ומעתה נראה שאף לדברי הגאונים שהזכרנו שאסרו את הדבר, בזמנינו העיקר להלכה שיש להקל בזה. והביא רבינו שליט"א סיוע גדול לדבריו, מדברי הרדב"ז, שכתב, שמה שכתב הרמב"ם (בפ"א מהלכות רוצח) שכל היכול להציל נפש מישראל ולא הצילו עובר על מה שנאמר בתורה "לא תעמוד על דם רעך", זהו אפילו באופן שיש "קצת סכנה" למציל, כגון שרואה את חבירו טובע בנהר, או לסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, שבכל אלה יש קצת ספק סכנה למי שבא להציל, ואף על פי כן חייב להציל. ומבואר אם כן בדברי הרדב"ז, שבספק סכנה קלוש, שאינו ספק שקול, מותר לאדם להכניס עצמו בספק סכנה, בכדי להציל את חבירו מודאי סכנה.

ועל כן להלכה , העלה מרן רבינו הגדול שליט"א, כי מותר וגם מצוה לאדם לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת אדם מישראל השרוי בסכנת מחלת כליות. וראויה מצוה זו להגן אלף המגן. ומכל מקום בודאי שלא יעשו כן אלא על ידי רופאים מומחים, ושומר מצוה לא ידע דבר רע.

והשם יתברך ישלח דברו וירפא לכל חולי עמו ישראל, כאמור, שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו.

לקריאת השיעור באתר

חללי צבא ההגנה לישראל

Wed, 25 Apr 2012 00:00:00 +0200

(היום הוא יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, והנה אנו מפרסמים דברים אלו (בתוספת נופך), שנאמרו מפי מרן שליט"א בכינוס יום הזכרון לפני כשלשים שנה, ויפים הדברים להאמר גם עתה)

אמרו בגמרא (בבא בתרא י:), הרוגי "לוד", אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. ופירוש הרוגי לוד, הם האחים פפוס ולוליינוס, במעשה שהיה, שבתו (הבת של) של המלך נמצאה הרוגה, וחשדו הגויים שמישהו מישראל הרג אותה, וגזרו גזירה על כל העם, להשמיד להרוג ולאבד, ועמדו פפוס ולוליינוס, ופדו בנפשם את ישראל, שאמרו, אנחנו הרגנוה, והמלך הרג אותם לבדם, ונשארו כל ישראל לפליטה. ועליהם אמרו רבותיו, כי אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, לרוב גודל השכר שיש להם לעולם הבא.

אין ספק שדברים אלה כוחם יפה גם לגבי חללי צה"ל הקבורים בארץ ישראל, אשר חרפו נפשם במערכות ישראל על גאולתינו ועל פדות נפשינו, מנשרים קלו מאריות גברו, תהי נשמתם צרורה בצרור החיים.

וכבר התבטא פעם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל לאחד ממקורביו, כי עד שאנשים הולכים למרחקים לקברי הצדיקים, עליהם לדעת כי גם כאן בהר הסמוך (כוונתו היתה להר הרצל, הסמוך לבית וגן) יש כמה קברים של נשמות קדושות.

עמנו למוד סבל ורווי דמעות, על נהרי נחלי דמי אחינו שנשפך כמים, לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז, ומאז חורבן בית קדשינו ותפארתינו, וגלות ישראל מעל אדמתו, נשפך דם ישראל כמים, אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד. ובת קול ממררת בבכי שלוש פעמים ביום ואומרת, "אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגלתי את בני לבין אומות העולם". תמיד היינו מטרה לשנאת הגויים, שנאת עולם לעם עולם, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, כמה מאות קהלות נרצחו באכזריות במסעי הצלב והאינקויזיציה, והאחרון הכביד, בשואה האחרונה אשר נהרגו כששה מליון יהודים ובתוכם גדולי ישראל צדיקים יסודי עולם, ועד עתה, בפרעות שעושים כנגדינו שכינינו הערבים הפלשטינאים, הפוגעים לא אחת בחיילינו. וכבר אמרו במסכת ראש השנה (כג.), אוי להם לאומות העולם שאין להם תקנה.

ואמרו חז"ל (ילקוט שמעוני פרשת מטות), שכל אותם שנרצחו ביד אומות העולם הרשעים, הקדוש ברוך הוא טובל דמם על בגד שלובש עד שנעשה צבעו רווי דם, וכשיגיע יום הדין, אל קנא ונוקם מתעטף באותו הבגד, ורואה את כל גופות הנרצחים ביד בני עוולה, והיה צדק אזור מתניו, לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים, לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל, וכמו שנאמר "ידין בגויים מלא גויות".

יום הזכרון צריך לשמש לנו לא רק כיום אבל על אבדן חללינו, שקשה סילוקם של בחורים כחורבן בית המקדש, אלא גם יום חשבון נפש, עלינו להתאמץ לחזור למסורת אבותינו, לשוב לתורה ולמעשים טובים, ולחנך את בנינו לתורה, וכמאמר הכתוב, שובו אלי ואשובה אליכם. והרי כמה וכמה מהאובדים על קדושת ה' לא נהרגו ולא נרצחו אלא בכדי שימשיך עמינו להתקיים בתורתו, וכמה וכמה נהרגו ממש על קדושת ה', שלא רצו להמיר דתם, ואם כן בודאי שבמותם ציוו לנו החיים, חיי התורה, וכמאמרו של רבינו סעדיה גאון, כי אין אומתינו אומה אלא בתורתה.

זכותם של חללי צה"ל מגיני ארץ קדשינו יחד עם כל קדושי עם ישראל תעמוד לעד להגן אלף המגן על משפחותיהם, ויעמדו בתפילה לפני כסא כבודו על כל עם ישראל לבל נוסיף לדאבה עוד, וכמו שנאמר, לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי ה' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך, ויקויים בנו מקרא שכתוב, ושמתי מקום לעמי לישראל, ונטעתיו ושכן תחתיו, ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה. וקראת ישועה חומותינו ושערנו תהלה, ותחזינה עינינו בבנין בית מקדשינו אהל בל יצען, בל יסע יתדותיו לנצח, וכל חבליו בל ינתקו, וכבר נאמר, כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה, מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל. ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ ובא לציון גואל במהרה בימינו. אמן.

לקריאת השיעור באתר

הוכח תוכיח את עמיתיך

Sun, 02 May 2010 00:00:00 +0200

אדם מישראל הרואה את חבירו חוטא באיזה דבר, חייב מן הדין להוכיחו ולהעיר לו על מעשיו. אולם צריך שיזהר לומר דבריו בצורה שיש תקוה שיתקבלו על דעתו של חבירו, שאם לא כן, הרי הוא מפסיד את עיקר התועלת שבהוכחת חבירו. שכן ציותה אותנו התורה, "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא". כלומר, שיוכיח אדם את חבירו כאשר הוא יודע בו שעובר על איזה דבר מדברי התורה.

ועיקר הטעם שציותנו התורה על מצות התוכחה, הוא בכדי שיפרוש החוטא מחטאו, ויחזור בתשובה על מעשיו. הלכך, כשרואה אדם את חבירו מזלזל באיזה ענין, וכגון שהוא פוקח עיניו בתפילת העמידה, שהוא דבר אסור, אינו צריך מיד לבא לפניו ולגעור בו בנזיפה על מעשיו. אלא זמן מה אחר כך, יגש אליו, ויאמר לו בתום לב, כי רק כעת ראה בדברי הפוסקים את חומרת הענין שאסור לאדם לפקוח עיניו בשעת התפילה, ותראה גם אתה את דבריהם. ואז, יש תקוה טובה שחבירו ילמד ממנו, ויקבל את דבריו, שכן המוכיח לא פגע בו כלל ועיקר, ורק לטובה נתכוין.

נאמר בספר משלי, "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך". ופירוש הדברים, כי מי שהוא מתלוצץ מדברי התורה, אין טעם להוכיחו כלל בשום ענין, שהרי מתוך התוכחה יצא קלקול גדול יותר, שידבר סרה במוכיח ובדבריו. מה שאין כן כאשר מוכיח אדם את חבירו שהוא חכם, הרי החכם יבין מיד כי חבירו אינו חורש עליו רעה, אלא אדרבא, את טובתו הוא דורש, ויקבל את דבריו בסבר פנים יפות.

ובלאו הכי אמרו בתנא דבי אליהו, כי במה שאמרה תורה הוכח תוכיח את "עמיתך", באה למעט התורה את מי שאינו בכלל "עמיתך". ומי הוא זה אשר אינו בכלל "עמיתך", אלה הליצנים, והכסילים והרשעים, שאין חיוב להוכיחם כלל. וכמו שנאמר גם "באזני כסיל אל תדבר". שהכסיל מרוב כסילותו הוא עיקש בדעתו, ואינו מוכן לקבל את האמת ממי שאמרה, כי אין לו פתיחות כלל לשמוע את חבירו, ואינו פוקח עיניו לראות, אולי חבירו צודק יותר בדבריו. וכמה מגדולי הפוסקים כתבו בפירוש, שאדם מישראל שהוא רשע ממש, והולך בדרך רעה במזיד בשאט נפש, אין להוכיחו כלל, שאינו בכלל "עמית" שצותה התורה להוכיחו. וכן פסק המשנה ברורה (ר"ס תר"ח), ועוד. (עיין יביע אומר ח"ב או"ח סט"ו). ומכח הדברים הנ"ל, מבואר כי אין טעם כלל לזעוק בקריאות כל שהן כלפי מחללי שבת בפרהסיא, הנוסעים במכוניתם בשבת, שהרי בקריאות "שבת! שבת!" כנגדם לא מתקיימת מצות תוכחה, אם מפני שאינם מבינים כלל את דברי הזועק, ואם מפני שחונכו בדרך לא טובה, ועל כן לא השכילו להבין את חומרת הדבר של חילול שבת. וכל שכן אם הם אנשים יודעי תורה, ואף על פי כן הם מרשיעים ונוסעים בשבת, שבודאי אין חיוב כלל להוכיחם. והרי זה כמבואר. ומכ מקום יש אופנים שיש למחות בהם, כפי שיבואר עוד בהמשך.

לקריאת השיעור באתר

מצות התוכחה בין אדם לחבירו, וכאשר מדבר אדם בשעת התפילה

Mon, 03 May 2010 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת ביארנו את עיקר הדין של מצות התוכחה, כפי שנאמר בתורה, "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". מכאן שחייב אדם להעיר לחבירו כאשר הוא רואה שחבירו אינו נוהג כהוגן באיזה דבר.

ולא רק כאשר רואה אדם את חבירו חוטא כלפי ה' צריך להוכיחו, אלא הוא הדין אם רואה אדם את חבירו נוהג כלפי אדם אחר שלא כדין, שבודאי עליו להוכיחו על פניו, שלא ימשיך במעשיו הרעים. (וכפי שהסברנו בהלכה הקודמת, זהו דוקא כאשר מחמת התוכחה תצא תועלת, ולא כאשר על ידי התוכחה תגדל המחלוקת יותר). ולא זו בלבד, אלא אפילו אם רואה אדם את חבירו שמתנהג כלפיו עצמו בצורה לא הוגנת, לא ישמור את הדברים בלבו וישנא את חבירו, אלא יגש לחבירו וידבר על לבו, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות, וזו לשונו: כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק, (כלומר, לא ישנא מחמת כן את חבירו וישתוק), כמו שנאמר ברשעים "ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון", אלא מצוה עליו להודיעו, ולומר לו, למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני?, שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך", ואם חזר ובקש ממנו למחול לו, צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי, שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים.

והנה במה שאמרנו שאסור לשנוא את חבירו בלבו, אלא צריך אדם להודיעו ולומר לו "מדוע עשית לי כך וכך?", ברור הדבר שזהו דוקא כאשר יודע שיש תקוה שחבירו יתחרט על מעשיו, ועל ידי התוכחה ירבה השלום בינהם. אבל אם חבירו אינו אדם בר דעת כל כך, ולכן הוא אינו רוצה להתחיל להכנס עמו בדברים, אין הוא חייב לבא עמו בדברי תוכחה, וממדת חסידות ימחול לו בלבו, בכדי שלא תהיה שנאה ביניהם.

ובמה שכתבנו שאין חילוק, אם העון של חבירו היה בין אדם לחבירו או בין אדם למקום (להשם יתברך), שבכל מקרה חייב אדם להעיר לחבירו ולהוכיחו. הנה יש חילוק אחד בינהם, והוא שאם רואה אדם שחבירו התנהג כלפיו בצורה לא ראויה, והוכיחו כבר על מעשיו פעמיים ושלוש, ודיבר עמו בדרכי נועם בדרך ארץ, אבל חבירו אינו מקבל את דבריו, וממשיך במעשיו הנלוזים, הרי שאין לו יותר חיוב להוכיחו על מעשיו, שאם אינו רוצה לשמוע לקול מורים, הרי שבטלה ממנו כבר מצות התוכחה. מה שאין כן אם אדם עובר על דבר שהוא בין אדם למקום, שאז חובה להוכיחו אפילו כמה פעמים, ואם רואים שהוא עומד במרדו, מכלימים אותו ברבים, ומפרסמים את מעשיו, כדי שיחדול מהם לעולם.

אולם מובן שלא תמיד מסור הדבר ביד כל אדם, כי יש מקרים שאף אם יפרסם על חבירו את מעשיו הרעים לא תצמח מכך שום תועלת, וגם ישנם פרטים רבים בהיתר פרסום דברים רעים על אדם. לכן בכל מקרה יש להתייעץ עם תלמיד חכם, שיחליט אם הגון וכדאי הדבר לפרסם את מעשיו הרעים של מאן דהוא או לא.

ואם יש אדם שהוא מדבר כל העת דברים בטלים בבית הכנסת, בשעת התפילה ובקריאת התורה, והוא מפריע בכך לשאר המתפללים, וגורם לחילול כבוד בית הכנסת, יש להעיר לו תחילה בנחת, בינו לבינו, שיפסיק לדבר בשעת התפילה, ואם בצורה כזו אין הדברים מועילים, הרי שמותר להעיר לו על מעשיו בפני הציבור (שיאמר לו: נו!, וכיוצא בזה), שוב ושוב, עד שיחדול ממעשיו הרעים.

ואם רואים הציבור שאדם אחד מעיר לחבירו פעם ופעמיים על כך שמדבר בשעת התפילה, עליהם לסייע ביד המוכיח, וגם הם יצטרפו להעיר לאותו אדם על דבריו, בכדי שלא יהיה המוכיח יחידי ויבא חבירו לשנוא אותו שמעיר לו כל הזמן, אלא פעם יעיר לו אחד המתפללים, ופעם אחרת יעיר לו מתפלל אחר, וכן על זה הדרך, עד שיחזירו את כבוד בית הכנסת לתפארתו. וכמו שכתב מרן השלחן ערוך, (אורח חיים סימן קכד) "לא ישיח שיחת חולין בשעה ששליח צבור חוזר התפלה, ואם שח הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא, וגוערים בו". עד כאן. וכתב האליה רבה בשם ספר כל בו, "אוי להם לאנשים שמדברים שיחה בטילה בשעת התפילה, כי ראינו כמה בתי כנסיות נחרבו בעוון זה". והחסיד רבי ישראל אביחצירא (בבא סאלי) היה אומר, שכמה קהילות בארצות המזרח ניצלו מצפרני הנאצים, בזכות מה שהיו נשמרים מאד מאד בכבוד בית הכנסת. והמזהיר והנזהר, ירבה שלומם כמי נהר.

לקריאת השיעור באתר

מצות התוכחה בזמנינו

Tue, 04 May 2010 00:00:00 +0200

בהלכות הקודמות ביארנו באופן כללי את מצות התוכחה, והיא, שכאשר רואה אדם את חבירו עובר על אחת מכל מצוות התורה, שבין אדם לחבירו, או שבין אדם למקום, צריך שילך אליו, ויעיר לו על מעשיו, בכדי להחזירו למוטב שלא יחטא עוד. וכפי שנתבאר. ושורש מצוה זו, הוא מן הנאמר בתורה, "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא".

כתב הרמב"ם, (הלכות דעות פרק ו), "המוכיח את חבירו תחילה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו (שיבייש אותו), שנאמר "ולא תשא עליו חטא", כך אמרו חכמים, יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? (מרוב בושה, הוא מסמיק או מחויר), תלמוד לומר "ולא תשא עליו חטא", מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים, ועון גדול הוא, כך אמרו חכמים, המלבין פני חבירו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא, לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים, בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש (מתבייש) ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו". עד כאן דבריו. (וכבר ביארנו בהלכה הקודמת, שיש מקרים שיש לבייש אדם בכדי שיחדל ממעשיו, וכפי שנתבאר).

וכתב הגאון רבי זלמן (בעל התניא): ורבים, אפילו הם מזידין (אפילו אם עושים מעשים רעים בכוונה), אין להוכיחם יותר מפעם אחת, אם ידוע לו שדבריו אינם נשמעים, ועל זה אמרו, כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע. ואם הם שוגגים (טועים ועוברים על מצוות התורה מתוך חוסר ידיעה), אין להוכיחם כלל, שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. עד כאן. ומכאן לענין מחללי שבת שבזמנינו, שבודאי אין טעם לבא אליהם בזעקות וצעקות שבת! שבת!, שהרי דברים אלה לא יועילו כלל כנגדם, שאינם מבינים דברי הזועק, ואדרבא, מתוך כך הם מתרחקים יותר ויותר מן הדת. (מלבד מקרים מסויימים ונדירים שלא נכנס לדון בהם כעת). והנה מלבד מה שאין תועלת בתוכחת אלה המחללי שבת שבזמנינו, עוד בה, שמתוך מה שאנו זועקים כנגדם שהם מחללים שבת, הרי הם נעשים יותר ויותר מזידים במעשיהם, שמתחילה נהגו שלא כהוגן מחמת חסרון ידיעה, וחינוך קלוקל, מה שאין כן כעת, אחר שהם שומעים שוב ושוב את דברי המתנגדים אליהם, והדברים אינם מתקבלים על דעתם מפני שאינם נאמרים בדרכי נועם, הרי שיתכן ויש בכך משום "ולא תשא עליו חטא", שמתוך התוכחה בא קלקול גדול יותר מן התועלת.

וסיפר הגאון הצדיק רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל, האדמו"ר מקלויזנבורג, כי לפני דורות אחדים, בימיו של האדמו"ר רבי מאיר מפרמישלאן, פנה אליו אחד ממזהירי השבת בעיר לבוב שיבוא לעזרתו במחאות שהיה עושה כנגד היהודים שפרצו גדר והחלו לפתוח חנויות ביום השבת. עסקן זה, היה נוהג לצאת ולגעור בהם ולהפריע להם בפתיחת החנויות בכח הזרוע ממש. ועל כן היה תמה, מדוע זה כבוד הרב אינו בא לעזרתו?

השיב לו רבי מאיר, עכשיו, שהטומאה בעולם מתגברת והולכת, אין להתגרות עם העוברים על דברי התורה במלחמה גלויה, כי עוד עלול מעשה שטן להצליח, ויצמח מזה חילול ה' חס ושלום. אלא, כשתצא להצילם מן החטא, תוכיחם בניחותא, ותדבר אליהם טובות, וקודם לכן תתפלל לה' ותאמר, הריני הולך לעשות פעולה לכבודך תתברך, אנא הצליחני שאעשה דבר המועיל ומתקיים.

והנה בשבוע שעבר , עמדנו על מעמדו המיוחד בהלכה של מי שהוא מחלל שבת "בפרהסייא", כלומר, שחילל שבת בפני עשרה מישראל, שאז הוא נחשב כמחלל שבת ממש, שהיין שלו אסור בשתיה. מה שאין כן אם לא חילל שבת אלא בפני מעט אנשים. ועל כן נזכיר מעשה נחמד, מהנהגתו של חסיד שבכהונה, מרא דארעא דישראל, רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. שפעם אחת בליל שבת, התגודדו קבוצת בחורים מאחת הישיבות הותיקות בירושלים, על יד ביתו של הגאון במרכז העיר. כאשר סיים הרב את תפילת השבת, שלח את משמשו שיבדוק מה רצונם של הבחורים. והללו זעקו לעבר השמש, כי הנה חילול שבת מתרחש כעת ברחוב קינג ג'ורג', כאשר יהודי פרץ גדר והוא מוזג קפה בבית הקפה שלו בעיצומה של השבת! ועל כן דורשים אנו כי הרב הראשי יבא עמנו כעת לבית הקפה למחות על חילול שבת קדשנו! שמע זאת השמש, והעביר את הידיעה לרבו. שמע הרב, ושתק, וצוה על בני ביתו להסב עמו לסעודת השבת, תוך כדי קריאות גנאי מפי בחורי הישיבה, שזעקו כי כעת רואים הכל שלרב קוק לא איכפת ממצבה הרוחני של ירושלים. וכך המשיכו בדבריהם, לקיים מה שנאמר "יגודו על נפש צדיק, ודם נקי ירשיעו".

לאחר שהסתלקו הבחורים מפתח ביתו של הרב, ביקש הרב ממשמשו לסור עמו לבית הקפה. שאל אותו השמש, בשביל מה רוצה רבינו ללכת לשם? ענה לו הרב, מה זאת אומרת? יהודי מחלל שבת ופורץ את גדר השבת בירושלים! פלטרין של מלך! ואני לא אלך למחות בו ולנסות לשכנעו לחדול ממעשיו?

עמד השמש נדהם ושאל את הרב, אמור לי רבי, אם כך היא דעתו של הרב, שיש למחות בידו של מחלל שבת זה, אם כן, מדוע לא התלווה הרב לחבורת הבחורים שהיו כאן קודם? מדוע נתן הרב פתחון פה בידם, לומר לכולם שלרב קוק לא איכפת ממצב הדת? נענה לו הרב, חייך, שרציתי ללכת איתם, אבל אז חשבתי שאם נלך כולנו יחד, הרי שאם עד עתה היה אותו מוזג קפה "מחלל שבת", הרי שעתה יהפוך להיות "מחלל שבת בפרהסיא", שהרי אנו יותר מעשרה יחד, לכן לא הסכמתי ללכת, עד עכשיו! הלך הרב והוכיחו בניחותא כדרכה של תורה. זכר צדיק לברכה.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם יש להתיר, לאדם שאינו רואה בעיניו, שישתילו בעיניו קרניות שנלקחו מעיני אדם אחר שמת, או שיש א

Sun, 09 May 2010 00:00:00 +0200

תשובה : הנה עצם השאלה האם מותר לעקור קרנית עין של מת, בכדי לשותלה על גבי עין של אדם אחר שאינו רואה, היא חמורה עד מאד, ונוגעת בכמה גופי תורה. ונסביר את הדברים בקצרה.

ראשית כל, ידוע ומפורסם האיסור החמור ליהנות מן המת, שהוא איסור חמור מן התורה. ומלבד איסור הנאה מן המת, עוד יש חיוב לקבור את כל חלקי המת בשלימותם, וכאשר עוקרים את קרנית העין מן המת, הרי שבכך מבטלים ממנה את מצות הקבורה. ועוד יש לדון בזה מצד מה שבשעה שמנתחים את עיני המת לעקור מהן את קרניות העינים, הרי שהמת מתנוול, ואיסור ניוול המת גם הוא איסור חמור מאד.

ולעצם הענין של נתיחת מתים לצורך בני אדם החיים, נשאלו בזה כבר גאוני הדור לפני למעלה ממאתים שנה. כי באותם השנים החלה להתפתח מאד חכמת הרפואה, והיו הרופאים נוהגים לנתח את המתים בכדי ללמוד על ידי הניתוח על תכונת אברי האדם, וכן בכדי לברר את השפעת המחלות שהיו נפוצות אז על האדם, בתקוה שעל ידי כך יוכלו להעלות ארוכה ומרפא לבני אדם אחרים שחלו אף הם במחלה. נמצא אם כן שעל ידי נתיחת המתים, תבא תועלת לחיים להחיותם, שעל ידי כן ידעו הרופאים אופני רפואה חדשים שלא היו ידועים עד אז.

וכאשר נשאל בדבר הגאון הנודע ביהודה, השיב, כי הדבר ברור, שגם אם יש להקל בנתיחת מתים בכדי לדעת איך לרפאות את שאר החולים, אין זה אלא במקום של פיקוח נפש מיידי ממש. ולדוגמא בנידון שהיה בימיהם, שפשטה בעיר מגיפת הכולירע, ורבים חללים הפילה, וחשבו הרופאים שעל ידי נתיחת גופות המתים מן המגיפה, יוכלו למצוא רפואה לשאר החולים. ובאופן כזה, כתב הנודע ביהודה, יש מקום להקל בנתיחת המתים, מפני שהדבר נוגע לפיקוח נפש, ואין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש. ועל כן, על אף שניתוח המת הוא איסור מן התורה, מכל מקום לצורך פיקוח נפש הדבר מותר. אולם אם לא מצויה באותה שעה הסכנה, כלומר, אין כעת מגיפה בעיר, וגם אינה צפוייה להגיע בקרוב, חלילה להקל לנתח גופות מתים, בכדי לדעת כיצד לרפאות להבא מחלות שיצוצו. והטעם בזה, כי אם נאמר שכל דבר שהוא עתיד להביא לידי פיקוח נפש הרי הוא דוחה את כל התורה כולה, אם כן נתיר גם כן לרופאים ללמוד רפואה בשבת, ואף ליסוע בשבת בכדי ללכת ללמוד רפואה מפי מומחים. וכן נבא להתיר סלילת כבישים בדרך לבתי החולים בשבת, שהרי הדבר נוגע לפיקוח נפש. ועל ידי כן יוכלו להתיר הרבה גופי תורה. והדבר מנוגד בהחלט להשקפת התורה, כי אך ורק דבר שנראה בעין ממש שהוא נוגע לפיקוח נפש, מותר לעבור על אחת מכל מצוות התורה עבורו, אבל למען פיקוח נפש שאולי יוכל לבא ביום מן הימים בעתיד, אין להקל לעבור על אחת מכל מצוות התורה.

ולעומתו, דעת הגאון בעל ספר ערוך לנר, בשו"ת בנין ציון, שאפילו במקום פיקוח נפש אין להתיר נתיחת מתים, אלא אם הסכים המת לכך מחייו, שינתחו את גופו לאחר מיתה. וגם הוא האריך בדבר בכמה תשובות בספרו. ובדבריהם דנו הרבה גדולי האחרונים, המהר"ם שיק, והחתם סופר ועוד. ומעתה נבא לנדון שאלתינו, כי יש מקום לומר, שניתוח המת ועקירת הקרנית ממנו עבור עיוור, נחשבים לפיקוח נפש. שהרי נזכר כבר בגמרא (עבודה זרה כח.) שסכנה בעין יכולה להביא סכנה לכל הגוף, אולם יש לדחות טעם זה, שלא אמרו כן בגמרא, אלא לגבי מחלה שפוגעת בעין, ומחמתה יכול להפגע גם כל הגוף, אבל אדם בריא שהוא עיור, אינו נחשב לאדם מסוכן שעלול למות מחמת עיורונו.

אולם הגאון בעל שרידי אש כתב, כי עדיין יש מקום לומר שנחשב הדבר לפיקוח נפש, שהרי העיור, עלול ללכת בדרך, וליפול לאיזה בור או על איזה מכשול, ועל ידי כן למות, שכן אינו רואה בעיניו. נמצא שעל ידי כך שיפקחו את עיניו, מוציאים אותו ממצב של ספק סכנת נפשות. והביא ראיה לדבריו. ומרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, נשאל בזה לפני למעלה מחמישים שנה, מאת הגאון רבי בן ציון אבא שאול, ורבינו שליט"א ערך עבורו תשובה ארוכה בענין זה, בה דן בכל צדדי השאלה, וכתב שדין השתלת קרנית העין אינו דומה לדין שאר אברי האדם, מפני שההנאה מקרנית העין על יד השתלתה בגוף חי אינה אסורה מן התורה בהנאה, אלא רק מדברי חז"ל, ועוד הביא צירופים רבים להקל בדבר. אולם למעשה כתב, שקשה להקל בדבר במתי ישראל, שהרי אנו חייבים בכבודם ומוזהרים שלא לנוולם לאחר מיתה, והעלה עוד חששות בדבר שאי אפשר להאריך בהן במסגתינו.

ועל כן לא כתב להקל בזה, אלא דוקא אם יטלו את קרניות העין ממתי הגויים, שאין איסור כל כך בהנאה מן המת הגוי, כשם שיש איסור בהנאה ממת ישראל. אבל ממת ישראל, אין להקל בדבר, שהרי אסור לנוולו ואסור להנות מגופו מן התורה.

אולם אם קשה מאד להשיג קרנית ממת גוי, כתב מרן הרב שליט"א, שאם צוה המת מחייו לתרום את קרניות עיניו עבור החיים, הרי שמעיקר הדין יש מקום להקל בשעת הדחק גדולה כל כך לעקור ממנו את קרנית העין בכדי לפקוח עינים עיורות של יהודי אחר. (וכמובן יש להזהר מאד שלא ינוולו עוד את גוף המת, אלא במה שיש צורך חיוני לצורך עקירת קרנית העין בלבד), אבל אם יש אפשרות להשיג קרנית ממת גוי, אין להקל בדבר כלל.

ולסיכום: אדם שאינו רואה בשתי עיניו, מותר לקחת עבורו תרומת קרנית ממת גוי, ולהשתילה בעינו. וכן אם לא ידוע לו אם הקרנית היא מיהודי או מגוי, גם כן רשאי להקל ולקבל את תרומת הקרנית. אולם אין להקל לעקור קרנית מעינו של יהודי, אלא במקום שהמת צוה בפירוש מחייו שהוא תורם את קרנית העין שלו לאחר שימות. וגם בזה אין להקל אלא באופן שכמעט בלתי אפשרי להשיג קרנית ממת גוי. אבל אם יש אפשרות להשיג קרנית ממת גוי, אין להקל בדבר כלל ועיקר.

לקריאת השיעור באתר

גר שנתגייר, כקטן שנולד הוא דומה

Thu, 27 May 2010 00:00:00 +0200

שאלה: גר צדק שנתגייר כדת בארץ ישראל, ומוצאו מארצות אשכנז, האם יוכל להתנהג בכל עניניו על פי מנהגי הספרדים ועדות המזרח שקבלו עליהם הוראות מרן השלחן ערוך, או עליו לנהוג כמנהג האשכנזים ההולכים על פי פסקי הרמ"א?

תשובה: הנה הלכה רווחת בידינו בכמה מקומות, כי " גר שנתגייר כקטן שנולד דַמֵי ", כלומר, גר שנתגייר, הרי הוא כקטן שנולד. ("דמי" היינו, "דומה", שגר שנתגייר כקטן שנולד הוא דומה). ומדין זה אנו למדים כמה הלכות. ואחת מהן היא, כי למרות שהלכה בידינו שגוי שבירך (כלומר, קילל) את השם חייב מיתה, מכל מקום, אם לפני שמת התגייר, הרי הוא פטור מעונש מיתה, שהרי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

ומעתה, הואיל ומרן השלחן ערוך הוא רבן של בני ארץ ישראל, וארץ ישראל היא מקומו, וכל תושבי ארץ ישראל וסביבותיה קבלו הוראותיו לכל אשר יאמר, בין להקל בין להחמיר, לפיכך כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, כי גר שנתגייר בארץ ישראל, הרי הוא כקטן שנולד בה, ועליו לנהוג בכל הליכותיו כדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו.

ואף על פי שהוריו של הגר הם מארצות אשכנז, ברור מאד שאין לו לחשוש אפילו להחמיר כדעת הרמ"א וגאוני אשכנז, כשהם חולקים על מרן השלחן ערוך, שהרי הגר אינו מתייחס (כלומר, אין לו "יחוס" לאבותיו שאינם יהודים כלל), שהרי מדין התורה מותר לגר להתחתן עם אחותו שנתגיירה יחד איתו, מכיון שאין הם נחשבים קרובי משפחה אחרי שהתגיירו, כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. (ומכל מקום רבותינו גזרו שיהיה אסור להתחתן עם קרובותיו, מטעם אחר שלא נוכל להאריך בו כאן). ומכאן, שאין הגר נחשב על פי ההלכה לבנם של הוריו הגויים, ולכן בודאי שאין הוא מחוייב למנהגי הארצות שמהם הוריו באו.

ולכן בסיכום: גר צדק שנתגייר בארץ ישראל, עליו להתנהג בכל עניניו על פי הוראות מרן השלחן ערוך שהוא רבם של בני ארץ ישראל. וכן עליו להתפלל בנוסח התפילה של הספרדים, שהוא הנוסח הנכון יותר על פי קבלת רבינו האר"י. ואין שום התחשבות מבחינת ההלכה בארץ המוצא של הגר, אלא, בין אם מקורו מארצות המזרח, ובין אם מקורו מארצות אשכנז, לעולם עליו לנהוג על פי מנהגי ארץ ישראל, כלומר על פי דעת מרן השלחן ערוך.

לקריאת השיעור באתר

ברכת שהחיינו על בגד חדש

Sun, 30 May 2010 00:00:00 +0200

שאלה: מתי יש לברך שהחיינו על קניית בגד חדש, האם בשעת הקנייה או בשעת הלבישה? והאם יש לברך שהחיינו על כל בגד ובגד שקונה?

תשובה: במשנה במסכת ברכות (נד.) למדנו שיש לאדם לברך על קניית כלים (בגדים) חדשים ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

ולענין מתי יש לברך את ברכת שהחיינו. הנה כתב הרשב"א, שיש לברך על הבגד בשעת הקניין, כלומר, בשעת הקנייה, ולא בשעת הלבישה. וכן כתב הרא"ש, שלא תיקנו את הברכה אלא על שמחת הלב שיש לאדם בשעה שקונה אדם את הבגד החדש. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן שכג), שיש לברך בשעת הקנייה ולא בשעת לבישת הבגד בפעם הראשונה.

אולם כתבו רבותינו האחרונים, שלמעשה מנהגינו שלא לברך על הבגד שהחיינו בשעת קנייתו, אלא בשעה שלובשו בפעם הראשונה, שאז שמחה היא לו, וראוי לו לברך שהחיינו. וכן פסק הגאון רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי (פרשת ראה אות א), וכן דעת מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א. ומכיון שברכה זו תלויה במנהג, אין לשנות, ואין לברך שהחיינו בשעת הקנייה, אלא בשעת הלבישה דוקא כמנהג כל ישראל.

ועתה נגש לשאלה השנייה, האם יש לברך שהחיינו על כל בגד, או שיש בגדים שאין מברכים עליהם שהחיינו. הנה ברכת שהחיינו שנתקנה על שמחת הלב אינה שייכת אלא בבגד שאצל בני אדם רגילים מביא לשמחת הלב. וצריך שיהיה הבגד חשוב, שיהיה שייך לברך עליו שהחיינו. וכמו ששנינו במשנה, שעל "בית חדש" או כלים (בגדים) חדשים מברך שהחיינו. (ומכל מקום על קניית בית חדש עדיף יותר שלא לברך). ומשמע שהבגד צריך שיהיה חשוב, כשם שבית הוא דבר חשוב. ומכאן למדו רבותינו בעלי התוספות שאין לברך על דברים שאינן חשובים, כגון נעליים או אנפלאות (גרביים) שאין להם חשיבות גדולה כל כך לברך עליהם שהחיינו. וכן בודאי שאין לברך על חלוק (גופיה) וכיוצא בזה, שאין אלו דברים חשובים שיהיה נכון לברך עליהם שהחיינו. וכן המנהג פשוט, שאין מברכין שהחיינו אלא על בגדים חשובים, אבל לא על נעליים או גרביים וכיוצא באלה.

ולסיכום: הקונה בגד חדש צריך לברך שהחיינו. ונהגו לברך שהחיינו בשעה שלובש את הבגד בפעם הראשונה. ואין לברך שהחיינו על בגד שאין לו חשיבות כל כך, כמו גופיה או גרביים. וכן אין לברך שהחיינו על קניית נעליים.

לקריאת השיעור באתר

דברי חלומות

Mon, 07 Jun 2010 00:00:00 +0200

להסיר מכשול

הודעה חשובה: בהיות ולאחרונה, הפיץ רופא אחד, ושמו ד"ר דניאל רוזנק, מבית החולים הדסה בהר הצופים ובקופת חולים מאוחדת, מאמרים שונים ומשונים בעניני הלכות נדה, בהם הוא בא לקעקע את יסודות מצות הטהרה, תוך חוסר ידיעה בסיסית מה הוא שח, באמצעות הפחדות, הטעיות, הבלי שוא ומדוחים. הננו להודיע נאמנה, כי על פי דין התורה, אין אפשרות שאשה תטהר לבעלה, כי אם לאחר שנים עשר ימים מתחילת ראייתה שבכל חודש. דהיינו שתמתין חמשה ימים, ואחריהם תספור שבעה נקיים. ורק אחר כך תוכל לטבול ולהטהר. ותוקף הדברים אינו כמנהג בלבד, אלא ככל שאר דיני התורה החמורים. (ויש פרטי דינים בזה שאי אפשר להאריך בהם כאן, וניתן לשאול עליהם מורה הוראה). וכל דברי הרופא הנזכר, אין להם על מה להסתמך, ויש בהם דברים הנגועים בזלזול חמור בדברי תורתינו הקדושה, באיסורי כרת החמורים, ומצוה רבה לשרש אחר דבריו, שלא ימצאו מקום להניח כף רגלם. ושומע לנו ישכון בטח.

דברי חלומות

שאלה : אדם שחלם חלום רע, האם יש ממש בדברי חלומות, ועליו לחוש למה שראה, או שאין צורך לחוש לזה?

תשובה: הנה אמת הדבר, שכבר בדברי תורתינו הקדושה אנו מוצאים כי יש ממש בדברי חלומות. כפי שהיה בחלומו של פרעה, שגילו לו אודות שבע שנות הרעב ושבע שנות השבע שיבאו, וכן נבוכדנצר הרשע חלם חלום שהיה אמיתי. ועוד. ולהבדיל מהם, יוסף הצדיק, שחלם חלומות אמתיים על עתידו, ושלמה המלך שבחלומו התנבא גם גן על עתידו. ומכאן, שחלומות יש בהם ממש, ואין להתעלם מהם באופן מוחלט. וכך גם ראינו בדברי הגמרא והפוסקים, שייחסו חשיבות במדת מה לדברי חלומות, וכפי שנבאר.

הנה הדבר ברור, כי לא כל החלומות יש בהם ממש, כי בכל מה שאדם חושב ומתעסק ומקוה לו במשך היום, דרכו בכך, שבהיותו ישן, עולות המחשבות בראשו בלא גבול של חשיבה הגיונית, וכך מכח הדמיון, האדם חולם כל מיני חלומות המלאים דברי הבל, כאילו הוא עף כנשר בשמים, וזוכה לעושר גדול, או נעשה עני. ובכל אלה אין להשגיח כלל, כי אין אלו החלומות שדיברו אודותם בגמרא ובפוסקים, ודברי חלומות אלה אינם מעלים ואינם מורידים.

וכבר אמרו בגמרא (מסכת ברכות דף נה.), אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון, כשם שאי אפשר לתבן בלא בר, כך אי אפשר לחלום בלי דברים בטלים. כלומר, אפילו חלום שהוא אמיתי, שיש בו איזה גילוי מן השמים, אפילו הוא, יש בו דברים בטלים, ואי אפשר שיהיה כולו אמת. וכן אמרו עוד בגמרא, אמר רבי ברכיה, חלום, אף על פי שמקצתו מתקיים, כולו אינו מתקיים. וכל שכן חלומות הבאים מהרהורי האדם ביום, שהם כולם בטלים מאליהם ואין לייחס אליהם חשיבות כלל.

ובאמת שמצד שני, בדברי חלומות יש לעתים אפילו השלכה הלכתית. כמו שמצינו לדוגמא, מעשה שהיה עם הגאון מהר"ם בנעט, רבה של ניקלשבורג, שהיה גאון עולם וצדיק גדול, ונפטר בעיירה הסמוכה לעיר ניקלשבורג. ומכיון שהולכת מיטת הנפטר היתה קשה באותם הימים, הלכו בני אותה העיירה וקברו את גאון הדור סמוך לעיירה שלהם (בליכטנשטאט). שמעו על כך בני העיר ניקלשבורג, וכעסו מאד, באמרם, כי ממדת הכבוד לרבם, ראוי שיעבירו את עצמותיו הקדושות לקבורה בעיר ניקלשבורג, בה הרביץ תורה והורה את הדרך לכל בית ישראל, ובה קבורים בני משפחתו ורבותיו. ואילו בני העיירה מצדם טענו, שאסור על פי ההלכה להעביר את עצמותיו של הגאון לניקלשבורג, ויש בכך גם פגיעה בכבודו, ואף איסור חמור של פינוי המת שלא לצורך נכון.

והנה כאשר הובאה השאלה לפני הגאון חתם סופר, צידד בדעתו הרחבה לכאן ולכאן, אך לא ידע אל נכון כיצד יש להורות בנדון זה. ועל כן כתב בספרו "שו"ת חתם סופר", כי הוא אינו מכריע בשאלה זו, ומחמת הספק הוא פוסק כי הנכון הוא להשאיר את הגאון בליכנשטאט, שהרי כלל הוא בידינו במקום ספק, "שב ואל תעשה עדיף".

אולם רושמי קורות העתים כתבו, שסוף דבר מה שהיה, שהגאון חתם סופר הורה שיש לפנות את קברו של הגאון, ולהעבירו לעיר ניקלשבורג. אך לא ידעו מדוע שינה את דעתו בענין זה, ממה שכתב בתחילה.

ובנו של החתם סופר, הלא הוא הגאון בעל שו"ת כתב סופר, (בספר הזכרון להחתם סופר), כתב מדוע שינה אביו את דעתו. וכה סיפר, כי אביו חלם כי הגאון מהר"ם בנעט בא אליו, ואמר לו, מבקש אני ממך שתורה להעביר את קברי לעיר ניקלשבורג. כי שם תהא מנוחתי נכונה יותר. וטעם הדבר שנקברתי מתחילה בעיירה הסמוכה, הוא משום שבהיותי נער, הייתי משודך (מאורס) עם נערה אחת מאותה העיירה במשך חצי שנה, ובסופו של דבר ביטלתי את השידוך איתה ונגרם לה צער גדול. ולכן נגזר עלי להיות קבור באותה העיירה חצי שנה, בכדי לכפר על מה שנעשה אז. וכעת שכבר עברה חצי שנה, מבקש אני שתפסוק לבני העיר שיעבירוני לניקלשבורג. וכך באמת עשה הגאון חתם סופר, שפסק להעביר את קברו של הגאון חזרה לעיר ניקלשבורג.

ומן הדברים אנו למדים, כי דברי חלומות לעתים יש לנו בהם אמון גדול כל כך, עד שמדת הדין תשתנה מחמתם, שגם אם על פי ההלכה אין להעביר את הקבר לעיר אחרת, מכל מקום, אם בחלום הלילה בא הנפטר והודיע שכך רצונו, יש להתחשב בכך.

אלא שבאמת כל זה דוקא בדברי חלומות אצל אנשים גדולים ומפורסמים בצדקותם. שכן כבר נשאל הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, באשה אחת שנפטר בעלה, ונקבר, והיא טוענת כי בחלומה בא בעלה, ואמר לה כי הוא מבקש שיעבירו את קברו למקום אחר. ונשאל הגאון רבי משה פיינשטיין, אם יש להתחשב בדברי החלום שלה. וכתב, שמכיון שאין האשה הזו מוחזקת בצדקות מופלגת, אין כל ערך לחלומה, שיותר יש לתלותו בהרהורי דברים שהיו לה במשך היום, ממה שנחשוב שבאמת זכתה שיבא אליה בעלה ויאמר לה דבר אמיתי.

ומדבריו אנו למדים, שבחלומות של רוב בני אדם, אין כל כך חשיבות, ואין צורך להתעסק בדברים אלה יתר על המדה.

ובהלכה הבאה נבאר יותר.

לקריאת השיעור באתר

הטבת חלום

Tue, 08 Jun 2010 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת ביארנו באופן כללי כי ישנם חלומות שהם אמתיים, אבל רוב דברי החלומות אינם אמתיים.

ומכל מקום, מכיון שלעתים יש אמת בדברי חלומות, יש וקורה, שאדם חולם חלום ונפשו עגומה עליו (שהוא בצער מחמת כן, ומיצר ודואג), ועתה הוא שואל כיצד עליו לנהוג.

והנה אם גם בעיניו של החולם נראה שאין החלום אמיתי, ואין הוא חושש לו, אינו חייב כלל להתייחס לדברי החלום, ומבטלו בלבו ודיו. אלא אם רוצה לרווחא דמלתא (שיהיה הדבר מרווח), יכול לעשות סדר הטבת חלום כמו שנבאר. (ובכל מקרה נכון שיעשה שאלת חכם לדעת כיצד לנהוג).

הרואה חלום רע, ונפשו עגומה עליו, ילך לחכם הבקיא בענינים אלה, שיאמר לו אם יש מקום לחוש לדברי החלום. ואם עדיין נפשו עגומה עליו, כי רואה שיש לחוש לדברי החלום, יכול לעשות "הטבת חלום". (שורש הדבר שהטבת החלום מועילה, הוא משום שפתרון החלום תלוי בפתרון החלום, כמו שאמרו בגמרא (ברכות נה:), כל החלומות הולכים אחר הפה, כלומר, אחרי הפתרון. ומכיון שאומרים לו בסדר ההטבה שחלום טוב חלם, הדבר משפיע להיטיב את החלום).

וכיצד עושים הטבת חלום? ילך בפני שלשה מאוהביו, ויאמר בפניהם "חלמא טבא חזאי", (חלום טוב ראיתי), ויאמרו לו הם, "טבא הוא, וטבא להוי, רחמנא לשוייה לטב, שבע זימנין יגזרון עליה מן שמיא די יהוי טבא, טבא הוא וטבא להוי". כלומר, טוב הוא, וטוב יהיה, ה' יעשנו לטוב, שבע פעמים יגזרו עליו מן השמים שיהיה טוב, ויהיה טוב". ואחר כך יאמרו לו שלשה פסוקים שיש בהם לשו "הפיכה", ושלשה פסוקים שיש בהם לשון "פדות", ושלשה פסוקים שיש בהם לשון "שלום". והובאו פסוקים אלה בגמרא במסכת ברכות דף נה עמוד ב'. וכן מובא נוסח הפסוקים בסדורים נוסח עדות המזרח.

ונוהגים שהחולם אומר "חלמא טבא חזאי" שלש פעמים, ואחר כך משיבים לו השלשה "טבא הוא וטבא להוי" וכו' שבע פעמים. ואחר כך כשאומרים את הפסוקים שיש בהם לשון הפיכה ולשון פדות ולשון שלום, אומר החולם את הפסוק הראשון, והשלשה משיבים לו באמירת שני הפסוקים הנותרים. ומנהג זה הוא על פי דברי רבינו האר"י.

ובסידורים נוסח הספרדים מובא כל נוסח הטבת החלום על פי דעת רבינו האר"י.

וצריך החולם לספר את חלומו לשלשת אוהביו לפני שעושים לו ההטבה. ואחרי שעושים לו ההטבה, אומרים לו, לך אכול בשמחה לחמך ושתה שלב טוב יינך, כי כבר רצה האלהים את מעשיך. מובא בסידורים נוסח הטבת חלום שאומרים אותו בשעת ברכת כהנים. וכתב הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, כי נוסח זה מיועד למי שחלם חלום, ואינו יודע אם הוא חלום טוב או חלום רע. אבל מי שחלם חלום שהוא בודאי ענין רע, צריך לעשות נוסח ההטבה שהזכרנו כאן. וכן יש חלומות שצריך להתענות (לצום יום אחד) מחמתם. ומכיון שהדברים אינן מצויים כל כך, לא נאריך בביאורם במסגרתינו.

לקריאת השיעור באתר

דין בכור בהמה טהורה

Sun, 13 Jun 2010 00:00:00 +0200

שאלה מעניינת שנשאלנו מכהן: אני כהן, גר באחד מישובי הארץ. לאחרונה נולד לאחד ממכרי המגדל עזים, תייש שהוא בכור לאמו. ידידי נתן לי את התיש במתנה. מה עלי לעשות בו?

תשובה: בכור הנולד מבהמה טהורה, הרי הוא קדוש בקדושת בכורות. ועל פי ההלכה יש לתת אותו במתנה לכהן. ומצוה להקדיש את הבכור, שיאמר הבעלים שלו: "הרי זה קודש". ומצוה זו נוהגת אף בזמנינו שבית המקדש אינו קיים, והיא נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ.

ובעלי הבהמה אינם נותנים את הבכור לכהן מיד כשיולד, אלא ממתינים מעט, עד שיעבור עליו איזה זמן שיגדל מעט (כמפורש בשלחן ערוך יורה דעה סימן שו), ואז נותנו לכהן במתנה.

בזמן שבית המקדש היה קיים, היה הכהן לוקח עמו את הבכור לבית המקדש, והיו שוחטים אותו בעזרה של בית המקדש. אבל בזמנינו שאין בית המקדש קיים, אסור לשחוט את הבכור. ולכן הפתרון היחיד מבחינת ההלכה, הוא לתת לבכור לרעות (לאכול בשטח פתוח) בצורה חופשית, עד שיפול בו אחד מהמומים הפוסלים אותו לשחיטה בבית המקדש. כגון, שיתעוור באחת מעיניו, או שתפגע אחת מרגליו וכדומה. שאז מותר לשחטו ולאכלו. (ויש לקבוע כי המום הוא מום הפוסל מקדשים, על ידי שלשה אברכים תלמידי חכמים).

ומעשה שאירע בהגאון רבי ראובן כץ זצ"ל, רבה של פתח תקוה, שהיה כהן. וביום מן הימים, כאשר פתח את דלת ביתו, ראה והנה קשור לדלת הבית תיש אחד, ובאותיות על גבי טס של כסף היה חקוק: "מתנות כהונה, בכור, עבור כבוד הרב הראשי". ומכיון שהרב ז"ל לא מצא פתרון אחר לטיפול בבכור, נאלץ לשכור שטח מרעה בחצר ישיבת לומז'ה בפתח תקוה, ושם גדל התיש כמה שנים עד שמת.

וכמו כן לנדון השאלה. על הכהן שקיבל את הבכור, לתת לו לרעות בצורה חופשית עד שיפול בו מום. ומכיון שאפשרות זו רחוקה מבחינה מעשית, הרי שיש עוד פתרון, והוא שימכור את הבכור, או יתן אותו במתנה ליהודי אחר, שיגדל אותו עד שימות, או עד שיפול בו מום.

ואסור לגרום לבכור מום בכוונה. וכן אסור לגזוז את הצמר שעליו, ואסור לעבוד בו, ולהשתמש בו לחרישה וכדומה.

מכיון שעל פי ההלכה, בזמן הזה קשה מאד הטיפול בבכור בהמה, נהגו אותם המגדלים בהמות, לעשות שותפות עם גוי לפני שהבהמה המבכרת (זו שעומדת ללדת בכור) תלד. דהיינו שמקנים לגוי חלק בבהמה שעתידה ללדת. שכן על פי דין התורה, אין הבכור קדוש בקדושת בכור, אלא אם כולו שייך לישראל, אבל אם יש חלק בו השייך לגוי, אינו מתקדש בקדשות בכור, ודינו כדין כל בהמה. ומכיון שאמו של הבכור שייכת בשותפות לגוי, ממילא אף הבכור שייך גם לגוי, ואינו קדוש בקדושת בכורות. ומצוה לשתף גוי עם ישראל באמו של הבכור שעתיד להולד, כדי לפטור אותו מקדושת בכור, בכדי שלא יבאו לידי מכשול בשימוש בבכור בדבר האסור. (יורה דעה סימן שכ ס"ו). ויש כמה פרטי דינים בזה שלא נוכל לבארם כעת.

ולסיכום: בכור בהמה טהורה, הרי הוא קדוש בקדושת בכור, ויש לתת אותו במתנה לכהן. והכהן יוכל למכרו אחר כך לישראל. אבל אסור לגזוז את הצמר שעליו, או לעבוד בו, או לעשות ממנו מסחר. ואסור לשוחטו, אלא אם נפל בו מום, כגון שנתעוור בעין אחת, שאז על פי היתר משלשה תלמידי חכמים, יהיה מותר לשוחטו ולאכלו בכל מקום.

ומאחר שיש חשש גדול שלא ינהגו בבכור הבהמה כפי שצריך על פי ההלכה. מצוה להקנות חלק מאמו של הבכור לגוי, לפני שתלד, שאז אין הבכור מתקדש כלל בקדושת בכורות.

לקריאת השיעור באתר

בדיקת אולטרא סאונד לאשת כהן מעוברת

Mon, 14 Jun 2010 00:00:00 +0200

שאלה מאשת כהן: אני נשואה לכהן, ולאחרונה נתבשרנו שאני מעוברת (בהריון). האם מותר לי להכנס עם העובר שבבטני לבית החולים לצורך בדיקות רפואיות?

תשובה: שורש השאלה, לפי מה שנאמר בתורה, "אמור אל הכהנים ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו". מכאן שהכהנים (הזכרים) מוזהרים שלא להטמא למת. וכשם שאסור לכהן לגעת במת, כך אסור לו הכנס לאהל (או בית) שהמת בתוכו. ומאחר שכך, אסור לכהנים להכנס שלא לצורך לבית החולים, בשעה שיש שם מת, מאחר שהם נטמאים בטומאת מת האסורה עליהם מן התורה.

ומעתה נראה לכאורה, שכשם שאסור לכהן להכנס לבית חולים, כמו כן אשה מעוברת, שבבטנה עובַר כהן, אסור לה להכנס לבית שנמצא שם מת, בכדי שלא לגרום לטומאה לכהן שבבטנה. ומכאן שאסור לה לכאורה להכנס לבית החולים.

אולם כתב רבינו "הרוקח" (סימן שטו), וזו לשונו: אשת כהן מעוברת, מותר לה להכנס לאהל המת, משום דספק ספקא הוא (משום שיש שני ספקות להתיר את הדבר), שמא נפל הוא (כלומר, שמא אותו העובר שבבטנה, לא עתיד לחיות כלל) ושמא נקבה היא, (ולנקבה בת כהן אין איסור להטמא למת).

ומכאן שמותר לאשת כהן להכנס לבית החולים עם העובר שבבטנה ללא חשש. שהרי מירב הסיכויים שאין זה בן כהן האסור בטומאת מת, שהרי מקצת מהעוברים אינם מגיעים כלל לסיום ההריון. ומאלו הנותרים, יש כחמישים אחוזים של בנות. ולכן אין בדבר איסור כלל. שכן פחות מחמישים אחוזים מהעוברים הם בנים חיים.

ומעתה עלינו לדון, האם יש לייעץ לאשת כהן מעוברת, שלא תערוך בדיקת אולטרא סאונד לדעת את מין העובר. מכיון שכל ההיתר להכנס לבית החולים, נשען על כך שמחצית מהנולדים הן בנות. ואילו יתברר באמצעות בדיקת האולטרא סאונד שהעובר שבבטנה הוא בן, נמצא שאין כאן ספק ברור שמא הוא בת, ולא ניתן יהיה להקל להכנס לבית חולים שלא לצורך.

ואף שכמה מרבותינו הפוסקים כתבו, שגם בלי הספק שמא בת היא, יש להקל מעיקר הדין לאמו של הכהן להכנס לאהל שיש בו מת. ולכן, במקרה שכבר הלכה האשה ועשתה אולטרא סאונד, יש מקום להקל שתכנס למקום שיש שם מת, אף על פי שקרוב לודאי שהעובר שבבטנה הוא בן. וכן הורה הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל. שבפרט לפי מה שנודע, שבדיקת האולטרא סאונד אינה מבררת בבירור גמור את מינו של העובר, יש מקום לתלות עדיין שמא העובר הוא בת. ולכן בדיעבד, מותרת להכנס לבית חולים אף עם נעשתה הבדיקה. אולם למעשה אף הוא לא כתב להקל בדבר, אלא דוקא בשעה שהאשה עצמה צריכה ללכת לבית חולים לצורך לידתה. שמכיון שהיא מעונינת דוקא בבית חולים מסויים, אין עליה חיוב ללכת לבית חולים שאין בו טומאת מת (כגון בתי חולים ליולדות, שלא מצוייה שם טומאת מת), אלא היא רשאית ללכת לכל בית חולים שתרצה, משום פיקוח נפש.

ועל כן לכתחילה, נכון לייעץ לאשת כהן מעוברת, שלא תעשה בדיקה לדעת את מינו של העובר, בכדי שלא תכנס לחשש איסור של כניסה לאהל המת, בפרט אם תרצה להכנס לבית חולים שלא לצורך כל כך, כגון לבקר את חברתה וכדומה, שקשה להקל בדבר כאשר מין העובר ידוע.

ולכן לסיכום: אשת כהן מעוברת, מותר לה להכנס למקום שיש בו מת. ולכן מותר לה להכנס לבית חולים, אפילו שלא לצורך. ונכון לייעץ לאשת כהן שלא תערוך בדיקה לדעת את מינו של העובר שלה, בכדי שלא לבא לידי חשש איסור. והרי זה כמבואר.

לקריאת השיעור באתר

המצוה העומדת לעד

Sun, 25 Jul 2010 00:00:00 +0200

שאלה: האם ישנם הבדלים בגוף דברי התורה, בין מנהג הספרדים למנהג האשכנזים או התימנים? ומדוע לא ניתן לקבל החלטה שכל היהודים יפסקו באותה צורה?

תשובה: כתב הרמב"ם (בפ"ב מהלכות יסודי התורה), וזו לשונו: דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא (כלומר, התורה בעצמה), מצוה העומדת לעד ולעולמי עולמים. אין לה, לא שינוי ולא גירעון ולא תוספת. וכמו שנאמר, "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". מכאן למדת, שכל דברי התורה אנו מצווין לעשותן עד עולם. וכן הוא אומר, "חוקת עולם לדורותיכם". ונאמר "לא בשמיים היא", מכאן למדת, שאין נביא רשאי לחדש דבר (מרגע שניתנה התורה לישראל). לפיכך, אם יעמוד איש, ויעשה אות ומופת, ויאמר שה' שלחו להוסיף או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל, אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצוות לפי זמן היו (כלומר, רק לפי שעה, ולא לעולם), הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה. עד כאן דבריו.

ומכאן אנו למדים, שדבר בלתי אפשרי הוא, שיהיה הבדל ניכר בין מנהגי ספרד למנהגי אשכנז בעיקרי דיני התורה, שהרי התורה אחת היא.

אולם ידוע, כי התורה הקדושה רחבה מארץ מידה, ועמקה חכמתה בלי סוף, ועל כן, נמצא לרוב, שתהיה מחלוקת בין גדולי חכמי ישראל באיזה דין בפירוש מפירושי התורה והתלמוד. וחכמי ספרד, קיבלו עליהם בדרך כלל את הוראות הרמב"ם והנמשכים אחריו, ועל כן, מנהג הספרדים הוא בדרך כלל כדעת הרמב"ם, או הרי"ף, ושאר גאוני ספרד וארצות המזרח. ואילו האשכנזים, קיבלו עליהם בדרך כלל יותר את הוראות רבינו תם ובעלי התוספות, והראבי"ה וראב"ן ושאר חכמי הראשונים בני ארצות אשכנז וצרפת. ומכאן נמשך שמנהג אשכנז ומנהג ספרד הוא שונה בכמה וכמה ענינים. וכולם מודים, כי באמת אלו ואלו דברי אלהים חיים. וכמו שהזכרנו כבר, כי כך הוא רצון ה', וכך הוא דין התורה, שיהיו כמה וכמה דינים מדיני התורה תלויים בהכרעתם של חכמי התורה, כי באמת, יש באותם הדינים פנים לכאן ולכאן, וההכרעה מסורה בידם. אולם בני ספרד הם מחוייבים למנהג ארצם ושער מקומם, וכן בני אשכנז. ובפרט כאן בארץ ישראל, שהיא מקום מושבו של מרן הבית יוסף, ועל כן היהודים בני הארץ הזאת, וכל עולי ספרד, הולכים אחר הוראותיו לכל אשר יאמר, כי הוא רבם של בני ארץ ישראל.

ועוד, שיש דברים שאינם מעיקרי דיני התורה, והם תלויים אך ורק במנהגים, כמו איסור אכילת קטניות בפסח, שלכל הדעות אינו איסור מן התורה, ואף לא גזירת חכמים, רק שבארצות אשכנז קיבלו עליהם להחמיר שלא לאכול קטניות אלה, מחשש תערובת חמץ. ועל כן בני אשכנז מחוייבים להזהר בענין זה, מה שאין כן בני ספרד, שאין מי שיאמר להם כי עליהם להחמיר בענין זה וכיוצא בו.

ובענינים אלה בדרך כלל אין מחלוקת בכלל, כי גם לדעת רבני הספרדים, מחוייבים האשכנזים להמשיך במנהגיהם להחמיר באיסור קטניות וכדומה. וכן, גם רבני האשכנזים מודים הם, כי על הספרדים חלה חובה מיוחדת שלא לאכול בשר שאינו "חלק, גלאט", שכן על פי מנהג ספרד, חובה להזהר בענין זה מאד.

ומן האמור נלמד, כמה נזהרו ישראל במשך אלפי שנות גלותם, שלא תשכח מהם התורה, כי אף על פי שדיני התורה רבים מאד, ומורכבים לאין תכלית, בכל זאת לא חל שום פירוד בין גלויות אשכנז ספרד ותימן, וכשעלו כולם ארצה, ראו עין בעין כי לכולם תורה אחת, שפה אחת ודברים אחדים. ובכל מקום כאשר קמו אנשים בני בליעל לשנות דבר מדברי התורה, מיד הרחיקו אותם, כשם שעשו רבני ישראל בזמן התלמוד, שהרחיקו מאד את כתות הצדוקים והבייתוסים, והזהירו שלא לטעות אחריהם. וכן אחר כך בגלות בבל, הרחיקו הגאונים את הטועים אחר דברי חיוי הבלקי (הכלבי) והדומים לו מכתות האפיקורסים שקמו אז, וכן בכל דור ודור. אשרי העם שככה לו.

ולסיום , מעשה שהיה, בעת שביקר מרן רבינו הגדול שליט"א בספרד, בחודש טבת שנת התשל"ט, נפגש שם עם מלך ספרד, חואן קרלוס, וקבל את מרן שליט"א בכבוד גדול. לאחר מכן, באמצע הפגישה, נשאל מרן הרב שליט"א מאת המלך, האם יש הבדל בתורת ישראל בין הספרדים לאשכנזים, הרב השיב למלך, כי תורה אחת ומשפט אחד לכולנו, ורק במנהגים שאינם עיקרי היהדות ישנם הבדלים. ואז שאל המלך, כמה ספרדים יש בישראל? ענה הרב, כמחצית מהאוכלוסיה בישראל הנם ספרדים, הכוללים בתוכם עדות המזרח, יוצאי תימן, סוריה, בבל, מצרים, מרוקו, ועוד. שכולם נמנים על הספרדים. ואז שאל המלך, אם כן, מדוע נקראים כולכם "ספרדים"? השיב לו מרן הרב שליט"א, כי כל מנהגי הספרדים מיוסדים על פי דעתו של הרמב"ם הספרדי, בספרו "היד החזקה", שהוא הפוסק הגדול של כל עדות המזרח בכל משפטיו וחוקותיו, ולאורו הולכים כולם, ואומתינו אומה בתורתה, לכן, נקראים כולם "ספרדים". וייטב הדבר בעיני המלך הספרדי, וראה זאת כמחמאה לכבוד למדינת ספרד, שממנה האיר וזרח רבינו הרמב"ם, על כל פני ארצות המזרח.

לקריאת השיעור באתר

שאלה מכהֵן: האם מותר לכהֵן להכנס לבית חולים בארצות הברית, שיש שם טומאת מתים?

Sun, 01 Aug 2010 00:00:00 +0200

תשובה: הכהנים, מוזהרים שלא להכנס לאהל שיש בו מת. וכמו שנאמר בתורה: "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו". מכאן שאסור הכהן להטמא למת. ואין האיסור רק בנגיעה במת לבדה, אלא אף הכניסה לאהל המת אסורה מן התורה. ובכלל אהל, כל חדר שהתקרה שבו מאהילה (עומדת מעל) על המת, אסור הכהן לעמוד שם. ואיסור זה הוא מן התורה.

ומכאן, שבבית חולים, שבודאי יש בו מתים, הרי שכל בנין בית החולים יכול להיות בבחינת "אהל המת", כיון שלא תמיד יש שם דבר החוצץ כדת וכהלכה בין החדר שנמצא בו מת, לשאר מסדרונות בית החולים. ודבר זה מצוי בפרט בבתי החולים מחוץ לארץ ישראל, שאין שם מודעות בכלל לענין זה.

ועתה נגש לדון בשאלה, האם מותר בכלל לכהן להכנס לבתי חולים בחוץ לארץ.

בראשית דברינו נזכיר, כי הלכה למעשה, אף על פי שאסור לכהן לגעת במת שאינו מישראל (אינו יהודי), מכל מקום, לדעת רבים מאד מרבותינו הפוסקים, מת שאינו מישראל, אינו מטמא בטומאת אהל. כלומר, אך ורק בטומאת "מגע" ממש, הוא מטמא כמת ישראל. אבל בטומאת אהל, אין המת הזה מטמא כלל. והנה הדבר ברור, שבחוץ לארץ, אין ודאות בכלל שהמתים הנמצאים כעת בבית החולים הם מישראל, ואדרבא, רוב המתים שם הם מאומות אחרות, שאינם מטמאים בטומאת אהל. נמצא שעצם האיסור להכנס לבית חולים בחוץ לארץ, אינו אלא לכל היותר בתורת "ספק", שמא יש באותו בית חולים מת מישראל.

ועתה נגש לנקודה נוספת בענין זה.

ביארנו, כי אסור לכהן להטמא למת. ואמנם, בזמן אבותינו הקדמונים, היה מצוי בידם אפר פרה אדומה, והיו רבים מבני האדם נזהרים כל ימיהם להשאר בקדושה וטהרה. וכך היו הכהנים טהורים רוב ימיהם מטומאת מת. מה שאין כן בזמנינו, שבלאו הכי כולנו טמאים בטומאת מת, שגם מי שלא נטמא למת בעצמו, מכל מקום בודאי נטמא לאדם אחר שהוא טמא למת ממש. נמצא שכולנו טמאי מתים. ואף הכהנים בזמנינו כולם טמאי מתים מיום הולדם. ומכל מקום, אף בזמן הזה, אסור לכהנים להטמא למתים, אף על פי שאין זה משנה מאומה מבחינתם, שהרי בלאו הכי הם טמאי מתים, מכל מקום, אסורים הם להוסיף טומאה על טומאתם. וכן דעת רבינו הרמב"ם ורוב הפוסקים, ומרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו.

אולם לדעת הראב"ד, הכהנים בזמן הזה אינם מוזהרים כלל על איסור טומאת מת, מכיון שבלאו הכי כולנו טמאי מתים. (ואמנם יש כמה פירושים בדברי הראב"ד, ולא נוכל להאריך בזה כעת.) וכתב מרן רבינו הגדול שליט"א, שאף על פי שאין הלכה כהראב"ד, מכל מקום, כיון ששיטתו אינה דחוייה לגמרי מן ההלכה, לכן אפשר לצרף את שיטתו ל"ספק ספקא". כלומר, ספק בתוך ספק. ונסביר את הענין.

מאחר שביארנו כבר, כי עצם השאלה באיסור הכניסה לבית חולים בחו"ל היא מחמת הספק, שמא יש שם מת מישראל. כעת הכלל הוא, שאם נמצא עוד ספק (בתנאים מורכבים מאד שלא נוכל להאריך בהם כעת), נוכל להקל באותו הענין מכח "ספק ספקא".

ובנדון שלנו, הלא יש בידינו ספק ספקא. ספק ראשון, שמא אין בבית החולים מת מישראל. ואף אם נאמר שיש כאן מת מישראל, עדיין יש בידינו ספק נוסף, שמא הלכה כדעת הראב"ד, שבזמן הזה אין הכהנים מוזהרים בכלל על טומאת מת.

לכן להלכה , יש להקל לכהנים להכנס לבתי חולים בחוץ לארץ, כל זמן שאין ודאות שיש שם מת יהודי. וכל זה דוקא במקום צורך. וכעין זה פסק הגאון רבי משה פיינשטיין ז"ל בשו"ת אגרות משה (חיו"ד ח"ב סימן קסו).

תשובת הרב יעקב ששון שליט"א.

לקריאת השיעור באתר

הגאון רבי יהודה מועלם זצ"ל

Sat, 03 Oct 2009 00:00:00 +0200

יחד עם כל בית ישראל, אנו אבלים על פטירתו של רבינו הגאון חסיד וקדוש, שר וגדול בישראל, מיחידי הדור במידת הענווה, ראש ישיבת פורת יוסף, רבי יהודה מעלם (בן שמחה) זצ"ל. אנו מבכים מרה את פטירתו של רבינו החסיד זצ"ל, ויאה לנו לבכות על פטירתו.

הגאון ז"ל היה תלמיד חכם גדול משכמו ומעלה, היה מיוחד במדותיו התרומיות, כל ימיו היה מונהג במדת הענווה, וכל דבריו היו במשובה ונחת, היה מתנהל תמיד בהשקט ובפשטות, ונעימותו היתה לשם דבר. תענוג היה לשהות בארבע אמותיו.

אמר פעם, כי מאז שנשא את אשתו הרבנית שתחיה, לפני כשבעים שנה, ועד היום, מעולם לא הכין רק לעצמו כוס קפה, תמיד היה מכין קפה לעצמו וגם לאשתו. שאל אותו נכדו, ומה יקרה עם סבתא לא תרצה, אמר לו, אני את שלי עשיתי. וכשם שהיה נוהג במדת החסד עם רעייתו שתחיה, כמו כן היה נוהג במדה זו עם כל אחד מישראל שהיה בא אליו לעצה או לברכה. הטיב להגדירו הגאון רבי שמואל אויערבך שליט"א, שהיה רבי יהודה "תלמיד חכם שיש בו דיעה", דעת זקנים, כדרכם של גדולי התורה שהיו בדורות הקודמים, שהדיעה לא היתה רק מצד שכלו, אלא כל כולו היה מרגיש בצרתו של השני, ותשובתו היתה באה לאחר שיקול דעת ישר, ורגישות גדולה כאילו הבעיה היא בעייתו שלו.

הרב היה חסיד קדוש בכל דרכיו, היה דבוק באמונה בה' יתברך, כל מאוייו היו קודש לעבודת ה', היה דבוק כל כולו בעבודת ה', ולבו היה משכן טהור לשכינה הקדושה. עד סוף ימיו, לא היו לו עוזרים ומשמשים, וכל תושבי שכונת מקור ברוך וגאולה היו רואים אותו הולך לבדו ברחוב כל יום ויום, וזאת על אף שמלפני שנים היה מבכירי הרבנים בישיבת פורת יוסף, עם כל זאת לא רצה שיהיו לו עוזרים ומשמשים.

כאשר נפטר הגאון חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל, התאונן מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א ואמר, מי נשאר לנו עוד בדור הזה חוץ מחכם יהודה מעלם. וזאת משום שהוא היה שריד אחרון לדור דיעה, אנשי המופת מגידולי פורת יוסף, שהיו מיוחדים במדת הפשטות והענווה, וכל אישיותם אמרה מסירות לתלמידיהם ולכלל עם ישראל, כהגאונים הצדיקים רבי יהודה צדקה, רבי יוסף עדס, רבי מנצור בן שמעון, רבי בן ציון אבא שאול, רבי עמרם אזולאי, רבי שלום מזרחי, ושאר חסידי פורת יוסף.

היה לומד בישיבת פורת יוסף בדור שתלמידי פורת יוסף היו תלמידי חכמים מופלגים, הוא היה ידיד נעורים של מרן הרב שליט"א, ומרן שליט"א העיד עליו שהיה הארי שבחבורה, ועם כל זאת, מלבשתו ענווה ויראת חטא. כאשר היה מרן הרב שליט"א עוד צעיר, כבן שלשים וארבעים שנה, היה הולך לדבר בדברי תורה עם הגאון רבי יהודה זצ"ל בביתו, וכמו כן להיפך, היה מגיע הגאון רבי יהודה לביתו של רבינו שליט"א לדבר עמו בדברי תורה. וידוע שמרן שליט"א לא היה מרבה לדבר בדברי תורה עם תלמידי חכמים פשוטים, מפני שקשה היה לו מאד להאריך בדיבור איתם, (מלבד תלמידיו, שבכדי ללמדם תורה הרי הוא ממהר תמיד להאריך בדברים ולהסביר את הענין שיהיה ברור לכל שומע), אבל עם חכם יהודה מעלם זצ"ל, היה אוהב מאד לדבר שעות ארוכות, מענין לענין, בחריפות ובבקיאות, כשם שהיה נוהג תמיד להאריך בדברי תורה עם הגאון רבי בן ציון אבא שאול, הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג זצ"ל, ובתקופה מאוחרת יותר, עם הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך, ויבדל לחיים ארוכים, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א. וכל מי שהכיר את הנהגותיו של רבי יהודה זצ"ל, היה מתקשה להאמין כמה גדול הוא בתורה, עד שהיה נכנס עמו בדברים ועומד על גדולתו.

מלבד גדולתו בתורה, היה עמוד התפילה, ומיוחד מאד בעבודת התפלה, ותפלותיו לא היו שבות ריקם. מרן הרב שליט"א היה רגיל לשלוח אליו אנשים אחרים בכדי שרבי יהודה יעשה עבורם פדיון נפש ויברכם. מעשה שאירע ואשה אחת נכנסה לביתו של מרן שליט"א, לפי קרוב לחמשים שנה, ובכתה בפני מרן שליט"א, מכיון שלא זכתה לזרע של קיימא, שתמיד היתה מפלת את פרי בטנה, ונפשה היתה עגומה מאד. מרן שליט"א אמר לה, לכי לחכם יהודה מעלם שגר ברחוב יונה, הוא יעשה לך פדיון נפש, והוא יכול לעזור לך. ואכן הלכה אותה האשה לחכם יהודה, והוא עשה לה פדיון נפש ובירכה שתזכה לזרע של קיימא, וזכתה אחר כך לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה. אך רבי יהודה, מעולם לא החזיק טובת הנאה לעצמו, והחזיק בכל תוקף במדת הפשטות והענווה שלו, בקריאת תהלים מידי יום, ובתפלה בכוונה למען כלל ישראל.

היה דייקן באופן נפלא בזמנים בכל יום ויום, וכמעט לא החסיר שיעור אחד עד התקופה האחרונה ממש. קיים בעצמו בבית אלקים נהלך ברג"ש, ב'רד ר'וח ג'שם ש'לג, תמיד היה טורח ומגיע למסירת השיעורים תמידים כסדרן.

זכה שכל בניו למודי ה', כולם בני תורה יראי שמים, מלאים קדושה וטהרה. בן פורת יוסף.

זכותו תגן עלינו ועל כל בני משפחתו, ונזכה לראותו עין בעין בביאת משיח צדקינו ובתחיית המתים, במהרה בימינו אמן.

לקריאת השיעור באתר

השפעת מעשי המצוות הפרטיים על לבבות כלל ישראל

Mon, 11 Oct 2010 00:00:00 +0200

שאלה: האם נכון הוא, שעל ידי כל פעולה רוחנית שעושה האדם, הוא משפיע על אנשים אחרים מעם ישראל, לחיוב או לשלילה?

תשובה: הנה ידוע מאמר רבותינו בכמה מקומות, כי כל ישראל " ערבים זה בזה ", כלומר, ערבות מיוחדת יש לכל אדם מישראל על חבירו. ומכאן אנו למדים כמה דינים הלכה למעשה, שיוכל כל אדם מישראל להוציא את חבירו ידי חובה בברכות וכדומה, על ידי שמיעת הברכה מחבירו, וכל זאת מכח דין הערבות שיש בין כולנו.

וכתב רבינו אלעזר אזכרי, שהיה בן דורו של מרן הבית יוסף ורבינו האר"י, בספרו, "ספר חרדים", שמאחר וכל נפשות ישראל הם עצם אחת, וכמאמר הכתוב "שבעים נפש", (ולא "שבעים נפשות"), לכן, כאשר יעשה אדם איזה פעולה להצדיק את נפשו, כלומר, פעולה שמוסיפה לו זכות, כגון לימוד תורה ומעשים טובים, הרי הוא עושה רושם חיובי בכל כללות ישראל. לכן, כאשר יעורר אדם את עצמו בכוונה גדולה לשוב בתשובה, ויכוין שישובו עמו כל זרע ישראל, יביא לכך שיתנוצצו רגשות חזרה בתשובה בנפשות רבות מישראל. וזהו מה שאמר הכתוב "שובה ישראל" בלשון יחיד, ולא אמר "שובו ישראל", משום שכל אחד מישראל ששב בתשובה שלימה מעומק הלב, הרי הוא משפיע בכל על כל אחד מישראל שיתנוצצו בו הרהורי תשובה. וזאת מלבד עצם העובדה, שלעתים נגזרת חס ושלום גזירה קשה על כל ישראל, ובזכות אחד מהם שחוזר בתשובה, הקדוש ברוך הוא שב מגזירתו על כללות ישראל, כי על ידי תשובתו מתנוצצים הרהורי תשובה בלבותיהם של כל ישראל, וממילא אין הם ראויים לאותה הגזירה.

עוד כתב בספר חינוך בית יהודה (והובאו דבריו בהערה על ספר חרדים שנדפס בשנים האחרונות), ששמע מרבו החוזה מלובלין, שהרי לא כל אדם יכול ללכת בבתי מדרשות ובשווקים וברחובות ולהחזיר אנשים בתשובה לאביהם שבשמים. ומכל מקום כאשר יושב אדם ועוסק בתורה לשמה בשם כל ישראל, הרי הוא מכניס הרהורי תשובה בלבות אנשים אחרים מישראל, ומקיים בכך מצות תוכחה.

והגאון חזון איש במכתב שנדפס בקובץ מכתביו כתב, שכשם שאברי הגוף מתחלקים לפעולות שונות, הפה מדבר, הלב פועם והידיים עסקניות וכדומה, כמו כן כל עם ישראל הוא גוף אחד, וכל אחד מאישי ישראל צריך למלאת את תפקידו כראוי. ואילו היו בני התורה עמלים בתורה לאמיתתה כראוי, היו מצילים אנשים הרבה מעם ישראל מהרהורי עבירה וכפירה וכיוצא בזה, וכל זאת בשפע של קדושה שהיו משפיעים הם בהשתפך רוח טהרה בעולם. ובסביבת בעל תורה אמיתי הדבר ניכר, שקיימת השפעה מיוחדת על המצויים בסביבתו, וכמו כן יש רשמים רבים שעין אנושית אינה מסוגלת להבחין בהם לרוב דקותם, אך באמת הדברים פועלים. ומזה הטעם אנו רואים גם כן, שכאשר נמצאים בדור אנשי רוח בעלי מעלה גבוהה, הדור מתוקן יותר בכללותו, וככל שהולכים אלו אנשים האמונה ואובדים מאיתנו, הדור הולך ומתדרדר לאין תכלית. הנה אך לפני מספר ימים הלך מאיתנו הגאון החסיד רבינו יהודה מעלם זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, שעצם ההסתכלות בו היתה משפיעה כל אדם מישראל רגש קדושה וטהרה, ושאיפה מתי יגיעו מעשינו למעשיו של אותו גדול וקדוש. ובודאי אחר פטירתו נדרשת מאיתנו חובה מיוחדת, להוסיף זכויות ומעשים טובים למלאות את החסר הגדול בפטירתו של אותו צדיק. יהי רצון שנזכה כולנו שהשם יתברך יערה עלינו רוח ממרום, ויתנוצצו בנו נצוצי הקדושה והטהרה שהיו מצויים יותר בשפע בדורות קודמים, ונזכה לראות בביאת משיח צדקינו בגאולה השלימה כראוי.

לקריאת השיעור באתר

מלחמות שוורים

Sun, 17 Oct 2010 00:00:00 +0200

שאלה: האם מותר על פי ההלכה ללכת לחזות במלחמות שוורים הנערכות באצטדיון, או שיש איסור בדבר?

תשובה: הנה לפני שנים רבות נשאל בזה מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, ותשובתו בענין זה היא יסוד מוסד לכל עניני צער בעלי חיים, ולהשקפה הנכונה על מדת הרחמים בה עלינו להתנהל ביחסינו לבריות.

והנה אין ספק, כי עצם ענין מלחמת השוורים, הוא בניגוד גמור לרוח תורתינו הקדושה, שהוא תרבות אנשים חטאים ואכזרים אשר לא כאלה חלק יעקב, כמאמר חז"ל (ביבמות עט ע"א) שלש מדות יש בישראל, ביישנים רחמנים גומלי חסדים. ונודע שאיסור צער בעלי חיים הוא מן התורה, שלכן ציותה התורה לפרוק המשא מעל חמורו של חבירו כשהוא רובץ תחת משאו. ולמדו מכאן בגמרא (בבא מציעא לא ע"א) שאיסור צער בעלי חיים מדאורייתא. ובמסכת שבת (קכח ע"ב) מבואר שהתירו רבותינו לעבור על איסור דרבנן בשבת בכדי להציל את הבהמה בשבת, וכמו שביארנו כבר, ולא התירו לעבור על איסור דרבנן בכדי לקיים מצות מילה. וכמבואר ברמב"ם (פרק ו מהלכות שבת הלכה י), ובשלחן ערוך אורח חיים (סימן שז סעיף ה). נמצא שחששו רבותינו לאיסור צער בעלי חיים יותר משאר מצות.

ואילו כאן, מרעיבים ומצערים את השור לפני כניסתו לזירת האיצטדיון, ואחר כך מתגרים בו ודוקרים אותו בכלי משחית, בכדי שישתולל ויקפוץ לנגח בקרניו. ואילו רבותינו אסרו לאדם לאכול לפני שיתן לפני בהמתו לאכול, כמו שנתבאר אצלינו. ובגמרא במסכת בבא מציעא (פה ע"א) אמרו, במעשה של רבינו הקדוש, שיש לרחם אף על שרצים טמאים, משום שנאמר ורחמיו על כל מעשיו ושכל המרחם על בריותיו של הקדוש ברוך הוא, מרחמים עליו מן השמים, וניצול מיסורים.

ורבינו חיים בן עטר בספר אור החיים (פרשת אחרי מות) כתב, שאסור לנו להמית ולהרוג בהמה או חיה, שלא הותרה לנו אלא שחיטה לאכילת בשרה וכיוצא בזה. ובשו"ת נודע ביהודה, נשאל אם מותר לעסוק בציד חיות לשם שעשוע, והעלה לאסור, הן משום שמביא עצמו לידי סכנה, והן משום שיש בזה אכזריות וצער בעלי חיים.

ולפי זה דעת לנבון נקל, כי הנכנס לאיצטדיון כדי לחזות במלחמת השוורים ומשלם דמי כניסה כאשר יושת עליו, חבר הוא לאיש משחית, ומסייע ידי עוברי עבירה. ובמסכת עבודה זרה (דף יח ע"ב), תנו רבנן, ההולך לאיצטדיון או לכרקום, ורואה שם את הנחשים (הנו"ן בפתח), ואת החברים, הרי זה מושב לצים, ועליהם נאמר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו. ופירש רש"י, ההולך לאיצטדיון, הוא מקום שמנגחים שם את השור. וכן אמרו עוד בגמרא עבודה זרה שם דרש רבי שמעון בן פזי, אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, אלו טייטראות וקרקסאות של גוים, ובדרך חטאים לא עמד, שלא עמד בקניגיון, ופירש רש"י, קניגיון, צידת חיות על ידי כלבים, שכל מעשיהם לשם שחוק וטיול. ובספר אור זרוע הגדול (חלק ב הלכות שבת סימן פג) כתב, שכל הצד חיות על ידי כלבים לא יזכה לראות בשמחת לויתן, כמבואר במדרש רבה ויקרא (פרשה יג סימן ג). ומכאן הסיק מרן הרב שליט"א לענין הלכה, שבודאי שחלילה ללכת למקומות שמשתעשעים במעשה אכזריות על בעלי חיים, והם גורמים להטביע באדם מדה רעה ומושחתת של אכזריות, ומשחית נפשו הוא יעשנה. ולא כאלה חלק יעקב. ולכן הדבר ברור שמצוה להודיע ברבים שלא ללכת למקומות כאלה. ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.

לקריאת השיעור באתר

גילוי שיער בתוך הבית

Sun, 31 Oct 2010 00:00:00 +0200

שאלה: האם מותר לאשה נשואה ללכת בלי כיסוי ראש בתוך ביתה? תשובה: הנה הדבר ברור ומפורסם, כי אשה שהיא נשאת לאיש, אסור לה לגלות את שיערות ראשה, ולכן נוהגות הנשים לכסות שיער ראשן במטפחת וכיוצא בזה, בכדי שלא יתראה שיער ראשן מבחוץ. ומצוה מוטלת גם על הבעלים אשר לקחו להם נשים שאינן מכסות את ראשיהן, להרבות עליהם בדברים בכל דרך של שכנוע ופיוס ומתנות וכדומה, בכדי שתאותנה אף הן לכסות ראשיהן כמצות התורה. וכן מי שרואה שאשתו אינה מכסה את ראשה כפי דין התורה, דהיינו שהיא מגלה הרבה משערות ראשה מלפנים ומאחור, עליו לדבר איתה שתקפיד לכסות ראשה כדת וכדין. ומכל מקום כבר פשט בינינו המנהג שהנשים מגלות מקצת משערות ראשן מלפנים, (כשיעור בערך שתי ס"מ), ויש להן על מה שיסמוכו, והמקפידות לכסות כל שערות ראשן, תבא עליהן ברכה. ועתה לנדון שאלתינו, אם יש להתיר לאשה ללכת גלוית ראש כשהיא בבית, ואין שם אנשים אחרים, רק בעלה ובניה וכיוצא בזה. הנה בבית יוסף בחלק אבן העזר (סימן קטו), פסק מרן, שמעיקר הדין יש להתיר לאשה ללכת גלויית ראש כשהיא בביתה עם בעלה, ואין בדבר איסור. ומקור דבריו הוא מדברי רש"י והתוספות והר"ן במסכת כתובות, שכתבו לענין "עוברת על דת יהודית", שהיא אשה הנוהגת בחוסר צניעות עד שמפסידה כתובתה, שאשה שהיא הולכת בגילוי ראש בביתה, אינה עושה איסור כלל. ומרן רבינו הגדול שליט"א בספרו הקדוש טהרת הבית (ח"ב עמ' קסו) הביא דברי הגאון רבי משה פינשטיין ז"ל, ועוד פוסקים, שעל פי דבריהם משמע שאף בזמן שאין האשה טהורה, הרי היא מותרת ללכת בביתה בגילוי שערות ראשה, ואין בדבר איסור. וידוע מאמר רבותינו במסכת יומא (מז.), שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולם שמשו בכהונה גדולה. ושאלו אותה את קמחית, מפני מה זכית למעלה זו, ששבעה בניך הם כהנים גדולים? (ובנה, רבי ישמעאל בן קמחית, היה מפורסם בדברי הש"ס שם, וכן באבות דרבי נתן ובתוספתא ועוד), השיבה קמחית, "מפני שמעולם לא ראו קורות ביתי קלעי שערי". כלומר, אמרה להם, מעולם לא ראו קירות הבית שלי, את שערות ראשי. ומשמע מכאן שיש מדת חסידות גדולה שלא לגלות את שיער הראש אפילו בבית, ושאשה הנוהגת כן ראויה שיצאו ממנה בנים תלמידי חכמים או כהנים. ולשון רש"י על הגמרא שם, "ראיתי בתלמוד ירושלמי: כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, אשה צנועה, ראויה לצאת ממנה כהן גדול הלבוש משבצות זהב". ובאמת שיש אומרים שאין הדברים כפשטן ממש, שמעולם לא ראו קורות ביתה שערות ראשה, אלא בדרך הפלגה אמרה, שכמעט מעולם לא נתגלו שערות ראשה, אף כי בודאי כאשר היתה רוחצת וכדומה, נתגלה משהו משערות ראשה. וכן כתב בספר מנורת המאור, שאין הדברים כפשטן ממש, רק בדרך הפלגה. ומכל מקום למדנו שממדת חסידות נכון הוא שהאשה תזהר בכיסוי הראש אף כשהיא הולכת בביתה, וכפי שנוהגים האנשים שאינם מורידים את הכיפה שעל ראשם בבית. ואמנם שיש מרבותינו האחרונים שהחמירו מאד בענין כיסוי הראש אפילו בבית. אולם כתב מרן הרב שליט"א בספרו טהרת הבית (עמוד קסו), שאין הדבר מעיקר הדין, כי עיקר החומרא בדבר היא על פי דברי הזהר הקדוש, שהחמיר מאד בדבר זה. וכן בספר עמק המלך, לרבי נפתלי מורנקפורט, שהיה תלמידו של רבינו מנחם עזריה מפאנו לפני כשלש מאות וחמישים שנה, כתב שאשה שהיא הולכת בגילוי ראש בביתה, גורמת רעה גדולה לבית שלה, מפני שעל ידי גילוי השערות של האשה מתרבה מדת הדין בבית. ועוד כתב בזה דברים אחרים על פי דרכי המקובלים. ועל כן לסיכום: מעיקר הדין אין האשה צריכה ללכת בביתה עם כיסוי ראש. וממדת חסידות כתבו כמה מרבותינו האחרונים שהאשה תכסה את ראשה גם בבית, בפרט בזמן שכל בני הבית מצויים שם, שיש בזה מדת צניעות נכונה, והנזהרת בזה קדוש יאמר לה, שמשפיע רוב טובה על כל בני ביתה.

לקריאת השיעור באתר

שבועה בבית דין

Mon, 01 Nov 2010 00:00:00 +0200

שאלה: מתי אדם צריך להשבע לחבירו, והאם יש איסור במה שנוהגים רבים מהמון העם לומר לחבריהם "נשבע לך", על דברים של מה בכך? תשובה: הנה עיקר שבועת התורה שנצטוינו בה, היא שישבע אדם לחבירו בבית דין במקרים מסויימים, וכגון, מי שחבירו ראובן טוען כנגדו, שהוא, שמעון, חייב לו אלף זוז, ושמעון טוען שאין הוא חייב לחבירו ראובן אלא חמש מאות זוז, הרי זה (שמעון) מודה במקצת, שאין הוא טוען שכל הטענה היא שקר, אלא אומר, מקצתה אמת ומקצתה שקר, אמרה התורה שישבע בפני בית הדין שאינו חייב אלא חמש מאות זוז, ויפטר משאר התביעה שכנגדו. וזוהי שמועת "מודה במקצת" שלמדוה רבותינו במסכת שבועות בפרק שבועת הדיינים. ויש עוד שבועות, מקצתן מן התורה, ומקצתן מדברי המשנה, ומקצתן מתקנת רבותינו חכמי הש"ס והבאים אחריהם. ומי שנתחייב שבועה בבית דין, היו משביעין אותו בהשם יתברך. כלומר, כך היה אומר, הרי אני נשבע בהשם אלהי ישראל, או היה אומר, הריני נשבע במי ששמו רחום, או במי ששמו חנון, שאין אני חייב לחבירי אלא חמש מאות זוז. ואז היה משלם חמש מאות זוז ונפטר משאר הטענה. ומובן השבועה בפשוטו הוא, שאומר שכמו שהשם יתברך הוא אמת, כמו כן הדבר הזה שאני טוען עליו הוא אמת. וממילא אם הוא משקר, הרי הוא מחלל את השם הגדול והנורא, ועונו גדול מנשוא. ובשעה שנשבע, נותנים לו ספר תורה בידו, בכדי לאיים אליו, והיו נוהגים שמכניסים לבית הדין מיטה של מתים (היא האלונקה שלוקחים בה את המתים לקבורה), והיו מכבים את הנרות ומחשיכים את אולם בית הדין, ועושים עוד כיוצא בזה מפעולות המביאות את האדם לידי פחד והכנעה, שלא יכשל בעון שבועת שקר. והיו אומרים לו, תדע, שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא בסיני "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא", וכל העבירות שבתורה, לא נפרעים אלא מהחוטא לבדו, ואילו כאן, בעוון שבועת שקר, נפרעים ממנו וממשפחתו. ולא זו בלבד, אלא שנפרעים ממנו ומכל העולם כולו. ועוד, שעל כל העבירות שבתורה, אם יש לו זכות, הזכות תולה לו, שאינו נענש מיד, אלא ממתינים לו מן השמים אולי יחזור בתשובה, מה שאין כן בעוון שבועות, שנפרעים ממנו לאלתר (מיד). ועוד אומרים לחבירו שגורם לו להשבע, שיזהר שלא יגרום לחבירו להשבע, שכן כל המביא את חבירו לידי שבועה, גורם לו הדבר שהוא יורד מנכסיו ונעשה עני. ועוד האריכו בדברי הגמרא (שבועות לט.) והמפרשים בענינים אלה, מהו חומר איסור השבועה, ומדוע נענשים גם אנשים אחרים שלכאורה אינם שייכים לענין, כגון משפחתו ושאר בני האדם. וכאשר משביעים אותו אומרים לו, דע לך, שלא על דעתך אנו משביעים אותך, אלא על דעת המקום ועל דעת בית דין. כלומר, היו אומרים לו, שאפילו אם לפי דעתו מה שהוא נשבע הוא אמת, מכל מקום צריך שתהיה השבועה אמת על פי דעת בית דין. ומסבירה הגמרא (שבועות כט.) הטעם שתיקנו כן, משום מעשה שהיה "בקניא דרבא" (בנדרים כה:), שבבית הדין של רבא, הגיעו שני אנשים, ואד מהם טען על חבירו שהוא חייב לו סך מסויים, וחבירו הכחיש את דבריו, וחייבו רבא להשבע על דבריו. מה עשה?, הלך לביתו וחזר משם עם מקל שרגילים להשען עליו, נגש להשבע בבית הדין, אמר לו לחבירו התובע, שיחזיק לרגע את המקל בכדי שיוכל להחזיק בידו את הספר תורה ולהשבע, לקח התובע את המקל, והנתבע עמד ונשבע בשם ה' שדבריו הם אמתיים. חבירו התובע כעס מאד בראותו שחבירו נשבע לשקר, והשליך את המקל ארצה מידיו, נשבר המקל וראו שהוא כולו מלא מטבעות. דהיינו, שאותו שנשבע, נשבע אמת, כי באמת נשבע שהחזיר לחבירו את הסך שלוה ממנו, אבל על דעת בית דין נשבע שקר, כי הם אינם מבינים את כוונתו השקרית. ולכן תיקנו שישבע על דעת בית הדין, שאז לא יועילו לו כל תחבולותיו. וכתב רש"י, שבדורות האחרונים ביטלו את ענין השבועה בשם ה', לפי שעונשה גדול מאד, ולכן נהגו להשביע את האדם בדרך עקיפה, שאומרים לו הרי פלוני ארור וכו' אם הוא חייב לחבירו יותר מכפי שהוא מודה, והוא עונה, אמן. ואז, אף על פי שיש כאן חומר שבועה, מכל מקום אין הדבר חמור כל כך כמו שבועה בשם ה' ממש. והביא דבריו מרן השלחן ערוך בחושן משפט (סימן פז) בשם יש אומרים. ובהלכה הבאה נשיב על השאלה, האם יש חומרה של שבועה, במה שנוהגים רבים מהמון העם לומר " נשבע לך " בכדי לאמת את דבריהם.

לקריאת השיעור באתר

המשך ענין שבועות

Tue, 02 Nov 2010 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת הסברנו מהי השבועה שאמרה התורה שישבע אדם לחבירו בבית דין, וכתבנו כי שבועת התורה שהיו משביעים בבית דין היא שבועה בשם ה', שהיה הנשבע אומר שהרי הוא נשבע בשם ה' אלהי ישראל, שכך וכך הוא חייב לחבירו. וכיוצא בזה. והבאנו כמה מאיימים ומזהירים את הנשבע שלא ישבע לשקר, עד כדי כך שהרבה מאד בני אדם כשבאים להשבע בבית דין, מחליטים לוותר על הממון שהם תובעים רק בכדי שלא להזדקק לשבועה כל שהיא, אפילו על אמת. ועתה נבא לדון במה שיש נוהגים להשתמש במטבע הלשון "נשבע לך" בשיחתם עם חבריהם, האם יש איסור בדבר, והאם יש תוקף לשבועות אלה. נחלקו רבותינו הראשונים בתחילת מסכת שבועות, האם יש תוקף מן התורה לשבועות שהן בלא שם שמים. כגון, אדם האומר, אני נשבע שראיתי כך וכך, ולא אמר שהוא נשבע בה', האם יש בכך דין שבועה או לא. והסכמת כל הפוסקים, שאף אם נאמר שאין חיוב מלקות על שבועת שקר או שבועת שוא בלא הזכרת ה', מכל מקום איסור תורה יש בזה, כל ששבועתו אינה אמת, בין שנשבע על דבר שלשעבר, כגון, אני נשבע שראיתי כך וכך, ובין אם נשבע על להבא, הנני נשבע שלא אעשה כך וכך, או שאעשה כך וכך. הרי זו שבועה מן התורה. וכן פסק מרן השלחן ערוך ביורה דעה (סימן רלז) בזו הלשון: " האומר אני נשבע שאעשה דבר פלוני או שלא אעשנו, הרי זה שבועה, אף על פי שלא הזכיר לא שם ולא כינוי ". וממוצא הדברים אנו למדים, שמה שנוהגים קלי עולם או אנשים העושים כן מחוסר ידיעה, להזכיר לשון שבועה בכל יום תמיד, רעה גדולה הם מביאים על עצמם, כפי שהזכרנו כבר, כי בעון נדרים בניו של אדם חס ושלום מתים, ושייך ענין זה גם בעניני שבועות. ועונשו גדול מנשוא. ואפילו אם נשבע על אמת, הנה לא ימלט כי בהרגילו את עצמו תמיד בלשונות שבועה, סופו שיכשל באיסור שבועת שוא או שקר. ובפרט הנשבעים על להבא, כגון שאומרים שלא ידברו יותר עם פלוני, הם מועדים יותר להכשל בשבועות ובנדרים לשוא ולשקר, והרי הם בכלל הנשבעים לשוא ולשקר. וכתבו הפוסקים, ובהם הגאון רבי אליעזר פאפו בספר פלא יועץ, שלא רק בלשון הקודש (עברית) אסור להשבע, אלא כמו כן בלשונות הגויים אסור להשבע. ולכן יש להזהר שלא יאמר אדם "באללה", בלשון של אימות הדבר, מפני שבלשון ערבית "וואלהי" ו"באללה", הם לשונות שבועה בהשם יתברך ממש. וכן בשאר לשונות הגויים שיש בהם עניני לשון שבועה בשם ה' או שלא בשם ה', יזהר כל אדם שלא יעלו על דל שפתיו לעולם. וכן הנשבעים בחיי אביהם או אחיהם וכדומה, מלבד איסור שבועת שוא יש בזה גם חסרון כבוד כלפי מי שהוא נשבע בשמו בכל עת. ופירשו המפרשים "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא", דהיינו, "לא ינקה ה'", אפילו את עון מי שישא את "שמו", את השם של עצמו, לשוא. ונסיים במעשה בהגאון רבי עבדאללה סומך זצ"ל, רבה של בבל (עיראק) לפני למעלה ממאה שנה, שהוצרך פעם להשבע בבית משפט של הגויים שבועת שקר, שהיה בה ענין פיקוח נפש להציל את נפשות אחיו היהודים המעונים תחת עלילותיהם של שלטונות בבל שהיו שונאי ישראל אכזריים. ואף על פי לא רצה הגאון ז"ל להשבע לשקר, אפילו לצורך פקוח נפש. מה עשה?, הערים עליהם, שהרי לשון השבועה בלשונם הינו "ווַאְלָלה הִיא", והוא נשבע "וְולַא הִיא", כלומר, ולא היא, בלשון ארמית, והם כמובן לא הבחינו בשינוי המועט בניקוד המילים שיצאו מפה קדוש. נמצא, שאפילו לצורך גדול יזהר אדם שלא ישבע כלל, וכל שכן בשם ה'. ולסיכום: הנשבעים בכת עת בלשון " נשבע לך ", הוא מנהג שטות ללא צורך, ויש בו סכנה גדולה להלכד בעוון שבועות שקר או שבועות שוא, כי שבועה בלשון זו, אף שאינם מכירים שם שמים, יש לה תוקף של שבועה ממש מן התורה, שחומרתה גדולה מאד.

לקריאת השיעור באתר

קביעת מזוזה כשהיא פתוחה

Tue, 09 Nov 2010 00:00:00 +0200

שאלה: בית ש"המשקוף" בכניסתו הוא רחב מאד, האם מותר לקבוע את המזוזה על ה"משקוף" כשהיא פתוחה וממוסגרת כתמונה קבועה בקיר, באופן שהכתב שבתוכה יהיה נראה מבעד לזכוכית, או שיש חיוב לקבוע את המזוזה כשהיא גלולה וכרוכה כנהוג? תשובה: אמת הדבר, כי בכמה בנקים ומוסדות ציבור קבעו את המזוזה באופן הנזכר בשאלה, ועל כן דנו פוסקי דורינו אם הדבר נכון מבחינת ההלכה. והנה הרמב"ם בהלכות מזוזה (פ"ו הי"ג) כתב בזו הלשון: חייב אדם להזהר במצות מזוזה, מפני שהיא חובת הכל תמיד, שבכל זמן שיכנס ויצא, יפגע (יפגש) ביחוד שמו של הקדוש ברוך הוא, ויזכור אהבתו, ויעור (ויתעורר) משנתו ושגיותיו (וטעויותיו) בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולמים, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. עד כאן לשונו. ולכאורה, מכיון שעיקר תכלית המזוזה היא בכדי שיזכור אהבת השם יתברך בכת עת צאתו ובואו, באמת עדיף היה אילו היינו נוהגים לקבוע את המזוזה כשהיא שטוחה, שאז יחוד ה' הנזכר בה, "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", יהיה נראה לכל רואה. ואמנם כתב הרמב"ם, שיש לגלול את המזוזה מסופה לתחילתה, בכדי שכשתפתח המזוזה יופיעו מיד המילים הראשונות של "שמע ישראל", (ומקור דבריו במסכת מנחות (לא:) ובתלמוד ירושלמי בסוף מסכת מגילה, והטעמים מבוארים שם), מכל מקום, נראה שאין זה חיוב ממש, לגלול את המזוזה, וכוונת הדברים היא, שאם מחליט מסיבה כל שהיא לגלול את המזוזה, אז יזהר לגלול אותה מסופה לתחילתה, בכדי שהפותח את המזוזה יוכל לקרוא מתחילת השורה, "שמע ישראל", אבל אין הכוונה שיש חיוב לגלול את המזוזה כספר תורה. ולפי זה יש לומר שעדיף באמת לקבוע את המזוזה כשהיא פתוחה ומכוסה בזכוכית. ובקובץ "נועם", הודפס מאמר מאת הרב מרדכי הלוי הורביץ, ועיקר דבריו, שיש לאסור בתכלית קביעת מזוזה כשהיא פתוחה, והביא ראיה לדבריו מהירושלמי שהזכרנו כבר, "אמר רבי זעירא בשם שמואל, צריך שיהא שמע שלה רואה את הפתח". (כלומר, צריך שתהא המילה "שמע" שבתחילת המזוזה, קבועה בְּגַבָּה לפתח הבית. דהיינו, שיגלול את המזוזה מסופה לתחילתה כפי שביארנו). ומכאן מוכח שחייבים לגלול את המזוזה, שאם לא כן, מה חידוש משמיעינו רבי זעירא שיש לגלול את המזוזה מסופה לתחילתה, היה לו להשמיעינו חידוש גדול יותר, שאפילו כל הכתב כולו פתוח וקבוע על הקיר, גם כן יצא ידי חובת מזוזה. והרב עדין שטיינלץ תמה על דברי כותב המאמר הנזכר, שהרי אילו היה רבי זעירא כותב שצריך שיהיה הכתב כולו פתוח, לא היינו לומדים כלל שניתן לגלול את המזוזה, והיינו סבורים שחייבים שכל המזוזה תהיה פתוחה, לכן אמר רבי זעירא שמותר לגלול את המזוזה, ורק צריך שגם המילה "שמע", יהיה סמוך לקיר, אבל לעולם אין כל חיוב לגלול את המזוזה. וכן בשו"ת לב אברהם, הצדיק את דברי הרב עדין שטיינזלץ הללו, שבאמת אין לנו כל מקור לחייב את גלילת המזוזה, ומכל דברי רבותינו משמע שאין חיוב בזה, ורק לימדונו שאם ברצונו לגלול את המזוזה, הרי שעליו לעשות כן מסוף המזוזה לתחילתה. אולם לענין מעשה, כתב מרן מופת הדור רבינו עובדיה יוסף שליט"א בספרו הליכות עולם (חלק שמיני), שאף שבאמת מעיקר הדין נראה שמותר להניח את המזוזה פתוחה, מכל מקום, מאחר שלא ראינו לאבותינו מדורות קודמים שנהגו כן, יש לחוש שמא היה להם איזה טעם בדבר שאינו ידוע לנו. וכבר כתב רבינו המהר"י קולון, שעלינו ללכת בעניני התורה והמצות בעקבות אבותינו ולא לזוז ממנהגיהם. וכמו שכתב החתם סופר, "החדש אסור מן התורה". ומכיון שמבואר בש"ס ובכל הפוסקים, כי מנהגם היה לגלול את המזוזה, על כן לא נכון לשנות ממנהג הקדמונים בדבר זה, ועל כל פנים אותם שכבר נהגו כן, וקבעו את המזוזה כשהיא פתוחה, יש להם על מה שיסמוכו, והנח להם במנהגם. וכן פסק בשו"ת שבט הקהתי, ועוד מרבני דורינו. ולפיכך לסיכום: אין לקבוע את המזוזה כשהיא פתוחה וממוסגרת כתמונה. אלא יש לקבעה בקיר כשהיא גלולה, כפי שנהגו אבותינו מימות עולם. ומכל מקום, אם קבעו את המזוזה בקיר כשהיא פתוחה ומכוסה בזכוכית וכדומה, כמו תמונה, אין חיוב להסירה ולקבעה מחדש, כי יש לנוהגים כן על מה שיסמוכו.

לקריאת השיעור באתר

אופן קביעת המזוזה

Wed, 10 Nov 2010 00:00:00 +0200

שאלה: כיצד יש לקבוע את המזוזה? לאורך כשהיא ישרה, או כשהיא נוטה באלכסון? תשובה: בגמרא במסכת מנחות, אמר רב יהודה אמר רב, עשאה כמין נגר, פסולה. ופירש רש"י, שהנגרים רגילים היו לתחוב פיסות עץ בקיר לרוחב הקיר. ולכן פירוש דברי הגמרא, שמי שקבע את המזוזה כשהיא שוכבת במאוזן, לא יצא ידי חובתו. וכדברי רש"י פסק רבינו הרמב"ם, וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן רפט), שיש לקבוע את המזוזה כשהיא עומדת זקופה, אורכה לאורך מזוזת הפתח, (משקוף שמשני צידי הפתח, נקרא מזוזה בלשון הפוסקים), וכדרך שאנו מניחים את ספרי התורה בארון הקודש כשהם עומדים. ורבינו תם, נחלק על פירוש רש"י, וכתב שאדרבה, דרך בזיון היא לקבוע את המזוזה כשהיא עומדת, ועל כן לדבריו ראוי יותר לקבוע את המזוזה כשהיא שוכבת, כלומר, מונחת לרוחבה, אבל אם קבעה כשהיא עומדת, לא יצא ידי חובתו. והתוספות כתבו, שבין לפירוש רש"י ובין לפירוש רבינו תם, אם קובע את המזוזה כשהיא באלכסון, יצא ידי חובתו. וכן כתב הרמ"א בהגהת השלחן ערוך, שמנהג האשכנזים לקבוע את המזוזה כשהיא באלכסון, שאז לכל הדעות יצא ידי חובתו. אולם מעיקר הדין, כתב הגר"א, שאף למנהג האשכנזים העיקר להלכה כשיטת רש"י, כי על כל קושיות רבינו תם על דברי רש"י יש מה להשיב, וכדברי רש"י פסק גם הרמב"ם ומרן השלחן ערוך. ועל כן במקום שאין אפשרות לקבוע את המזוזה באלכסון, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאף למנהג האשכנזים יש לקבוע את המזוזה כשהיא עומדת, וכמנהג הספרדים. אולם אם קבעה כשהיא מונחת שוכבת לרחבה, לא יצא ידי חובתו אף למנהג האשכנזים. ולסיכום: את המזוזה יש לקבוע כשהיא עומדת ישר במאונך, כדעת רש"י, ואם קבע אותה כשהיא שוכבת, לא יצא ידי חובתו. ומנהג האשכנזים לכתחילה לקבוע את המזוזה כשהיא מונחת באלכסון, ומכל מקום אף למנהגם אם אין אפשרות לקבוע את המזוזה באלכסון, וכגון שהפתח צר מאד, הרי שיש לקבוע את המזוזה ישרה כדעת רש"י.

לקריאת השיעור באתר

מדת חסידות

Thu, 18 Nov 2010 00:00:00 +0200

שאלה: לא פעם, נזכרת בדבריכם הלשון " המחמיר תבא עליו ברכה ", או " וממדת חסידות נכון להחמיר ", והשאלה היא, אם הדבר הוא מותר מן הדין, מדוע אתם כותבים שכדאי להחמיר, ואם הדבר אסור, אם כן, שיהיה אסור לכל אחד, ומדוע כתבתם להתיר?

תשובה: לשון " המחמיר תבא עליו ברכה ", נזכרת רבות בדברי הפוסקים. וכבר בדברי הראשונים נמצא מטבע לשון זה. (ראה לדוגמא בלשון הרשב"א ב"מ דף עא. ובחדושי הריטב"א נדה סו. ועוד).

וביאור הענין, כי יש ענינים רבים שמעיקר ההלכה ושורת הדין, יש להקל בהם. אולם מצוה מן המובחר להחמיר לחוש לכל השיטות באותו ענין, או לחוש לספק השייך באותו ענין, אך כל זה אינו מן הדין, אלא ממדת חסידות.

ובאמת שראוי לכל אדם להנהיג עצמו בכמה עניני חסידות כפי כוחו. ועל פי דברי הזהר הקדוש הוא חיוב גדול, וכן האריכו הרבה בענין זה רבותינו המקובלים.

וכתב רבינו המסילת ישרים, כי שורש המילה "חסידות", נגזר מן המילה "חסד". ואף על פי שמדת החסידות שייכת בין בענינים שבין אדם למקום ובין בענינים שבין אדם לחבירו, מכל מקום שורש מדת החסידות הוא דוקא בענינים שבין אדם לחבירו, שיראה אדם להיטיב כמה שיוכל עם זולתו, ויזהר להתנהל נכונה בסדר דיבורו עם הבריות, שיאמר לחבירו דברים שיהיו נעימים לאזנו, וכן יראה לסייע לאחרים בצדקה גדולה בממונו, או בגופו, בהשתדלות אצל אחרים וכל כיוצא בזה. כללו של דבר, יראה בעצמו מה היה רוצה שיטיבו לו, וכך יעשה לאחרים. עד שיתרגל במדה זו ותהיה מושרשת בו, ויהיה מטיב לבריותיו של הקדוש ברוך הוא, וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים.

וכתב רבינו הריטב"א (הובאו דבריו בחדושי החקרי לב על מסכת שבועות), כי אין לך ריע קרוב לאדם יותר מאשתו. וכן אשה, אין לה אדם אחר קרוב אליה יותר מבעלה. ועל כן פשוט הוא, שלפני שילך אדם לחפש לו מעשים טובים וחסדים מחוץ לביתו, יזהר להתנהג יפה עם בני ביתו, באהבה ואחוה, בהבנה ובאורך רוח. ועיקר איסור אונאת דברים שהזהירה עליו התורה, שייך דוקא בין אדם לאשתו, ובין אשה לבעלה, וכבר אמרו רבותינו, לעולם יזהר אדם באונאת אשתו, מפני שדמעתה מצוייה.

וכל ענינים אלה של חסידות, הנם בכלל " שיירי מצוה ", וכבר שמענו מרבותינו, "שיירי מצוה מעכבין את הפורענות", כלומר, אפילו דבר שאינו מצוה ממש, מכל מקום, הואיל ורואים מן השמים שאותו אדם נזהר כל כך ומהדר וחושב ומרבה במצוות, גדולה זכות זו להציל את האדם מן הפורענות. ובכלל שיירי מצוה, כל עניני החסד שאין האדם מחוייב בהם מן הדין. וכן אדם המהדר אחר אתרוג נאה למצות ארבעת המינים, ואדם המהדר שתהיה לו מגילת אסתר כשרה לקריאה, הרי אלו בכלל שיירי מצוה, ובכלל מדת החסידות.

והזהירו רבותינו, שאם בכל ענין שעושה אדם יזהר להצניע את עצמו, שלא יכוין במעשיו בשביל פרסום שמו הטוב וכדומה, כל שכן שבמצות החסידות יזהר להצניע עצמו. ובפרט יזהר מעניני חסידות ששיך בהם צד איסור, כגון עניני גאווה וכדומה. וכבר הארכנו בזה במקום אחר .

הגאון רבינו שלום משאש ז"ל, רבה של ירושלים, היה דר במרוקו. ובעירו לא נהגו גדולי הדור להניח תפילין של רבינו תם. ואילו הוא, חפץ היה מאד להניח תפילין אלה, ביודעו כמה גדלה חשיבות חורה זו, ובפרט כאשר נודע לכל דברי הראב"ד, שמצא בתלמוד ירושלמי ישן, שהיה כתוב בו בסדר הנחת פרשיות התפילין כשיטת רבינו תם. ועוד, כי ידוע על פי דברי המקובלים שיש מעלה גדולה בהנחת תפילין אלה. ועל כן עז היה רצונו להתחיל לנהוג בחומרא זו. ובהיותו כבן שלשים שנה החל במנהג הטוב של הנחת תפילין של רבינו תם. לאחר כמה חודשים, חלה במחלת הטיפוס, והגיע עד שערי מות, עד שריחמו עלינו מן השמים, והתרפא מחוליו לגמרי.

לאחר מכן, עמד ועשה חשבון נפש עם עצמו, על מה נענש לחלות בחולי קשה כל כך? חשב וחשב, עד שהגיע למסקנה כי "חטאו" הגדול היה, שהניח תפילין של רבינו תם בפני רבני מרוקו הזקנים, והיה כאן חשש של "יוהרא" מצדו, שהוא מחמיר במה ששאר גדולי הדור אינם מחמירים. מיד קיבל עליו להפסיק בהנחת תפילין של רבינו תם נגד מנהג רבני עירו.

(אולם בודאי שבזמנינו, בארץ ישראל, מצוה רבה על כל אדם להניח תפילין של רבינו תם, אחר שפשט המנהג בקרב רבים מהמון העם להחמיר בזה).

וכתב הרב בעל ספר פלא יועץ, שאם ימנע אדם מקיום ענין של חסידות, מפני סיבה אחרת, של גאוה וכדומה, יזכה בזה לשכר על אותו ענין, כאילו קיימו, אף על פי שנמנע ממנו. מפני שמן השמים רואים שהוא היה חפץ להתחסד עם קונו, ורק מפני סיבה צדדית לא עשה כן, הרי שמחשבה טובה מצרפה הקדוש ברוך הוא למעשה, כאילו עשאה.

נמצינו למדים, כי עניני חסידות שייכים באמת לכל אדם. הן בעניני הידור וחיזור אחר המצות, והן בעניני עשיית חסד עם הבריות. ובלבד שיכוין אדם את מעשיו לשם שמים, ולא לשם כבוד או חנופה חלילה. ובזכות קיום מדה זו, נזכה לראות בביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר לשמוע הקלטות של זמרים יהודים שאינם שומרים תורה ומצות?

Wed, 08 Dec 2010 00:00:00 +0200

תשובה: כתב רבינו יהודה החסיד בספר חסידים, כי מי שקולו נעים, יזהר שלא יזמר נגוני נכרים, כי עבירה היא, ולא ניתן לו קול נעים אלא לשבח לבורא יתברך, ולא לעבירה. וכוונתו היא, שכל שמזמר שירים של גויים עם המילים שלהם, שהם מילים של טומאה, בודאי שיש בזה איסור. ודומה זה לאדם שהשם יתברך חנן אותו בשכל טוב, והוא הולך ומנצל אותו למטרות רעות, בודאי שעבירה חמורה בידו, כי כמה שהשם יתברך מטיב יותר עם האדם, הרי הוא מחוייב יותר לגמול להשם יתברך כביכול טובה, ולא להשתמש במתנות שנתן לו ה' לרעה. לכן גם אדם זה, שזכה במתנה מיוחדת, שקולו נעים וערב, בודאי שעליו לנצל את כשרונו לשם שמים, ואם ישתמש בקולו למטרות רעות, עבירה גדולה בידו. וכבר כתב רבינו הרי"ף (רבי יצחק אלפסי, רבו של הר"י מגאש, רבו של הרמב"ם) בתשובה, בזו הלשון: שליח ציבור שמרנן (ששר) בפיו שירי ישמעאלים, ומוציא מפיו דברי נבלה, מסלקין אותו ממשרתו, ועליו כיוצא בו נאמר, "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה". והובאו דבריו להלכה בדברי הרמ"א (אורח חיים סימן נג). ומכל מקום עצם השימוש במנגינה לכשעצמה למטרות של קדושה, כגון להרכיב עליה נגינות של קדושה, אין בזה איסור, וכמו שכתבנו כבר בעבר. ואדרבה, על ידי הרכבת המילים מתקן את המנגינה לקדושה. ובעצם שמיעת מנגינה של גויים, על פי דברי המקובלים אין הדבר ראוי, ומכל מקום אין איסור בדבר. ומכאן, שכל אלה הזמרים שעורכים הופעות מעורבות, בחורים ובתולות יחדיו, אף על פי שאינם שרים אלא שירי קודש, מכל מקום, כיון שהנסיון הוכיח שבהופעות אלה נגרמות הרבה תקלות רוחניות, בתערובת בחורים ובחורות יחדיו, הרי שמדת הדין פוגעת בהם, שהם משתמשים בכתר מיוחד שניתן להם בקולם הערב, להחטיא את בחורי ובנות ישראל. ואף שכל אדם המחטיא את הרבים עונשו גדול מנשוא, ואין מסייעים לו מן השמים לעשות תשובה, מכל מקום זה שחננו ה' בקול ערב והוא מנצלו להחטיא את הרבים, אוי לו ולנפשו, כי גדול עוונו מנשוא, וכמבואר. ולענין שמיעת שירי אלה הזמרים לאחר מכן, על ידי הקלטות וכדומה. הנה בשאלה זו נשאל הגאון רבי משה פיינשטיין ז"ל, לגבי זמר רב מפורסם בארצות הברית, שמתחילה היה תלמידו של הגאון רבי אהרן קוטלר, והיה מוחזק בתורה ויראת שמים, ואחר כך החל להתקלקל, והיה מכנס בחורים ובחורות יחדיו להופעות בשירים וסיפורים מעניני תורה ויראת שמים. וכתב הגאון רבי משה פיינשטיין, שאף שבודאי מעשיו של אותו הזמר אסורים מן הדין ממש, בכלל איסור גילוי עריות, מכל מקום לגבי שמיעת שירותיו והשמעתם בחתונות וכדומה, אין טעם לאסור בזה, שאין בזה משום הנחת שם לרשעים, ולא משום צד איסור אחר כלל. ועל כן להלכה, אף שאסור לזמרים להופיע במקומות שגורמים לקלקול, כגון בהופעות מעורבות באולמות גדולים וכדומה, מכל מקום אין איסור בשמיעת השירים שלהם.

לקריאת השיעור באתר

ירידת גשמים

Sun, 12 Dec 2010 00:00:00 +0200

בגמרא במסכת תענית (דף ז:) אמרו, אין הגשמים נעצרים אלא בשביל ביטול תרומות ומעשרות, ואין הגשמים נעצרים אלא בעוון הגזל. כלומר, כמה סיבות יש לעצירת גשמים, אבל יש כמה גורמים עיקריים לעונש גדול זה, שהגשמים נעצרים, כפי שאנו רואים בימים אלה, שהיא פורענות גדולה גם בזמנינו, אף על פי שקיימות אפשרויות חדשניות לשימוש במי ים וכדומה, מכל מקום, עדיין רוב עצי הפרי זקוקים למי הגשמים, וכבר אנו שומעים שעצים אלה מקדימים את הפריחה מחמת מזג האויר הקייצי, ואחר כך עלול הדבר להוביל לעליות מחירים. סוף דבר, אף בזמנינו העדר הגשמים היא פורענות גדולה. ובהיות ורבים מאד מאחינו בני ישראל גרים בארץ ישראל, על כן שומה על כל יהודי בעולם להתפלל ולהתחזק לירידת גשמים בארץ ישראל. והנה בענין מה שאמרו שאין הגשמים נעצרים אלא בעון הגזל, אמרו עוד בגמרא, מה תקנתו של הגזלן? ומשיבה הגמרא, ירבה בתפילה. כלומר, יתפלל לה' שירדו גשמים. וכתב הגאון בעל גבורות ארי, שהכוונה היא שאחרי שיחזיר את הגזלה אשר גזל, יתפלל לה'. שאם לא כן אין התשובה והתפלה מועילים כלל, שהרי זה כטובל ושרץ בידו, כל זמן שהגזלה נמצאת ברשותו. וכן אמרו בירושלמי, דרש רבי אבא, כתבו בפסוק "נשא לבבינו אל כפיים, אל אל בשמים", וכי אפשר לעשות כן? לשים את הלב בכפות הידיים? אלא כוונת הפסוק היא, נשים את לבינו, להסתכל בכפות ידינו, אם יש בהן גזל, שאז נחזיר את הגזל, ורק אחר כך נתפלל אל אל בשמים, כי עון הגזל הוא המעכב הגדול של התפלות. ומכל מקום כתב הרב שפת אמת, שכוונת הגמרא להרבות בתפלה, אינה על הגזלן בעצמו, כי באמת תפלתו לא תועיל עד שיחזור בתשובה, אלא כוונת הגמרא היא על צדיקי הדור, שאם הם מתפללים, הם יכולים לבטל את הקיטרוג שבא מחמת הגזלנים. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שבאמת אפילו אם הגזלן עדיין לא החזיר את הגזילה, וכגון, שאין באפשרותו עדיין להחזיר את הגזילה, מכל מקום, כיון שקיבל על עצמו להחזיר את הגזילה, וחזר בתשובה שלימה, תפלתו מתקבלת. וכמו שאמרו במסכת קדושין, שהמקדש אשה "על מנת שאני צדיק גמור" הרי זו ספק מקודשת, אף על פי שהוא ידוע כאדם רשע, וזאת משום שיש לחוש שמא קיבל על עצמו לחזור בתשובה. ומכאן מוכח שאפילו בלי להחזיר בפועל את הגזילה, כל שקיבל עליו להחזיר את הגזילה, והוא מתעכב מחמת חוסר אפשרות טכנית וכדומה, הרי זה בעל תשובה גמור. ולכל הדיברות למדנו, שעון הגזל עון חמור הוא שמעכב את התפלות וגורם לעצירת גשמים. ולכן כל אדם יבחן את עצמו אם הוא חף מעון חמור זה. וכגון, אם הוא גורם נזק למכונית של אחר, והוא נמנע מלהודיעו על כך, הרי זה גזלן. וכן מי שמוכר מוצר פגום, ואחר כך מתחמק מהלקוח, הרי זה גזלן. והעושה מלאכה בבית חבירו, ואינו עושה מלאכתו באמונה, אלא בצורה לא רצינית, הרי זה גזלן. ועליו לחזור בתשובה, להודיע לרעהו את שחטא כנגדו, ולשלם שכרו בחזרה. מעשה שנשאלנו פעם, אודות שופט צבאי שהיה יושב ודן לבדו בצבא, ומטיל קנסות כאוות נשפו על חיילים שנשפטו על חטאיהם כלפי הצבא. ולב יודע מרת נפשו, שלא היה תמיד פוסק בצורה נכונה, ולעתים היה מטיל קנס גבוה יותר, משום שאותו חייל לא מצא חן בעיניו וכדומה. וכעת אחרי כמה שנים, הוא שב בתשובה, ושואל מה יוכל לעשות בכדי לתקן את חטאו. ושאלנו על כך את מרן רבינו הגדול שליט"א, והוא השיב, שאותו שופט יצטרך לאתר את החיילים שהטיל עליהם קנס בצורה מוגזמת, ויצטרך לפצותם. ואם אינו יכול למוצאם, יתרום את הכספים שעליו להשיב למוסדות ציבוריים, ישיבות ובתי כנסת, כדין מי שצריך להשיב גזל, ואינו יודע למי להשיב.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם תתכן מציאות, שאדם יחטא כל כך לפני ה', עד שאין באפשרותו יותר לחזור בתשובה?

Wed, 15 Dec 2010 00:00:00 +0200

תשובה: בגמרא במסכת חגיגה (דף טו.), הובא מעשה באלישע בן אבויה, רבו של רבי מאיר, שהיה מכונה "אחר", והיה גאון עולם, שהלך והתדרדר מבחינה רוחנית עוד ועוד, עד שנעשה מופקר לגמרי, שהיה מחלל שבת ממש, ומכל מקום מכיון שהיה בעל השגה גדול, לפי גודל חכמתו ועסקו בתורה, שמע בת קול שאומרת, "שובו בנים שובבים חוץ מאחר"! כלומר, שמע בפירוש איך שמכריזה בת קול מן השמים, שהקדוש ברוך הוא מזמין את כל הרשעים שיחזרו בתשובה, ואומר להם בכיבה, "שובו"!, "שובו אלי ואשובה אליכם"!, אבל את נשמתו של "אחר" אין הבת קול מזמינה, כיון שכל כך היה רשע בעיני ה', עד שמנעו ממנו את התשובה. ושם בגמרא נתבאר הענין באריכות, שרבי מאיר תלמידו של אחר, היה צריך לטרוח הרבה מאד בכדי להציל את נשמתו של רבו מהעונש שהיה מזומן לה בשמים. וכן רבי יוחנן טרח הרבה בכדי להועיל לאחר. ולכאורה, אלישע בן אבויה היה באמת במצב שלא היה יכול לחזור עוד בתשובה, שהרי בת קול מכריזה ואומרת לו שלא יחזור, כי אין חפץ לה' באדם כזה. אולם טעות היא לחשוב כן. ורבינו גדול האחרונים, המהרימ"ט ז"ל, כתב בתשובה, שאחר טעה בענין זה, שאף על פי ששמע בת קול אומרת שלא יחזור בתשובה, היה עליו לחזור בתשובה. וכמו כאמרו רבותינו, "כל מה שאומר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא", כלומר, בעל הבית הוא הקדוש ברוך הוא, ולכל מה שאומר לאדם, האדם צריך לשמוע, מלבד דבר אחד, שאם אומרים שלו ש"יצא", שלא יחזור בתשובה, אסור לו לשמוע לדבר כזה, כי הקדוש ברוך הוא לא חפץ במות הרשע, כי אם בתשובה. ועדיין עלינו להבין, אם כן מדוע כך אמרה הבת קול, שובו בנים שובבים "חוץ מאחר"? והסביר זאת רבינו מרן החיד"א, בשם גדול הדור מהר"א יצחקי, שהיה אומר, שכוונת הבת קול היתה, שהיא מבקשת מכל פושעי ישראל לחזור בתשובה, חוץ מאחר, שממנו אינה מבקשת לחזור, מפני שהוא היה אדם גדול כל כך, וידע כמה מוטל עליו לשמור תורה ומצוות, ואף על פי כן הלך והתקלקל, אדם כזה, אין הבת קול קוראת לו לחזור בתשובה, כי גדול הכעס עליו מאד. אך עם כל זה, אילו היה שב אחר בתשובה בכחות עצמו, בודאי שהיה מתקבל בתשובה, והיה חוזר להיות רצוי לפני המקום. וכמו שאמר לו רבי מאיר, אין לך דבר העומד בפני התשובה. וכן מסבירים רבותינו המקובלים, לגבי מי שחטא בחטאים קשים מאד, שאמרו עליו שאינו יכול לחזור בתשובה, שאין הדברים חלילה כפשטן, שאי אפשר לו בכלל לחזור בתשובה, אלא כוונת הדברים שתשובתו של אותו אדם היא קשה מאד. ועליו להתחזק בכל כחו לכוף את יצרו לחזור בתשובה שלימה. ואפילו אם נראה בעיניו שאינו יכול לחזור בתשובה באותו חטא, ידע כי אין זו אלא עצת היצר, ועליו לראות דרכים על כל פנים למעט בעוונות, כי השתדלות כל שהיא לפי כוחותיו, גם היא יקרה מאד בעיני ה'. וממוצא הדברים אנו למדים , כי אפילו אדם שהגדיל פשע הרבה מאד, וחטא והחטיא אחרים, שאמרו עליו חז"ל שלא מסייעין לו לחזור בתשובה, מכל מקום, עליו לחתור בכל כחו, לכוף את יצרו, ולהתהלך נגד טבעו הרע, ולחזור בתשובה שלימה, ומובטח לו מן השמים, שהשם יתברך יקבל תשובתו ברצון. בפרט בימים אלה, שאנו עומדים סמוך ליום התענית של עשרה בטבת, והימים ימים קשים מאד, עצירת גשמים, ומצב מדיני בטחוני וכלכלי קשה מאד, על כל אדם מוטלת החובה להתעורר לקבל עליו איזה דבר להתחזק בו מכאן ולהבא, והשם יתברך יאזין לתפילתינו, ויראה את המאמצים שאנו משקיעים בעבודתו, ויעתר לבקשותינו וימלא כל משלאות לבינו לטובה לעבודתו. אמן.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר לדבר בדברי קדושה בחדר האמבטיה?

Wed, 22 Dec 2010 00:00:00 +0200

תשובה: נאמר בתורתינו הקדושה, "ולא יראה בך ערות דבר", ומכאן למדו רבותינו במסכת שבת (כג.) שאסור לאדם שאינו לבוש לדבר בדברי תורה, ולכן אסור בהחלט לדבר בדברי תורה בשעה שאדם מתרחץ וכדומה, שהרי הוא אינו לבוש. אולם כל זה לענין דיבור ממש בדברי תורה, אבל לענין הרהור בדברי תורה, כלומר מחשבה בדברי תורה, אין לאסור מצד מה שאינו לבוש, שהרי נאמר בתורה ערוות "דבר", דיבור הוא שאסור, אבל הרהור מותר.

אולם יש לעיין בדבר מצד אחר, שהרי כשם שאסור לדבר בדברי תורה וקדושה כשאדם אינו לבוש, כמו כן אסור לדבר בדברי תורה במקומות שאינם מכובדים, כמו שנאמר "והיה מחנך קדוש". וכל שכן שאסור לדבר בדברי תורה במקום מטונף ממש, כגון בית הכסא (שירותים) או בית המרחץ. ובמקומות אלה אפילו להרהר בדברי תורה אסור. ולכן עלינו לדון האם חדרי אמבטיה דינם כדין בית הכסא ובית המרחץ שאסור להרהר שם בדברי תורה, או שדינם שונה, כיון שהם נקיים יותר.

ובגמרא במסכת שבת (י.) תניא, הנכנס לבית המרחץ, (בבתי המרחץ שלהם היו שלשה חדרים, חדר שבו כולם לבושים, חדר אחר שחלק מהאנשים לבושים וחלקם אינם לבושים, וחדר אחרון שבו כולם אינם לבושים), מקום שבני אדם לבושים, רשאי לקרות קריאת שמע ולהתפלל ולהניח תפילין. מקום שכולם ערומים אסור אפילו לדבר שום דבר של קדושה, ואפילו לומר "שלום" שהוא כנוי לה' יתברך, אסור.

ולענין חדר האמצעי שבו יש אנשים לבושים ויש שאינם לבושים, כתב הר"ן במסכת עבודה זרה (מד:), שאף שאסור לדבר שם בדברי תורה, מכל מקום מותר להרהר שם בדברי תורה. וכן מותר לענות בפיו על איזה דבר אם הוא מותר או אסור, שאינו מפרש את טעם ההיתר או האיסור, מותר, שגם זה נחשב כהרהור בדברי תורה.

וכתב הרשב"א בתשובה (ח"ז סימן תיח), שמה שנהגו להטביל כלים בבית הטבילה ולברך על טבילתן, אף על פי שאסור אפילו לומר שלום בבית המרחץ, הוא משום שלא אסרו לומר שלום ולדבר בדברי תורה אלא במקום שהמים שם חמים, ולכן הוא מזוהם, אבל בית המרחץ שהמים בו קרים, אין לאסור לדבר שם בדברי תורה. ומבואר בדברי הרשב"א, שעיקר האיסור לדבר דברי תורה בבית המרחץ, אינו משום שהוא מקום שבדרך כלל בני אדם הולכים שם כשאינם לבושים, אלא הטעם הוא מחמת הלכלוך המצוי במקום שהמים שם חמים ובני אדם מתרחצים שם. ולכן במקום שהמים קרים, ואין שם בני אדם באותה שעה, מותר אפילו לברך שם על טבילת כלים.

ומרן רבינו הגדול שליט"א, בתשובה שבשו"ת יביע אומר חלק חמישי (סימן יא), האריך בענין זה, והביא ראיות שעיקר האיסור לדבר בדברי תורה בבית המרחץ, הוא דוקא מחמת הזוהמה הנמצאת שם. והביא ראיות שיש לחלק בזה בין בית מרחץ ציבורי, לבין בית מרחץ פרטי, כמו האמבטיות שיש בבתים שלנו.

ומכל מקום לענין הלכה כתב, שיש לדון את בתי המרחץ שלנו כדין "חדר האמצעי" של בית המרחץ שהיה בזמנם. כלומר, אין להקל לדבר שם בדברי תורה, אבל מותר להרהר שם בדברי תורה. ולכן מותר להכניס טרנזיסטור לחדר האמבטיה ולשמוע ממנו דברי תורה, אפילו בשעה שהוא עומד להתרחץ, שהרי מצד מה שאינו לבוש, כבר ביארנו שאין לחוש לזה לענין הרהור, ורק הדיבור ממש הוא שאסור, בין כשהוא לבוש ובים כשאינו לבוש.

ולסיכום: חדר אמבטיה שבזמנינו, אסור לדבר שם שום דיבור של דברי קדושה. ומותר להרהר שם בדברי קדושה, ולכן מותר לשמוע שם תכנית רדיו של דברי תורה וכיוצא בזה.

ופשוט שכל זה דוקא בחדר אמבטיה שאין שם בית הכסא (שירותים), שאם יש שם בית הכסא אסור אפילו להרהר שם בדברי תורה.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר לי להתפלל, כשבביתי מסתובב ילד קטן עם חיתול לא נקי?

Thu, 23 Dec 2010 00:00:00 +0200

נאמר בתורה "והיה מחניך קדוש", ומכאן שאסור לדבר בדברי תורה ולהתפלל ולעסוק בשאר עניני קדושה בבית הכסא ובשאר מקומות המטונפים. וכמו כן אסור להתפלל או לדבר או להרהר בדברי תורה כאשר עומד לפניו דבר מטונף, כגון צואת אדם, או לול תרנגולים, או דיר עיזים וכדומה, שנאמר והיה מחניך קדוש.

ואם טעה אדם ובירך או התפלל כשיש לפניו צואת אדם, לא יצא ידי חובתו, וחייב לחזור ולהתפלל. ואפילו אם אין שם ריח רע, כל שהתפלל כנגד צואה, חייב לחזור ולהתפלל.

ובכלל הדבר, אסור להתפלל או לדבר בדברי תורה במקום שיש שם ריח רע. כגון שיש דליפה של ביוב, או במקום שיש שם שדות מזובלים בגללי בהמה וריח רע מצוי שם, וכן במקום שיש שם תינוק עם חיתול מלוכלך, אסור בהחלט להתפלל שם, ואפילו אם אינו מריח את אותו הריח, כל ששאר בני אדם מריחים אותו, אסור להתפלל שם.

וכתב המגן אברהם, שהוא הדין במקום שהיה שם ריח רע מחמת צואה וכדומה, ואחר כך ניקו את המקום, אבל עדיין לא נדף הריח לגמרי, שאסור להתפלל שם, עד שהריח יתנדף לגמרי. ומכאן שגם לגבי תינוק שכבר החליפו לו חיתול, מכל מקום כל זמן שעדיין לא התנדף הריח לגמרי, אסור להתפלל שם.

ועתה נבאר מה יעשו ציבור, שבבית הכנסת שלהם יש ריח רע מחמת דליפת ביוב ברחוב הסמוך וכדומה. וכן מה תעשה אשה הבאה להתפלל ביתה, ויש שם ריח רע מחמת חיתול שהיה שם קודם לכן, וכעת סילקה אותו משם.

והנה בודאי שאם עדיין יש שם דבר המפיץ ריח רע, כגון שיש שם צואה ממש, אסור להתפלל שם בשום אופן, ודברינו מוסבים רק על מקרה שגוף הדבר המפיץ ריח רע אינו מצוי שם, ולא נותר אלא הריח לבדו.

ונקדים תחלה דין אחר: הנה בזמן שהיה בית המקדש קיים, היו הכהנים עושים את רוב העבודות בבית המקדש, כהקרבת קרבנות והקטרת הקטורת וכיוצא בזה. והכהנים, אסור שיהיו בעלי מום. וכהן בעל מום שעשה עבודתו, עבודתו מחוללת. ובכלל המומים השייכים בכהנים, הוא כהן שמזיע, ונודף ממנו ריח רע מחמת הזיע, שהרי הוא בעל מום, ועבודתו מחוללת. וכן כהן שנודף ריח רע מפיו, הרי הוא בעל מום, ועבודתו מחוללת.

וכתב הרמב"ם, שכהן שנודף ממנו ריח רע, רשאי לרחוץ, ולשוף בשרו בבושם, או אם היה נודף ריח רע מפיו, מתבשם על ידי פלפל וזנגביל, ואז עבודתו כשרה. ומבואר מדברים אלה, שאף על פי שלולי הבושם היה שם ריח רע, מכל מקום הבושם מבטל את הריח, ועבודתו של הכהן כשרה.

ומכאן נוכל ללמוד לעניננו, שאם היה ריח רע בבית הכנסת או בבית, ניתן להעבירו על ידי דבר אחר, ואז אין לחוש לאותו הריח שהיה קודם לכן. ומכאן למדו הפוסקים, שמותר לשרוף חתיכת בגד בבית הכנסת, שעל ידי ריח השריפה יתבטל הריח הרע, ואז יהיה מותר להתפלל שם.

וכן הדין לגבי מיני בשמים, שאם פיזרו בושם בבית הכנסת ומתוך כך נתבטל הריח הרע שהיה שם, הרי שמותר להתפלל שם ללא חשש.

ומעשה היה לפני כחמש שנים, בשעת תפלת המנחה בבית הכנסת של מרן שליט"א, מחמת פיצוץ צינור ביוב, ריח רע התפשט בכל האזור כולו, ולא היה ניתן להתחיל בתפלת המנחה. על כן מרן שליט"א, בהיותו חי את דברי הפוסקים מתוך ספריהם, הורה מיד לנהג המשמשו להביא מגבת מן הבית, ולשרפה בבית הכנסת. לאחר שהוברר שפשוט יותר לפזר ריח טוב מבקבוק בושם, נענה הרב שבודאי כך יעשו, ופיזרו בושם במדה ניכרת עד שנתבטל הריח, ואז נעמדו כולם לתפלה.

לקריאת השיעור באתר

הזכרת שם שמים בשפה לועזית

Thu, 27 Jan 2011 00:00:00 +0200

שאלה: האם מותר להזכיר שם ה' בשפה לועזית? ענין השאלה, במה שיש מהמון העם נוהגים, שכאשר אירע להם איזה ענין מפתיע, תיכף ומיד אומרים: "אוה מיי גוד", או שאומרים "יא אללה", וכל אלה הם שמותיו של הקדוש ברוך בלשונות הגויים. ועל כן יש לדון אם טוב הם עושים. והנה הזכרת שם שמים לשוא הוא איסור חמור ביותר, כידוע וכמפורסם, ואין מזכירים את שם ה' אלא תוך קריאת פסוקים, או בברכות וכדומה. וכפי שנתבאר בהלכה הקודמת. אבל להזכיר שם שמים שלא לצורך, הוא איסור חמור מאד, כמבואר. ולענין הזכרת שם ה' לצורך בלשון לועזית, כגון מה שנהגו הספרדים בחוץ לארץ לברך אחד את השני "אללה יסמלך", או "אללה ירדע עליק", וכדומה, לכאורה נראה שאין בדבר איסור, וכמו שנזכר בפירוש בפסוקים, שהיו נוהגים לברך זה את זה בשם ה', כמו שנאמר "ה' עמכם", ועוד. ובפרט יש לצרף לענין זה את דעת כמה מגדולי הפוסקים שאין איסור ממש בהזכרת שם ה' בלשונות הגויים, שאין זה שם השם ממש. ואף שלענין הלכה נכון להחמיר שלא להזכיר שם שמים אפילו בלשונות הגויים, מכל מקום לאיזה צורך, כגון לשאלת שלום, נהגו להקל בדבר. וכן הורה מרן הרב שליט"א, שלצורך ברכת איש את רעהו, יש להקל, כל שעושה כן בלשון לועזית. ואמנם יש אנשים יראי שמים, שנוהגים להזכיר שם שמים בשינוי, כגון "אללה", היו אומרים "אממה", וכן "גוד", הם אומרים "גוש". אבל גם באופן זה, אינם יוצאים מידי כל חשש, שהרי כתב הטורי זהב (סימן תרכא), שאותם הקוראים שם ה' בדרך לימודם "אדושם", לא טוב הם עושים, מכיון שאין זה דרך כבוד לשנות כך את שם ה'. ודבריו נכונים להלכה. ולפיכך, בדרך הלימוד, שכתבנו כבר בהלכה הקודמת שמותר להזכיר שם ה', אין לשנות, ולכנות "אדושם", או אמוני" וכדומה, שהרי אין זו דרך כבוד. ואף שמנהגינו לשנות את שם ה' לפעמים, כגון מה שאנו נוהגים לומר "אלקים" במקום "אלהים", זהו משום שאנו אומרים, שאין בזה חסרון כבוד, אלא כשמשנה את שם ה' המיוחד (שם אדנות), אבל שאר השמות של ה', כגון אלוקים וכדומה, אין איסור בשינוי ה'. אולם "אללה", או "גוד", הם שמות חשובים של ה' יתברך בלשונות הגויים, כמו שם אדנות, ועל כן לא נכון להזכיר שמות אלה אפילו בשינוי. ולפיכך לענין הלכה, נכון מאד להזהר שלא להזכיר שמות אלה שלא לצורך, שמלבד מה שיש בדבר חשש גדול של נשיאת שם ה' לשוא, עוד שיש בזה חסרון כבוד גדול, להזכיר שם ה' בסתם, כל עת שרואה איזה דבר מוזר או מבהיל. ובכלל צריך כל איש ואשה מישראל, להרגיל את עצמם בקדושה וזהירות בדיבורם, שלא יהיה כדיבור הפוחזים, הנושאים שם שמים לבטלה, ומקלקלים את דיבורם בדבורים לא ישרים. בפרט שהדיבור הוא המדה המיוחדת לבני האדם, שאינה מצוייה אצל שאר הבריות, ועל האדם להזהר לקדש את דיבורו, כדרך ישראל קדושים. ושומע לנו ישכון בטח.

לקריאת השיעור באתר

מחיקת שם שמים מקבצי מחשב

Sun, 30 Jan 2011 00:00:00 +0200

שאלה: האם מותר למחוק במחשב קבצים שמוזכר בהם שם שמים, כגון, קובץ של סידור תפלה וכדומה?

תשובה: הנה ביסוד השאלה, עלינו לדון, האם יש להקל בכיבוי המחשב, או במעבר לחלון אחר במחשב, כאשר מופיע עליו שם ה', שהרי לכאורה נמצאנו מוחקים את השם, וכתב הרמב"ם (בפ"ו מהלכות יסודי התורה): כל המוחק שם מן השמות הקדושים, עובר בלא תעשה, שנאמר בענין עבודה זרה "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, לא תעשון כן לה' אלהיכם". וכן נפסק בטור ובשלחן ערוך יורה דעה (סימן רעו ס"ט). והנה כעין זה יש לדון בדבר מחיקת שם שמים המוקלט על גבי סרט רשם – קול, האם יש לאסור את הדבר מטעם איסור מחיקת השם. ומרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף שליט"א, בספרו שו"ת יחוה דעת חלק רביעי (סימן נ) דן בזה, ואחר שהביא את דברי הרמב"ם, כתב שבאמת נראה יותר שמאחר שאין בסרט צורת אותיות בכלל, אלא שגלי הקול נקלטים על גבי הסרט בצורה אלקטרונית שאי אפשר להבחין בה למראה עיניו של אדם, לפיכך אין מקום לאסור מחיקתם על ידי הקלטה אחרת, אף על פי שיש שם שמות הקודש שנשמעים היטב באמצעות החשמל. והביא כמה ראיות לדבריו, ומהם, על פי מה שלמדנו בגמרא במסכת גיטין (דף יט:), שגט שנכתב ב"מי מילין" (שהוא כמין דיו, שנעלם כעבור זמן, ואם רוצים לראותו שוב, מעבירים עליו מים היוצאים מקליפת רימון, ואז הכתב חוזר ונראה היטב. כך פירשו התוספות בשם ר"ח.) אינו גט כלל ועיקר, אף על פי שאחר כך על ידי מי קליפת הרימון ניתן לראות את הכתב, מכל מקום, בשעה שאינו נראה בעיניים, אין זה "כתב" הראוי להכשיר גט. ומכאן שגם אין זה "כתב" הראוי להחשב "שם קדוש" שאסור למוחקו. ומכאן, לנושא שם שמים הנכתב על גבי סרט הקלטה, שאף שאחר כך ניתן לשומעו על ידי פעולה חשמלית, אינו נחשב "כתב" שיהיה אסור למוחקו. ומכאן נוכל אף אנו ללמוד לגבי שם שמים הצרוב בקובץ על גבי דיסק, שמותר למוחקו ללא חשש, הואיל ואינו נראה בעינים כלל. אולם באמת שאין זה מספיק בכדי להקל במחיקת שם שמים המופיע כעת על גבי מסך המחשב, ולכאורה יש לומר שכל מה שהיקל מרן הרב שליט"א במחיקת שם השם, היינו דוקא באופן שאין השם נראה בעינים, אבל אם כעת הוא נראה בעינים יש להחמיר בזה. אולם יש לנו סברא נוספת להקל בדבר, והיא על פי מה שהוסיף מרן שליט"א, שיש מחלוקת הפוסקים אם מותר למחוק שם השם שלא נכתב לשם קדושתו (כשכותבים שם השם בספר תורה, אומר הסופר שהשם נכתב לשם קדושת השם, אבל סתם אדם שכותב שם ה', יאנו מתכוין לקדש את השם), ורבים הפוסקים הסוברים שמן הדין מותר למחוק שם שלא נכתב לשם קדושתו. ובפרט לגבי שם הנכתב על גבי מחשב, שאין כאן כתב ממש, אלא אורות מצטרפים וכיוצא בזה מדברים שלא שייך שתחול עליהם קדושה, כיון שאינם דברים ממשיים, נראה שבודאי יש מקום לומר שלא חלה קדושה על שמות אלה לכל הדעות. ובאמת שיש לצדד בזה לכאן ולכאן, אך עיקרן של דברים, שכל כתב שאינו כתב ממש, לא שייך לומר שתחול עליו קדושת השם, ולפיכך מה שנהגו למחוק שם שמים על ידי כיבוי המחשב, או מעבר לחלון אחר וכדומה, אין בדבר איסור כלל. וכן שאלנו בזה את מרן פוסק הדור רבינו עובדיה יוסף שליט"א, והשיב שלמעשה אין לחוש בזה לאיסור, ומותר, הן למחוק קבצי מחשב שיש בהם שמות הקודש, והן לכבות את המחשב בשעה שמופיע על גבי המסך שם שמים.

ולסיכום: אין איסור מחיקת שמות הקודש בכתיבה על גבי מחשב, אלא בכתב ממשי בלבד.

לקריאת השיעור באתר

הזכרת פסוקים ושם שמים בהזמנות ומכתבים

Mon, 03 Jan 2011 00:00:00 +0200

שאלה: האם מותר לכתוב ב"ה (ראשי תיבות בעזרת ה') בראש המכתבים ואגרות שלום, וכן האם מותר לכתוב פסוקים על גבי הזמנות לחתונה, או שיש לחוש שמא ישליכום לאשפה ונמצא שם שמים מוטל בבזיון?

תשובה: במסכת ראש השנה (יח:) אמרו, פעם אחת גזרה מלכות יון הרשעה שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה עליהם מלכות בית חשמונאי ונצחום, התקינו שיהיו מזכירים שם שמים אפילו בשטרות, וכך היו כותבים: "בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון". וכששמעו חכמים בדבר, אמרו, למחר זה פורע חובו, ונמצא שטר (שיש בו שם שמים) מוטל באשפה, וביטלום, ואותו היום שביטלום עשאוהו יום טוב. עד כאן.

כלומר, מתחילה, תיקנו היונים שלא יזכירו היהודים שם שמים בשום מקום. לא בכתב ולא בעל פה. ולפיכך, כשהביסו החשמונאים את היונים הרשעים, תיקנו שיזכירו שם שמים בכל מכתב, ואפילו במכתב שאינו של דברי תורה, וכגון שטרי הלואות וכדומה, היו מזכירים שם שמים. ובאיזה אופן היו מזכירים שם שמים? שהיו כותבים בתאריך: שנה זו וזו מזמן תחילת כהונתו של יוחנן כהן גדול "לאל עליון", שזו היא הזכרת שם ה' בשטר.

ולאחר מכן, כשראו חכמי ישראל שיוצאת מכשלה מאותה תקנה, שאנשים היו משליכים את השטרות לאשפה לאחר שהחזירו את החוב, ונמצא שם שמים מוטל בבזיון, תיקנו שלא לכתוב שם שמים בשטרות.

ומכאן למד מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שיש להמנע מכתיבת פסוקים וכיוצא בזה בשטרות או בהזמנות למסיבות וכיוצא בזה, משום שדרך להשליכן לאשפה, ונמצא דבר הטעון גניזה מוטל בבזיון חס ושלום.

ועל כן נהגו תלמידי מרן הרב שליט"א וכל ההולכים בדרכיו הבקיאים בהלכה, שאינם כותבים בהזמנות לחתונה וכדומה, פסוק "קול ששון וקול שמחה" או "אם אשכחך ירושלים" וכדומה, לפי שכל אלו אסור להשליכן לאשפה, ויש לגונזן כדת וכדין, ורוב העולם אינם נזהרים בזה, ונמצא שם שמים מוטל בבזיון.

אולם לענין הזכרת שם שמים בראשי תיבות, כגון "ברוך ה'" וכדומה, אין לחוש לאיסור כלל, וכמו שכתב מרן החיד"א בספר ברית עולם, בשם מורינו ורבינו רבי אליעזר נחום זצ"ל, שהכותב אות ה' ומכוין לשם שמים (כמו שאנו נוהגים), מותר לו למחוק את האות, ואין לחוש בזה לאיסור מחיקת שם שמים. ומכאן, שאות אחת שהיא רק רמז לשם שמים, אינה בכלל האיסור למוחקה, וכן אינה בכלל האיסור להשליכה.

ואף שיש מחמירים בדבר, וכתבו שאין לכתוב "ב"ה" בתחילת מכתב, מכל מקום מנהג העולם להקל בזה. ואדרבא, מצאנו להגאון רבי יצחק קארו, שכתב שנהגו העם לכתוב ב"ה בתחילת כל כתיבה, והוא על שם הפסוק "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". ומכאן שלא רק שאין איסור בדבר, אלא אף מצוה ביא, להזכיר שם שמים בכל מכתב ומכתב. וכן פסק מרן פוסק הדור שליט"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן עח).

לכן לסיכום , אף שיש להמנע מלכתוב דברים שיש לנהוג בהם קדושה על גבי מכתבים של חול, כגון הזמנות לחתונה וכדומה, מכל מקום, לענין הזכרת שם ה' בראשי תיבות, כגון, ב"ה, בעז"ה, וכדומה, אין לחוש כלל לאיסור, ואדרבה, מנהג טוב הוא שנהגו בו רבים וטובים.

לקריאת השיעור באתר

בית ספר מעורב

Sun, 22 May 2011 00:00:00 +0200

שאלה: האם מותר לשלוח את הבנים והבנות לתנועת נוער, שלומדים בה יחד, בנים ובנות, כי יש אומרים שאין בדבר איסור מעיקר הדין, וכיון שיש צורך גדול בדבר, יש להקל בזה, או שבאמת הדבר הוא אסור ממש, ואין להקל בו אפילו במקום צורך? תשובה: במשנה במסכת סוכה (דף נא.), שנינו, "מי שלא ראה שמחת בית השואבה (שהיו עושים בבית המקדש בחג הסוכות) לא ראה שמחה מימיו", ומתארת המשנה את סדר השמחה והריקודים שהיו עושים, וכך שנינו שם: "במוצאי יום טוב הראשון של חג, ירדו לעזרת נשים, ומתקנין שם תיקון גדול". ואחר כך מסבירה המשנה את כל סדר השמחה שהיו עושים שם, שחסידים ואנשי מעשה היו מרקדין באבוקות של אור שבידיהם, ואומרים דברי שירות ותשבחות, והלויים בכנורות ובנבלים ובמצלתיים ובחצוצרות. וכן על זה הדרך. ועל מה ששנינו "ומתקנין שם תיקון גדול", שאלו בגמרא (דף נא עמוד ב), מהו אותו התיקון שהיו עושים?, אמר רבי אלעזר, "התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה והאנשים מלמטה". בכדי שלא יבאו לידי קלות ראש. והקשו בגמרא, כיצד יכלו לעשות שינויים בבית המקדש, לבנות את עזרת הנשים גבוהה יותר מהמקום שבו ישבו האנשים, והרי כתוב בספר דברי הימים, "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל", כלומר, כל מבנה בית המקדש נעשה אך ורק על פי מה שצוה ה' יתברך את גד החוזה ונתן הנביא. נמצא אם כן, שאם נעשה אנחנו שינוי כל שהוא במבנה בית המקדש, יש עוון בדבר, אפילו אם יהיה בכך צורך. משיב על כך אחד מגדולי האמוראים הראשונים, וכדברי הגמרא, "אמר רב, קרא אשכחו ודרוש, (כלומר, מצאו פסוק מפורש שממנו יש ללמוד שצריך לעשות את התיקון הנזכר בבית המקדש), נאמר בספר זכריה "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דוד ונשיהם לבד", אמרו חכמי ישראל, והלא דברים קל וחומר, שאם בשעה שעוסקים בהספד ובצער, ואין יצר הרע שולט, אמרה התורה הנשים לבד והאנשים לבד, עכשיו, כלומר בשמחת בית השואבה, שעוסקים בשמחה ויצר הרע שולט, על אחת כמה וכמה שיש להפריד בין האנשים לבין הנשים. ומכאן מבואר איזו חשיבות גדולה ראו רבותינו בענין זה, שיעשו הפרדה במקום ששוהים בו בקביעות במשך זמן ארוך אנשים ונשים, שיש להפריד ביניהם, בכדי שלא יבאו לידי עבירה. וכל זה במקום שהוא כמו בית כנסת או בית מדרש, או בתי ספר ותנועות נוער, אבל בשמחות משפחתיות, באופן שלא יצא מכשול מהדבר, יש אומרים שאין חיוב לעשות שם מחיצה בין האנשים לנשים. ולכן, המנהג פשוט בכל תפוצות ישראל, שעושים מחיצה בין עזרת הנשים לעזרת האנשים בבתי הכנסת, בכדי שלא יבאו לידי עבירה. ורק במאה השנים האחרונות, החלו אי אילו קהילות של הליברלים בארצות הברית לפרוץ גדר בדבר, והגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, חגר חרבו כנגדם, ופעל במרץ להודיע את גודל האיסור לכל קהילות ישראל, שלא יעזו לפרוץ גדר בענין זה. ומכאן למד מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף שליט"א, שעל פי ההלכה אין להרשות כלל לבנים ובנות להתחבר יחדיו בבתי הספר או בשעת משחק, והביא (בספרו שו"ת יביע אומר חלק רביעי, אה"ע סימן ד) מה שכתב בזה רבינו יהודה החסיד בספר חסידים, בזו הלשון "אל תערב בנים ובנות יחדיו, פן יחטאו", והביא ראיות לזה מדברי הנביאים והכתובים. ולפיכך אותם המפעילים תנועות נוער מעורבות, במקום שהיו הבנים והבנות שוהים באותה שעה בנפרד, עושים עוון גדול, והקולר על כל חטאי הילדים, וכל מה שיצא מהם במשך השנים, הכל תלוי על צווארם ועל צוארי אותם המחזיקים בידם. ומה שיש טוענים שאם מרגילים את הבנים והבנות יחד מגיל צעיר, בזה לא יבאו אחר כך לידי מכשול, הנה המציאות הוכיחה שאין זה נכון, ובכל בתי הספר ותנועות הנוער המעורבות, כמעט לא ימצא אחד שינצל מעבירה, ומהרהורי עבירה הקשים מעבירה. ודבר זה נוגד את כל דרכי הצניעות אשר אבותינו מסרו נפשם עליהם. ולפני קרוב לארבעים שנה, רצו אנשי המפד"ל לייסד בעיר נתיבות בית ספר תיכון דתי מעורב לבנים ובנות יחדיו, ואז התייצב נגדם הגאון הקדוש רבי ישראל אביחצרא זצ"ל (באבא סאלי), יחד עם רב העיר, הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ"ל, ופירסמו במודעות ובהכרזות שכל מי שישתף פעולה עם מייסדי בית הספר יבדל מן הציבור, והרי הוא פורץ גדר. ואז פנה רבי ישראל אביחצרא זצ"ל לייבדל לחיים ארוכים מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שיסייע בידו בענין זה, ומרן הצטרף עמו בחתימת קדשו על מודעות האיסור שבדבר. וכל מי שראה את חתימת ידו של רבי ישראל אביחצרא, ושל מרן שליט"א, מתנוססת על גבי כתב האיסור, חרד לבו, ובכך סוכלה מזימתם של פורצי הגדר, העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. (הובא ענין זה בספר מאור ישראל דרשות, עמוד רצד). ומכל מקום, בילדים קטנים מאד, כאשר יש צורך גדול בדבר, יש אופנים שהיקל מרן הרב שליט"א לפתוח כיתות מעורבות לבנים ובנות, כגון במקום שבו כל בתי הספר חינכו את הילדים בחינוך חילוני, ועל מנת לפתוח מסגרת דתית, לא היתה ברירה, אלא לפתוח בית ספר מעורב, שאם לא כן לא ימצאו די תלמידים בכדי לממן את כיתות הלימוד. באופן כזה, כתב מרן שליט"א להקל בדבר בילדים קטנים מאד, שעדיין לא שולט בהם יצר הרע, אבל בילדים שהם למעלה מגיל תשע, כתב לאסור בזה בכל ענין. ובכל מקרה לגופו יש להתנהל בענינים אלה בחכמה ובשום שכל. כי יש מקומות שבחרו רבני הקהילות לפתוח בתי ספר מעורבים, בבחינת "הרע במיעוטו", שלא ילכו הילדים ללמוד את גויים ממש. ובענין כזה בודאי שיש מקום לפנות בשאלה לפני גדולי הדור, להורותם דרך במים עזים.

לקריאת השיעור באתר

מעקה בגג בית משותף

Mon, 20 Jun 2011 00:00:00 +0200

שאלה: בבנין בו אנו גרים, יש ששה שכנים. חלק מהשכנים מעונינים לבנות מעקה בגג הבית, וחלק מתנגדים, בטענה שכמעט ולא עולים לגג הבית, מלבד לשם אחסון חפצים, ותיקון דוד המים החמים וכדומה, ועוד טוענים, שמי שנגזר עליו שיפגע, יפגע בכל מקרה, ומי שלא נגזר עליו שיקרה לו דבר רע, לא יקרה לו כל רע. עם מי הצדק? עם הדיירים המבקשים להקים מעקה, או עם המתנגדים? תשובה: נאמר בתורה (דברים כב), "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי הנופל יפול ממנו". ועל כן, על כל אדם מישראל יש חיוב גמור לעשות מעקה בגג הבית, בכדי שלא יפול ממנו אדם שיעלה לגג לאיזה צורך. ובטעם המצוה, כתב בספר החינוך, שאף על פי שה' יתברך הוא הגוזר על האדם חיים או מוות, ולא יפול הנופל מן הגג אלא בגזירה מאת ה' מן השמים, וכענין שאמרו רבותינו, "אין אדם נוקף אצבע מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", אף על פי כן צריך האדם לשמור את עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם. כי האל ברא את עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שתהיה האש שורפת, ושהמים יכבו את האש, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראשו של האדם תרוצץ את מוחו. או אם יפול אדם מראש הגג הגבוה לארץ, ימות. והוא ה' ברוך הוא, חנן גופות בני האדם, ונתן בהם נשמת חיים, בעלת דעת, לשמור הגוף מכל פגע. ואחרי שהאל שיעבד את גוף האדם לטבע העולם, צוה עליו לשמור את עצמו מן המקרה הטבעי, כי הטבע שהאדם מסור בידו, יעשה פעולתו על האדם, אם לא שהאדם ישמור על עצמו שלא יפגע בצורה טבעית. ואמנם יהיו מקצת בני אדם אשר המלך (ה' יתברך) חפץ ביקרם, לרוב חסידותם ודבקות נפשם בבורא ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם, אנשי השם, כמו האבות הגדולים והקדושים, והרבה מהבנים שבאו אחריהם, כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר הקדוש ברוך הוא את הטבע בידיהם, כאשר ידענו, שאברהם אבינו עליו השלום הפילוהו לכבשן האש ולא הוזק. וכן ארבעת החסידים הנזכרים השליכו עצמם לכבשן האש ואפילו שיער ראשם לא נשרף. אולם רוב בני האדם בחטאם, לא זכו למעלה גדולה זו. ועל כן תצוינו התורה, לשמור משכנותינו ומקומותינו, לבל יקרנו מות בפשיעתינו, ולא נסכן נפשינו על סמך הנס. ומבואר בדבריו, שחיוב גמור לעשות מעקה בגג הבית, אפילו אם יושביו הם צדיקים גדולים, משום שככלות הכל צותה התורה על כל הבריות כולם ללכת בדרכי הטבע, לעשות מעקה לגג הבית, כי גג בלא מעקה, הוא סכנה ידועה לנפילה. ולכן פשוט שהצדק עם הדיירים המבקשים לבנות מעקה בגג הבית. וזאת מלבד עצם העובדה, שבמקרים כגון אלה יכולים חלק מהדיירים לכפות את שאר הדיירים על כל דבר שהוא מקובל באותה העיר, אף בלא טעם הסכנה, אולם לא נוכל להאריך כאן בפרטי דינים אלה.

לקריאת השיעור באתר

פרטי דינים בחיוב עשיית מעקה

Tue, 21 Jun 2011 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת נתבאר בדברינו באופן כללי, מה שצותה התורה, " ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך ". כלומר, חייב אדם לעשות בגג הבית מעקה, בכדי שלא יפול הנופל ממנו. וביארנו שהיא מצות עשה מן התורה. מי שאינו עושה מעקה עובר בעשה ובלאו ומי שאינו עושה מעקה לגגו, מלבד מה שביטל מצות עשה מן התורה, עובר גם בלאו, כלומר, עובר על מצות לא תעשה, שנאמר "ולא תשים דמים בביתך". כניסה לגג בית שאין בו מעקה ודנו הפוסקים, אם יש איסור לעלות לגג בית שאין בו מעקה. כי בדברי מרן השלחן ערוך והפוסקים הראשונים, לא נזכר איסור בדבר כלל, רק שיש חיוב לעשות מעקה, אבל כל זמן שאין שם מעקה, אין איסור בכניסה לגג הבית. ובשו"ת "בצל החכמה" האריך בנדון זה, והביא כמה ראיות שאין איסור בדבר, כל שעולה לגג בזהירות רבה, וכדבריו פסק בספר ילקוט יוסף (שובע שמחות ח"א). חיוב מעקה, הוא דוקא בגג בית שמשתמשים בבית בדרך קבע לא צותה התורה לעשות מעקה, אלא בגג ה"בית", כלומר, דירה שדרים בה בצורה קבועה. כגון בתי דירות שלנו, או בתי מלון וכיוצא בזה. אבל בתי אוצרות, כלומר, מחסנים וכיוצא בזה, שאין רגילות לדור שם, אין חיוב לעשות מעקה על גג בתים אלה. וכמו כן בגגות רפתות וכל כיוצא בזה, אין חיוב לעשות שם מעקה. חיוב מעקה, דוקא בגג שמשתמשים בו לעתים וכמו כן, לא צותה תורה לעשות מעקה, אלא בגג בית שמשתמשים בו מידי פעם בפעם, שחייבים לעשות שם מעקה, כל שמאחסנים שם איזה דבר וכדומה. אבל גגות משופעים, כגון גגות של רעפים, מכיון שלא משתמשים בהם כלל, וכשעולים שם לעתים רחוקות, הוא אך ורק בכדי לתקן את הגגות שלא יכנסו שם מים, אין חיוב לעשות שם מעקה. וכן מנהג ישראל בכל מקום שהם, שאינם עושים מעקה בגגות הללו. וכן כתב רבינו הרשב"א בתשובה, שנהגו העם בכל גלילות ארצינו, שלא לעשות מעקה לגגיהם, לפי שאינם משתמשים בהם, ואינם עולים לגג אלא לתקנו ולטוח אותו בטיט. ובספר ערוך השלחן (הביא דבריו בספר ילקוט יוסף), כתב, שהגגות שהם משופעים, ואי אפשר להשתמש בהם, אין בהם חיוב מעקה. אבל בגגות ישרים, בפרט במקום שמשמשים בהם לצורך תליית בגדים או איחסון וכדומה, יש לעשות שם מעקה כדת וכדין.

לקריאת השיעור באתר

לבישת בגדים לפני נטילת ידים של שחרית

Sun, 21 Aug 2011 00:00:00 +0200

שאלה: האם חובה ליטול ידים בבוקר מיד כאשר קמים מן המיטה, או שמותר להתלבש ולהתארגן, ורק אחר כך ליטול ידים?

תשובה: בדברים שהתפרסמו לפני מספר ימים, ביארנו באופן כללי את חיוב נטילת ידים כאשר קמים בבוקר, שיש ליטול (לרחוץ) את הידיים, שלוש פעמים בכל יד לסירוגין, יד ימין תחילה, ואחר שמאל, ואחר כך שוב יד ימין וכן הלאה.

ויש ליטול את הידיים מכלי שיש בו מים, ואין להסתפק בנטילת ידים מהברז בלבד.

ועתה נבאר, האם יש חיוב ליטול ידים תיכף כאשר קם משנתו, או שניתן להשהות מעט את הנטילה.

דעת המקובלים שיש למהר ליטול ידיים

הנה ביארנו כבר (בטעם השני של דין נטילת ידים), שעל פי דעת הזהר הקדוש, ובעקבותיו כל רבותינו המקובלים, שורה רוח רעה על ידיו של האדם בקומו משנתו, משום שהשינה היא מעט מן המוות, וממשיכה רוח רעה לשרות על ידי האדם הניעור משנתו, עד שיטול ידיו כדת וכדין. ומבואר עוד בזהר הקדוש (בראשית דף נג ע"ב), שאותה רוח טומאה, שורה על דבר שהאדם נוגע בו בקומו משנתו. כלים, בגדים, או דברי מאכל ומשקה. ולכן הזהירו רבותינו המקובלים, שימהר אדם בקומו משנתו ליטול את ידיו תיכף ומיד. ועוד היו חסידים ואנשי מעשה, שנהגו להניח סמוך למיטתם כלי עם מים, והיו נוטלים ידיהם מיד בקומם משנתם בעודם על מטתם. ובספר ילקוט יוסף, הזכיר שהגאון מהר"ר שמואל סאלנט, רבה של ירושלים, היה מדקדק בענין זה.

דעת הפוסקים שאין לחוש לרוח רעה בזמן הזה

אולם למעשה, נהגו רבים וטובים, ליטול ידיהם לאחר שהתלבשו כבר בבגדיהם, והטעם שאין אנו חוששים לדברי הזהר הקדוש, הוא משום שרוח רעה שהיתה נפוצה בזמן רבותינו חכמי הש"ס, אינה עומדת בתוקפה בזמן הזה, כמו רוב עניני הסגולות ודברים נסתרים, שכחש כחם מאד עם ירידת הדורות הלוך וחסור, שכל הכוחות הרוחניים הולכים ומתפוגגים ואינם ניכרים כמו בדורות הראשונים. והגאון מהרש"ל, בספר "ים של שלמה" (חולין סי' לא) כתב גם כן, שאין לחוש כלל לרוח רעה בזמנינו, (והזכרנו דבריו במקום אחר ), ולפיכך אין אנו נזהרים כל כך בדבר זה. ורק לענין נגיעה בדברי מאכל ומשקה, יש להזהר שלא לגעת בהם לפני נטילת ידיים.

דברי הבן איש חי והפולמוס סביב דבריו

גם הגאון רבינו יוסף חיים, בעל ספר בן איש חי, כתב בספרו "עוד יוסף חי" שנדפס אחר פטירתו, שהטעם שאין אנו נזהרים ליטול ידיים מיד בקומינו ממטתינו, הוא משום שאין רוח רעה שורה על כלים ובגדים, אלא על דברי מאכל ומשקה בלבד.

והרב הראשי לישראל, הרה"ג רבי יצחק נסים ז"ל, בספרו "יין הטוב", הקשה על דברי הבן איש חי, שהרי בזהר הקדוש מבואר בפירוש שרוח רעה שורה גם על בגדים וכלים, ולא רק על מאכלים. ולפיכך הסיק, שאחד מהתלמידים הוסיף הוספות בדברי הגאון רבי יוסף חיים אחר פטירתו, ולפיכך אין לסמוך על פסקיו שנדפסו אחר מותו.

ומרן הרב שליט"א, חלק על דבריו, שכן ידוע שספר "עוד יוסף חי" הודפס על ידי נאמן ביתו של רבינו יוסף חיים, הלא הוא הרה"ג רבי בן ציון חזן ז"ל, גבאי בישיבת פורת יוסף, והוא היה מוחזק לאיש תלמיד חכם צדיק וישר, וחלילה לחשוד בו שסילף את דברי רבו הגאון רבי יוסף חיים. ובשנים שהיה יושב בישיבת פורת יוסף, היה יושב עם בני הישיבה, ובהם מרן הרב שליט"א, ומאריך בסיפורי מופת על הנהגתו הקדושה של מרן הבן איש חי, והחדיר יראת ה' בלב כל שומעיו כאשר חרדת קודש ניכרת על פניו. ועל כן, בודאי שיסוד דברי הבן איש חי, הוא משום שבזמן הזה הרוח רעה חלשה יותר, וכמו שנתבאר, ועל כן להלכה מותר ליטול ידיים בבוקר לאחר לבישת הבגדים.

ולסיכום: מותר להתלבש בבוקר לפני נטילת ידיים. וחסידים ואנשי מעשה היו נוהגים ליטול ידיהם מיד בקומם משנתם, לתוספת טהרה. (ומכל מקום נכון להזהר שלא לגעת בעינים ובשאר נקבי הגוף, עד שיטול ידיו). וכן יש נזהרים שלא ללכת בבוקר לפני נטילת ידיים ארבע אמות (כשני מטר), ומעיקר הדין, גם בזה אין חיוב להחמיר.

לקריאת השיעור באתר

הקם בבוקר ונצרך לנקביו

Mon, 22 Aug 2011 00:00:00 +0200

לשאלת רבים: הקם בבוקר, ונצרך לבית הכסא (לחדר השירותים), האם יטול ידיו תחילה, ויברך "על נטילת ידיים", ואחר כך ילך להתפנות, או שידחה את נטילת הידיים לאחר מכן? תשובה: הדבר ברור, שמי היה נצרך לנקביו באופן שאינו יכול להשהות עצמו (להתאפק) במשך מעט יותר משעה (שיעור הילוך פרסה, כלומר, שבעים ושתים דקות), אינו רשאי להזכיר בפיו שום דבר שבקדושה, ובכלל זה, שבודאי שאינו רשאי לברך "על נטילת ידיים", עד שיתפנה. ועל כן עלינו לדון בשתי שאלות. ראשית נבאר, מה הדין כאשר נזקק לבית הכסא, אך יכול להשהות עצמו במשך שבעים ושתים דקות. האם יטול ידיו ויברך ואחר כך יתפנה. ושנית, אם אינו יכול להשהות עצמו, האם יטול ידיו בלא ברכה, ואחר כך יתפנה, ואחר כך יברך "על נטילת ידיים", ו"אשר יצר", או שטוב יותר לדחות את הנטילה עד לאחר שיתפנה. והנה ביארנו כבר בהלכה הקודמת , שמעיקר הדין, אין חובה ליטול ידיים מיד כאשר קם משנתו בבוקר, ורשאי מעיקר הדין להתלבש תחילה, ואחר כך ליטול את ידיו. ועל כן הדבר ברור, שאם נצרך לנקביו עד כדי שאינו יכול להשהות עצמו במשך שבעים ושתים דקות, שאז מחוייב לנהוג כפי שורת הדין, ולהתפנות בתחילה, ואחר כך יטול את ידיו ויברך "על נטילת ידיים", ו"אשר יצר". וכן כתב המשנה ברורה (בסימן א), שאף שלדברי הזהר הקדוש יש להזדרז מאד בנטילת ידיים של שחרית, מכל מקום חלילה לעבור על איסור ממש, שלא להתפנות, בכדי למהר את הנטילה, אלא יתפנה תחילה, ואחר כך יטול ידיו. וכאשר נצרך לבית הכסא, אבל יכול להשהות עצמו שבעים ושתים דקות. יש אומרים, שיטול ידיו תיכף בקומו משנתו, ולא יברך על נטילה זו, ואחר כך יכנס לבית הכסא, ואחר כך יטול ידיו שנית, ויברך "על נטילת ידיים", ו"אשר יצר". וכן פסק הגאון המשנה ברורה, שבכדי לצאת ידי חובת כל השיטות, יטול ידיו מיד בקומו משנתו, ואחר כך יתפנה, ואחר כך יטול ידיו שוב ויברך "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר". והנוהג כדבריו, בודאי שיש לו על מה שיסמוך. אולם רבינו הרמב"ם בתשובה (פאר הדור סימן קד), כתב, שיש לברך את ברכת "על נטילת ידיים" דוקא בסמוך לנטילה. והמברך לאחר זמן, הרי זו ברכה לבטלה. ולפי דבריו, הנוהג כדברי המשנה ברורה, יש לחוש שמברך ברכה לבטלה, שהרי כבר נטל ידיו בתחילה, וכעת כשנוטל ידיו שנית, אין זו הנטילה שעליה ראוי לברך "על נטילת ידיים", כי אין זו נטילת ידיים "של שחרית" שעליה תיקנו את ברכת "על נטילת ידים".ולכן יש אומרים שיטול ידיו, ויברך על הנטילה, ורק אחר כך יכנס לבית הכסא. ומנהג מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שבכל אופן יכנס בתחילה בקומו משנתו לבית הכסא, ואחר כך יטול ידיו, ויברך "על נטילת ידיים", וכן יוכל לברך ברכת "אשר יצר". שהרי מעיקר הדין בודאי שאין חשש אפילו ללבוש בגדיו לפני נטילת ידיים, וכפי שביארנו כבר , וכל שכן שאין חשש במה שהולך להתפנות לפני נטילת ידיים. ולכן יתפנה תחילה, ואחר כך יטול ידיו בברכה, כדת וכדין. ולסיכום: הקם משנתו, וצריך להתפנות לנקביו, אם אינו יכול להשהות עצמו שיעור של שבעים ושתים דקות, יכנס מיד לבית הכסא להתפנות, ואחר כך יטול ידיו, ויברך "על נטילת ידיים". ואז יוכל לברך גם ברכת "אשר יצר". ואם יכול להשהות עצמו שיעור של שבעים ושתים דקות, יש אומרים שיטול ידיו תחילה, בלא ברכה, ואחר כך יתפנה, ואז יטול ידיו שנית, ויברך "על נטילת ידיים". ויש נוהגים ליטול ידיו בברכה, ואחר כך ילך לבית הכסא. ויש אומרים שלעולם יכנס בתחילה לבית הכסא, ואחר כך יטול ידיו, ויברך "על נטילת ידיים", וכן יברך ברכת "אשר יצר".

לקריאת השיעור באתר

מאכלים שנגע בהם אדם שלא נטל ידיו

Wed, 24 Aug 2011 00:00:00 +0200

בהלכות הקודמות ביארנו את החיוב ליטול (לרחוץ) ידיים מכלי, בכל בוקר לאחר הקימה מהשינה. עוד ביארנו, שכאשר קם אדם משנתו בבוקר, שורה על ידיו רוח טומאה, משום שהשינה, היא חלק אחד מששים של מיתה, ורק על ידי נטילת ידיים כדת וכדין מסתלקת הרוח רעה מהידיים. ועל כן אסור לגעת בדברי מאכל או משקה לפני נטילת ידיים של שחרית, כי הרוח רעה שורה גם על מאכלים שנוגע בהם. ועתה נדון, במה שפעמים רבות, בעלי מאפיות האופים לחם, אינם אנשים יראי שמים, ומן הסתם אינם מדקדקים ליטול ידיהם כהלכה, והם נוגעים ומתעסקים בלישת הבצק או בסידור הכיכרות בחנות, ולכאורה רוח רעה שורה על המאכלים הללו, ואין לקנות מהם. ואמנם מרן החיד"א, וכן הגאון רבי אליהו מוילנא, כתבו, שדברי מאכל שנגע בהם אדם שלא נטל את ידיו, אסור לאכול מהם אפילו בדיעבד, משום שרוח רעה שורה עליהם, ויש בדבר חשש סכנה. ויש ראיות לדבריהם בדברי הקדמונים. אולם יש אומרים שאין לחוש לכך בדיעבד, ורק לכתחילה יש להזהר שלא לגעת במאכלים לפני נטילת ידיים. ובפרט לפי מה שנתבאר כבר בדברינו, שבזמן הזה הרוח רעה אינה מצויה כל כך כמו בדורות הראשונים, שיש סמך להקל בדבר יותר. ועוד טעם יש להקל בזה, שכן דרך רוב בני האדם, ששוטפים ידיהם בבוקר, ואף על פי שאינם נוטלים ידיים כדת וכדין, מכל מקום, כח הרוח רעה נחלש על ידי שטיפת הידיים. ומרן רבינו הגדול שליט"א (בשו"ת יביע אומר חלק ראשון), הביא ראיה לענין זה, שבשטיפת הידיים נחלש כח הרוח רעה, שהרי מבואר במסכת עבודה זרה, שהיו נוהגים לדרוך ענבים בגת לשם יצור יין, על ידי דריסה ברגליים. וכתבו המקובלים, שהרוח רעה השורה על הידיים, שורה גם כן על הרגליים, והטעם שאין אנו רוחצים גם את הרגליים בכל בוקר לסלק את הרוח רעה, הוא משום שתוקף אחיזת הרוח רעה ברגליים גדול, ולא מועילה לו נטילה כלל. ובכל אופן נהגו לדרוך ענבים ברגליים, ולא חששו לרוח רעה. ובודאי הטעם הוא, משום שהיו רוחצים את הרגליים לנקיות לפני שהיו דורכים את הענבים, ואז, כבר אין לחוש לרוח רעה שתעבור למאכלים הנוגעים ברגליים, כיון שכח הרוח רעה נחלש אפילו ברחיצה רגילה. ולכן בכיכרות לחם וכדומה, שכבר נגע בהם אדם שככל הנראה אינו מקפיד על נטילת ידיים, יש להקל להשתמש בהם בדיעבד. אבל מאכלים שנגע בהם אדם ללא נטילת ידיים, וניתן לשוטפם במים, כגון פירות או ירקות וכדומה, נכון לשוטפם במים זורמים מהברז, שלוש פעמים, שבזה מסירים חשש רוח טומאה מהם. ולסיכום : מאכלים שנגע בהם אדם שלא ברור שנטל את ידיו בבוקר, מותר לאכול מהם. ואם ניתן לשוטפם במים, נכון לשוטפם שלוש פעמים במים זורמים.

לקריאת השיעור באתר

קציצת אילנות מאכל

Mon, 05 Sep 2011 00:00:00 +0200

שאלה: האם יש איסור לעקור עץ פרי, והאם יש איסור או סכנה בעקירת עץ סרק? תשובה: נאמר בתורה (דברים כ) לגבי עיר שישראל צרים עליה לצורך מלחמה, "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור". כלומר, אסרה התורה לעקור אילן, ודיברה התורה באילן מאכל, כמו שנאמר "כי ממנו תאכל". וכן דרשו רבותינו (בפרק החובל) בגמרא, שאין איסור בהשחתת אילן אלא באילן מאכל. איסור השחתת אילן בכל דרך ובספרי, דרשו רבותינו, "לא תשחית את עצה", אין לי אלא ברזל (כלומר, איני למד מן הפסוק, אלא שאסור לכרות את האילן בכלי ברזל), מנין שאפילו למשוך ממנו את אמת המים אסור? (כלומר, מנין אנו למדים שאסור להטות את המעיין הזורם בסמוך לאילן, בכדי לייבש אותו, שאין זו פעולה ישירה כל כך כמו כריתת האילן), תלמוד לומר "לא תשחית את עצה" בכל דבר. כלומר, אין להביא לכריתת אילן, לא על ידי כריתה בגרזן ממש, ולא על ידי יבוש באמצעות הפסקת ההשקייה הקבועה. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ו מהל' מלכים), וזו לשונו: אין קוצצין אילני מאכל ואין מונעים מהם אמת המים כדי שיבשו. שנאמר, לא תשחית את עצה. ולא במצור לבד (כלומר, לא רק בשעת מלחמה אין לעקור אילנות), אלא בכל מקום, כל הקוצץ אלין מאכל דרך השחתה, לוקה. עד כאן לשונו. ומבואר מדברי רבותינו הפוסקים, שהאיסור בעקירת אילן מאכל הוא מן התורה ממש, שכן כתב הרמב"ם, שהקוצץ אילן דרך השחתה "לוקה". כומר, דינו הוא שילקה ארבעים מלקות, הואיל ועבר על לאו מן התורה. איסור בל תשחית בדברים אחרים וכתב עוד הרמב"ם, שלא רק המאבד אילנות עובר על איסור השחתה, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעיין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר על "לא תשחית". אולם חמור הוא דין עקירת אילן מאכל יותר מאיבוד כלים או בנין וכדומה, שאם יש צורך בדבר, מותר לשבור כלי, או לסתום מעיין, או להרוס בנין, או לעקור אילן סרק, אבל אילן מאכל, אסור לקוצצו אלא בתנאים מיוחדים, כפי שיתבאר בעזרת ה' בהלכה הבאה.

לקריאת השיעור באתר

היתר עקירת עצי פרי

Tue, 06 Sep 2011 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת ביארנו את שורש איסור "בל תשחית", שעיקרו, מה שאסרה התורה לקצוץ או לאבד בכל דרך שהיא, אילן העושה פירות. וביארנו שכשם שאסור לאבד אילן העושה פרי, כמו כן אסור להשחית שום דבר מן הדברים, כגון לשבור כלים, או לקרוע בגדים וכדומה. אולם חמור הוא דין עקירת אילן פרי, שאפילו במקום שיש צורך בדבר, אין להקל בעקירתו, אלא בתנאים מסויימים, כפי שנבאר: אילן פרי המזיק לאילנות אחרים לא אסרה התורה לעקור אילנות מאכל, אלא כשעושה כן "דרך השחתה". לפיכך, כאשר עקירת האילן באה לתועלת אילנות אחרים, וכגון, שהאילן גדל במקום שהוא מפריע לאילנות אחרים לגדול ולהוציא פירות, מותר מן הדין לקוצצו. וכמו שאמרו בגמרא (פרק החובל דף צא:), ששמואל, הביאו לו האריסים שלו (שהיו אחראים אל שדותיו) לאכול תמרים. טעם שמואל בתמרים טעם של יין, שאל על כך את אריסיו, מדוע הוא טועם בתמרים טעם יין, השיבוהו, שהתמרים גדלים בין עצי גפן, הבין שמואל שהתמרים פוגעים באיכות הגפנים, וביקש מאריסיו לעקור את דקלי התמרים מכרם הענבים שלו. ומבואר שמותר לעקור אילנות המוציאים תמרים, במקום שהם מפריעים לאילנות אחרים. וכן פסק הרמב"ם (בפרק ששי מהלכות מלכים), שאם היה האילן מזיק אילנות אחרים, מותר לקוצצו, שאין זו דרך השחתה. אילן פרי שדמיו יקרים וכן אם עלה ערך האילן, עד כדי כך שגוף העץ שלו עלה בשוויו על הפירות הגדלים ממנו, ונמצא שהריוח ממכירת גוף העץ גדול יותר מגידולו ומכירת הפירות היוצאים ממנו, גם כן מותר לקוצצו, שאין זו דרך השחתה. וכן פסק הרמב"ם שם. אילן שאינו מוציא פירות כפי שראוי לו ומבואר עוד בגמרא, שאם האילנות אינם מוציאים פירות כפי שראוי להם (כפי השיעור שנקבע בגמרא), עד כדי כך שההשקעה באילן אינה כדאית ביחס לתוצרת היוצאת ממנו, גם כן מותר לקוצצו. (ויש פרטי דינים בזה). ובהלכה הבאה נדון בעקירת אילן לצורך בניית בית, האם עקירה זו נחשבת ל"דרך השחתה" או לא, והאם יש חשש סכנה בעקירה זו.

לקריאת השיעור באתר

עקירת אילן פרי לצורך בניית בית

Wed, 07 Sep 2011 00:00:00 +0200

בהלכות הקודמות ביארנו, שאסרה התורה לעקור אילן העושה פירות, כגון דקל, או עץ גפן. והבאנו כמה מקרים שבהם מותר לעקור אילן פרי, וכגון, כאשר ערך גוף העץ עולה על ערך הפירות הגדלים ממנו, שאז מותר לעוקרו בכדי למכור את גוף העץ, שאין זו "דרך השחתה". עקירת אילן לצורך בנין בית כתב רבינו הרא"ש, שאם היה צריך למקומו של האילן, וכגון שהיה האילן נטוע במקום שהוא רוצה לבנות בו בנין, נראה שמותר לקוצצו. וכדבריו כתב גם רבינו ירוחם (בנתיב לא ח"ב דף צד ע"ד), וזו לשונו: ואסור לקצות נטיעותיו של עצמו, ואם צריך למקומם, מותר. עד כאן. וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, בספרו שו"ת יביע אומר (חלק חמישי יו"ד סי' יב), שמשמעות דבריהם, שאף על פי שהאילן עצמו נשחת לגמרי כאשר עוקרים אותו לצורך שימוש במקומו, מכל מקום אין איסור בדבר, הואיל ואין זו דרך השחתה. ומכאן, שדברי רבותינו הרא"ש ורבינו ירוחם בזה הם מחודשים, שהרי בגמרא לא מצאנו שמותר להשחית אילן, אלא כשגוף האילן נמכר בכסף רב, והוא אינו נשחת, ואילו הרא"ש ורבינו ירוחם מיקלים בהשחתת אילן, גם כאשר האילן כולו נשחת, ורק יש צורך במקומו, שכן סוף סוף, אין זו "דרך השחתה". אולם יש מרבותינו האחרונים שחלקו על דברי הרא"ש בזה, ובראשם הגאון בעל ספר בית יעקב, והביאו ראיות לדבריהם. אולם לענין הלכה, מרן החיד"א השיב כל דברי הרב בית יעקב בענין זה, וכלשונו המליצית של מרן הרב שליט"א: שמרן החיד"א האריך בטוב טעם לדחות דברי הרב בית יעקב, תשובה כהלכה על כל קוץ וקוץ, ועל כל פרק תקיעה, וימלא כפו מדברי רבותינו הראשונים והאחרונים כדרכו בקודש וכמדתו לכל רוח, עיין שם נפלאות מתורתו". ולפיכך פסק, שכאשר יש צורך בדבר, להרחבת דירה, כאשר כיום היא דחוקה ומצומצמת למשפחה הדרה בה, אין בדבר חשש איסור כלל, ומותר לקוץ את האילן עבור מטרה כזו. ומכל מקום, כאשר מרחיב דירתו רק לשם נוי ויופי וכדומה, ולא לצורך ממש, אין להקל בעקירת האילנות עבור זה, שרק באילן סרק, אין איסור לעוקרו כל שיש תועלת בדבר, אבל אילן העושה פירות, אין לעוקרו אלא עבור צורך גדול. והביא כן בשם גדולי הפוסקים. חשש סכנה בעקירת אילן פרי עד כאן נסובו הדברים, רק מצד ההלכה, אולם הגאון רבי יעקב עמדין, בספרו שו"ת שאילת יעב"ץ, כתב שאפילו במקום שמותר לקצוץ אילן מאכל, עדיין יש חשש סכנה בדבר. והביא ראיה לזה, ממה שאמר רבי חנינא בגמרא (קמא צא:), "לא שכיב שיבחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זמנה", כלומר, בנו של רבי חנינא, היה שמו "שיבחת", והיה צדיק בכל דרכיו, עד שלא מצא רבי חנינא סיבה לפטירתו בקיצור ימים ושנים, אלא משום שקצץ אילן תאנה צעיר, ובודאי עשה כן באופן המותר, ואף על פי כן נפטר מסיבה זו. ומכאן מוכח שיש חשש סכנה בדבר, לעקור אילן פרי, כי האדם עץ השדה. ועל כל פנים אין זו "משנת חסידים" לעקור אילן פרי אפילו בהיתר. ואף שיש מרבותינו הפוסקים שדחו דברי הגאון יעב"ץ בענין זה, וכתבו שכל שאין איסור בדבר, גם אין סכנה בדבר. אולם גם בצוואת רבי יהודה החסיד כתב, שאין לקצוץ אילן העושה פירות. ויש לפרש בדבריו שכונתו אפילו כשעושה כן באופן המותר. ונודע שנחלקו הפוסקים אם יש לחוש לדברי רבי יהודה החסיד בצוואותיו, וכפי שנדבר מענין זה בעזרת ה'. ולכן להלכה, אף שפסק מרן הרב שליט"א שמותר לקוץ אילן לצורך בנין בית לצורך גדול, מכל מקום נכון שיעשה כן על ידי שישכור גוי שיעקור הוא את האילנות, ולא יעקרם בעצמו.

לקריאת השיעור באתר

חנוך לנער על פי דרכו

Thu, 08 Sep 2011 00:00:00 +0200

בהלכות הקודמות ביארנו את יסוד הדין שאסור להשחית אילן פרי. ובכלל האיסור, הזכרנו מה שכתב הרמב"ם (בפ"ו מהלכות מלכים), בזו הלשון: "ולא האילנות בלבד (יש איסור להשחיתם), אלא, כל המשבר כלים, וקורע בגדים, וההורס בנין, וסותם מעיין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית". ומדבריו משמע שהשחתת כלים או בגדים, גם היא בכלל האיסור מן התורה שלא להשחית. וכן פירש בדבריו הרב המגיד. ומכאן נצא לענין אחר, הנקשר גם כן לעניננו. חנוך לנער על פי דרכו נאמר בספר משלי (כב, ו), "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". ופשט הדברים, שיש להתחשב באופיו ובטבעיו המיוחדים של הילד, כאשר מחנכים אותו. כלומר, לא ניתן לקבוע "מודל" קבוע שעל פי יחונכו כל ילדי ישראל, אלא כל ילד וילד יש לו את אופיו וטבעיו המיוחדים, ועל פיהם יש לחנכו. התחשבות בטבע הילד וכן מסביר רבינו הגר"א, שכוונת שלמה המלך, שהואיל ויש דברים שהאדם אינו יכול כמעט לשנותם, וכמו שאמרו בגמרא (שבת קנו.), שהנולד במזל צדק יהא צדקן, הנולד במזל מאדים, יהא "גבר אשיד דמא", כלומר, יהיה שופך דמים. לכן, יש להתחשב בטבע הנער, ולפי טבעו לחנכו. שאם טבעו הוא שיצא שופך דמים, אזי יש להפנות את כישוריו למטרות חיוביות, כגון, שיהיה מוהל או שוחט, ולא חלילה לסטים המאבד את הבריות. מתן האפשרות לפורקן היצר הטבעי ומלבד מה שיש להתחשב בטבע הנער כלפי עתידו, לימדונו רבותינו שיש להתחשב בטבע הנער, בכדי לאפשר לו לפרוק את יציריו בדרך טובה. וכך אמרו בגמרא במסכת יומא (עח:), שאמו של אביי, הדריכה אותו על מה יש לתת את הדעת בעת גידול הילד. בין השאר אמרה לו, שכאשר הוא מתחיל לגדול, יש לתת לו כלים לשבור. זו הייתה גם הנהגתו של רבה, שהיה קונה כלי חרס סדוקים וזולים לבנו, כדי שישבור אותם להנאתו. וכפי שפירש רש"י: "להפקיר לו כלים לשבור ולמלאות תאוותו". השחתת ושבירת כלי לצורך חינוך והנה לכאורה, לפי מה שלמדנו, יש איסור מן התורה בשבירת כלים שלא לצורך, ואם כן כיצד התיר רבה לעצמו לתת לבנו לשבור כלי חרס לחינם. ובאמת שהגאון רבינו יוסף חיים בספר תורה לשמה (סימן תא) נשאל, האם יש איסור השחתה בנתינת כלים זולים לילדים בכדי שישברו אותם. ורבינו יוסף חיים השיב שאין כל איסור השחתה בזה, וכפי שמוכח מהגמרא במסכת יומא שהבאנו, משום שחכמינו ירדו לסוף דעתו של הנער, הזקוק לשבירת כלי חרס, כדי לגדול בצורה בריאה, שכחותיו השליליים יוכלו להתבטא בצורה מרוסנת, והואיל וכך, כל שיש צורך ממשי בדבר, ובפרט כאשר הכלים זולים, אין איסור השחתה בזה, שלא אסרה תורה, אלא "דרך השחתה".

לקריאת השיעור באתר

לשנות מן האמת מפני דרכי שלום

Wed, 13 Jul 2011 00:00:00 +0200

שאלה: האם מותר לשקר את האב או את האם, בכדי שלא לגרום למריבה בין ההורים? תשובה: נאמר בתורה, שכאשר שרה שמעה שהיא עתידה ללדת בן, אמרה בלבה "ותצחק שרה בקרבה לאמור, אחרי בלותי היתה לי עדנה, ואדוני זקן", כלומר, אמרה שרה, שמאחר ואברהם אבינו היה קרוב לגיל מאה שנה בשעה שנתבשרו שיוולד מהם יצחק, אמרה שרה, שבודאי לא יתכן דבר כזה, שהרי אברהם כבר זקן מאד, ולא יוכל ללדת בן לעולם. וכאשר בא אחר כך הקדוש ברוך הוא ואמר לאברהם "למה זה צחקה שרה", שינה מעט מדבריה, ואמר לו, ששרה אמרה "ואני זקנתי", כלומר, תלתה את הסיבה לכך שלא יוכלו להוולד להם ילדים, בכך שהיא כבר זקנה מאד. ומכאן למדו רבותינו בגמרא במסכת בבא מציעא (דף פז.), שמותר לשנות מן האמת מפני דרכי שלום. שכן מצאנו, ששינה השם יתברך מן האמת בשביל השלום, בכדי להרבות שלום בין אברהם לשרה אשתו. ורבינו יהודה החסיד בספר חסידים כתב, שמי שעשה איזה דבר מחמת שכך צותה עליו אמו שיעשה, ואחר כך אביו שואל אותו מדוע עשה כן, ואם יאמר לאביו שעשה כן לבקשת האמא, יגרום הדבר לריב ביניהם, לא יאמר הבן לאביו שכך צותה עליו אמו, אלא ישנה מן האמת בשביל השלום. ומקור הדברים בגמרא שהזכרנו לגבי אברהם ושרה. והביא כל זה להלכה מרן הרב שליט"א. אולם יש לציין, שחשוב מאד שלא להתרגל במדה זו, לשקר באופן קבוע בשביל השלום, אלא ישתדל כל אדם להמנע ככל האפשר ממצבים שיגרמו לו לשקר. וכן מצאנו בגמרא במסכת יבמות (דף סג.), שרב, שהיה מגדלי האמוראים הראשונים, לא זכה שאשתו תחיה איתו בשלום. ובכל פעם, היתה נוהגת לשאול אותו איזה מאכל הוא רוצה לאכול בחוזרו מבית המדרש, ואם היה מבקשה להכין עדשים (שיש בהם מתיקות), היתה מכינה לו בכוונה דבר חמוץ, וכן להיפך. וכל זה היתה עושה בכדי לגרום לו למורת רוח ולהעכיר את האוירה בבית. כאשר גדל חייא בנו של רב, וראה את מעשיה של אמו, הצטער על כך מאד, ומצא פתרון. בכל פעם שהיתה אמו שואלת מה אביו מבקש לאכול, היה שואל הוא את אביו במה הוא חפץ, וכאשר אביו היה אומר שהוא חפץ במאכל מתוק, היה הוא אומר לאמו שאבא ביקש מאכל חמוץ, וכן להיפך, וכך בכל יום היה רב מקבל לארוחת צהריים בדיוק את מה שהיה חפץ בו, עד כדי כך, שרב סבר שאשתו החליטה להפסיק לצער אותו. אחר כך נודע לרב על מה שהיה עושה בנו, קרא לו ואמר לו, שלא ינהג כן, שהרי על כך נאמר "למדו לשונם דבר שקר", כי על ידי כך שאדם משקר באופן קבוע, אף על פי שעושה כן בהיתר, מתרגלת לשונו לדבר שקר, וכבר נאמר "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני", כי השקר הוא מגונה מאד בעיני ה' יתברך. ולסיכום: מותר לשנות מן האמת מפני דרכי שלום, אך יש להזהר שלא להתרגל להשתמש בשקרים, אפילו בדרך היתר.

לקריאת השיעור באתר

דברים שמצריכים נטילת ידיים

Mon, 28 Nov 2011 00:00:00 +0200

שאלה: האם לאחר גזיזת הצפרניים חייבים ליטול ידיים כפי שמחויבים ליטול ידיים בבוקר? תשובה: עיקר דין נטילת ידיים או רחיצת הידיים, נחלק לארבעה חלקים. יש את דין נטילת ידיים בשחרית, כלומר, אחר הקימה בבוקר. ויש דין נטילת ידיים לסעודה, כלומר, לפני אכילת סעודה עם פת. ויש דין נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה, וכגון אדם המטבל כרפס במים ואוכל, שצריך ליטול לפני כן את ידיו כמו שנוטל ידיו לסעודה. (בלי ברכה). ויש דין נטילת ידיים לאחר שנוגע אדם במקום לא נקי, או נמצא במקום שיש בו רוח טומאה, או עושה דבר הגורם לחיוב נטילת ידיים. דברים שמצריכים נטילת ידיים בגמרא במסכת פסחים (דף קיב.) מבואר שחייב אדם ליטול ידיו לאחר נטילת הצפרניים. ומי שאינו נוטל ידיו אחר נטילת הצפרניים, מפחד יום אחד ואינו יודע ממה מפחד. (כלומר, ענין סגולי יש כאן, שמי שאינו נוטל ידיו לאחר נטילת צפרניים, יגיע לו פחד). וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן ד סעיף יט). וכתב הרב רבי דוד אבודרהם (מגדולי חכמי ספרד לפני כשש מאות שנה) בשם ספר התשב"ץ, שבעה דברים צריכים נטילה, כלומר, שבעה דברים, העושה אותם צריך אחר כך ליטול את ידיו. ואלו הן: הקם מן המטה (כלומר, לאחר השינה). והיוצא מבית הכסא והיוצא מבית המרחץ (כפי שביארנו בהלכה יומית ), והנוטל צפרניו, והחולץ מנעליו, והנוגע ברגליו, והחופף את ראשו. עד כאן. (וקרוב לדברים הללו כתב גם המרדכי (ברכות סימן קצד) ועוד מגדולי הפוסקים, הובאו בבית יוסף). ומרן בשלחן ערוך (אורח חיים סימן ד סעיף יח) כתב בזו הלשון: אלו דברים צריכין נטילה במים: הקם מהמטה, והיוצא מבית הכסא ומבית המרחץ, והנוטל צפרניו, והחולץ מנעליו, והנוגע ברגליו, והחופף ראשו. ויש אומרים אף ההולך בין המתים, ומי שנגע במת, ומי שמפליא כליו (כלומר, מחפש אחר כנים), והמשמש מטתו, והנוגע בכנה, והנוגע בגופו בידו. ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל, אם תלמיד חכם הוא, תלמודו משתכח, ואם אינו תלמיד חכם, יוצא מדעתו. ומבואר אם כן בדבריו, שמי שנטל (גזז) את צפרניו, חייב ליטול אחר כך את ידיו.

ובהלכה הבאה נבאר מה הטעם לנטילה זו, ובאיזה אופן יש לעשותה, האם כפי שנוטלים ידיים בבוקר, או שדי ברחיצת הידיים בלבד.

לקריאת השיעור באתר

המשך דין נטילת ידיים, אחר גזיזת צפרניים וכדומה

Tue, 29 Nov 2011 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת למדנו את עיקר הדין, שלאחר נטילת (גזיזת) צפרניים, צריך ליטול ידיים. וכמו כן הבאנו את דברי הפוסקים ומרן השלחן ערוך, על עוד ענינים המחייבים נטילת ידיים. ועלינו לבאר כעת, מהו הטעם לנטילה זו? ובאיזה אופן יש לעשותה? האם כפי שאנו נוטלים ידיים בבוקר, או שדי ברחיצת הידיים בלבד. הטעם לנטילת ידיים לאחר נטילת צפרניים והנה טעם הנטילה העיקרי לאחר גזיזת הצפרניים, הוא משום רוח רעה השורה על הידיים לאחר נטילת הצפרניים, בדומה לרוח רעה השורה על הידיים בבוקר לאחר הקימה מן השינה. אולם כתבו המקובלים, וכן הגאון רבינו יוסף חיים (בספר בן איש חי פרשת תולדות), שרוח רעה זו אינה חמורה כל כך כמו הרוח רעה שבבוקר, אלא יש כאן "נדנוד רוח רעה". אופן הנטילה לאחר נטילת צפרניים ולפיכך כתב, שאין צורך ליטול ידיים שלש פעמים לסירוגין (כדין נטילת ידיים בשחרית), אלא די ברחיצת הידיים פעם אחת מן הברז. (ואם היו הצפרניים עודפות על הבשר, כלומר, ארוכות קצת, על פי הקבלה יש ליטול שלש פעמים לסירוגין, כפי שנוטלים ידיים בבוקר). וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שלאחר נטילת הצפרניים, די ברחיצת הידיים מן הברז פעם אחת, ואין צורך בנטילה בכלי שלש פעמים. ומכל מקום נכון להחמיר ליטול ידיים שלש פעמים, בכדי לסלק את הרוח רעה השורה על הידיים. אבל אין צורך ליטול ידיו מכלי דוקא, וכפי שביארנו בדין ברכת אשר יצר לפני מספר חודשים, שדי ברחיצת ידיים מן הברז, שלש פעמים לסירוגין. (כלומר, יכניס יד ימין תחילה תחת זרם המים, ואחר כך יד שמאל, ואחר כך שוב ימין וכו'). ולסיכום: לאחר נטילת צפרניים, יש לרחוץ את הידיים לכל הפחות פעם אחת. ולדעת המקובלים, נכון להחמיר ליטול ידיים שלש פעמים לסירוגין, אך די ברחיצה מן המים הזורמים תחת הברז (שלש פעמים לסירוגין, יד ימין תחילה, ואחר כך שמאל וכו'). וכן נכון לנהוג. וכן מנהג מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א.

לקריאת השיעור באתר

הנוגע בנעליו או ברגליו, בנעלים חדשות או בגרביים ושרוכים

Wed, 30 Nov 2011 00:00:00 +0200

בהלכה שפורסמה ביום שני , הזכרנו את דברי מרן השלחן ערוך, שהנוגע בנעליו צריך ליטול את ידיו.

טעם חיוב הנטילה לאחר נגיעה בנעליו וברגליו

והנה חיוב נטילת ידיים זו, יש אומרים שהוא מחמת נקיות (נקיון). כלומר, מכיון שבדרך כלל הרגליים והנעליים אינם נקיות, לכן צריך ליטול ידיים לאחר שנוגעים בהן. ויש אומרים שטעם הנטילה הוא מחמת רוח רעה השורה על רגלי האדם ועל מנעליו (שנאמר ארורה האדמה בעבורך. ולכן שורה רוח רעה על הארץ ועל הנעליים שנוגעות בה).

אופן הנטילה

ולפי הטעם הראשון, שהנטילה היא מחמת נקיות (נקיון), בודאי די ברחיצת הידיים פעם אחת, ואין צורך לרחוץ ידיים שלש פעמים לסירוגין. אבל לפי הטעם השני, שיש כאן רוח רעה השורה על הידיים, יש להחמיר ליטול ידיו שלש פעמים לסירוגין. ולהלכה פסק מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שאף שמעיקר הדין די ברחיצת ידיים פעם אחת מן הברז, מכל מקום נכון לנהוג ליטול את ידיו שלש פעמים לסירוגין, וכפי שביארנו בהלכה הקודמת, שאין חיוב לעשות כן על ידי כלי, אלא די ברחיצה תחת הברז שלש פעמים. (שיכניס תחילה את יד ימין תחת זרם המים, ואחר כך שמאל, ואחר כך שוב ימין, ושוב שמאל, ושוב ימין ושוב שמאל).

הנוגע בנעליים חדשות

הנוגע בנעליים חדשות שלא נעל אותן מעולם. כתב הגאון רבינו יעקב עמדין (היעב"ץ), בספרו מור וקציעה (בסוף הסימן), שהואיל ועדיין לא נעלו את הנעליים מעולם, לא שורה עליהן רוח רעה. ומכיון שהם נקיות, הנוגע בהן אינו צריך ליטול ידיו.

הנוגע בגרביים נקיות

וכן הדין לגבי הנוגע בגרביים נקיות, שמכיון שבגרביים לא שייך הטעם של רוח רעה, כיון שאינן עשויות לגעת בקרקע, וכמו כן לא שייך הטעם של נקיות (נקיון), הואיל והן נקיות כעת, ולפיכך פסק מרן הרב שליט"א (יביע אומר ח"ה סי' א. ובספר ילקוט יוסף חלק ראשון עמוד יז), שאינו צריך ליטול ידיו כלל.

הנוגע בשרוכי הנעליים

וכמו כן הקושר את שרוכי הנעליים, ונזהר שלא לגעת בגוף הנעל, אלא רק בשרוכים. כתב מרן הרב שליט"א (בשו"ת יביע אומר ובספר ילקוט יוסף שם), שאינו חייב ליטול ידיו אחר כך, הואיל ועל השרוכים לא שורה רוח רעה, שאינם גוף הנעל, וגם הם נקיים בדרך כלל ולא מצוי עליהם טינוף.

סיכום הדינים:

לאחר נגיעה בנעליים או ברגליים, יש ליטול ידיים. ונכון ליטול ידיים שלש פעמים לסירוגין. אין צורך ליטול על ידי כלי. אלא יכניס תחילה יד ימין תחת זרם המים היוצאים מן הברז, ואחר כך יד שמאל, ושוב יעשה כן שלש פעמים. הנוגע בנעליים חדשות שלא ננעלו מעולם, אינו חייב ליטול ידיו. והנוגע בגרביים נקיות, אינו נוטל ידיו. הנוגע בשרוכי הנעליים, ולא נגע בנעל עצמה, אינו צריך ליטול ידיו.

לקריאת השיעור באתר

הכנסת כלי נשק לבית הכנסת

Tue, 06 Dec 2011 00:00:00 +0200

שאלה: חייל או אזרח המצוייד בכלי נשק, אקדח או רובה, האם הוא רשאי להכנס איתם לבית הכנסת? תשובה: שנינו במכילתא (סוף פר' יתרו), על הפסוק "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחלליה", אמר רבי שמעון בן אלעזר, המזבח נברא להאריך ימי שנותיו של אדם, אינו רשאי להניף את המקצר (המקצר חייו של אדם, כלומר סכין), על המאריך (כלומר, על המזבח). וכיוצא בזה לנדון שאלתינו, כתב בארחות חיים (הלכות בית הכנסת אות ז') בשם מהר"ם מרוטנבורג, אסור להכנס לבית הכנסת בסכין ארוך, מפני שהתפלה מארכת חייו של אדם, והסכין מקצר ימיו. וכדברי המהר"ם מרוטנבורג, פסק מרן השלחן ערוך (סימן קנא), שאין להכנס לבית הכנסת עם סכין ארוכה. וביאר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א (בשו"ת יחוה דעת חלק חמישי סימן יח), שאין כוונת המהר"ם לאסור הכנסת סכין לבית הכנסת רק מטעם זה, שהסכין מקצרת ימיו של אדם, אלא יש בזה טעם נוסף, משום כבודו של בית הכנסת, שאין זו דרך כבוד להכנס שם כשהוא מצוייד בכלי נשק. והביא ראיה לדבריו. והטורי זהב הקשה, מדוע אסרו להכנס לבית הכנסת עם "סכין ארוכה", והלא גם בסכין קצרה שייכת אותה הסברא לומר שאין להכנס עמה לבית הכנסת. והסביר, שמאחר והוצאת הסכין בשעת הכניסה לביתה כנסת היא טרחה גדולה, לכן לא החמירו בזה אלא בסכין ארוכה, שהכניסה עמה היא חמורה יותר. ולפי זה, כתב מרן הרב שליט"א, שנראה שאם יש צורך גדול בדבר, וטרחה גדולה לסלק את כלי הנשק, אין לאסור להכניסו לבית הכנסת, וכדין סכין קטנה. והביא עוד ראיות וסימוכין לדבר זה, שכל שיש צורך בכלי הנשק, אין איסור להכנס עמו לבית הכנסת להתפלל. ולסיכום כתב , שנכון ורצוי מאד, שחייל הנכנס לבית הכנסת יכסה את כלי הנשק תחת בגדיו, ואם אינו יכול לעשות כן, וכגון שהוא רובה גדול, ויש צורך שישא עליו את נשקו מסיבות בטחוניות וכדומה, יש להקל להכנס עם נשקו לבית הכנסת לתפלה.

לקריאת השיעור באתר

דין אמירת "יעלה ויבא"

Mon, 26 Dec 2011 00:00:00 +0200

היום יום שני ל' בכסליו, הוא יום ראש חודש טבת. וכן מחר יום שלישי א' בטבת, הוא ראש חודש טבת. אמירת יעלה ויבא בתפלות ראש חודש בתפלות של ראש חודש, וכן בברכת המזון, תיקנו חכמים לומר נוסח "יעלה ויבא". וכפי שנדפס בסידורים. ובימים אלה, שהם ימי החנוכה, מלבד נוסח יעלה ויבא, אנו אומרים גם נוסח "על הנסים" בברכת "מודים". שכח לומר יעלה ויבא בליל ראש חודש מי ששכח להזכיר יעלה ויבא בליל ראש חודש, בין בלילה הראשון של ראש חודש ובין בלילה השני, אינו חוזר להתפלל שנית, (והטעם לזה מבואר בגמרא במסכת ברכות דף ל:, משום שאין מקדשין את החודש בלילה). ואפילו אם נזכר ששכח לומר יעלה ויבא לפני שסיים תפלתו, אינו רשאי לחזור לברכת "רצה" ולומר יעלה ויבא, מכיון שהדין הוא שמי ששכח לומר יעלה ויבא בתפלת ערבית אינו חוזר, ואין זה מעכב את תפלתו, ולכן אינו רשאי לומר יעלה ויבא אלא כאשר עדיין לא סיים "ברוך אתה ה'" שבברכת "המחזיר שכינתו לציון". אבל אם אמר ברוך אתה ה', שוב אינו חוזר לומר יעלה ויבא, ויסיים ברכתו "המחזיר שכינתו לציון" עד סוף תפלת העמידה. (שו"ת יביע אומר ח"א סימן כב אות יג, ובספר חזון עובדיה חנוכה עמוד רס). שכח לומר יעלה ויבא בשאר תפלות ראש חודש ומי ששכח להזכיר יעלה ויבא בשאר תפלות ראש חודש, שחרית ומנחה, ונזכר אחר שסיים תפלתו, הרי זה חייב לחזור ולהתפלל שנית. ואם נזכר אחרי שאמר "ברוך אתה ה'", ולא סיים "המחזיר שכינתו לציון", יאמר מיד "למדני חוקיך" (שהרי הוא פסוק בתהלים, ברוך אתה ה' למדני חוקיך), ויחזור לומר "יעלה ויבא". ואם נזכר אחר שסיים "המחזיר שכינתו לציון", ועדיין לא התחיל לומר "מודים", יאמר שם "יעלה ויבא" בין שתי הברכות. (עד המילים "כי אל מלך חנון ורחום אתה", ואחר כך ימשיך "מודים"). אבל אם התחיל בברכת מודים, שוב אינו יכול לומר יעלה ויבא במקום שנזכר. ועליו לחזור לברכת "רצה", ושם ימשיך כל נוסח התפלה עם אמירת יעלה ויבא. ואם סיים לומר "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי" האחרון שבתפלת שמונה עשרה (אחר אמירת אלהי נצור לשוני וכו'), ונזכר ששכח לומר יעלה ויבא, עליו לחזור לראש התפלה ולהתפלל שנית בתשומת לב מרובה, ששוב לא יארע לו שישכח לומר יעלה ויבא. (חזון עובדיה חנוכה עמוד רסה). ומי ששכח לומר "יעלה ויבא" בראש חודש בברכת המזון, אינו חוזר לברך שנית.

לקריאת השיעור באתר

אמירת קדיש

Thu, 29 Dec 2011 00:00:00 +0200

שאלה: מהי חשיבות אמירת קדיש על אדם שנפטר? תשובה: אדם שנפטר מן העולם, מוטל על בניו שנשארו אחריו להקפיד באופן מיוחד להתפלל בכל יום שלש תפלות במנין, בכדי שיוכלו לומר קדיש על האב או האם. וכן אדם שחלילה נפטר בנו או בתו או אחיו או אחותו, יאמר קדיש לעלוי נשמתם. ומי שנפטר מן העולם ולא השאיר אחריו בנים, טוב לשכור עבורו תלמיד חכם שיאמר קדיש לעלוי נשמתו. כלומר, יתנו עם תלמיד חכם, שתמורת סכום כסף יקבל עליו לומר קדיש בכל תפלה, כאילו הוא בנו של הנפטר. ובזה גם כן יש עלוי נשמה לנפטר, שהרי הוא אומר קדיש, ועוד שיש בכך מצוה לחזק ידי תלמידי חכמים. ואמרו רבותינו במדרש, מעשה ברבי עקיבא שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם, והיה טוען (סוחב) על ראשו מטען גדול של קוצים, ורץ כמרוצת הסוס. גזר עליו רבי עקיבא, העמידו ואמר לו, מדוע אתה עובד קשה כל כך, אם עבד אתה ואדונך עושה לך כך, אפדה אותך מידו, ואם עני אתה, אני מעשיר אותך. אמר לו אותו האיש, בבקשה ממך אל תעכבני, שמא ירגזו עלי אותם הממונים עלי. אמר לו מה מעשיך? אמר לו, אותו האיש (כלומר, הוא עצמו), מת הוא, ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפין אותי בהם. אמר לו רבי עקיבא, בני, מה היתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו? אמר לו, גבאי המס ומראשי העם הייתי, ונושא פנים לעשירים והורג עניים, ועוד עברתי הרבה עברות חמורות. אמר לו, כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה? אמר לו, בבקשה ממך אל תעכבני שמא יגזרו עלי בעלי פורענות, כי אין לו תקנה, אלא שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות, שאילמלי היה לו לזה העני בן שהוא עומד בקהל ואומר "ברכו את ה' המבורך", ועונין אחריו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", או יאמר קדיש, ועונין אחריו "יהא שמיה רבה מברך", מיד היו מתירין אותו מן הפורענות. אולם הוא לא הניח בן בעולם, ועזב אשתו מעוברת, ואינו יודע אם ילדה זכר מי ילמדו תורה, שאין לו אהוב בעולם. אמר לו רבי עקיבא, מה שמך? אמר לו, עקיבא. ושם אשתך? אמר לו, שושניבא. ושם מקומך? אמר לו, לודקיא. באותה שעה נצטער עליו רבי עקיבא צער גדול, וקיבל עליו לילך ולחפש אם הוליד בן, כדי ללמדו תורה ולהעמידו לפני הצבור. הלך ושאל עליו. כיון שבא לאותו מקום, שאל אודות אותו האיש. אמרו לו, ישחקו עצמותיו של אותו רשע. שאל על אשתו, אמרו לו, ימחה זכרה מן העולם. שאל על הבן, אמרו הרי ערל הוא, אפילו במצות מילה לא עסקו. מיד נטלו רבי עקיבא ומלו והושיבו לפניו, ולא היה מקבל תורה, עד שישב עליו ארבעים יום בתענית. יצאה בת קול ואמרה לו, רבי עקיבא, לך ולמד אותו. הלך ולמדו תורה וקריאת שמע ושמונה עשרה ברכות, וברכת המזון, והעמידו לפני הקהל, ואמר "ברכו את ה' המבורך" וענו הקהל, "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", ואמר קדיש, וענו אחריו "יהא שמיה רבה". ואחר כך לימדו משנה ותלמוד, הלכות ואגדות, עד שנתחכם מאוד, והוא רבי נחום הפקולי, (וכמה תלמידי חכמים יצאו ממנו). באותה שעה מיד התירו המת מן הפורענות, ובא לרבי עקיבא בחלום, ואמר, יהי רצון שתנוח דעתך בגן עדן, כשם שהנחת את דעתי והצלתני מדין גיהנם. כי כשנכנס בני לבית הכנסת ואמר קדיש, קרעו לי גזר דיני הנורא. וכשנכנס לבית המדרש, ביטלו ממני כל הדינים שעלי. וכשנתחכם בני וקראוהו "רבי", שמו כסאי (את הכסא שלי) בגן עדן בין צדיקים וחסידים, ועטרוני בכמה עטרות. בזכותך היתה לי כל זאת. מיד פתח רבי עקיבא ואמר, ה' שמך לעולם, ה' זכרך לדור ודור. ישמע חכם ויוסף לקח. בשעת אמירת הקדיש, יש לכרוע חמש כריעות, ואלו הן: בשעה שאומר "יתגדל", וכשאומר "יהא שמיה רבא", וכשאומר "יתברך", וכשאומר "בריך הוא", וכשאומר "ואמרו אמן" (כלומר, באמירת: דאמירן בעלמא "ואמרו אמן").

לקריאת השיעור באתר

מצות שמחה ולימוד תורה ביום פורים

Sun, 04 Mar 2012 00:00:00 +0200

מצוה להרבות בסעודת פורים, ולכתחילה צריך לאכול פת (לחם) בסעודה זו. כתב הרמב"ם (פרק ב מהלכות מגילה הט"ו) כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, וישתה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו. ומצוה לאכול בסעודה זו בשר בהמה דוקא. וכתב המאירי (מגילה ז:) חייב אדם להרבות בשמחה בפורים ובאכילה ובשתיה וכו', ומכל מקום אין אנו מצווים לשתות כל כך ולהשתכר ולהפחית כבודינו מתוך השמחה, כי לא נצטוינו על שמחת הוללות ושטות, אלא בשמחת תענוג שנגיע מתוכה לאהבת ה' ולהודות לו על הניסים שעשה לנו, עד כאן עיקר דבריו. ומן האמור עלינו להסיק מסקנות גם כן לגבי כל אחד ואחד, שאף אם הוא סבור שאין זה לפי אופיו להתחיל לדבר בדברי תורה ולשיר שירי קודש בסעודת הפורים, מכל מקום, החלש יאמר גיבור אני, ויתחיל בכך על כל פנים בסעודה זו של יום הפורים, שיכולה להיות סעודה של שמחת מצוה ואהבת ה', ויכולה חלילה להפוך לסעודה ריקה מתוכן שכולה שטות והבל, ומתוך כך יזכה להתכבד בעיני כל רואיו, ויקום ויהפוך את כל צורת הבית שלו לבית עם אהבת תורה ויראת שמים. והנכון לכל אדם ואדם, שעוד קודם סעודת פורים, ישב ללמוד תורה שעה אחת, ממדרשי חז"ל ופירושי מגילת אסתר, כל אחד לפי עניינו. וכמו שנאמר, "ליהודים היתה אורה ושמחה", ופירשו רבותינו בגמרא במסכת מגילה (דף טז:), אורה- זו תורה. ובפרט שבימי הפורים קבלו עליהם היהודים את כל מצות התורה מתוך שמחה, כמו שאמרו במסכת שבת (דף פח.), שחזרו וקבלו את התורה בימי אחשורוש. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, (בספרו חזון עובדיה על פורים, עמוד קפא), שהואיל והכל טרודים בסעודת פורים ובשאר המצות של היום, יש להזהר ללמוד תורה ביום זה, כי לימוד התורה הוא קיום העולם, כמו שנאמר "אם לא בריתי (כלומר, אילולי לימוד התורה) יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי". וכבר הזהירו על זה גדולי הפוסקים. ומספרים, כי האדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק אמר פעם לחסידיו, שפעם אירע ביום הפורים שכל העולם היו עסוקים מאד במצוות יום פורים, ובדיוק באותה שעה ישב הגאון מביאלא ועסק בתורה, ובזכותו התקיים העולם כולו, ונעשה רעש גדול בשמים מזה, כי אלמלא הוא היה כל העולם כולו נמצא שעה אחת ללא תורה. ולכן נתנו לו שכרו מושלם מן השמים, שיוולד לו בן בעל נשמה גדולה, והוא הגאון מסוכטשוב בעל ספר "אבני נזר", שהאיר עיני ישראל בתורתו. (ולימים נעשה חתנו של הגאון מקוצק). לכן יראה כל אדם לפנות לו שעה אחת ללימוד תורה ביום פורים, ויטול שכר גודל מן השמים. והנכון הוא מיד בחזרתו מתפלת שחרית, שישב ללמוד כמה שיוכל איזה דבר, או אפילו בעודו בבית הכנסת. ולא יהיה בטל מן התורה ביום נעלה זה. לתועלת מנויי הלכה יומית, אנו מצרפים כאן את האופנים שניתן להעביר מעות עבור "מתנות לאביונים", שיינתנו בימי הפורים (כל אדם ידגיש בדבריו אם הוא בן ירושלים או בן עיר אחרת). ארגון "שלום יעשה", העומד בנשיאות מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, מספר הטלפון לתרומות: 026540389

ארגון גמ"ח החיד"א, של הרב שמואל בר שלום, הנאמן עלינו שעושה מעשיו באמונה שלא על מנת לקבל פרס: ניתן להפקיד בבנק המזרחי, סניף 002, ככר החירות, מספר חשבון - 302004 וכמו כן ניתן לתרום באמצעות כרטיס אשראי, בין השעות 9.00 עד 13.00, בטלפון: 025389230, או בטלפון: 0547460895 תזכו למצות.

לקריאת השיעור באתר

מצות סעודת פורים בשנה זו (התשע"ב)

Tue, 06 Mar 2012 00:00:00 +0200

סעודת פורים בלילה

שונה הוא חג הפורים משאר החגים שבידינו, שבכל החגים, מצות השמחה בסעודה היא בין ביום ובין בלילה, מה שאין כן חג הפורים, שאין חיוב לעשות סעודת פורים בלילה, אלא ביום בלבד. ומכל מקום כתבו כמה מרבותינו הראשונים, שיש מצוה לעשות סעודת פורים גם בלילה, כמו שאנו עושים בכל החגים. וכן דעת הגאונים. ומכל מקום להלכה, עיקר סעודת פורים היא ביום דוקא. ומי שעשה סעודה רק בלילה, לא יצא ידי חובת סעודת פורים, שנאמר, "ימי" משתה ושמחה. מכאן שיש לעשות את הסעודה ביום. וכשעושים את הסעודה ביום, יש להשתדל לעשותה במקום מואר, ולהרבות בשמחה של מצוה, בדברי תורה, וישמח כל אדם במה שנתן לו ה' יתברך, ושהבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת, וחקים טובים ומשפטים ישרים ללכת בהם, ולזכות בהם לחיי העולם הבא. זמן הסעודה זמן סעודת פורים בכל השנים, הוא ביום דוקא, כמו שכתבנו. והזהירו הפוסקים בכל שנה ושנה, שאין לעשות לכתחילה סעודת פורים סמוך לשקיעת החמה, כלומר, לקראת מוצאי פורים, משום שאז עיקר השמחה אינה בתוך יום הפורים. ולכן כתבו שיש להקדים את סעודת הפורים. ויש בזה טעמים נוספים. ורבים נוהגים להתפלל תפלת מנחה "גדולה", כלומר, בשעה מוקדמת, ומיד אחריה אוכלים סעודת פורים. והמדקדקים נזהרים לאכול סעודת פורים בבוקר, עוד לפני שיגיע זמן תפלת מנחה. שכן דעת כמה פוסקים, ובהם השל"ה הקדוש, שכתבו להקדים ולעשות סעודת פורים בהשכמה, ושכל המזדרז לעשות סעודת פורים הרי זה משובח. וכן מנהג מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שרגיל לעשות סעודת פורים מיד לאחר תפלת שחרית, כפי שנוהגים בשבת, וכדברי השל"ה הקדוש. אולם מן הדין אפשר להתחיל בסעודת פורים גם בשעה מאוחרת יותר, וכפי שנהגו רוב העולם. זמן הסעודה בירושלים בשנה זו אך בשנה זו, (התשע"ב), יחול יום פורים, י"ד באדר, ביום חמישי הבא עלינו לטובה. ובערים המוקפות חובה מימות יהושע בן נון, כלומר, בעיר הקודש ירושלים, יחוגו את חג הפורים ביום ששי, שהוא יום ט"ו באדר. וכתב הרמ"א (בס"ק ד) שיש להקדים ולעשות את סעודת הפורים בשעה מוקדמת, מפני כבוד השבת, כדי שבסעודת ליל שבת יוכל לאכול בתאבון, ולא מתוך השובע והעייפות של סעודת הפורים. וכן כתב הגאון המשנה ברורה, שכאשר חל יום פורים ביום ששי, יש להקדים את הסעודה לבוקר, לפני חצות היום (כלומר, לפני השעה עשרה לשתים עשרה בצהריים). ובדיעבד, אם לא עשה סעודה בבוקר, יעשנה מיד כשיוכל, וישתדל להקדים כמה שניתן, מפני כבוד השבת. ולסיכום: סעודת פורים, יש לעשותה ביום פורים ולא בלילה. וטוב להקדים את הסעודה כמה שניתן, ובפרט בשנה זו בעיר ירושלים, שיחוגו את הפורים ביום ששי, ועליהם להקדים את הסעודה לבוקר, כדי שיוכלו לאכול בליל שבת בתאבון. ובדיעבד, יעשו את הסעודה מתי שיוכלו.

לקריאת השיעור באתר

מנהג "זכר למחצית השקל"

Thu, 01 Mar 2012 00:00:00 +0200

נוהגים לתת לפני פורים מעות "זכר למחצית השקל" שהיו כל ישראל נותנים בזמן שבית המקדש היה קיים. ונוהגים לגבות את המעות בבית הכנסת בליל פורים קודם קריאת המגילה, וכמו שאמרו חז"ל (מגילה דף יג ע"ב) "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו". ומכל מקום רשאי כל אחד להקדים את מתן המעות.

כתבו הפוסקים שיש להזהר שלא לקרוא למעות אלו בזמן הזה "מחצית השקל" אלא רק "זכר למחצית השקל" משום שיש לחוש לכתחילה, שאם יקרא להם "מחצית השקל "הרי שמעות אלו תהיינה "הקדש" לבית המקדש, והן אסורות בהנאה, ואי אפשר יהיה לתת אותם לעניים.

וכן נזכר בפירוש בתשובות הגאונים, "מה שמכריזים על השקלים במקומכם (כלומר, כגון שקוראים לשקלי הצדקה "מחצית השקל"), לא יפה הם עושים, שקוראים אותם שקלים, ונאסרו איסור הנאה". ולכם נכון לומר רק "זכר למחצית השקל", שבזה יוצאים ידי כל חשש.

כמה הוא הסך שיש לתת זכר למחצית השקל? שיעור מחצית השקל הוא סכום השוה לעשרה גרם כסף טהור (ומעט פחות מכך), ומכל מקום מי שקשה עליו לתת סכום זה מחמת מצבו הכלכלי, די שיתן מטבע אחד זכר למחצית השקל.

גם נשים צריכות לתת זכר למחצית השקל, וטוב לתת גם עבור ילדיו הקטנים, ויש נוהגים לתת גם עבור עוברים שבמעי אימם. (תורת המועדים).

ולמי צריך לתת את הכסף? הכסף צריך להינתן לצדקה לעניים. והגאון רבי חיים פלאג'י בספר רוח חיים (סימן תרצד סק"ב) כתב שיש לתרום את המעות לתלמידי חכמים עניים השוקדים על דלתות התורה. ונתינה זו היא צדקה חשובה ביותר. וכל המשתדל להיות עושה ומעשה להרים קרן התורה ולומדיה, יזכה לראות בהרמת קרן ישראל. וכמו שאמרו (בבא בתרא י:) במה תרום קרנם של ישראל ב"כי תשא".

שיעור הסכום של מחצית השקל בשנת התשע"א עמד על כחמישים שקלים (ומעט פחות מכך) לכל אדם. (משקל אונקיית כסף הוא 31.1 גרם. לכן יש לחלק את מחיר האונקיה ל31.1 ולהכפילו בעשר, וזהו סכום מחצית השקל, כמו שהזכרנו גם בשנים הקודמות. ונחלקו הפוסקים אם יש לחשב את סכום האונקייה כולל מס. ולהלכה הורה לנו מרן הרב שליט"א, שאפשר להקל ולהחשיבו לא כולל מס. והמחמיר להרבות בצדקה וחסד תבא עליו הברכה. הלכך סכום המעות שיש לתת זכר למחצית השקל בארץ ישראל בשנה זו, הינו כארבעים שקלים לנפש (בקירוב). והמחמיר להוסיף על סכום זה, תבא עליו ברכה.

חיוב מחצית השקל עבור ילדים קטנים עיקרו חצי מטבע היוצא – כלומר בארץ ישראל חצי שקל וכן כל כיוצא בזה.

לשאלת רבים , האם יש מנהגים מיוחדים ליום ז' באדר, הנה בגמרא במסכת קדושין (לח.) מבואר כי ביום ז' אדר, שחל היום, נפטר משה רבינו עליו השלום. ומנהג חסידים ואנשי מעשה (הבריאים) להתענות ביום זה. וכמו שכתב מרן השלחן ערוך (סי' קפ). ויש נוהגים לעשות לימוד מיוחד בליל ז' באדר, והוא מנהג יפה. אם יש עשרה בבית הכנסת שמתענים ביום זה, לא יוציאו ספר תורה בבית הכנסת, שאין זו תענית ציבור ממש. (ומכל מקום השליח ציבור אומר "עננו", אך לא יאמרנה כברכה בפני עצמה, אלא בשומע תפילה). וכן לא ישאו הכהנים את כפיהם במנחה של יום התענית.

לקריאת השיעור באתר

הבדלה בפורים

Mon, 14 Mar 2011 00:00:00 +0200

בשנה זו (שנת התשע"א), יחול ליל פורים במוצאי שבת. ועל כן נשאלת השאלה, מתי יש להבדיל על הכוס, האם יש לעשות הבדלה לפני קריאת המגילה או אחריה. וכן, האם יש להמתין עם קריאת המגילה עד לאחר זמן "רבינו תם"? תשובה: כשחל פורים במוצאי שבת, אומרים הציבור לאחר התפילה "ויהי נועם" עד "ואתה קדוש". ואחר כך קוראים במגילה. אולם אין להבדיל על הכוס (כלומר, עם יין) לפני קריאת המגילה, משום שאנו מעדיפים לאחר (לדחות) כמה שניתן את הוצאת השבת בהבדלה. וכן דעת מרן השלחן ערוך והרמ"א, שיש לקרוא את המגילה תחילה, ורק אחר כך להבדיל על הכוס. אולם לענין ברכת "בורא מאורי האש", כתב הכל בו, שיש לברך ברכת בורא מאורי האש לפני קריאת המגילה, משום שברכת בורא מאורי האש נתקנה על בריאת האש בעולם, והרי האדם בשעת קריאת המגילה נהנה מאור האש שברא ה' יתברך, ולכן דבר נכון הוא שיברך תחילה על מאור האש, ואחר כך יקרא את המגילה. וכן כתב רבינו אברהם אב"ד, בעל ספר האשכול, וזו לשונו: הקורא את המגילה לאור הנר, וממלא עיניו מן האור, וניזון ממנו מתחילת קריאת המגילה ועד סופה, ואחר כך מברך בורא מאורי האש, לא נכון הדבר. עד כאן לשונו. ומבואר בדבריו כדברי הכל בו, שיש לברך בורא מאורי האש לפני קריאת המגילה. וכן כתבו עוד רבים מהפוסקים, ועד אחרון מרן רבינו הגדול שליט"א בספרו חזון עובדיה, שיש לברך בורא מאורי האש לפני קריאת המגילה. וביארנו כבר בזמנו, גודל חשיבות הדבר, שימתין אדם שלא לעשות שום מלאכה בצאת השבת, עד שיגיע זמן "רבינו תם", שהוא כשבעים ושתים דקות (זמניות) לאחר שקיעת החמה במוצאי שבת. מכיון שלדעת רבים מהפוסקים, ומרן השלחן ערוך, אין השבת יוצאת עד שיגיע זמן זה. ואף על פי שלדעת הגאונים יוצאת השבת עוד קודם לכן, וכפי זמן צאת השבת המופיע בלוחות, מכל מקום ראוי לו לכל ירא שמים שימתין בצאת השבת עד לזמן רבינו תם, שהרי עשיית מלאכה בשבת היא באיסור סקילה, ועל כן נכון מאד להחמיר בדבר. אולם במוצאי שבת של פורים, לא ניתן לעכב את כל הציבור שלא לקרוא מגילה עד זמן רבינו תם. ומקרא המגילה לבדו אינו מלאכה שיש לעכב אותה עד זמן רבינו תם. לכן הנכון הוא, שמיד בסיום תפילת ערבית יקראו המגילה לכל הציבור. ומכיון שצריכים לברך לפני קריאת המגילה על הנר "בורא מאורי האש", לכן נכון שיבקשו מילד אחד מן המתפללים, שהוא ידליק את הנר של ההבדלה, וכל הציבור יוכלו לברך על אותו הנר "בורא מאורי האש". וכן מנהג מרן הרב שליט"א בכל מוצאי שבת, שמכיון שהוא מבדיל בבית הכנסת לפני זמן רבינו תם, לכן מדליק ילד אחד את נר ההבדלה, והרב מברך עליו בורא מאורי האש. ולכן לסיכום: יש לקרוא את המגילה בצאת השבת. ואין להמתין עם הקריאה עד זמן רבינו תם. ויש להבדיל על הכוס רק לאחר קריאת המגילה, אחרי אמירת "עלינו לשבח". אבל על הנר יש לברך לפני קריאת המגילה. ומכיון שעוד לא הגיע זמן רבינו תם, יש לבקש מילד אחד מן המתפללים שידליק את הנר בכדי שיוכלו לברך עליו.ולאחר התפילה בשעת ההבדלה, יש לדלג על ברכת בורא מאורי האש, שהרי כבר בירכו אותה קודם לכן.

לקריאת השיעור באתר

הבדלה בפורים

Mon, 15 Feb 2010 00:00:00 +0200

לשאלת רבים: בשנה זו (תש"ע) יחול ליל פורים במוצאי שבת. ועל כן נשאלת השאלה, מתי יש להבדיל על הכוס, האם יש לעשות הבדלה לפני קריאת המגילה או אחריה. וכן, האם יש להמתין עם קריאת המגילה עד לאחר זמן "רבינו תם"?

תשובה: כשחל פורים במוצאי שבת, אומרים הציבור לאחר התפילה "ויהי נועם" עד "ואתה קדוש". ואחר כך קוראים במגילה. אולם אין להבדיל על הכוס (כלומר, עם יין) לפני קריאת המגילה, משום שאנו מעדיפים לאחר (לדחות) כמה שניתן את הוצאת השבת בהבדלה. וכן דעת מרן השלחן ערוך והרמ"א, שיש לקרוא את המגילה תחילה, ורק אחר כך להבדיל על הכוס.

אולם לענין ברכת "בורא מאורי האש", כתב הכל בו, שיש לברך ברכת בורא מאורי האש לפני קריאת המגילה, משום שברכת בורא מאורי האש נתקנה על בריאת האש בעולם, והרי האדם בשעת קריאת המגילה נהנה מאור האש שברא ה' יתברך, ולכן דבר נכון הוא שיברך תחילה על מאור האש, ואחר כך יקרא את המגילה. וכן כתב רבינו אברהם אב"ד, בעל ספר האשכול, וזו לשונו: הקורא את המגילה לאור הנר, וממלא עיניו מן האור, וניזון ממנו מתחילת קריאת המגילה ועד סופה, ואחר כך מברך בורא מאורי האש, לא נכון הדבר. עד כאן לשונו. ומבואר בדבריו כדברי הכל בו, שיש לברך בורא מאורי האש לפני קריאת המגילה. וכן כתבו עוד רבים מהפוסקים, ועד אחרון מרן רבינו הגדול שליט"א בספרו חזון עובדיה, שיש לברך בורא מאורי האש לפני קריאת המגילה.

וביארנו כבר בזמנו, גודל חשיבות הדבר, שימתין אדם שלא לעשות שום מלאכה בצאת השבת, עד שיגיע זמן "רבינו תם", שהוא כשבעים ושתים דקות (זמניות) לאחר שקיעת החמה במוצאי שבת. מכיון שלדעת רבים מהפוסקים, ומרן השלחן ערוך, אין השבת יוצאת עד שיגיע זמן זה. ואף על פי שלדעת הגאונים יוצאת השבת עוד קודם לכן, וכפי זמן צאת השבת המופיע בלוחות, מכל מקום ראוי לו לכל ירא שמים שימתין בצאת השבת עד לזמן רבינו תם, שהרי עשיית מלאכה בשבת היא באיסור סקילה, ועל כן נכון מאד להחמיר בדבר.

אולם במוצאי שבת של פורים, לא ניתן לעכב את כל הציבור שלא לקרוא מגילה עד זמן רבינו תם. ומקרא המגילה לבדו אינו מלאכה שיש לעכב אותה עד זמן רבינו תם. לכן הנכון הוא, שמיד בסיום תפילת ערבית יקראו המגילה לכל הציבור. ומכיון שצריכים לברך לפני קריאת המגילה על הנר "בורא מאורי האש", לכן נכון שיבקשו מילד אחד מן המתפללים, שהוא ידליק את הנר של ההבדלה, וכל הציבור יוכלו לברך על אותו הנר "בורא מאורי האש".

וכן מנהג מרן הרב שליט"א בכל מוצאי שבת, שמכיון שהוא מבדיל בבית הכנסת לפני זמן רבינו תם, לכן מדליק ילד אחד את נר ההבדלה, והרב מברך עליו בורא מאורי האש.

ולכן לסיכום: יש לקרוא את המגילה בצאת השבת. ואין להמתין עם הקריאה עד זמן רבינו תם. ויש להבדיל על הכוס רק לאחר קריאת המגילה, אחרי אמירת "עלינו לשבח". אבל על הנר יש לברך לפני קריאת המגילה. ומכיון שעוד לא הגיע זמן רבינו תם, יש לבקש מילד אחד מן המתפללים שידליק את הנר בכדי שיוכלו לברך עליו.ולאחר התפילה בשעת ההבדלה, יש לדלג על ברכת בורא מאורי האש, שהרי כבר בירכו אותה קודם לכן.

לקריאת השיעור באתר

מתנות לאביונים

Mon, 27 Feb 2012 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת

, ביארנו באופן כללי את חיוב מצות "מתנות לאביונים" ביום פורים. כלומר, לתת שתי מתנות לשני אביונים. מה צריך לתת? ומצות מתנות לאביונים, אינה דוקא במתנות ממש, אלא רשאי לתת לאביונים מעות (כסף) כדי שיוכלו לקנות ממנו צרכי סעודת פורים. כמה צריך לתת? ירא שמים יתן מתנות לאביונים בעין יפה ובסבר פנים יפות, והנה שכרו ופעולתו לפניו. וכמה הוא חיוב מתנות לאביונים?, הנה מעיקר הדין אין קצבה במעות פורים, כי מן הדין די בנתינת פרוטה, שהוא סכום הקטן שיש בכל מקום (וכגון בארץ ישראל מטבע של חצי שקל וכדומה), ומכל מקום כאמור, עדיף להרבות במתנות לאביונים, מלהרבות בסעודת פורים ובמשלוח מנות. ועל כל פנים נכון שלא יפחות מסכום שיוכל האביון לעשות ממנו סעודת פורים. החילוק בין משלוח מנות למתנות לאביונים בהלכה הקודמת ביארנו, שיש לתת את המשלוח מנות, באופן שהמקבל ידע ממי קיבלת את המעות, והנותן ידע למי נותן. וזאת משום שטעם המצוה של משלוח מנות, הוא בכדי להרבות אהבה ואחוה בין בני אדם. אולם לענין מתנות לאביונים אין הדין כן, אלא רשאי לתת את המתנות באופן שהאביון לא ידע ממי קיבל, וכן הנותן לא ידע למי נותן. וכן במשלוח מנות, יש לתת מנות ממש, כלומר, דברי מאכל ומשקה, מה שאין כן במתנות לאביונים, שיכול לתת לאביונים מעות, שיוכל לקנות מהם את צרכי הסעודה. חשיבות מתנות לאביונים וכתב הרמב"ם (הלכות מגילה פרק ב), חייב אדם לשלוח לחברו שתי מנות בשר, או שני מיני תבשיל, או שני מיני אוכלים (מאכלים), שנאמר: ומשלוח מנות איש לרעהו, שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לרעים הרי זה משובח. וחייב לחלק לעניים מעות או מיני אכלים ביום הפורים, לא פחות משני עניים, שנותן לכל אחד מתנה אחת, שנאמר: ומתנות לאביונים. ומוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים יותר מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לחברים, שאין שמחה גדולה מפוארה יותר מלשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים הללו, הרי הוא דומה לשכינה, שנאמר: "להחיות רוח שפלים ולהחיות נפש נדכאים". נתינה לגבאי צדקה הנותן מעות לגבאי צדקה, שהוא מחלקם לעניים בו ביום, יוצא ידי חובת מתנות לאביונים, ששלוחו של אדם כמותו. וכן נוהגים רבים כיום, שהם נותנים לגבאי נאמן את כספי המתנות לאביונים, והוא שלוחם לתת את כספי המתנות לעניים ביום הפורים. ועדיף לנהוג כן ממה שיתן בעצמו את המעות, לאביונים כאלה אשר אינו יכול לדעת בודאות אם הם ראויים למתנות אלו. וכבר הזהרנו בעבר על הצורך לשים לב שגבאי הצדקה הם אנשים יראי שמים, ולא לסמוך בעיניים עצומות על ועדי הצדקה למיניהם.

לקריאת השיעור באתר

מצות סעודת פורים

Sun, 28 Feb 2010 00:00:00 +0200

שונה הוא חג הפורים משאר החגים שבידינו, שבכל החגים, מצות השמחה בסעודה היא בין ביום ובין בלילה, מה שאין כן חג הפורים, שאין חיוב לעשות סעודת פורים בלילה, אלא ביום בלבד. ומכל מקום כתבו כמה מרבותינו הראשונים, שיש מצוה לעשות סעודת פורים גם בלילה, כמו שאנו עושים בכל החגים. וכן דעת הגאונים. ומכל מקום להלכה, עיקר סעודת פורים היא ביום דוקא. ומי שעשה סעודה רק בלילה, לא יצא ידי חובת סעודת פורים, שנאמר, "ימי" משתה ושמחה. מכאן שיש לעשות את הסעודה ביום. וכשעושים את הסעודה ביום, יש להשתדל לעשותה במקום מואר, ולהרבות בשמחה של מצוה, בדברי תורה, וישמח כל אדם במה שנתן לו ה' יתברך, ושהבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת, וחקים טובים ומשפטים ישרים ללכת בהם, ולזכות בהם לחיי העולם הבא.

ומאחר שהזכרנו כי עיקר מצות סעודת פורים היא ביום, בדרך אגב נזכיר מעשה, שנשאל הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל משר אחד של הגויים, מדוע אתם היהודים חוגגים את יום הפורים במשתה ושמחה רק ביום, ולא מהלילה כפי שאתם נוהגים בכל החגים?

ענה לו הגאון, עד שאתה שואל אותי מדוע אנו מתחילים מהיום, ומשנים ממנהגינו להתחיל מהלילה, אף אני אשאל אותך, מדוע בחג שלכם, שהוא יום לידתו של יש"ו הנוצרי, אתם מתחילים לחגוג מהלילה, ולא מהיום כפי דרכיכם תמיד?

הוסיף לו הגאון, כעת אני אשיב לך על שתי השאלות. אתם, מתחילים לחגוג מהלילה, משום שאת החג שלכם עשה לכם יהודי, הלא הוא יש"ו הנוצרי. ואילו אנו, מתחילים מהיום, משום שאת חג פורים עשה לנו גוי, הלא הוא המן הרשע. שמח השר הגוי מתשובתו של רבם של היהודים, המקדש שם שמים בחכמתו.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם יש היתר למה שנהגו בכמה מקומות, שלובשות נערות בגדי נערים, וכן להיפך, נערים לובשים בגדי נערו

Thu, 17 Mar 2011 00:00:00 +0200

תשובה: נאמר בתורה (ויקרא יט) "לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה", ומכאן אנו למדים שאסור לאיש ללבוש בגד של אשה, וכמו כן אסור לאשה ללבוש בגד של איש. וכמו שמבואר בשלחן ערוך יורה דעה (סי' קנו), שאסור לאיש לעשות דבר שהוא מתקוני הנשים, כגון להסתכל במראה, שאין דרך האנשים להסתכל במראה, והוא מנהג הנשים, ולכן אסור לאיש להסתכל במראה. ומכל מקום כתבו הפוסקים, שבמקומות שנוהגים גם האנשים להסתכל במראה, אין בזה חשש איסור כלל, מפני שאין זה מנהג תיקוני הנשים. ולפיכך בזמנינו נוהגים להקל שגם האנשים מסתכלים במראה ולא חוששים בזה לאיסור. אבל ללבוש בגדי נשים ממש אין להקל, שהרי הוא תיקון הנשים לבדן. ומכל מקום נהגו בכמה מקומות בארצות אשכנז שהאנשים לובשים בגדי נשים, וכן הנשים לובשות בגדי אנשים בימי הפורים, וכתב הגאון מהר"י מינץ (דף לא ע"א), שהטעם שנהגו היתר בזה, הוא מפני שבימי הפורים הכל נוהגים לעשות כן, ולכן בימים אלו, אין אלו בגדים מיוחדים לנשים או לאנשים לבדם, ולכן אין בזה איסור. וכמו שכתבנו לענין ההיתר להסתכל במראה בזמן הזה. עוד כתב, שמכיון שאין עושים כן לשם דבר עבירה חס ושלום, אלא לשם שמחת פורים, אין בזה איסור. והביא טעם לדבריו. וכעין זה כתב הרמ"א בהגהת השלחן ערוך. ומכל מקום דעת רוב הפוסקים שאין להקל בשום איסור אפילו לשם שמחת פורים. צא ולמד ממה שכתב רבינו אליעזר ממיץ בספר יראים, וזו לשונו: "ואפילו באופן ארעי ודרך שחוק אסור לאיש ללבוש בגדי אשה, וכן להיפך, שהרי לא חילק הכתוב בין דרך ארעי לדרך קבע. והוצרכתי לזה (לכתוב כן), לפי שראיתי בני אדם שלובשים דרך ארעי מלבושי נשים במשתאות של חתן וכלה". ומבואר אם כן בדבריו, שאפילו לשם שמחה של מצוה אין להקל בדבר כלל, ויש בזה נגיעה באיסור תורה. וכן כתב רבינו הרמב"ם בתשובה, בדבר מה שיש נוהגים שהכלה תצנוף מצנפת או כובע של גבר, ולוקחת בידה סייף, ויוצאת במחול לפני הנשים והאנשים, שאין להעלות על הדעת שמפני היותה כלה יותר לה איסור תורה בתועבה זו, וכבר היו נוהגים במצרים לעשות כן, עד שביטלנו את אותו המנהג ומחינו זכרו. וכן היו נוהגים שהחתן יוצא לאשה המקשטת שתקשט אותו, וזה מכלל עדי (תכשיט) אשה שאסור לאיש לעשותו. עד כאן דבריו. והבית חדש הביא דברי היראים הללו, וכתב, שאין ספק שנעלמו דברי היראים מעיני קדשו של הרמ"א, שיש להחמיר בזה גם בשמחת חתן וכלה, והוא הדין שיש להחמיר בזה בשמחת פורים. וכן הסכים לזה מרן הרב חיד"א בספר שיורי ברכה (סי' קפב), והביא דברי הרמב"ם בתשובה שהזכרנו. וכן העלה מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת יחוה דעת, והביא עוד רבים מרבותינו האחרונים שכתבו כן, וכתבו דברים קשים כנגד המיקלים בענין זה. וסיים מרן הרב שליט"א: והני מילי מבעי לן לממרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו. כלומר, אלו הדברים, עלינו לאומרם בנחת בכדי שיתקבלו הדברים על לב השומעים. ונראה שהגדולים מוזהרים על הקטנים שלא להלביש הילדים בגדי ילדות, וכן להיפך, משום מצות חינוך. וכדין כל מצוות התורה ודברי חכמים שאנו מצווים לחנך את הקטנים גם כן שלא יבאו לידי איסורים אלו.

ולסיכום: אסור לילדות או לנשים ללבוש בגדי אנשים, וכן להיפך, אסור לילדים או לאנשים ללבוש בגדי נשים, ואפילו לשם שמחת מצוה אסור לעשות כן. ושומע לנו ישכון בטח

.

לקריאת השיעור באתר

מהלכות מקרא מגילה

Mon, 05 Mar 2012 00:00:00 +0200

כל אדם מישראל חייב בקריאת המגילה ביום הפורים, וצריך לקרותה בלילה ולשוב ולקרותה ביום, שנאמר "אלהי, אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי". ופסוק זה נאמר בספר תהילים בפרק "למנצח על אילת השחר" ואמרו בגמרא (יומא כ"ט.) שאסתר נמשלה לאיילת השחר. ולכן מפרק זה אנו למדים לענין המגילה שנכתבה על ידי אסתר המלכה יחד עם מרדכי היהודי, והם שתקנו לנו לקרותה בימי הפורים.

ומכל מקום מכיון שאין הכל בקיאים בקריאת המגילה, וגם לא לכולם יש מגילה כשרה כתובה על גבי קלף, לכן אנו נוהגים לצאת ידי חובת קריאת המגילה מדין "שומע כעונה", כלומר, מי ששומע קריאת מגילה ממי שקורא אותה מתוך מגילה כשרה, יוצא ידי חובת הקריאה כאילו הוא קרא בעצמו. לכן קורא השליח ציבור מתוך מגילה כשרה, והוא מכוין להוציא את כלל הציבור ידי חובת הקריאה, וגם הציבור כולו צריכים לכוין לצאת ידי חובה בקריאתו, והרי זה כמו שהם קוראים בעצמם ממש.

ואין חילוק בין האנשים לנשים לענין חיוב שמיעת קריאת המגילה, כי אף הנשים חייבות בקריאה זו כדין הנשים, שאף הן היו באותו נס ההצלה שבימי מרדכי ואסתר, ועוד שהנס נעשה על יד אשה, היא אסתר. ואף על פי שבקצת מקומות נהגו שהנשים אינן שומעות מקרא מגילה אלא בלילה, אבל ביום לא היו שומעות. אין לנהוג כן, ומצוה לבטל מנהג זה שאין לו כל יסוד בהלכה, ובודאי הונהג על ידי עמי הארץ שבאותם המקומות. וישתקע הדבר ולא יאמר. (טבעת המלך).

בעת קריאת המגילה אסור לדבר בשום עניין עד לאחר הברכה שבסוף קריאת המגילה. ואם השומע את הקריאה עבר ודיבר דברים אחרים בעוד שהקורא ממשיך בקריאתו, לא יצא ידי חובתו, ודינו כדין מי שלא שמע חלק מקריאת המגילה וכפי שיבואר להלן.

צריך לדקדק היטב בקריאת המגילה, ובפרט יש להזהר בזה בזמן ששומעים את השליח ציבור קורא במגילה, שלא לאבד אף מילה אחת מן הקריאה במגילה, משום שלדעת רבים מהפוסקים, (ומהם הרשב"א והר"ן ועוד), אם חיסר תיבה (מילה) אחת מהמגילה לא יצא ידי חובתו.

ומכל מקום אם קרה לאדם שמחמת איזה רעש וכדומה לא שמע כמה מילים מקריאת המגילה, יכול לקרות את אותן המילים מתוך המגילה שבידו, אפילו אם היא אינה מגילה כשרה אלא מגילה מודפסת, ויזדרז בקריאתו וימשיך עד מקום שהשליח ציבור קורא בו, ואז ישתוק וימשיך לשמוע הקריאה מפי השליח ציבור. (ויוצא בזה ידי חובתו, כל זמן ששמע לפחות את רוב קריאת המגילה מפי השליח ציבור, ורק מיעוט המגילה קרא בעצמו מתוך המגילה המודפסת אשר בידו).

אסור לאכול קודם קריאת המגילה, ולפיכך, נשים שאינן יכולות לבוא בזמן התפילה לבית הכנסת לשמוע קריאת המגילה, וממתינות עד שיחזרו האנשים מבית הכנסת, ורק אחר כך הן שומעות קריאת המגילה, צריכות להזהר ביום פורים בבוקר, שלא לאכול עד אשר תשמענה בעצמן את קריאת המגילה. ומכל מקום מותר לשתות קפה או תה או לטעום פירות קודם קריאת המגילה. וכן מותר לאכול אף עוגה או פת פחות משיעור כביצה (שהוא שיעור חמישים וששה גרמים).

והמחמירים שלא לטעום כלום קודם מקרא מגילה, תבוא עליהם הברכה.

לשמיעת שיעורו של מרן שליט"א (מלפני שנים רבות) בנושא פורים:

לשיעור בדיני פורים ואגדה חלק א לחץ כאן לשיעור בדיני פורים ואגדה חלק ב לחץ כאן

לשמיעת קריאת המגילה מפי הגר"ע יוסף שליט"א

לחץ כאן

לקריאת השיעור באתר

מנהג "זכר למחצית השקל" ויום ז' באדר

Sun, 21 Feb 2010 00:00:00 +0200

נוהגים לתת לפני פורים מעות "זכר למחצית השקל" שהיו כל ישראל נותנים בזמן שבית המקדש היה קיים. ונוהגים לגבות את המעות בבית הכנסת בליל פורים קודם קריאת המגילה, וכמו שאמרו חז"ל (מגילה דף יג ע"ב) "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו".

כתבו הפוסקים שיש להיזהר שלא לקרוא למעות אלו בזמן הזה "מחצית השקל" אלא רק "זכר למחצית השקל" משום שיש לחוש לכתחילה, שאם יקרא להם "מחצית השקל "הרי שמעות אלו תהיינה "הקדש" לבית המקדש, והן אסורות בהנאה, ואי אפשר יהיה לתת אותם לעניים.

כמה הוא הסך שיש לתת זכר למחצית השקל? שיעור מחצית השקל הוא סכום השוה לעשרה גרם כסף טהור (ומעט פחות מכך), ומכל מקום מי שקשה עליו לתת סכום זה מחמת מצבו הכלכלי, די שיתן מטבע אחד זכר למחצית השקל.

גם נשים צריכות לתת זכר למחצית השקל, וטוב לתת גם עבור ילדיו הקטנים, ויש נוהגים לתת גם עבור עוברים שבמעי אימם. (תורת המועדים).

ו

למי צריך לתת את הכסף? הכסף צריך להינתן לצדקה לעניים. והגאון רבי חיים פלאג'י בספר רוח חיים (סימן תרצד סק"ב) כתב שיש לתרום את המעות לתלמידי חכמים עניים השוקדים על דלתות התורה. ונתינה זו היא צדקה חשובה ביותר. וכל המשתדל להיות עושה ומעשה להרים קרן התורה ולומדיה, יזכה לראות בהרמת קרן ישראל. וכמו שאמרו (בבא בתרא י:) במה תרום קרנם של ישראל ב"כי תשא".

שיעור הסכום של מחצית השקל בשנה זו (תשס"ע) בארץ ישראל, הוא כעשרים ושנים שקלים (ומעט פחות מכך) לנפש. ובשאר מדינות העולם הסכום משתנה לפי ערך הכסף הטהור, ולפיכך צריך לשאול לבקיאים בתחום, כמה הוא שיעור מחצית השקל. (משקל אונקיית כסף הוא 31.1 גרם. לכן יש לחלק את מחיר האונקיה ל31.1 ולהכפילו בעשר, וזהו סכום מחצית השקל, וכמו שהזכרנו גם בשנים הקודמות. ויש לחשב סכום האונקיה כולל מס).

חיוב מחצית השקל עבור ילדים קטנים עיקרו חצי מטבע היוצא – כלומר בארץ ישראל חצי שקל וכן כל כיוצא בזה. לשאלת רבים , האם יש מנהגים מיוחדים ליום ז' באדר, הנה בגמרא במסכת קדושין (לח.) מבואר כי ביום ז' אדר, שחל היום, נפטר משה רבינו עליו השלום. ומנהג חסידים ואנשי מעשה (הבריאים) להתענות ביום זה. וכמו שכתב מרן השלחן ערוך (סי' קפ). ויש נוהגים לעשות לימוד מיוחד בליל ז' באדר, והוא מנהג יפה. אם יש עשרה בבית הכנסת שמתענים ביום זה, לא יוציאו ספר תורה בבית הכנסת, שאין זו תענית ציבור ממש. (ומכל מקום השליח ציבור אומר "עננו", אך לא יאמרנה כברכה בפני עצמה, אלא בשומע תפילה). וכן לא ישאו הכהנים את כפיהם במנחה של יום התענית.

לשמיעת שיעורו של מרן שליט"א (מלפני שנים רבות) בנושא פורים:

לשיעור בדיני פורים ואגדה חלק א לחץ כאן לשיעור בדיני פורים ואגדה חלק ב לחץ כאן

לשמיעת קריאת המגילה מפי הגר"ע יוסף שליט"א

לחץ כאן

לקריאת השיעור באתר

מדיני מצות שמחת יום הפורים

Tue, 15 Mar 2011 00:00:00 +0200

מצוה להרבות בסעודת פורים, ולכתחילה צריך לאכול פת (לחם) בסעודה זו. כתב הרמב"ם (פרק ב' מהלכות מגילה הט"ו) כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, וישתה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו. ומצוה לאכול בסעודה זו בשר בהמה דוקא. וכתב המאירי (מגילה ז:) חייב אדם להרבות בשמחה בפורים ובאכילה ובשתיה וכו', ומכל מקום אין אנו מצווים לשתות כל כך ולהשתכר ולהפחית כבודינו מתוך השמחה, כי לא נצטוינו על שמחת הוללות ושטות, אלא בשמחת תענוג שנגיע מתוכה לאהבת ה' ולהודות לו על הניסים שעשה לנו, עד כאן עיקר דבריו.

ומן האמור עלינו להסיק מסקנות גם כן לגבי כל אחד ואחד, שאף אם הוא סבור שאין זה לפי אופיו להתחיל לדבר בדברי תורה ולשיר שירי קודש בסעודת הפורים, מכל מקום, החלש יאמר גיבור אני, ויתחיל בכך על כל פנים בסעודה זו של יום הפורים, שיכולה להיות סעודה של שמחת מצוה ואהבת ה', ויכולה חלילה להפוך לסעודה ריקה מתוכן שכולה שטות והבל, ומתוך כך יזכה להתכבד בעיני כל רואיו, ויקום ויהפוך את כל צורת הבית שלו לבית עם אהבת תורה ויראת שמים.

כתב בספר ארחות חיים (הלכות פורים אות לח) שמה שאמרו בגמרא (מגילה ז:) שאדם חייב להשתכר בפורים עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, ומרן בשלחן ערוך הביא דין זה להלכה (סימן תרצה סעיף ב) אין הכוונה שישתכר, שהרי השכרות איסור גמור הוא, אלא רק שישתה מעט יותר מדרכו.

וכן כתב הרמ"א ועוד ועוד מרבותינו הפוסקים. וכתב הגר"א (הגאון רבי אליהו מוילנא מגדולי האחרונים באשכנז, בסימן תרצה) שמכיון ששותה יותר מדרכו ומתוך כך ישן, אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי, ובכך יוצא ידי חובת השתיה ביום זה. והרש"ש (רבי שלמה שטראשון מגדולי מפרשי התלמוד לפני כמאה וחמשים שנה) (מגילה ז:) ועוד פוסקים כתבו, שהיה לקדמונים פיוט, ובסיום החרוזים אמרו פעם ארור המן, ופעם ברוך מרדכי, ומי שהוא שתוי קצת ואינו בישוב הדעת כל כך יוכל להחליף בין המן למרדכי, וזו הכוונה עד דלא ידע בין ארור המן וכו'. ובספר רוב דגן כתב, שמה שאמרו "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", אין הכוונה שיאמר להיפך חס ושלום, אלא שלא ידע לספר ענין הנס בצורה ברורה.

וכן מנהג מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שאינו משתכר ביום הפורים, רק שותה מעט יותר מהרגלו, ומתוך כך ישן מנוחת צהריים. וגם ביום הפורים אינו מרשה לעצמו חלילה להתבטל מן התורה, אלא יושב ושוקד בתורה יומם וליל. וזכות הלימוד של יום הפורים היא נעלית יותר משאר ימות השנה, מפני שביום זה רק מעטים מאד שמים הגיונם בתורה, שהכל טרודים בשמחת הפורים ובמצוות היום, ועל כן מי שזוכה ללמוד בשעות אלו שאין הרבה שלומדים בהן, שכרם גדול כנגד כולם.

לשמיעת שיעורו של מרן שליט"א (מלפני שנים רבות) בנושא פורים:

לשיעור בדיני פורים ואגדה חלק א לחץ כאן לשיעור בדיני פורים ואגדה חלק ב לחץ כאן

לשמיעת קריאת המגילה מפי הגר"ע יוסף שליט"א

לחץ כאן

לקריאת השיעור באתר

משלוח מנות לחולה סכרת

Tue, 28 Feb 2012 00:00:00 +0200

שאלה: השולח לחבירו מיני מתיקה כמשלוח מנות, וחבירו אינו אוכל מהם מכיון שהוא חולה סוכרת והוא מנוע מאכילת מאכלים שיש בהם סוכר, האם יוצא השולח ידי חובת משלוח מנות?

תשובה: הנה הגאון רבי יוסף כהן ז"ל (שהיה חבר בית הדין יחד עם יבלטו"א מרן הרב שליט"א) כתב להסתפק בנדון זה של השאלה, שאפילו אם נאמר שיוצא אדם ידי חובת משלוח מנות במשלוח בשר חי שאינו מבושל, (וכמו שפוסק להלכה מרן הרב שליט"א), מכל מקום שם הבשר עוד ראוי לזה שנשלח אליו הבשר שיוכל להכין ממנו מטעמים לסעודת פורים, אבל מאכלים שיש בהם סוכר שידוע שזה שנשלחו אליו מנות אלו לא יוכל לאכלם, אף שהן מנות ראויות למשלוח מנות מצד עצמן מכל מקום יש לצדד שלא יוצאים בזה ידי חובת משלוח מנות.

וכן דעת הרה"ג רבי יהושע נויבירט שליט"א (מחבר ספר שמירת שבת כהלכתה), שלא יוצאים ידי חובת משלוח מנות במנות כאלו שאין המקבל יוכל לאכול מהן. שהרי עיקר הטעם של מצות משלוח מנות היא לשמחת מריעים, שיוכלו לשמוח במנות בסעודת פורים, וכאן, אין המקבל יכול לאכול מהן כלום.

אולם מובא בשם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך ז"ל, שאמר שיוצאים ידי חובה במשלוח מנות אלו, וראיה לדבר, שהרי אין ספק שיוצאים ידי חובת משלוח מנות במאכלי חלב, גם כאשר ידוע שהמקבל אכל בשר בסעודת פורים ואם כן לא יוכל לאכול עוד ממאכלי החלב עד הלילה, ומכל מקום אין ספק שיוצאים בזה ידי חובה. ואם כן נלמד מזה שכל ששלח מנות ראויות לאכילה, לא איכפת לנו אם אותו אדם יוכל לאכול מהן אם לאו, שכל שהן נקראות מנות וראויות לאכילה לרוב בני אדם, יוצאים בנתינתן ידי חובה.

ומרן רבינו הגדול שליט"א כתב, שאף שיש לחלק בין הנושאים, שהרי לענין מאכלי חלב, סוף כל סוף לאחר זמן יוכל המקבל לטעום מהן, ואם כן יש לו שמחה בלבו בקבלת המנות, ומרבים בזה אהבה ביניהם, מה שאין כן במשלוח מנות של דבר שלא יוכל לאכלו לעולם, אין בזה שמחה כל כך.

ומכל מקום הסיק מרן הרב שליט"א, שמכיון שבמשלוח מנות אלו יש כאן מחווה של אהבה וחיבה, וגם שאר בני ביתו של המקבל יוכלו לאכול מהן, ומאחר שפשט המנהג לשלוח מיני מתיקה בתורת משלוח מנות להראות חיבה ואהבה, לכן גם בנדון דידן יש לומר שיוצאים בזה ידי חובה אף שהמקבל עצמו לא יוכל לטעום מהן.

ומכל מקום יש להזהר, שאם יש חשש שהמקבל יצטער לקבל מנות כאלה, וכגון ששולחים המנות לצעיר שאינו יכול לאכול מאכלי סוכר, ובעצם המשלוח נגרמת לו עוגמת נפש שנזכר שוב ושוב במצבו, אזי יש להמנע ממשלוח מנות כאלה, ויש להשתדל לשלוח מנות מיוחדות הראויות למקבל לשמח לבו בשמחת הפורים.

לקריאת השיעור באתר

מגילת אסתר

Wed, 07 Mar 2012 00:00:00 +0200

היום (יום רביעי) הוא יום תענית אסתר, ופרטי הדינים השייכים ליום זה מבוארים

בהלכה זו

.

חייב כל אדם בקריאת מגילת אסתר ביום הפורים, וצריך לקרותה בלילה ולחזור ולקרותה ביום, שנאמר "אלהי, אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי", ופסוק זה הנאמר בספר תהילים פרק כב, מתחיל במילים "למנצח על אילת השחר", ואמרו בגמרא במסכת יומא (כט.) שאסתר נמשלה לאילת השחר,

וכמו שהזכרנו

כבר.

הנה מגילה זו נקראת בשם "מגילת אסתר", והקשו המפרשים למה נקרא שמה של מגילה זו "מגילת אסתר", שכן היה לנו לקרותה "מגילת מרדכי ואסתר", שהרי שניהם שוו לטובה, שבזכות שניהם נעשה נס פורים. ואף שללא ספק היה מקום להקדים את שמה של אסתר, גם משום שהיא המלכה, וגם משום שתחילת הגאולה וסיומה נעשו על ידה, אבל להעלים לחלוטין את שם מרדכי, לא מובן למה, והלא הוא הרוח החיה בכל עניין הנס, אם בתחילה, שהרי הוא הודיע לאסתר על עניין בגתן ותרש, ואם לבסוף, שהוא המריץ את אסתר לבוא אל המלך להתחנן לו, ואן כן, היה לנו לקרותה מגילת אסתר ומרדכי.

ובאמת שיש אף להוסיף לחזק את השאלה, על פי מה שכתב רבינו יוסף חיים מבבל, שהסביר מדוע אנו אומרים בתפילה (ב"על הניסים") "בימי מרדכי ואסתר" וכן בסוף קריאת המגילה, אנו אומרים "ברוך מרדכי" ואחר כך "ברוכה אסתר", והלא יש לנו להקדים את אסתר למרדכי, שהרי עיקר הנס נעשה על ידי אסתר, ותירץ שמשני טעמים יש להקדים את מרדכי לאסתר, משום שמרדכי הוא זה שהמריץ את אסתר לבוא אל המלך להתחנן לו, ועוד, שיש להקדים את מרדכי, משום שהנס של אסתר פחות גדול מנס מרדכי, משום שנס אסתר הוא יותר קרוב לטבע, כי דרך העולם שהאיש מכבד את אשתו, ולכן אחשורוש כיבד את אסתר ושמע לה לבטל את הגזירות על היהודים, ואילו נס מרדכי הוא בולט יותר, שבדרך הטבע המן כבר היה תולה את מרדכי, ובכל פעם שהיה בא לתלות את מרדכי, היה נכנס בו פחד נורא לבצע זממו, ודבר זה הוא מן השמים. (דהיינו שנס אסתר, אף שבודאי היה נס נפלא, מכל מקום התגלגל על פי צירוף של עניינים טבעיים, מה שאין כן נס מרדכי היה יותר שמיימי, ואי אפשר לתרצו על פי הטבע כל כך), ואם כן לפי דברי רבינו יוסף חיים, שנס מרדכי היה אף גדול מנס אסתר, מתחזקת יותר השאלה, מדוע נקראת מגילת אסתר ולא מגילת מרדכי ואסתר.

ותירץ הגאון רבי שמעון חיררי שליט"א (מזקני חכמי תונס, חי כיום בתל אביב), על פי מה שנאמר במגילה בתחילה "ויכתוב מרדכי את הדברים האלה" דהיינו שהוא כתב את המגילה, ואחר כך נאמר "ותכתוב אסתר בת אביחיל ומרדכי היהודי", דהיינו ששניהם כתבו את המגילה. וביאור העניין הוא, שבתחילה מרדכי הוא שכתב, וכששלח את דבר המגילה להיות עושים את ימי הפורים לכל היהודים, לא קבלו כולם את דבריו עליהם. ורק אחר כך ששלחה להם אסתר, קבלו הכל עליהם את דבר המגילה, וכמו שאמרו רבותינו, שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות (דהיינו שבקשה שיתקנו את ימי הפורים כדין גמור לדורות), שלחו לה החכמים, קנאה את מעוררת עלינו בין האומות, שהגויים יתקנאו בישראל כשיראו שהם עושים חג לניצחונם, שלחה להם, כבר אני כתובה על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס, ושם יראו הגויים אשר נעשה להם, ואם כן בחגיגת ימי הפורים לא תוסיפו קנאה.

ועל כן מובן מדוע נקראת המגילה רק על שם אסתר, משום שדוקא על ידי אסתר המלכה נתקבלה במגילה על כל ישראל, ועל דעת חכמי ישראל, ועל כן זכתה אסתר שהמגילה תקרא על שמה.

כעת באתר הלכה יומית, ניתן להאזין להקלטה של קריאת המגילה מפי מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף שליט"א.

(כמובן שאין יוצאים ידי חובת קריאת מגילה, משמיעה מהאתר)

לקריאת השיעור באתר

משנכנס אדר מרבים בשמחה

Thu, 23 Feb 2012 00:00:00 +0200

בגמרא במסכת תענית (דף כט.) אמר רבי יהודה בנו של רב שמואל בן שילת משמו של רב , כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבים בשמחה. אמר רב פפא, הלכך כל אחד מישראל שיש לו דין (דהיינו משפט) עם נכרי (גוי), ישתמט ממנו בחודש אב, משום רוע מזלם של ישראל בחודש אב, וישתדל שיצא הדין בחודש אדר משום שאז מזלם של ישראל הוא טוב מאד. ומקור הדברים, הוא כמו שנאמר במגילת אסתר, "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה", ללמדינו, שמזל החודש גורם הצלה וטובה לישראל, שבחודש זה מזלם הוא טוב. והקשו המפרשים, כיצד אמרו בגמרא שבחודש אדר יש מזל טוב לישראל, והרי אמרו רבותינו (שבת קנו:) שאין מזל לישראל, דהיינו שישראל אינם נתונים תחת השפעת כוכבים ומזלות כמו הגויים, אלא נתונים באופן מוחלט וישיר להשגחת השם יתברך, ונאמרו בזה כמה תירוצים. הריטב"א (רבינו יום טוב בן אברהם) כתב, שאף על פי שאין מזל לישראל, מכל מקום בשני חודשים אלו, אב ואדר, יש מזל לישראל, דהיינו שהמזלות משפיעים על ישראל, משום שכך נגזר עלינו מאת השם יתברך. והוסיף עוד שאפשר לומר, שלעולם אין המזל שולט בישראל, ומה שנאמר שיש מזל טוב בחודש אדר וכו', היינו שיש גזירות טובות על ישראל בחודש אדר. (והגזירות הם מהשם יתברך, ולא על ידי כוכבים ומזלות, אשר הם אינם משפיעים כלל על ישראל). והמהרש"א תירץ, שמה שאמרו רבותינו אין מזל לישראל, היינו שאם נגזר מן השמיים שלא תבוא שום פורענות על ישראל, באמת לא תבוא שום פורענות, וכן אם נגזרה טובה על ישראל, בודאי היא תבוא, בלא קשר למזלות, אבל אם חלילה יש על אדם איזו גזירה רעה, אותה הגזירה עשויה יותר לבוא בזמנים שמזלו של אותו אדם אינו טוב, ולכן הרבה גזירות קשות באו על ישראל בחודש אב בכלל ובתשעה באב בפרט, וכן להיפך, אם נגזרה על אדם גזירה טובה, אותה הגזירה עשויה יותר לבוא בזמנים שמזלו של אותו אדם הוא טוב, ובחודש אדר מזלם של ישראל הוא טוב. אולם הגאון חתם סופר כתב, שדין זה, שיהודי שיש לו משפט עם נכרי, יסדר שהמשפט יהיה בחודש אדר, אינו נכון להלכה. וטעמו הוא, משום שאין מזל לישראל. והסביר, שמטעם זה השמיט הרמב"ם בחיבורו הגדול את הדין הזה, משום שלהלכה אין להתחשב בענינים אלה, שהרי אין מזל לישראל. ומרן רבינו הגדול שליט"א, חלק עליו, הואיל ומדברי רבותינו הנ"ל מוכח, שאף על פי שאין מזל לישראל, מכל מקום שייך לומר שבחודש אדר מזלם של ישראל טוב יותר. ומה שהרמב"ם בחיבורו לא הזכיר ענין זה, יש לתרץ שהוא משום שאין זה ענין הלכתי שיש לכתבו בספרו של הרמב"ם, אלא עצה טובה בלבד.

לקריאת השיעור באתר

מנהג "זכר למחצית השקל"

Tue, 11 Mar 2008 00:00:00 +0200

דין משלוח מנות ומתנות לאביונים

Sun, 26 Feb 2012 00:00:00 +0200

מצות משלוח מנות נאמר במגילת אסתר (ט, כב) לעשות אותם ימי משתה ושמחה "ומשלוח מנות איש לרעהו" - "ומתנות לאביונים". ובגמרא במסכת מגילה (דף ז). אמרו, משלוח "מנות" שתי מנות לאיש אחד. "ומתנות לאביונים", שתי מתנות לשני בני אדם. (כי מיעוט "מנות", שתים, מנה אחת ועוד מנה. ומיעוט "מתנות", שתים, מתנה ועוד מתנה אחת. וכן מיעוט "אביונים" שתים. שכן לא נאמר "משלוח מנה איש לרעהו ומתנה לאביון). טעם המצוה

וטעם המצוה הוא, שכאשר אדם שולח לחברו תשורה ומנחה, הרי הוא מביע לו בזה את רגשי אהבתו אליו, ועל ידי כן נוטע גם בליבו אהבה אליו. ועוד, כי ישנם אנשים חסרי כל, אשר יבושו לפשוט ידם לקבל צדקה כדי לקיים סעודת פורים, וכאשר שולח להם דרך כבוד "משלוח מנות" לא יבושו ולא יכלמו, ויקיימו מצות סעודת פורים בשמחה ובחדוה. ומכיון שטעם מצוה זו הוא כדי להרבות אהבה בין אדם לחבירו, ובין אשה לרעותה, לכן, השולח משלוח מנות ואין המקבל יודע ממי קבלם, אין הנותן מקיים בזה מצות משלוח מנות, שהרי מכיון שאינו יודע ממי קבלם, אין כאן חיבה וריעות. ודבר זה הוא שונה ממצות צדקה שאנו רגילים בה בכל ימות השנה. שהרי במצות צדקה, מצוה מן המובחר שלא יהיה המקבל יודע ממי קיבל, וגם שלא יהיה הנותן יודע למי הוא נותן, מה שאין כן לגבי מצות משלוח מנות, שחובה היא שידע המקבל ממי קבל, בכדי שתכנס בלבו אהבה לחבירו. הגדרת "שתי מנות

" ופירוש הדבר "שתי מנות" היינו שני מאכלים שונים, או מאכל ומשקה, כגון עוגה ובקבוק יין. והמנהג כיום לשלוח מיני מתיקה למשלוח מנות. ויוצאים בזה ידי חובה. וכמבואר גם הנשים חייבות לשלוח לחברותיהן משלוח מנות. ומכיון שעיקר טעמה של מצות משלוח מנות, הוא בכדי שיהיה לכל אדם מה לאכול בסעודת הפורים, לכן השולח לחבירו מתנות שונות בתורת משלוח מנות, וכגון ששולח לו בגדים או סדינים וכיוצא בזה, אינו יוצא ידי חובת משלוח מנות. ואפילו אם שולח לחבירו מעות (כסף) בכדי שיוכל חבירו לקנות מנות של מאכלים, אינו יוצא ידי חובתו, שצריך לשלוח דוקא מנות של מאכל ומשקה. ולכן גם השולח לחבירו טבק להרחה או סיגריות, אינו יוצא ידי חובת משלוח מנות.

שליחת חידושי תורה כתב חכם אחד בירחון "המאסף", כי תלמיד חכם השולח לחבירו דברי תורה וחידושים ופרפראות בתורת משלוח מנות, יוצא בזה ידי חובתו. שהרי בין לפי הטעם שמשלוח מנות הוא בכדי להראות אהבה, ובין לפי הטעם שמשלוח מנות הוא בכדי שיהיה למקבל במה לשמוח בסעודת פורים, יוצאים בחידושי תורה ידי חובה. שהרי דברי התורה הם משמחים את הלב, כמו שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ועל ידיהם ישמח המקבל כמו אדם המקבל מאכלים ומשקאות לסעודת פורים. ועוד, שאין לך התחברות יותר גדולה מן התורה, ועל כן יוצאים בזה ידי חובת הטעם, שיראה לחבירו אהבה בנתינת המנות. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב על דבריו, שאינם אלא דרשות בעלמא, ולא דברים על פי דרכה של ההלכה, שהרי פשוט שלא יוצאים ידי חובת סעודת פורים אלא באכילה ממש, ולא באכילת דברי תורה, ולכן גם החיוב במשלוח מנות הוא במנות של מאכלים ממש, ולא בדברי תורה. ועל כן להלכה אין לסמוך על דברים אלה, וחייב כל אדם לשלוח לחבירו מנות של מאכל או משקה דוקא, שיוכל לשמוח בהם בסעודת פורים.

משלוח מנות לאבל אף על פי שאסור לשלוח מתנה לאבל בתוך שלשים יום לפטירת קרובו, או בתוך שנה לפטירת אביו או אמו, מכל מקום מותר לשלוח מנות לאבל ביום הפורים. אולם כתב מרן הרב שליט"א, שלא ישלחו לו מיני מתיקה ומנות של תפנוקים, אלא דברי מאכל, כגון בשר ודגים וכדומה ופירות וירקות וכדומה. וכן האבל עצמו, שהוא חייב לשלוח מנות לרעהו, טוב שישלח מנות של בשר ודגים וכדומה, ולא של מיני מתיקה.

לקריאת השיעור באתר

דין שמיעת פרשת זכור

Wed, 29 Feb 2012 00:00:00 +0200

בשבת שלפני הפורים (היא השבת הקרבה ), בעת פתיחת ההיכל בבית הכנסת לאחר תפילת שחרית, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בראשון בפרשת השבוע (פרשת תצווה), ובספר התורה השני קוראים "זכור את אשר עשה לך עמלק". וקריאה זו היא שנקראת " פרשת זכור " (ומקומה של פרשת זכור הוא בפרשת כי תצא). ולדעת רוב הפוסקים קריאת פרשת זכור היא מצות עשה מן התורה, ומכיון שהלכה רווחת שמצוות צריכות כוונה (בשלחן ערוך סימן ס סעיף ד) יש להזהר לכוין בזמן שמיעת פרשת זכור לצאת ידי חובת מצות זכירת מעשה עמלק ומחייתו, וכן צריך הקורא בתורה לכוון להוציא את הציבור ידי חובתם. מי שנאנס ואינו יכול לבוא ולשמוע קריאת פרשת זכור בשבת זו, יכוין לצאת ידי חובתו בפרשת כי תצא כשקוראים בה פרשת זכור. וצריך שיאמר לשליח ציבור שיכוון להוציאו ידי חובה. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א הוסיף, שמכל מקום נכון שיקרא פרשת זכור מתוך חומש בשבת זכור. נחלקו הפוסקים אם נשים חייבות לשמוע פרשת זכור, שלדעת ספר החינוך ועוד פוסקים, נשים פטורות משמיעת פרשת זכור, משום שענין קריאת פרשה זו הוא זכירת מעשה עמלק כדי להילחם בו, ונשים בדרך כלל אינן שותפות באופן פעיל במלחמה, ואינן מצוות על המלחמה, ולכן אינן חייבות בשמיעת פרשת זכור. (ופשוט שאין בזה חילוק בין אשה רגילה לאשה שנשאה רוחה אותה לצאת לקרב, כי התורה לא צותה את הנשים על מחיית עמלק, לפי שאינן בנות כיבוש, שאין דרכן לכבוש בדרך כלל). אך לדעת פוסקים רבים נשים חייבות בשמיעת פרשת זכור, (וכן המנהג ברוב המקומות), ולכן המחמירות לבוא לעזרת נשים לשמוע קריאת פרשת זכור תבוא עליהן ברכה. ואשה שיש לה ילדים קטנים שאי אפשר לעזבם לנפשם מבלי מי שיפקח עליהם יכולה לפטור עצמה משמיעת קריאת פרשת זכור. וכיום נהוג במקומות רבים להוציא ספר תורה לקריאת פרשת זכור במיוחד לנשים, לאחר זמן התפילה, ואז יכולות הנשים לבוא לבית הכנסת לשמוע פרשה זו, ואחרים ישמרו על הילדים בביתם, ומנהג נכון הוא.

לקריאת השיעור באתר

מהלכות מקרא מגילה

Sun, 16 Mar 2008 00:00:00 +0200

כל אדם מישראל חייב בקריאת המגילה ביום הפורים, וצריך לקרותה בלילה ולשוב ולקרותה ביום, שנאמר "אלהי, אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי". ופסוק זה נאמר בספר תהילים בפרק "למנצח על אילת השחר" ואמרו בגמרא (יומא כ"ט.) שאסתר נמשלה לאיילת השחר. ואין חילוק בין האנשים לנשים לענין חיוב שמיעת קריאת המגילה, כי אף הנשים חייבות בקריאה זו כדין הנשים. ואף על פי שבקצת מקומות נהגו שהנשים אינן שומעות מקרא מגילה אלא בלילה, אבל ביום לא היו שומעות. אין לנהוג כן, ומצוה לבטל מנהג זה שאין לו כל יסוד בהלכה, ובודאי הונהג על ידי עמי הארץ שבאותם המקומות. וישתקע הדבר ולא יאמר. (טבעת המלך). בעת קריאת המגילה אסור לדבר בשום עניין עד לאחר הברכה שבסוף קריאת המגילה. ואם השומע את הקריאה עבר ודיבר דברים אחרים בעוד שהקורא ממשיך בקריאתו, לא יצא ידי חובתו, ודינו כדין מי שלא שמע חלק מקריאת המגילה וכפי שיבואר להלן. צריך לדקדק היטב בקריאת המגילה, ובפרט יש להזהר בזה בזמן ששומעים את השליח ציבור קורא במגילה, שלא לאבד אף מילה אחת מהמגילה, משום שלדעת רבים מהפוסקים, (ומהם הרשב"א והר"ן ועוד), אם חיסר תיבה (מילה) אחת מהמגילה לא יצא ידי חובתו. ומכל מקום אם קרה לאדם שמחמת איזה רעש וכדומה לא שמע כמה מילים מקריאת המגילה, יכול לקרות את אותן המילים מתוך המגילה שבידו, אפילו אם היא אינה מגילה כשרה אלא מגילה מודפסת, ויזדרז בקריאתו וימשיך עד מקום שהשליח ציבור קורא בו, ואז ישתוק וימשיך לשמוע הקריאה מפי השליח ציבור. (ויוצא בזה ידי חובתו, כל זמן ששמע לפחות את רוב קריאת המגילה מפי השליח ציבור, ורק מיעוט המגילה קרא בעצמו מתוך המגילה המודפסת אשר בידו). אסור לאכול קודם קריאת המגילה, ולפיכך, נשים שאינן יכולות לבוא בזמן התפילה לבית הכנסת לשמוע קריאת המגילה, וממתינות עד שיחזרו האנשים מבית הכנסת, ורק אחר כך הן שומעות קריאת המגילה, צריכות להזהר ביום פורים בבוקר, שלא לאכול עד אשר תשמענה בעצמן את קריאת המגילה. ומכל מקום מותר לשתות קפה או תה או לטעום פירות קודם קריאת המגילה. וכן מותר לאכול אף עוגה או פת פחות משיעור כביצה (שהוא שיעור חמישים וששה גרמים). והמחמירים שלא לטעום כלום קודם מקרא מגילה, תבוא עליהם הברכה.

לקריאת השיעור באתר

תענית אסתר

Wed, 16 Mar 2011 00:00:00 +0200

בימי מרדכי ואסתר התאספו היהודים בשלושה עשר לחודש אדר לעמוד על נפשם מפני אויביהם ושונאיהם, והיו צריכים וזקוקים לרחמי שמים מרובים, לבל יוכלו אויביהם לפגוע בהם, ועמדו בתפילה ובתחנונים וישבו בתענית באותו יום, כשם שעשה משה רבינו ביום שנלחם עם עמלק שעמד בתפילה ובתענית, וגבר ישראל. וה' יתברך אלוקי אבותינו שמע תחינתם וקיבל תשובתם ותעניתם ברצון, וביום אשר שברו (חשבו) אויבי היהודים לשלוט בהם, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, והרגו היהודים בשונאיהם שבעים וחמש אלף איש, מלבד שהרגו בשונאיהם בשושן הבירה, ולא נהרג אף אחד מישראל, כי לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות. ולכן נהגו בכל תפוצות ישראל להתענות ביום זה בכל שנה ושנה, זכר לנס שנעשה להם. וצום זה נקרא "תענית אסתר".

בשנה זו (תשע"א), יחול יום תענית אסתר בשבת הקרובה, ולכן אנו מקדימים את התענית ליום חמישי (ולא ליום ששי, בכדי שלא יפריע הדבר להכנות השבת), וביום ראשון יחול יום הפורים בכל העולם, ובעיירות המוקפות חומה, כגון ירושלים עיר הקודש, יחול הפורים ביום שני.

מעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בתענית אסתר, שהרי אפילו מארבעה צומות הנזכרים במפורש בספר זכריה (ח, יט) הן פטורות מלהתענות חוץ מיום תשעה באב, וכל שכן שפטורות מתענית אסתר. וגם הרמ"א (רבי משה איסרלש) בשלחן ערוך (סימן תקמט סעיף א) כתב שהן פטורות מתענית אסתר, ומרן השלחן ערוך לא הוצרך לכתוב דין זה, משום שהוא נלמד יפה מקל וחומר משאר תעניות, אבל הרמ"א הוצרך לכתוב דין זה לפי מנהג האשכנזים שמעוברות ומניקות מתענות בד' צומות אלא אם כן מצטערות הרבה, לכן כתב הרמ"א שעל כל פנים בתענית אסתר אין צורך להתענות.

ומעוברת שאמרו שפטורה להתענות, הכוונה לאשה שכבר עברו עליה שלשה חודשים להריונה. ומכל מקום אם היא סובלת ממיחושים והקאות, יכולה להקל גם בטרם מלאת שלושה חודשים להריונה, ובפרט לאחר ארבעים יום ליצירת הולד.

ומינקת שאמרו, אפילו אינה מינקת בפועל, כל שהיא תוך כ"ד חודשים (שנתיים) ללידתה, אם מרגישה חולשה יתירה יכולה להקל ואינה צריכה להתענות. אבל אם היא מרגישה ככל אשה בריאה, יש להחמיר שתתענה גם היא.

לקריאת השיעור באתר

דין פורים המשולש

Tue, 18 Mar 2008 00:00:00 +0200

מכיון שדיני פורים המשולש אינם שייכים לרוב הלומדים, לכן אנו מבארים את ההלכות השייכות לכל אחד מתושבי ירושלים, בקיצור נמרץ.

אף על פי שבירושלים שהיא עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, צריך לקרוא את המגילה בט"ו באדר בכל שנה, מכל מקום בשנה שחל יום ט"ו באדר ביום שבת, יש להקדים את קריאת המגילה ליום ארבעה עשר באדר, דהיינו ביום ששי. והטעם לזה, מפני שגזרו חז"ל שלא לקרות המגילה בשבת, כי הכל חייבים בקריאתה, ואין הכל בקיאים בקריאתה (כלומר, הכל חייבים בקריאת המגילה, אולם לא הכל בקיאים יודעים לקרוא מגילה כראוי), ולכן צריכים להביא מגילה למקום (כגון בית הכנסת) ששם יש מי שיודע לקראתה כראוי, ועלולים לבא לידי איסור טלטול מרשות היחיד לרשות הרבים וכדומה (במקום שאין עירוב) שהוא איסור תורה. לכן תקנו רבותינו שבשנה שחל יום ט"ו באדר בשבת, יקדימו קריאת המגילה ליום י"ד אדר, שבו קורין כל ישראל. ומבואר כל זה בגמרא במסכת מגילה (ד:), ובדברי הרמב"ם והטור ומרן השלחן ערוך. ועוד טעם לזה, מפני שעינהם של עניים נשואות למקרא מגילה, שיודעים העניים שביום מקרא המגילה הם מקבלים מתנות לאביונים, וזה אי אפשר בשבת, לכן תקנו להקדים זמן קריאת המגילה. לכן בשנה זו (תשס"ח) שיחול יום ט"ו אדר ביום שבת, יקראו תושבי ירושלים קריאת המגילה בזמן חיוב הקריאה לכל העולם, שהוא ביום ששי . וגם מצות מתנות לאביונים יש לקיימה ביום ששי, שהוא יום קריאת המגילה. ואף על פי שמצות סעודת פורים לבני ירושלים היא ביום ראשון, מכל מקום חייבו לתת המתנות לאביונים ביום ששי, מפני שבשעת קריאת המגילה, מרוב חיבת הנס, הלב פתוח לתרום בעין יפה לטובת העניים, וכל המרבה במתנות לאביונים הרי זה משובח. ביום השבת בירושלים יש לומר על הנסים בכל תפילות השבת, שהרי הוא יום ט"ו באדר, שהוא פורים של ערים המוקפות חומה, שירושלים נמנית עליהן. וכן יש לומר על הנסים בברכת המזון ביום שבת, וכדין יום פורים שבכל שנה. וביום ראשון עושים סעודת פורים. והטעם שלא עושים סעודת פורים בשבת, מבואר בתלמוד ירושלמי, מפני שנאמר "לעשות" אותם ימי משתה ושמחה, יצאה שבת, שלא חכמי ישראל "עושים" אותה ימי משתה, אלא מצוה קדומה היא מן התורה. ומכל מקום כתבו הפוסקים שראוי להוסיף גם ביום שבת איזה מאכל מיוחד לכבוד יום הפורים. ומצות משלוח מנות, גם כן מצותה שתהיה ביום ראשון, שהוא יום סעודת פורים, ואין לומר בברכת המזון של סעודה זו "על הנסים", מפני שאין זה יום פורים ממש. ויש מחמירים לשלוח מנות גם ביום שבת (במקום שיש עירוב), ותבא עליהם הברכה.

לקריאת השיעור באתר

מדיני מצות שמחת יום הפורים

Wed, 19 Mar 2008 00:00:00 +0200

מצוה להרבות בסעודת פורים, ולכתחילה צריך לאכול לחם בסעודה זו. כתב הרמב"ם (פרק ב' מהלכות מגילה הט"ו) כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, וישתה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו. וכתב המאירי (מגילה ז:) חייב אדם להרבות בשמחה בפורים ובאכילה ובשתיה וכו', ומכל מקום אין אנו מצווים לשתות כל כך ולהשתכר ולהפחית כבודינו מתוך השמחה, כי לא נצטוינו על שמחת הוללות ושטות, אלא בשמחת תענוג שנגיע מתוכה לאהבת ה' ולהודות לו על הניסים שעשה לנו, עד כאן עיקר דבריו. כתב בספר ארחות חיים (הלכות פורים אות ל"ח) שמה שכתוב בגמרא (מגילה ז:) שאדם חייב להשתכר בפורים עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, ומרן בשולחן ערוך הביא דין זה להלכה (סימן תרצה סעיף ב) אין הכוונה שישתכר, שהרי השכרות איסור גמור הוא, אלא רק שישתה מעט יותר מדרכו. וכן כתב הרמ"א ועוד פוסקים. וכתב הגר"א (הגאון רבי אליהו מוילנא מגדולי האחרונים באשכנז, בסימן תרצה) שמכיון ששותה יותר מדרכו ומתוך כך ישן, אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. והרש"ש (רבי שלמה שטראשון מגדולי מפרשי התלמוד לפני כמאה וחמשים שנה) (מגילה ז:) ועוד פוסקים כתבו, שהיה לקדמונים פיוט, ובסיום החרוזים אמרו פעם ארור המן, ופעם ברוך מרדכי, ומי שהוא שתוי קצת ואינו בישוב הדעת כל כך יוכל להחליף בין המן למרדכי, וזו הכוונה עד דלא ידע בין ארור המן וכו'. ובספר רוב דגן כתב, שמה שאמרו "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" , אין הכוונה שיאמר להיפך חס ושלום, אלא שלא ידע לספר ענין הנס בצורה ברורה. וכן מנהג מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שאינו משתכר בפורים, רק שותה מעט יותר מהרגלו, ומתוך כך ישן מנוחת צהריים. ;

לקריאת השיעור באתר

משנכנס אדר מרבים בשמחה

Mon, 19 Feb 2007 00:00:00 +0200

בגמרא במסכת תענית (דף כט.) אמר רבי יהודה בנו של רב שמואל בן שילת בשמו של רב, כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבים בשמחה. אמר רב פפא, הלכך כל אחד מישראל שיש לו דין (דהיינו משפט) עם נכרי, ישתמט ממנו בחודש אב, משום רוע מזלם של ישראל בחודש אב, וישתדל שיצא הדין בחודש אדר משום שאז מזלם של ישראל הוא טוב מאד.

והקשו המפרשים, כיצד אמרו בגמרא שבחודש אדר יש מזל טוב לישראל, והרי אמרו רבותינו שאין מזל לישראל, דהיינו שישראל אינם נתונים תחת השפעת כוכבים ומזלות כמו הגויים, אלא נתונים באופן מוחלט וישיר להשגחת השם יתברך, ונאמרו בזה כמה תירוצים.

המהרש"א תירץ, שמה שאמרו רבותינו שאין מזל לישראל, היינו שאם נגזר מן השמיים שלא תבוא שום פורענות על ישראל, באמת לא תבוא שום פורענות, וכן אם נגזרה טובה על ישראל, בודאי היא תבוא, בלא קשר למזלות, אבל אם חלילה יש על אדם איזו גזירה רעה, אותה הגזירה עשויה יותר לבוא בזמנים שמזלו של אותו אדם אינו טוב, ולכן הרבה גזירות קשות באו על ישראל בחודש אב בכלל ובתשעה באב בפרט, וכן להיפך, אם נגזרה על אדם גזירה טובה, אותה הגזירה עשויה יותר לבוא בזמנים שמזלו של אותו אדם הוא טוב, ובחודש אדר מזלם של ישראל הוא טוב.

הריטב"א (רבינו יום טוב בן אברהם) כתב, שאף על פי שאין מזל לישראל, ומכל מקום בשני חודשים אלו, אב ואדר, יש מזל לישראל, דהיינו שהמזלות משפיעים על ישראל, משום שכך נגזר עלינו מאת השם יתברך. והוסיף עוד שאפשר לומר, שלעולם אין המזל שולט בישראל, ומה שנאמר שיש מזל טוב בחודש אדר וכו', היינו שיש גזירות טובות על ישראל בחודש אדר. (והגזירות הם מהשם יתברך, ולא על ידי כוכבים ומזלות, אשר הם אינם משפיעים כלל על ישראל.)

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר לומר שזמן מסוים הוא טוב יותר לעסקים כי באותו זמן יש יותר מזל וכדומה?

Tue, 20 Feb 2007 00:00:00 +0200

תשובה: שאלה זו נוגעת להלכות מעונן ומכשף אשר פרטיהם רבים ולא נוכל לגעת כעת בכולם, אך נעלה את הנושא בקצרה.

בגמרא במסכת סנהדרין (דף סה:) תנו רבנן, מעונן, רבי עקיבא אומר זה המחשב עיתים ושעות, ואומר היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח (לעשות עסק) מחמת שבאותם זמנים ; המזל הוא טוב או רע וכל כל כיוצא בזה. (ופירש רש"י, לשון מעונן, כמו בעל עונות שמבחין את עונה ואומר היום יפה לצאת לדרך.)

וכך פסק רבינו הרמב"ם, איזהו מעונן, אלו נותני עיתים שאומרים באצטגנינות (אסטרולוגיא) יום פלוני טוב, יום פלוני רע וכו'. וכן מרן בשולחן ערוך (יו"ד סימן קע"ט.) פסק, האומר אל תתחיל לגבות ממני, שחרית הוא, מוצאי שבת הוא, מוצאי ראש חודש הוא (שחושב שאותם זמנים אינם טובים לאותו עניין) אסור.

ומכאן יש לשאול, אם כן איך קבעו חז"ל (כפי שהובא בהלכה הקודמת ) לגבי משפטו של ישראל כנגד גוי, שלא יצליח באב, שמזלו קשה לישראל, ויצליח באדר שמזלו טוב לישראל, והלא יש בזה איסור משום מעונן, כמו שפסקו הרמב"ם ומרן בשולחן ערוך.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א תירץ, שאין בזה איסור כלל, על פי מה שכתב הריטב"א (שהובאו דבריו בהלכה הקודמת ), שאף שאין מזל לישראל, מכל מקום נגזר עליהם שבחודש אדר ייטב להם, נמצא אם כן שזהו בכלל האמונה שהדבר הוא על ידי השגחה מן השמים, ואינו שייך למזלות ולאסטרולוגיא כלל. וכן כתב הגאון המופלא רבי שלמה אליעזר אלפנדארי זצ"ל.

ודרך אגב בהקשר לזה יש לציין את דברי רבינו יונה גרונדי שכתב, שיש אנשים ונשים שכששומעים עורב קורא, אומרים שבאה ח"ו גזירה לא טובה, וכן על זה הדרך הם מלאים אמונות טפלות, והם טוענים שכך באמת הם רואים, שכך הם הדברים, שבכל עת שהעורב קורא אחר כך באה בשורה לא טובה וכיוצא בזה, ואינם יודעים שדווקא בגלל אמונתם המשובשת, השטן עומד עליהם לשטנם וגורם להם רעה כדבריהם כדי שימשיכו להאמין להבלים כאלה.

לקריאת השיעור באתר

דין משלוח מנות ומתנות לאביונים

Mon, 26 Feb 2007 00:00:00 +0200

נאמר במגילת אסתר (ט. כב.) "לעשות אותם ימי משתה ושמחה "ומשלוח מנות איש לרעהו" "ומתנות לאביונים". ובגמרא במסכת מגילה (דף ז.) אמרו "משלוח מנות" שתי מנות לאיש אחד "ומתנות לאביונים" שתי מתנות לשני בני אדם.

וטעם המצוה הוא, שכשאדם שולח לחברו תשורה ומנחה, הרי הוא מביע לו בזה את רגשי אהבתו אליו, ועל ידי כן נוטע גם בליבו אהבה אליו. ועוד, כי ישנם אנשים חסרי כל, אשר יבושו לפשוט ידם לקבל צדקה כדי לקיים סעודת פורים, וכאשר שולח להם דרך כבוד "משלוח מנות" לא יבושו ולא ייכלמו, ויקיימו סעודת פורים.

ופירוש הדבר "שתי מנות" היינו שני מאכלים שונים, או מאכל ומשקה, כגון עוגה ובקבוק יין, והמנהג כיום לשלוח מיני מתיקה למשלוח מנות. וגם נשים חייבות לשלוח לחברותיהן משלוח מנות.

כתב הרמב"ם (הלכות מגילה פרק ב.) חייב אדם לשלוח לחברו שתי מנות בשר, או שני מיני תבשיל, או שני מיני אכלים, שנאמר: ומשלוח מנות איש לרעהו, שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לרעים הרי זה משובח. וחייב לחלק לעניים מעות או מיני אכלים ביום הפורים, לא פחות משני עניים, שנותן לכל אחד מתנה אחת, שנאמר: ומתנות לאביונים. ומוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים יותר מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לחברים, שאין שמחה גדולה מפוארה יותר מלשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לה האומללים הללו, הרי הוא דומה לשכינה, שנאמר: להחיות רוח שפלים ולהחיות נפש נדכאים.

ירא שמים ייתן מתנות לאביונים בעין יפה ובסבר פנים יפות, והנה שכרו ופעולתו לפניו, ואין קצבה במעות פורים, כי מן הדין די בנתינת פרוטה, שהוא סכום הקטן שיש בכל מקום (וכגון בארץ ישראל מטבע של חמש אגורות), ומכל מקום כאמור עדיף להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודת פורים ובמשלוח מנות.

הנותן מעות לגבאי צדקה, שהוא מחלקם לעניים בו ביום, יוצא ידי חובת מתנות לאביונים, ששלוחו של אדם כמותו.

לקריאת השיעור באתר

מגילת אסתר

Tue, 07 Mar 2006 00:00:00 +0200

כל אדם חייב בקריאת מגילת אסתר ביום הפורים, וצריך לקרותה בלילה ולחזור ולקרותה ביום, שנאמר "אלהי, אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי" ופסוק זה נאמר בספר תהילים פרק כב, המתחיל במילים "למנצח על אילת השחר", ואמרו בגמרא במסכת יומא (כט.) שאסתר נמשלה לאילת השחר. נשים חייבות בקריאת מגילה, ולכן נשים שלא יכולות לבוא לבית הכנסת חייבות לשמוע מקרא מגילה מפי אדם הבקיא בקריאתה. ומגילה זו נקראת "מגילת אסתר", והקשו המפרשים למה נקרא שמה של מגילה זו "מגילת אסתר", שכן היה לנו לקרותה "מגילת מרדכי ואסתר", שהרי שניהם שוו לטובה, שבזכות שניהם נעשה נס פורים. ואף שללא ספק היה מקום להקדים את שמה של אסתר, גם משום שהיא המלכה, וגם משום שהתחלת הגאולה וסיומה נעשו על ידה, אבל להעלים לחלוטין את שם מרדכי, לא מובן למה, והלא הוא הרוח החיה בכל עניין הנס, אם בהתחלה, שהוא הודיע לאסתר על עניין בגתן ותרש, אם לבסוף, שהוא המריץ את אסתר לבוא אל המלך להתחנן לו, ואן כן, היה לנו לקרותה מגילת אסתר ומרדכי. ובאמת שיש אף להוסיף לחזק את השאלה, על פי מה שכתב רבינו יוסף חיים מבבל, שהסביר מדוע אנו אומרים בתפילה (ב"על הניסים") "בימי מרדכי ואסתר" וכן בסוף קריאת המגילה, אנו אומרים "ברוך מרדכי" ואחר כך "ברוכה אסתר", והלא יש לנו להקדים את אסתר למרדכי, שהרי עיקר הנס נעשה על ידי אסתר, ותירץ שמשני טעמים יש להקדים את מרדכי לאסתר, משום שמרדכי הוא זה שהמריץ את אסתר לבוא אל המלך להתחנן לו, ועוד, שיש להקדים את מרדכי, משום שהנס של אסתר פחות גדול מנס מרדכי, משום שנס אסתר הוא יותר קרוב לטבע, כי דרך העולם שהאיש מכבד את אשתו, ולכן אחשורוש כיבד את אסתר ושמע לה לבטל את הגזירות על היהודים, ואילו נס מרדכי הוא בולט יותר, שבדרך הטבע המן כבר היה תולה את מרדכי, ובכל פעם שהיה בא לתלות את מרדכי, היה נכנס בו פחד נורא לבצע זממו, ודבר זה הוא מן השמים. (דהיינו שנס אסתר, אף שבודאי היה נס נפלא, מכל מקום התגלגל על פי צירוף של עניינים טבעיים, מה שאין כן נס מרדכי היה יותר שמימי, ואי אפשר לתרצו על פי הטבע כל כך) ואם כן לפי דברי רבינו יוסף חיים, מתחזקת יותר השאלה, מדוע נקראת מגילת אסתר ולא מרדכי ואסתר. ותירץ הגאון רבי שמעון חיררי שליט"א (מזקני חכמי תונס, חי כיום בתל אביב,) על פי מה שנאמר במגילה בתחילה "ויכתוב מרדכי את הדברים האלה" דהיינו שהוא כתב את המגילה, ואחר כך נאמר "ותכתוב אסתר בת אביחיל ומרדכי היהודי", דהיינו ששניהם כתבו את המגילה. וביאור העניין הוא, שבתחילה מרדכי הוא שכתב, וכששלח את דבר המגילה להיות עושים את ימי הפורים לכל היהודים, לא קבלו כולם את דבריו עליהם. ורק אחר כך ששלחה להם אסתר, קבלו הכל עליהם את דבר המגילה, וכמו שאמרו רבותינו, שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות (דהיינו שבקשה שיתקנו את ימי הפורים כדין גמור לדורות), שלחו לה החכמים, קנאה את מעוררת עלינו בין האומות, שהגויים יתקנאו בישראל כשיראו שהם עושים חג לניצחונם, שלחה להם, כבר אני כתובה על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס, ושם יראו הגויים אשר נעשה להם, ואם כן בחגיגת ימי הפורים לא תוסיפו קנאה. (ונאמרו כאן פירושים שאי אפשר לרשום כאן את כולם.) ועל כן מובן מדוע נקראת המגילה רק על שם אסתר, משום שדווקא על ידי אסתר היא נתקבלה על כל ישראל, ועל דעת חכמי ישראל.

קריאת המגילה מפי הגר"ע יוסף שליט"א (כמובן שאין יוצאים ידי חובת קריאת מגילה, משמיעה מהאתר)

לקריאת השיעור באתר

מהלכות מקרא מגילה

Fri, 23 Feb 2007 00:00:00 +0200

כל אדם מישראל חייב בקריאת המגילה ביום הפורים, וצריך לקרותה בלילה ולשוב ולקרותה ביום, שנאמר "אלהי, אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי". ופסוק זה נאמר בספר תהילים בפרק "למנצח על אילת השחר" ואמרו בגמרא (יומא כ"ט.) שאסתר נמשלה לאיילת השחר.

בעת קריאת המגילה אסור לדבר בשום עניין עד לאחר הברכה שבסוף קריאת המגילה. ואם השומע את הקריאה עבר ודיבר דברים אחרים בעוד שהקורא ממשיך בקריאתו, לא יצא ידי חובתו, ודינו כדין מי שלא שמע חלק מקריאת המגילה וכפי שיבואר להלן.

צריך לדקדק היטב בקריאת המגילה, ובפרט יש להיזהר בזמן ששומעים את השליח ציבור קורא במגילה, שלא לאבד אף מילה אחת מהמגילה, משום שלדעת רבים מהפוסקים, (ומהם הרשב"א והר"ן ועוד,) אם חיסר תיבה (מילה) אחת מהמגילה לא יצא ידי חובתו.

ומכל מקום אם קרה לאדם שמחמת איזה רעש וכדומה לא שמע כמה מילים מקריאת המגילה, יכול לקרות את אותן המילים מתוך המגילה שבידו, אפילו אם היא אינה מגילה כשרה אלא מגילה מודפסת, ויזדרז בקריאתו וימשיך עד מקום שהשליח ציבור קורא בו, ואז ישתוק וימשיך לשמוע הקריאה מפי השליח ציבור. (ויוצא בזה ידי חובתו, כל זמן ששמע לפחות את רוב קריאת המגילה מפי השליח ציבור, ומיעוט המגילה קרא בעצמו מתוך המגילה המודפסת אשר בידו.)

אסור לאכול קודם קריאת המגילה, ולפיכך, נשים שאינן יכולות לבוא בזמן התפילה לבית הכנסת לשמוע קריאת המגילה, וממתינות עד שיחזרו האנשים מבית הכנסת, ורק אחר כך הן שומעות קריאת המגילה, צריכות להיזהר ביום פורים בבוקר, שלא לאכול עד שהן תשמענה קריאת המגילה. ומכל מקום מותר לשתות קפה או תה או לטעום פירות קודם קריאת המגילה. וכן מותר לאכול אף עוגה או פת פחות משיעור כביצה (שהוא שיעור חמישים וששה גרמים) והמחמירים שלא לטעום כלום קודם מקרא מגילה, תבוא עליהם הברכה.

קריאת המגילה מפי הגר"ע יוסף שליט"א

(כמובן שאין יוצאים ידי חובת קריאת מגילה, משמיעה מהאתר)

לקריאת השיעור באתר

דין שמיעת פרשת זכור

Thu, 01 Mar 2007 00:00:00 +0200

בשבת שלפני הפורים, בעת פתיחת ההיכל בבית הכנסת אחרי תפילת שחרית, מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בראשון בפרשת השבוע (פרשת תצווה), ובספר התורה השני קוראים "זכור את אשר עשה לך עמלק". וקריאה זו היא שנקראת "פרשת זכור" (ומקומה של פרשת זכור הוא בפרשת כי תצא.)

ולדעת רוב הפוסקים קריאת פרשת זכור היא מצות עשה מן התורה, ומכיוון שהלכה רווחת שמצוות צריכות כוונה (בשולחן ערוך סימן ס סעיף ד.) יש להיזהר לכוון בזמן שמיעת פרשת זכור לצאת ידי חובת מצות זכירת מעשה עמלק ומחייתו, וכן צריך הקורא בתורה לכוון להוציא את הציבור ידי חובתם.

מי שנאנס ואינו יכול לבוא ולשמוע קריאת פרשת זכור בשבת זו, יכוון לצאת ידי חובתו בפרשת כי תצא כשקוראים בה פרשת זכור. וצריך שיאמר לשליח ציבור שיכוון להוציאו ידי חובה. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א הוסיף, שמכל מקום נכון שיקרא פרשת זכור מתוך חומש בשבת זכור.

נחלקו הפוסקים אם נשים חייבות לשמוע פרשת זכור, שלדעת ספר החינוך ועוד פוסקים, נשים פטורות משמיעת פרשת זכור, משום שעניין קריאת פרשה זו הוא זכירת מעשה עמלק כדי להילחם בו, ונשים בדרך כלל אינן שותפות באופן פעיל במלחמה, ואינן מצוות על המלחמה, ולכן אינן חייבות בשמיעת פרשת זכור. אך לדעת פוסקים רבים נשים חייבות בשמיעת פרשת זכור, (וכן המנהג ברוב המקומות), ולכן המחמירות לבוא לעזרת נשים לשמוע קריאת פרשת זכור תבוא עליהן ברכה. ואישה שיש לה ילדים קטנים שאי אפשר לעזבם לנפשם מבלי מי שיפקח עליהם יכולה לפטור עצמה משמיעת קריאת פרשת זכור.

וכיום נהוג במקומות רבים להוציא ספר תורה לקריאת פרשת זכור במיוחד לנשים, אחרי זמן התפילה, ואז יכולות הנשים לבור לבית הכנסת לשמוע פרשה זו, ואחרים ישמרו על הילדים בביתם, ומנהג נכון הוא.

קריאת המגילה מפי הגר"ע יוסף שליט"א

(כמובן שאין יוצאים ידי חובת קריאת מגילה, משמיעה מהאתר)

לקריאת השיעור באתר

תענית אסתר

Wed, 28 Feb 2007 00:00:00 +0200

בימי מרדכי ואסתר התאספו היהודים בשלושה עשר לחודש אדר לעמוד על נפשם מפני אויביהם ושונאיהם, והיו צריכים וזקוקים לרחמי שמים מרובים, לבל יוכלו אויביהם לפגוע בהם, ועמדו בתפילה ובתחנונים וישבו בתענית באותו יום, כשם שעשה משה רבינו ביום שנלחם עם עמלק שעמד בתפילה ובתענית, וגבר ישראל. וה' יתברך אלוקי אבותינו שמע תחינתם וקיבל תשובתם ותעניתם ברצון, וביום אשר שברו (חשבו) אויבי היהודים לשלוט בהם, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, והרגו היהודים בשונאיהם שבעים וחמש אלף איש, מלבד שהרגו בשונאיהם בשושן הבירה, ולא נהרג אף אחד מישראל, כי לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות. ולכן נהגו בכל תפוצות ישראל להתענות ביום זה בכל שנה ושנה, זכר לנס שנעשה להם. וצום זה נקרא "תענית אסתר".

מעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בתענית אסתר, שהרי אפילו מארבעה צומות הנזכרים במפורש בספר זכריה (ח, יט) הן פטורות מלהתענות חוץ מיום תשעה באב, וכל שכן שפטורות מתענית אסתר, וגם הרמ"א (רבי משה איסרלש) בשולחן ערוך (סימן תקמ"ט סעיף א') כתב שהן פטורות מתענית אסתר, ומרן השולחן ערוך לא הוצרך לכתוב דין זה, משום שהוא נלמד יפה מקל וחומר משאר תעניות, אבל הרמ"א הוצרך לכתוב דין זה לפי מנהג האשכנזים שמעוברות ומניקות מתענות בד' צומות אלא אם כן מצטערות הרבה, לכן כתב הרמ"א שעל כל פנים בתענית אסתר אין צורך להתענות.

ומעוברת שאמרו שפטורה להתענות, הכוונה לאישה שכבר עברו עליה שלושה חודשים להריונה, ומכל מקום אם סובלת ממיחושים והקאות יכולה להקל גם בטרם מלאת שלושה חודשים להריונה, ובפרט לאחר ארבעים יום ליצירת הולד.

ומינקת שאמרו, אפילו אינה מינקת בפועל, כל שהיא תוך כ"ד חודשים (שנתיים) ללידתה, אם מרגישה חולשה יתירה יכולה להקל ואינה צריכה להתענות. אבל אם היא מרגישה ככל אשה בריאה, יש להחמיר שתתענה גם היא.

לקריאת השיעור באתר

מנהג "זכר למחצית השקל"

Thu, 22 Feb 2007 00:00:00 +0200

נוהגים לתת לפני פורים מעות "זכר למחצית השקל" שהיו כל ישראל נותנים בזמן שבית המקדש היה קיים, ונוהגים לגבות את המעות בבית הכנסת בליל פורים קודם קריאת המגילה, וכמו שאמרו חז"ל (מגילה יג ע"ב) "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו".

כתבו הפוסקים שיש להיזהר שלא לקרות למעות אלו בזמן הזה "מחצית השקל" אלא רק "זכר למחצית השקל" משום שיש לחוש שאם יקרא להם "מחצית השקל" הרי המעות הללו "הקדש" לבית המקדש והן אסורות בהנאה ואי אפשר לתת אותם לעניים.

כמה צריך לתת זכר למחצית השקל?, שיעור מחצית השקל הוא כמחיר השווה לעשרה גרם כסף טהור, ומכל מקום מי שקשה עליו לתת סכום זה מחמת מצבו הכלכלי, די שייתן מטבע אחד זכר למחצית השקל.

גם נשים צריכות לתת זכר למחצית השקל, וטוב לתת גם עבור ילדיו הקטנים, ויש נוהגים לתת גם עבור עוברים שבמעי אימם. (תורת המועדים)

למי צריך לתת את הכסף? הכסף צריך להינתן לצדקה לעניים. והגאון רבי חיים פלאג'י בספר רוח חיים (סימן תרצד סק"ב) כתב שיש לתרום את המעות לתלמידי חכמים עניים השוקדים על דלתות התורה. ונתינה זו היא צדקה חשובה ביותר. וכל המשתדל להיות עושה ומעשה להרים קרן התורה ולומדיה, יזכה לראות בהרמת קרן ישראל. וכמו שאמרו (בבא בתרא י:) במה לתרום קרנם של ישראל ב"כי תשא".

שיעור הסכום של מחצית השקל בשנה זו (תשס"ז) בארץ ישראל הוא כעשרים וחמישה שקלים, ובשאר מדינות העולם הסכום משתנה לפי ערך הכסף הטהור, ולפיכך צריך לשאול לחכמי הקהל כמה הוא שיעור מחצית השקל.

חיוב מחצית השקל עבור ילדים קטנים עיקרו חצי מטבע היוצא – כלומר בארץ ישראל חצי שקל וכן כל כיוצא בזה.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם נכון הדבר שכל המועדים עתידים להבטל מלבד יום הפורים?, והלא התורה היא נצחית, ואי אפשר שמצוות

Sun, 20 Mar 2011 00:00:00 +0200

תשובה: בתלמוד ירושלמי מובא, כל ספרי נביאים וכתובים עתידים להבטל, וחמישה חומשי תורה אינם עתידים להבטל, ואף מגילת אסתר אינה עתידה להבטל, שכן נאמר בתורה "קול גדול ולא יסף" ("יסף" מלשון הפסק) ונאמר במגילה "וזכרם לא יסוף מזרעם". ובמדרש משלי אמרו, שכל המועדים עתידים להבטל וימי הפורים אינם בטלים לעולם.

ורבינו הרמב"ם, בסוף הלכות מגילה כתב, כל ספרי הנביאים וכו' עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם, ואף על פי שכל זיכרון הצרות יבטל, ימי הפורים (שבאו מתוך צער) לא יבטלו שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם. והראב"ד חלק על הרמב"ם, וכתב, שאין הכוונה שיבטלו ספרי הנביאים, שהרי הם חלק מהתורה, ואין ספר שאין בו לימוד, אלא כוונת המדרש היא, שאפילו אם תתבטל התקנה לקרוא בציבור במגילות ונביאים, מכל מקום חיוב קריאת מגילת אסתר בציבור לא יתבטל לעולם. וכבר העירו לנכון שכדברי הראב"ד אפשר לפרש גם את דברי הרמב"ם, שכוונתו שגם אם יבוטלו כל החיובים של קריאת נביאים וכתובים בציבור, מכל מקום חיוב קריאת המגילה לעולם הוא קיים.

ורבינו הרשב"א בתשובה (סי' צג.) כתב שכוונת המדרש היא, שיש הבטחה, שאף על פי שכל המועדים עלולים חס ושלום להבטל לגמרי מישראל, מחמת עוונותיהם, ואין כל הבטחה מהשם יתברך, שישראל ישמרו לעולם את כל החגים, מכל מקום לגבי פורים יש בידינו הבטחה, שבשום דור מהדורות, לא יבטל לגמרי חג הפורים, ומה שנאמר "לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם", הבטחה היא שלעולם יחוגו בישראל את ימי הפורים.

לקריאת השיעור באתר

דין שמיעת פרשת זכור

Thu, 17 Mar 2005 00:00:00 +0200

תענית אסתר

Fri, 18 Mar 2005 00:00:00 +0200

מנהג "זכר למחצית השקל"

Sat, 19 Mar 2005 00:00:00 +0200

דין קריאת המגילה

Sun, 20 Mar 2005 00:00:00 +0200

כל אדם חייב לקרוא את המגילה בלילה ולחזור ולקרותה ביום, ומצוה מן המובחר לקראה ברוב עם, זאת אומרת שיש מצוה שיקראו את המגילה בנוכחות כמה שיותר אנשים, ואפילו יש בבית המדרש מאה איש, מצוה שילכו לבית הכנסת הגדול לקוראה בציבור גדול יותר, שעל ידי זה יש יותר פרסום לנס, וברוב עם הדרת מלך.

נשים, חייבות במקרא מגילה, ולכן נשים שאינן יכולות לבא לבית הכנסת לשמוע מקרא מגילה, חייבות לשמוע מקרא מגילה מפי אדם הבקיא בקריאתה, וכן אמרו חז"ל במסכת מגילה, שנשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס.

הקורא את המגילה בבית להוציא את הנשים צריך לברך להן ברכות המגילה, אמנם בספר תפילה לדוד (דף פ"ה ע"ב) כתב שהקורא לנשים, לא יברך, מפני שאי אפשר שיכוונו לשמוע כל הקריאה היטב מבלי לדלג אפילו מילה אחת, וכמה גאונים הנהיגו כמותו שלא לברך לנשים, מפני שחששו לכך שאם לא ישמעו מהם כל המגילה, תהא ברכתם ברכה לבטלה, אולם לענין הלכה, צריך לברך גם לנשים, משום שאין לנו לחדש גזירות מדעתינו, ולחשוש לחששות שלא חששו להם חכמי הש"ס והפוסקים. אך בודאי שצריך להזהיר את הציבור שיקפידו לשמוע כל מילה מהקורא את המגילה. ומכל מקום ברכת "הרב את ריבנו" שמברכים אחר קריאת המגילה, לא יברך אלא בציבור, שברכה זו לא נתקנה לאמרה אלא בציבור, אבל אם יש שם עשרה נשים יכול לברך גם ברכה זו.

קריאת המגילה מפי הגר"ע יוסף שליט"א

(כמובן שאין יוצאים ידי חובת קריאת מגילה, משמיעה מהאתר)

לקריאת השיעור באתר

מדיני ברכות המגילה

Mon, 21 Mar 2005 00:00:00 +0200

הקורא את המגילה בלילה מברך לפניה שלוש ברכות, בא"י אמ"ה אקב"ו על מקרא מגילה, שעשה ניסים, ושהחיינו, וביום אינו חוזר ומברך שהחיינו, כך פסקו הרמב"ם ומרן השולחן ערוך (סימן תרצ"ב סעיף א').

אבל הרמ"א כתב שצריך לברך שהחיינו גם ביום משום שעיקר קריאתה ביום, וכן מנהג הרבה מאחינו האשכנזים. ומכל מקום מנהגינו כדעת מרן שביום אינו חוזר לברך שהחיינו, משום שברכת שהחיינו של הלילה שייכת גם ליום, וכמו שאנו פוסקים לענין ברכת שהחיינו בסוכות, שאם בירך שהחיינו בעת עשיית הסוכה, אין צריך לחזור ולברך בכניסתו לסוכה (סוכה דף מו.) ומכל מקום כשקורא מגילה לבני ביתו, אף על פי שכבר בירך שהחיינו בבית הכנסת, חוזר לברך גם ברכת שהחיינו להוציא את הנשים בביתו.

מי שיש בידו מגילה כשירה וקוראה יחד עם השליח ציבור, רשאי לברך לעצמו בלחש עם השליח ציבור, ומכל מקום עדיף יותר לשמוע את הברכות מפי השליח ציבור שמכוין להוציא את כל השומעים ידי חובתם, משום שברוב עם הדרת מלך (ברכות נג.).

קריאת המגילה מפי הגר"ע יוסף שליט"א

(כמובן שאין יוצאים ידי חובת קריאת מגילה, משמיעה מהאתר)

לקריאת השיעור באתר

מהלכות קריאת המגילה

Tue, 22 Mar 2005 00:00:00 +0200

צריך לדקדק היטב בקריאת המגילה, שלא ידלג אף מילה אחת ממנה, כי הרבה פוסקים סוברים שאם חיסר אפילו מילה אחת מהמגילה לא יצא ידי חובתו.

ואם אדם ששומע קריאת המגילה, לא שמע איזו מילה מהשליח ציבור, יכול לקרותה בעצמו במגילה שבידו, אפילו אם היא אינה מגילה כשרה אלא מגילה מודפסת, וימשיך הקריאה עד מקום שהשליח ציבור קורא בו וימשיך לשמוע הקריאה מפי השליח ציבור.

אחר קריאת המגילה מברכים ברכת "הרב את ריבינו" וכל אחד מהקהל רשאי לברך ברכה זו, ואין בזה שום חשש של ברכה שאינה צריכה.

אסור לאכול קודם קריאת המגילה, ולכן צריכות הנשים להזהר שלא לאכול ביום פורים בבוקר, עד שיבואו בעליהן מבית הכנסת לקרות להן המגילה, ומכל מקום מותר לטעום פירות, ולשתות קפה או תה, וכן מותר לאכול עוגה או פת פחות משיעור כביצה, והמחמיר שלא לטעום כלום תבא עליו הברכה.

קריאת המגילה מפי הגר"ע יוסף שליט"א

(כמובן שאין יוצאים ידי חובת קריאת מגילה, משמיעה מהאתר)

לקריאת השיעור באתר

דין משלוח מנות

Wed, 23 Mar 2005 00:00:00 +0200

מדיני מתנות לאביונים וסעודת פורים

Thu, 24 Mar 2005 00:00:00 +0200

מדיני מצות שמחת יום הפורים

Tue, 27 Feb 2007 00:00:00 +0200

מצוה להרבות בסעודת פורים, ולכתחילה צריך לאכול לחם. כתב הרמב"ם (פרק ב' מהלכות מגילה הט"ו) כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, וישתה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו. וכתב המאירי (מגילה ז:) חייב אדם להרבות בשמחה בפורים ובאכילה ובשתיה וכו', ומכל מקום אין אנו מצווים לשתות כל כך ולהשתכר ולהפחית כבודינו מתוך השמחה, כי לא נצטוינו על שמחת הוללות ושטות, אלא בשמחת תענוג שנגיע מתוכה לאהבת ה' ולהודות לו על הניסים שעשה לנו, עד כאן עיקר דבריו.

כתב בספר ארחות חיים (הלכות פורים אות ל"ח) שמה שכתוב בגמרא (מגילה ז:) שאדם חייב להשתכר בפורים עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, ומרן בשולחן ערוך הביא דין זה להלכה (סימן תרצ'ה סעיף ב') אין הכוונה שישתכר, שהרי השכרות איסור גמור הוא, אלא רק שישתה מעט יותר מדרכו.

וכן כתב הרמ"א ועוד פוסקים. וכתב הגר"א (הגאון רבי אליהו מוילנא מגדולי האחרונים באשכנז) (סימן תרצ"ה) שמכיון ששותה יותר מדרכו ומתוך כך ישן, אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. והרש"ש (רבי שלמה שטראשון מגדולי מפרשי התלמוד לפני 150 שנה) (מגילה ז:) ועוד פוסקים כתבו, שהיה לקדמונים פיוט, ובסיום החרוזים אמרו פעם ארור המן, ופעם ברוך מרדכי, ומי שהוא שתוי קצת ואינו בישוב הדעת כל כך יוכל להחליף, ובספר רוב דגן כתב, שמה שאמרו "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" , אין הכוונה שיאמר להיפך חס ושלום, אלא שלא ידע לספר ענין הנס בצורה ברורה.

וכן מנהג מרן הרב עובדיה יוסף ;שליט"א שאינו משתכר בפורים, רק שותה מעט יותר מהרגלו, ומתוך כך ישן מנוחת צהריים.

לקריאת השיעור באתר

פורים, בכלל שלשים יום של פסח

Mon, 21 Mar 2011 00:00:00 +0200

היות ואנו עומדים סמוך ונראה לחג הפסח, ודיני הפסח מרובים מאד, על כן אנו חוזרים ושונים את כל עיקרי דיני החג, לפי מה שפירסמנו בשנים קודמות, ובתוספת נופך, כך שכל מי שילמד בכל יום את ההלכות, יהיה בקי ברוב הדינים הנצרכים לכל אדם לקראת החג הקדוש.

בגמרא במסכת פסחים (דף ו:) כתוב, שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום. והקשה מרן הבית יוסף (סימן תכ"ט) שהרי כתוב בגמרא במסכת מגילה (דף לב.) משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג, ואם כן משמע שדווקא בפסח עצמו יש חיוב ללמוד הלכות פסח, ולא שלושים יום קודם לפסח. וכתב לתרץ מרן הבית יוסף, שאין הכוונה באמת שמחוייבים לשאול ולדרוש בהלכות הפסח שלושים יום קודם הפסח, אלא הכוונה לענין מה שאנו פוסקים, שאם באים שני תלמידים לשאול, ואחד שואל כענין (שהיינו בענין שעסוקים), והשני שואל שלא כענין, עונים לשואל כענין, ובגמרא חידשו לנו שכל השואל בהלכות פסח קודם הפסח שלושים יום חשיב שואל כענין. וכן פירש הר"ן (רבינו ניסים, מרבותינו הראשונים).

ובאמת שהגאון המשנה ברורה כתב בביאור הלכה, שאין הלכה כדברי הר"ן ושיש חובה "לדרוש" ולא רק "לשאול" בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום. אמנם בספר יביע אומר (חלק ב' סכ"ב) האריך לקיים את פסק מרן השו"ע, שאין חובה ממש להפסיק את סדרי הלימודים קודם הפסח כדי לעסוק בהלכות פסח ורק לענין "שואל כענין" אנו פוסקים שמי ששואל קודם הפסח בהלכות פסח נזקקין להשיב לו.

ויום פורים עצמו הוא מכלל ה"שלושים יום" קודם הפסח, אבל אם באו שניים לשאול הלכה מאת הרב אחד שואל בהלכות פורים ואחד שואל בהלכות פסח, יש לענות תחילה למי ששואל בהלכות פורים, שהיא חובת היום וחביבה מצוה בשעתה.

לקריאת השיעור באתר

מצרכי מזון כשרים לפסח

Tue, 29 Mar 2005 00:00:00 +0200

קטניות בפסח

Wed, 30 Mar 2005 00:00:00 +0200

תבשיל שנמצאה בו חיטה בפסח

Fri, 01 Apr 2005 00:00:00 +0200

מצה עשירה

Sun, 03 Apr 2005 00:00:00 +0200

התפחה על ידי חומר כימי

Mon, 04 Apr 2005 00:00:00 +0200

סופגניות ועוגות מקמח מצה

Thu, 03 Apr 2008 00:00:00 +0200

הודעה חשובה לקוראי ההלכה היומית - ברצונינו להביא לידיעת הציבור לצורך הסרת מכשול, כי דעתו של מרן הרב שליט"א בענין תרומת אברים, לא השתנתה כלל מנוסח הפסק שחתם עליו בשנת תשכ"ז, כי אין להתיר השתלת אברים מן המת, (וכל שכן מן המת מוות מוחי), אלא במקרה של פיקוח נפש מיידי, ועל פי הוראת גדולי הדור לכל מקרה לגופו. וכן נמסר לנו מפי הגאון הראשון לציון רבי שלמה משה עמאר שליט"א. וכל מה שנתפרסם בימים אלו בתקשורת כאילו יש שינוי בעמדת הרבנים בנושא זה, אינו נכון כלל. וכמו כן דעת מרן הרב שליט"א, כי אין לחתום על כרטיס תרומת אברים (אדי) בשום אופן. ושומע לנו ישכון בטח. וה' יגדור פרצות עמו ישראל.

ישנם פוסקים (הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי בעל התניא, ועיין משנה ברורה סימן תנ"ח סק"ד) שסוברים, שאסור לשרות מצה שאפויה כבר בתוך מים, משום שהם חוששים שמא נשאר גרגר קמח שלא נאפה, וקמח שלא נאפה שבא במגע עם מים מחמיץ. אך רוב הפוסקים סוברים שמותר לאכול מצה שרויה בפסח לכתחילה, וכן אנו נוקטים בלי שום חשש. ולפיכך נראה שמותר גם לערב בפסח "קמח מצה" (דהיינו קמח שעושים ממצות טחונות) עם מים ולעשות ממנו סופגניות ועוגות, שהרי קמח אפוי שוב אינו מחמיץ. אך אחד מגאוני ספרד, רבי חיים בנבנישתי, כתב בספרו "כנסת הגדולה", שיש לאסור לעשות בפסח עוגות מקמח מצה, משום "מראית עין" שאנשים יראו עוגות כאלו, ויחשבו שהם עשויות מקמח רגיל, ויחשבו שמותר לעשות בפסח עוגות מקמח רגיל. אבל "הפרי חדש" (הגאון רבי חזקיה די סילווא תי"ט – תנ"ח) כתב להקל בזה. וכן כתב הגאון רבי יצחק טייב זצ"ל (מגדולי חכמי תונס) ב"ערך השולחן" (סימן תס"א סק"ג) לחלוק על "הכנסת הגדולה", משום שלא מצאנו שחכמי הגמרא חששו חשש כזה, שיבואו לטעות כל כך באופן כזה, ואנחנו אין לנו לגזור גזירות מדעתינו, וכן כתבו עוד הרבה פוסקים.

לקריאת השיעור באתר

חמץ שנפסל לאכילה קודם פסח

Thu, 15 Mar 2007 00:00:00 +0200

חמץ, כגון לחם, שחרכו (דהיינו שרף אותו לחלוטין עד שנעשה כמו פחם) לפני זמן איסורו, כגון יום או יומיים לפני פסח, מותר לקיימו ולהנות ממנו בפסח, שכיון שנפסל מאכילת כלב, כבר בטל שם אוכל ממנו, ואין בו איסור חמץ בכלל.

וכבר ביארנו בעבר בהיתר "דבש מלכות" שכל מאכל שבטל שם מאכל ממנו מפני שהוא נמאס עד כדי שנפסל אף מאכילת כלב, לא חל עליו שם איסור כלל, והרי הוא מותר באכילה. אלא שיש מחמירים בזה.

ולפיכך, מותר לכתוב בחול המועד פסח בדיו שנעשה עם שכר שעורים, וכן מותר להשמש במשחת נעליים שיש בה תערובת חמץ, אמנם, צריך להקפיד שיהיה ברור לו שהמשחה יוצרה קודם הפסח, כי אם בפסח עצמו עוד היה החמץ ראוי לאכילת כלב, ואחר כך בפסח עצמו נפגם טעמו, אסור להשתמש בו, מפני שכבר נאסר בהנאה בכל אופן.

וכמו כן מותר לעשן בפסח סיגריות שיש חשש שמדביקים אותם בתערובת חמץ, מפני שאינו ראוי לאכילה כלל.

ומכל מקום יש להבהיר שהאמור הוא לגבי איסור חמץ בפסח, אולם בזמנינו יש מקום לאסור את העישון ; מצד אחר, שקבעו הרופאים בהחלט, שסכנה נשקפת לבריאותם של המעשנים, ואף גורמים סיכון למי שנמצא בסביבתם, ושומר נפשו ירחק מזה (עיין עוד בהליכות עולם ח"א עמוד רס"ה).

טבליות וכדורים, נגד כאבי ראש וכדומה, אפילו אם יש בהם תערובת חמץ, (שמצוי שמייצרים אותך עם עמילן חיטה) אם טעמם פגום וכבר נפסלו מאכילת כלב קודם הפסח, ובולעים אותם כמות שהם, מותר להשתמש בהם בפסח.

ומכל מקום מכיון שיש מקום להחמיר בתרופות כאלו, אין להקל להשתמש בהם אלא אם מדובר בחולה שחלה ממש (אף על פי שאין בו סכנה), או בכדורי הרגעה לזקוקים לכך וכדומה, אבל אם הוא מיחוש בעלמא, אין להקל. וכל שכן שאין להקל בזה בויטמינים וכדומה.

ובארץ ישראל מתפרסמת מטעם הרבנות הראשית רשימת תרופות שאינן מכילות חמץ, ולכתחילה צריך להשתמש רק בתרופות כאלו.

לקריאת השיעור באתר

ברכת האילנות

Fri, 16 Mar 2007 00:00:00 +0200

היוצא בימי ניסן, ורואה אילנות שמוציאים פרחים, מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום ; וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם".

ותיקנו רבותינו ברכה זו, מכיון שהלבלוב באילנות הוא דבר שבא מזמן לזמן באופן מחודש, שאדם רואה עצים יבשים שהפריחם הקב"ה (הרא"ה בספר פקודת הלוים, ברכות מג:) ואין לברך ברכה זו אלא פעם בשנה ולא יותר.

וגם הנשים יברכו ברכת האילנות בחודש ניסן, ואף על פי שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן (דהיינו מצוות שהם בקום עשה שנוהגות רק בזמן מסוים כגון מצות ארבעת המינים בסוכות) מכל מקום ברכת האילנות יברכו. והטעם הוא, לפי מה שכתב בספר טורי אבן (מגילה כ:) לענין מצות הבאת בכורים לבית המקדש, שאף נשים מביאות בכורים לבית המקדש, אף על פי שמחנוכה ואילך לא מביאים בכורים, מכל מקום לא חשיב מצות עשה שהזמן גרמא, משום שדוקא מצוה שאינה נוהגת בכל זמן מצד עצם המצוה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא, אבל בכורים שמחנוכה ואילך לא מביאים מפני שלא מצויים פירות על פני השדה, ואילו היו מצויים עוד על פני השדה היו הימים בני הבאת בכורים, לא חשיב מצות עשה שהזמן גרמא.

והוא הדין בנדון ברכת האילנות, שמעצם מצות ברכת האילנות, היה ראוי לברך בכל זמן, אלא שהטעם שמברכים דוקא בימי ניסן הוא משום שאז מלבלבים האילנות, ולכן גם נשים יברכו ברכת האילנות ויובאו פרטי דינים בזה בהלכה הבאה .

לקריאת השיעור באתר

דיני ברכת האילנות

Fri, 08 Apr 2005 00:00:00 +0200

על אלו אילנות מברכית ברכת האילנות?

Sun, 10 Apr 2005 00:00:00 +0200

ברכת האילנות בשבת

Mon, 11 Apr 2005 00:00:00 +0200

דיני ברכת האילנות

Mon, 19 Mar 2007 00:00:00 +0200

בדברי הפוסקים שדברו בענין זמן ברכת האילנות נכתב, שזמן ברכת האילנות הוא בימי ניסן שאז דרך האילנות ללבלב ולהוציא ניצנים.

אך בארצות הברית ישנה בעיה בחלק מהשנים, שבחודש ניסן עדיין לא התחילו האילנות לפרוח, ונשאלת השאלה האם אפשר לברך ברכת האילנות בחודש אייר.

ובספר האשכול (להר"א אב"ד מרבותינו הראשונים עמוד ס"ח) כתב, ולאו דוקא ביומי ניסן, אלא בזמן שרואה הפרח פעם ראשון בשנה. וכן כתב הריטב"א (רבי יום טוב בן רבי אברהם אלאשוילי) בחידושיו על מסכת ראש השנה (דף יא.) וזה לשונו: ויומי ניסן לאו דוקא, אלא כל מקום ומקום לפי מה דמלבלבי, עד כאן. וכן כתבו עוד פוסקים רבים, ולפיכך מותר לברך ברכת האילנות בכל מקום ומקום לפי זמן פריחת האילנות.

אם כבר הסתיימה הפריחה, והחלו לצאת פירות באילן, כבר אי אפשר לברך ברכת האילנות. ואפילו אם לא צמחו פירות אבל כבר נפלו הפרחים, אי אפשר לברך ברכת האילנות, ומכל מקום, אילן שהתחילו לגדול חלק מפירותיו, אם יש בו עדיין פרחים וניצנים, מברך עליו ברכת האילנות.

אין לברך ברכת האילנות אלא על אילנות של מאכל, אבל על אילני סרק שאין מוציאין פירות אין לברך, ומכל מקום אם עבר ובירך על אילני סרק, לא יחזור לברך כשרואה פרחי אילני מאכל.

ולא יברך אלא כשרואה שני אילנות, ודי מצד הדין אפילו בשני אילנות ממין אחד, והמברך על מיני אילנות הרבה, הרי זה משובח.

אילנות המורכבים מין בשאינו מינו, כגון אילן "אפרשזיף" שהוא הכלאה של אפרסק ושזיף, וכן אילנות אתרוגים המורכבים עם למונים, וכיוצא בזה, יש אומרים, שאין לברך עליהם ברכת האילנות, שהואיל וקיומם נגד רצון הבורא, אין לברך ולהודות להשם יתברך על כך. ויש חולקים ואומרים שהואיל והברכה היא על כללות הבריאה, יכול לברך גם על אילנות מורכבים. ואף על פי שהרוצה להקל לברך עליהם אין למחות בידו, ומכל מקום לכתחילה אין לברך עליהם שספק ברכות להקל.

אולם מותר לברך על אילנות שהם בתוך שלוש שנים לנטיעתם, אף כל פי שהם ערלה, ואסורים בהנאה, הואיל ולא נעשו באיסור, מותר לברך עליהם.

לקריאת השיעור באתר

דין עשיית מלאכה בערב פסח

Thu, 14 Apr 2005 00:00:00 +0200

ערב פסח שחל להיות בשבת

Sun, 17 Apr 2005 00:00:00 +0200

המשך לדיני ערב פסח שחל להיות בשבת

Mon, 18 Apr 2005 00:00:00 +0200

עצה טובה בענין סעודת ליל שבת ויומו

Tue, 19 Apr 2005 00:00:00 +0200

סעודה שלישית

Wed, 20 Apr 2005 00:00:00 +0200

מתי ניתן לסדר את השולחן לליל הסדר?

Thu, 21 Apr 2005 00:00:00 +0200

זהירות בענייני חמץ

Mon, 27 Mar 2006 00:00:00 +0200

דין הכשר כלים לפסח

Tue, 28 Mar 2006 00:00:00 +0200

המשך דיני הכשר כלים לפסח

Fri, 23 Mar 2007 00:00:00 +0200

באחת ההלכות הקודמות הזכרנו שיש להשתמש בפסח בכלים שלא נבלע בהם חמץ, דהיינו או כלים חדשים, או כלים שהוכשרו לפסח, ובדרך כלל דרך ההכשר של הכלי הוא כדרך השימוש בו.

צלחות וקערות, ששמים בהם מאכלים חמים, אבל לא משתמשים בהם ככלי ראשון ממש, דהיינו שתמיד כששמים בהם מאכל, יוצקים אותו לתוכם מתוך סיר אחר, (שאותו סיר הוא היה הכלי הראשון שרתחו בו המים) הכשרן הוא כדרך שימושן, דהיינו על ידי שיערו (מלשון עירוי - שפיכה) ;עליהם מים רותחים מכלי ראשון (למשל, מתוך הקומקום החשמלי שבו רתחו המים), וכל שכן שניתן להכשירם על ידי הגעלה ממש, דהיינו להטבילן בתוך מים רותחים בכלי הראשון שהם רותחים בו.

מחבת, שמטגנים בו מאכלי חמץ בשמן, נחלקו בו אם דינו כדין סיר שמבשלין בו תבשילים של חמץ שדי לו בהגעלה, או שמא מכיוון שאין בו נוזלים כל כך, דינו כדין שיפודים שצריכים ליבון על ידי אש. ומנהג הספרדים הוא שדי למחבת בהגעלה, ואילו מנהג האשכנזים הוא שיש להצריך ליבון באש למחבת. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאף למנהג האשכנזים אין להצריך שהמחבת תרתח על ידי אש עד שהיא תאדים אלא די בליבון קל, דהיינו שהמחבת תתחמם עד שאם ישימו עליה קש הוא ישרף.

כל כלי שלא השתמשו בו ברותחין, כגון כלי כסף, וכן המקרר והמקפיא וכדומה, אינם צריכים שום הכשר, ודי להם בניקוי היטב בלבד.

כלי חרס אין להם שום הכשר כלל ואף אם ילבנם היטב באש, לעולם הם עומדים באיסורם . וכלי זכוכית, אינם צריכים הכשר כלל ולדעת מרן השולחן ערוך די להם בשטיפה כהוגן, אך מנהג האשכנזים להחמיר בזה. וכבר הזכרנו מחלוקת זו בהלכות בשר וחלב. כלי פורצליין, אף למנהג הספרדים, דינם ככלי חרס ולא מועיל להם שום הכשר.

יש להשתדל ככל האפשר שהכלים יוגעלו לאחר שיעברו עליהם עשרים וארבע שעות בלי שימוש. ומותר להגעיל כלי חלב וכלי בשר בזה אחר זה, בתוך כלי גדול.

לקריאת השיעור באתר

הכשר השולחן והשיש

Mon, 26 Mar 2012 00:00:00 +0200

כבר ביארנו, שכשם שיש לייחד כלים נפרדים למאכלי בשר ולמאכלי חלב, כמו כן בחג הפסח, אסור להשתמש בכלים של כל השנה, אלא יש לייחד כלים כשרים לפסח. ואמנם יש אופנים בהם ניתן להכשיר כלי שהשתמשו בו בחמץ, ולעשותו כשר לפסח. כלי פלסטיק, יש להם הכשר לפסח כדרך תשמישן, דהיינו שאם נשתמשו בהם בצונן, די להם בשטיפה יסודית, ואם נשתמשו בהם בכלי שני, דהיינו שיצקו לתוכם מאכלים חמים מסיר אחר, יש להם הכשר על ידי עירוי מים רותחים מכלי ראשון, וכפי שכבר הסברנו, שניתן לעשות זאת על ידי יציקת מים רותחים מהקומקום החשמלי ישירות על גבי כלי הפלסטיק. ולפיכך "שעוונית" (שהיא מפה מחומר פלסטי) שהייתה פרושה על גבי השולחן במשך כל השנה, ויש לחוש שנשפכו על גביה מאכלי חמץ רותחים במשך השנה. אפשר להכשירה על ידי ניקיון יסודי, ועירוי מים רותחים מכלי ראשון על גבי השעוונית, וכן ניתן להכשיר את השעוונית, על ידי כיבוס במים רותחים. ואם אכלו על השלחן בלא הפסק מפה נוהגים להכשירו על ידי ניקיון יסודי ועירוי במים רותחים כנ"ל. ואם אין רוצים לערות מים רותחים על גבי השלחן כדי שלא יתקלקל או מאיזה סיבה שתהיה, מותר לאכול על גביו בחג הפסח על ידי שיפרוש עליו מפה או שעוונית. דין השיש שבמטבח הרי הוא כדין השלחן, ואפשר להכשירו לפסח על ידי שיערו עליו מים רותחים מכלי ראשון אחרי ניקוי יסודי. וכמו כן יש להכשיר את הכיורים בבית (אף אם הם עשויים חרסינה) על ידי עירוי מים רותחים מכלי ראשון, ודי בזה. ויש המחמירים לצפות את השיש והכיור בנייר אלומיניום. ונכון לעשות כן על ידי נייר חזק ועבה, כדי שלא יקרע בקלות. כתב רבינו יהודה החסיד, שבהיות ודיני הגעלה מרובים מאד בפרטיהם ובפרטי פרטים, ראוי למנות בעל תורה להשגיח על הגעלת כלים. וכן בכל מקרה שמתעוררת שאלה בדיני פסח, צריך כל אדם לפנות לתלמיד חכם אמיתי שיורה לו הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשון.

לקריאת השיעור באתר

קטניות בפסח

Sun, 02 Apr 2006 00:00:00 +0200

חודש ניסן

Sun, 25 Mar 2012 00:00:00 +0200

ימי ניסן כולם, הם ימי שמחה לישראל, בתקופות העבר ההווה והעתיד, כי באחד בניסן הוקם המשכן, ושנים עשר נשיאים של שנים עשר שבטי ישראל הקריבו את קרבנותיהם לחנוכת המזבח, ולמחרת היום השנים עשר, כלומר, ביום י"ג בניסן, היה יום אסרו חג שלהם, (יום אסרו חג הוא היום שאחר החג), ויום י"ד בניסן הוא ערב פסח.

ולאחר מכן החלו שבעת ימי הפסח, ויום כ"ב בניסן הוא אסרו חג של הפסח, ובניין בית המקדש השלישי, שיבנה במהרה בימינו, יהיה ביום טוב ראשון של פסח, ועל כן הוא יום שמחה לדורות עולם.

ואף על פי שאסור לעסוק בבניית בית המקדש ביום טוב, שהרי הבנייה כרוכה בכמה מלאכות האסורות בהחלט בחג, מכל מקום, בית המקדש השלישי עתיד להיבנות בידי שמים, ודבר זה הוא אפשרי ביום טוב), וכפי שנאמר, " בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל ", וככתוב, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וחנוכת בית המקדש השלישי תהיה נמשכת שבעה ימים, ותתקיים רק לאחר שבעת ימי הפסח, משום שאי אפשר לשמוח בחנוכת בית המקדש בימי פסח, שהרי אין מערבין שמחה בשמחה. (ומטעם זה אסור לעשות שמחת נשואין במועד), נמצא שכל ימי חודש ניסן מקודשים לימי ששון ושמחה לישראל, ולכן אין ראוי לומר וידוי ותחנון לפני השם יתברך בימים אלו, ולפיכך גם לא אומרים "נפילת אפיים" בתפילה כל ימי חודש ניסן.

וכמו כן אין גוזרים על הציבור תענית בחודש ניסן, אבל נוהגים להתענות אף בחודש ניסן ביום הפקודה לאביו או לאימו. (כלומר, ביום האזכרה של אביו ואמו, נהגו להתענות לעלוי נשמתם, ותענית זו, אין לבטלה אפילו בחודש ניסן).

לקריאת השיעור באתר

ברכת האילנות

Tue, 04 Apr 2006 00:00:00 +0200

מצה עשירה

Wed, 14 Mar 2007 00:00:00 +0200

מהי מצה עשירה כתב מרן השולחן ערוך (סימן ת"ב) מי פירות (כגון מיץ שסוחטים מתפוזים, או יין) בלא תערובת מים אין מחמיצין כלל, ומותר לאכול בפסח מצה שנילושה במי פירות אפילו שהתה כל היום, דהיינו אפילו אם שהה הקמח בתוך המיץ או היין זמן ממושך שבאופן כזה אילו היו מים רגילים החטים היו מתבקעות ומחמיצות) אלא שאין יוצאין בה ידי חובת אכילת מצה בערב פסח, מפני שהיא מצה עשירה, והכתוב אומר "לחם עוני", עד כאן דבריו. וכן היה מנהג הספרדים כדעת השולחן ערוך להקל לאכול בפסח מצה עשירה.

אולם האשכנזים נהגו להחמיר בזה, מפני שכך דעת כמה ראשונים, וכן פסק הרמ"א בהגהתו בשולחן ערוך (שם).

ובארץ ישראל, בעיר תל אביב, רצו שני בעלי מאפיות של בסקויטים לייצר מצה עשירה לפסח, דהיינו קמח עם מי פירות בלבד בלי שום תערובת מים, לאחר הכשרת מכונות האפייה כדת ובהשגחת תלמיד חכם ירא שמים, ורב העיר הגאון רבי איסר יהודה אונטרמן זצ"ל, לא רצה להרשות להם לעשות מצה עשירה, מפני שחשש לסברת הרמ"א "שבמדינתם אין נוהגין ללוש במי פירות ואין לשנות אלא אם כן לצורך חולה או זקן הצריכים לכך" ולאחר שנתמנה הגאון רא"י אונטרמן זצ"ל לרב ראשי לישראל, מונה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א לכהן כרבה הראשי של תל אביב, ובשנת תש"ל הוא שינה את הנוהל שהיה נהוג עד אז ברבנות הראשית לתל אביב, ונתן תעודת כשרות למפעלים שקבלו על עצמם את השגחת הרב ואת כל דרישותיו ההלכתיות, מפני שיש בתל אביב קהילה גדולה של ספרדים ועדות המזרח, שנהגו מימי עולם להקל בזה כדעת מרן.

אולם החנווני שמוכר עוגות אלו בפסח צריך להודיע על ידי מודעה במקום הנראה לעין, שהעוגות נעשו מקמח (כשר לפסח) עם מי פירות, ולפי מנהג האשכנזים יש להחמיר שלא לאכול מהם בפסח, זולת לחולים, זקנים, וילדים שלא הגיעו למצוות.

והנה בשנת תש"ס טען הרב הראשי לישראל דאז, הגאון רבי אליהו בקשי דורון שליט"א, שמכיוון שנודע שמערבים בעיסה חומר כימי להתפיח הבצק, הרי זה דומה לשמרים שעושים מיין שכתבו הפוסקים (תוספות בפסחים כח:) שמחמיצים, ואין דינם כמי פירות.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א תמה עליו, ואמר שאין שייכות בין "שמרי יין" לחומר כימי שמתפיח הבצק, משום שנתברר לו על ידי שני מומחים בקיאים בדבר, שחומר כימי זה אינו גורם כלל להתפחת הבצק, ואינו אלא כמנפח במשאבה מבחוץ, שגורם ניפוח והתפחת הבצק (כמו קצף) והחימוץ שאסרה התורה, עניינו אחר לגמרי, שבהתחבר קמח דגן עם המים, ושוהה בו זמן מתאים, משתנה ההרכב הפנימי של הקמח ומתחיל להחמיץ, אבל על ידי חומר כימי, לא משתנה כלום בבצק עצמו אלא רק מראה שנוצר על ידי גאז שמשתחרר בעיסה.

וגם ביקש מרן הרב שליט"א מהגאון רבי שלמה עמאר שליט"א (שמונה בשנת תשס"ב למשרת הרב הראשי לישראל) שיעיין בנושא זה, והוא כתב תשובה ארוכה להתיר אף לכתחילה לאכול בפסח מצה עשירה כזו.

לקריאת השיעור באתר

איסור עשיית מלאכה בערב פסח

Thu, 14 Apr 2011 00:00:00 +0200

אסור לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות היום (ובשנה זו (תשע"א) זמן חצות היום בארץ ישראל הוא בערך בשעה שתים עשרה ושלושים ושמונה דקות).

ושני טעמים לדבר איסור עשיית המלאכה. האחד, כדי שלא יטרד במלאכתו, ויטרד מהכנת צרכי ליל הסדר. וזו דעת רש"י והמאירי (פסחים נ.).

ויש מפרשים שטעם איסור עשיית מלאכה, הוא משום שבזמן שבית המקדש קיים, היה אסור לכל אדם מישראל לעשות מלאכה בערב פסח מזמן חצות היום, לפי שאז הוא זמן הקרבת קרבן פסח, שאפילו בשאר ימות השנה, כל אדם שהקריב קרבן למזבח, אותו היום יום טוב שלו הוא, ונאסר בעשיית מלאכה משך כל היום, אלא שקרבן פסח הואיל ואין זמנו אלא מחצות היום ואילך, שרק אז נחשב כיום טוב, ואף לאחר שנחרב הבית ובטל קרבן פסח בעוונותינו, לא נתבטל איסור עשיית מלאכה, שכיוון שנאסר הדבר בגזירת חכמים על כל ישראל, נאסר לעולמי עד, שכך הוא הדין בכל גזירות רבותינו שנעשו על פי בית דין, שאף אם בטל טעם התקנה, לא נתבטלה התקנה. וטעם זה הוא עיקר להלכה.

ויש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה בערב פסח אף קודם חצות היום, וכך הוא מנהג ירושלים, שאין עושים מלאכה במשך כל היום.

לא אסרו עשיית מלאכה בערב פסח, אלא מלאכה גמורה, כגון לייצר כלים חדשים, או לתפור בגדים חדשים. אבל רשאי לתקן כליו, כגון בגד שנקרע רשאי לתפרו, וכן מותר לעשות סחורה ופרקמטיא, וכן מותר לכתוב ולצחצח נעליים, ומותר לגזוז את הצפרניים, אבל להסתפר ולהתגלח אסור, אלא אם מגלח את עצמו שלא על ידי ספר (יהודי), שאז יש להקל בזה. והנכון הוא להקפיד להסתפר ולהתגלח קודם חצות היום, ובמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אף קודם חצות היום, יש להקפיד להסתפר ולהתגלח ביום י"ג בניסן (או בליל ארבעה עשר).

לשמיעת שיעוריו של מרן שליט"א (מלפני שנים רבות) בנושא חג הפסח:

לשיעור בדיני איסור מלאכה בערב פסח לחץ כאן לשיעור בעניני הלכות פסח חודש ניסן וצדקה לחץ כאן לשיעור בעניני פסח חומרות ומנהגים בצרכי מזון לחץ כאן לשיעור בעניני דיני הכשרת כלים לפסח לחץ כאן לשיעור בעניני דיני הגעלת כלים וטבילת כלים לחץ כאן לשיעור בעניני איסור אכילת חמץ ודין הכשרת כלי זכוכית לחץ כאן

לקריאת השיעור באתר

איסור אכילת מצה או אכילת סעודה בערב פסח, ודין המצה

Tue, 12 Apr 2011 00:00:00 +0200

ביום ערב פסח (שהוא יום ארבעה עשר בניסן), אסור לאכול מצה, כדי שאדם יאכל את המצה לתיאבון בליל הסדר, ובליל ארבעה עשר בניסן (דהיינו לילה שהוא קודם ליל הסדר) מותר לאכול מצה. ובליל ארבעה עשר (דהיינו לילה שהוא קודם ליל הסדר) מותר לאכול מצה. ומצה עשירה (מצה עשירה זו היא מצה שנעשית מקמח כשר לפסח ומי פירות כגון יין וכדומה וללא כל תערובת מים) מותר לאכול בארבעה עשר בניסן, והטעם לזה, כי הואיל ואין יוצאין ידי חובת אכילת מצה בליל פסח במצה עשירה, שנאמר "לחם עוני" (פסחים לו.) לפיכך לא אסרו לאכלה, אבל עוגה שנעשית מקמח מצה (שכבר נאפתה המצה ואח"כ נטחנה ונעשה ממנה קמח) ועירבו בה דבש ויין וכדומה, וחזרו ואפו אותה, אין לאכלה בערב פסח, שהואיל ונאפית מכבר, אין עליה שוב תורת מצה עשירה, ומצה מבושלת או מטוגנת בשמן מותר לאכלה בערב פסח. משעה עשירית ביום, (בשעות זמניות, דהיינו שלוש שעות קודם צאת הכוכבים, ובארץ ישראל הוא בערך בשעה שלוש וחצי בצהריים) בערב פסח, אסור לאכול סעודה אפילו אינה של מצה, בכדי שיוכל לאכול את המצה בלילה לתיאבון, ואם יאכל אחר שעה זו תימלא כריסו ולא יוכל לאכול לתיאבון. ומותר לאכול פירות וירקות, וכן מותר לאכול תבשיל אורז, אף לאחר שעה עשירית, ובלבד שלא ימלא כריסו בהם לאכול ולשבוע. המצה שיוצאים בה ידי חובה בליל פסח, צריכה להיות מצה שנשמרה משעת קצירה. וזו היא שנקראת "מצה שמורה", דהיינו שמשעת קצירת החיטים השגיחו עליהם שלא תבוא בהם אף טיפת מים. ונכון מאד שאותה מצה תהיה עבודת יד, ומכיוון שבנקל עלולות לעלות שאלות חמורות בכשרות המצה, יש להיזהר לקנות מצות אך ורק במקום שיש עליהם פיקוח על ידי גוף כשרות רציני. ובזמנינו מצויות ברוך ה' בשוק מצות עבודת יד (עגולות) אשר נעשות עבור ליל הסדר תחת השגחה קפדנית, וניתן לרכוש ממצות אלו לליל הסדר. אין לברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה" אלא בליל הסדר, אבל בשאר ימי הפסח אכילת המצה אינה חובה, ולכן אין לברך עליה ברכה זו.

בספר שו"ת והשיב משה (חלק או"ח סימן כ"ח) דן במי שאכל מצה בערב פסח בשוגג, האם יברך ברכת המזון, שהרי ישנה הלכה בידינו, שמי שאוכל דבר איסור אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף, וכמו שכתב הרמב"ם (פרק א מהלכות ברכות הלכה יט) וכן פסק מרן בשולחן ערוך (סימן קצו). ועל כן לכאורה הוא הדין למי שאכל מצה בערב פסח, שהואיל ואכל מאכל איסור, אינו מברך עליו ברכת המזון.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א הביא ראיה שצריך לברך ברכת המזון, מדין חולה שצריך לאכל ביום בכיפורים, שכתבו הפוסקים שמברך ברכת המזון, ואף על פי שבשאר איסורים כגון חולה שחייב לאכל בשר לא כשר, אינו מברך על הבשר כלל, מכל מקום יש חילוק אם המאכל אסור מצד עצמותו שאז אין לברך עליו בשום אופן, אבל אם המאכל מותר באכילה, רק שמחמת הזמן אסור לאוכלו כגון ביום הכיפורים או מצה בערב פסח, צריך לברך על המאכל ברכה ראשונה ואחרונה.

ולכן להלכה אדם שבטעות אכל מצה בערב פסח, צריך לברך ברכת המזון.

לקריאת השיעור באתר

בדיקת וביטול חמץ

Sun, 01 Apr 2012 00:00:00 +0200

דין בדיקת חמץ

אור לארבעה עשר בניסן שיחול השנה (תשע"ב) ביום חמישי בלילה, בודקין את החמץ לאור הנר. וצריך שיהיה הנר של שעוה, (או משמן פרפין מוקשה כפי שמצוי בזמנינו), כתקנת חז"ל. ואם אין לו נר, אבל יש לו פנס קטן שיכול להכניסו למקומות שצריך לבדוק בהן כהוגן, מותר לבדוק עם פנס כזה בשעת הצורך. וחובה לבדוק בכל חדרי הבית אם יש שם חמץ, ואף אם ברור שלא אכלו חמץ מעולם באותו החדר חובה לבדוק בו, והוא הדין לגבי מרפסות, גינות, מכונית, וכל כיוצא בזה. בגדים מכובסים, שהוכנסו לאחר הכביסה לארון הבגדים, אין חיוב לבדוק בכיסיהם אם יש שם חמץ, ואפילו אם הם בגדים של ילדים קטנים, הואיל ובודאי נפגם אותו החמץ מחמת חומרי הכביסה, וחמץ פגום אינו נחשב חמץ לענין האיסור בחג הפסח, וכמו שביארנו כבר. זמן הבדיקה זמן הבדיקה הוא כעשרים דקות לאחר שקיעת החמה, (ואם נאנס ואיחר זמן זה יכול לבדוק בברכה אף אחר זמן זה). ואסור לאכול סעודה של פת (לחם) או עוגה יותר משיעור כביצה (כחמישים וששה גרמים), קודם בדיקת חמץ, החל מחצי שעה קודם זמן הבדיקה, אבל פחות מכביצה מותר לאכול. ופירות וירקות וכן תבשיל אורז וכיוצא בזה מותר לאכלם אף יותר משיעור כביצה. מנהג עשרה פתיתים יש נוהגים להסתיר בבית עשרה פתיתים (חתיכות קטנות של לחם וכדומה) עטופים היטב, כדי שבזמן הבדיקה ימצאם הבודק את החמץ. ומי שנוהג כן יזהר לרשום את מקומן של פתיתי החמץ, כדי שאם לא ימצא אחד מהם, יוכלו אחר כך למוצאו על ידי הרשימה. ביטול חמץ אחר בדיקת חמץ, צריך לבטל את החמץ בפיו, שיאמר "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא", (ובלשון הקודש: "כל חמץ ושאור שישנו ברשותי שלא ראיתיו ושלא ביערתיו יתבטל ויהיה כעפר הארץ"). וצריך שיאמר את נוסח הביטול בשפה המובנת לו, שאם לא כן לא יצא ידי חובת הביטול. ונוהגים לומר את נוסח הביטול שלוש פעמים לחיזוק העניין (וטוב להוסיף לפחות באחד מהם "ליבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא").

לקריאת השיעור באתר

סדר ליל פסח "קדש"

Thu, 29 Mar 2007 00:00:00 +0200

סדר ליל פסח המפורסם "קדש ורחץ כרפס יחץ מגיד רחצה מוציא מצה מרור כורך שולחן עורך צפון ברך הלל נרצה", תיקן רש"י וכן נהגו בכל הדורות לנהוג על פי סדר זה וכפי שנדפס במחזורים ובהגדות ו ב"ה מצויים כיום בכל מקום ספרי "הגדה של פסח" משובחים שבהם מפורט היטב כיצד יש לנהוג בכל סדר ליל פסח. ועל כל אחד העורך סדר בביתו להיות חכם עיניו בראשו ולקנות לעצמו הגדה של פסח שנערכה על פי דעת גדולי הדור. ואנו ממליצים על הגדה של פסח "חזון עובדיה" שנתחברה על ידי מרן הרב שליט"א וכתובה בשפה קלה בלשון שווה לכל נפש .

היין שמברכים עליו "בורא פרי הגפן" צריך שיהיה על פי ההלכה יין שלכל הפחות רובו הוא מענבים ממש (ויש מחמירים אף יותר) ויין שמעורב בו בכמות גדולה מים וסוכר ושאר ירקות, אין לברך עליו בורא פרי הגפן אלא שהכל נהיה בדברו. והיינות הנמצאים תחת השגחת הבד"ץ של העדה החרדית, אין לברך עליהם בורא פרי הגפן בשום אופן, אלא אם ידוע בבירור שאותם יינות הם יינות אמיתיים ולא מזויפים. וכן הדין בכל היינות המיוצרים ביקבים שאין וודאות שהם לכל הפחות רובם יין אמיתי מענבים, אין לברך עליהם בורא פרי הגפן, ואף על פי שכתוב על התווית "ברכתו בורא פרי הגפן גם לדעת מרן הבית יוסף" אין לסמוך על זה, כי יש המפרשים בדעת מרן דברים שאינם על פי מנהג אמיתי שרובו מענבים.

יש יקבים המקפידים, אם מטעמי כשרות ואם מטעמי איכות, שהיינות שלהם יהיו רובם מענבים ממש. ומהם יקבי "כרמל מזרחי" יקבי "רמת הגולן" יקבי "קסטל", ועוד, וברכתם "בורא פרי הגפן".

שיעור היין שצריך לשתות בליל הסדר הוא לכל כוס שיעור "רביעית" שהוא שיעור שמונים ואחת גרמים לכל כוס בלי הפסק כלל, דהיינו שיש לשתות שיעור שמונים ואחת גרמים בבת אחת בכל כוס ששותים, ואם שתה בדיעבד רק רוב רביעית, דהיינו שיעור כארבעים וחמש גרם, יצא ידי חובה ואין צריך לשתות שוב.

מי שקשה לו לשתות יין בליל הסדר, יכול לשתות מיץ ענבים, ויוצא בו ידי חובת ארבע כוסות.

לקריאת השיעור באתר

סדר ליל פסח "מרור" "שולחן עורך" "צפון"

Sun, 01 Apr 2007 00:00:00 +0200

יוצאים ידי חובת אכילת כזית מרור בליל הסדר בכמה סוגי ירקות, והמנהג כיום ברוב המקומות בפרט אצל עדות הספרדים, לקחת למצות מרור עלי "חסא", וצריך ליזהר מאד באכילת עלי "חסא" שיהיו מגידול מיוחד ללא תולעים, כגון "עלי קטיף" או "חסלט", ואז על ידי שטיפה יסודית מזבובים וכדומה הם מותרים באכילה. אבל אם לא מצויים עלי חסא מגידול כזה, ראוי ונכון שלא לאכול כלל מעלים אלו, אלא להסתפק באכילת הקלחים הלבנים בלבד, על ידי בדיקה יסודית מתולעים, וראוי להקפיד שקלחי החסא שנאכלים למצות מרור יהיו הקלחים היוצאים מחוץ לקרקע בזמן הגידול, ולא החלק הנמוך בחסא שנמצא מתחת לפני הקרקע, משום שיש סוברים שאותו חלק שנמצא מתחת לפני הקרקע לא יוצאים בו ידי חובה.

"שולחן עורך"- יערוך שולחנו בליל פסח ויסעוד ליבו בשמחה, ומכל מקום יש להיזהר לבל ימלא כרסו בזמן הסעודה, כדי שיוכל אחר כך לאכול את האפיקומן לתיאבון ולא אכילה גסה שתהיה עליו לטורח.

"צפון" לאחר גמר הסעודה, אוכלים "אפיקומן" (שהוא המצה השמורה תחת המפה, ואם היא אינה מספיקה ייקח מצה אחרת) דהיינו שיעור "כזית" (כעשרים ושבעה גרם) מצה, זכר לקרבן פסח הנאכל על השובע, ויש מחמירים לאכול שני כזיתים, אחד זכר לקרבן פסח, ואחד זכר למצה שהיו אוכלים עד קרבן פסח, אך מן הדין די בכזית אחד.

ויזהר לאכול את האפיקומן לתיאבון ובהיסבה, (ולא יברך עליו), ואם היה שבע כל כך עד שהוא קץ באכילתו, לא יצא ידי חובת אכילת אפיקומן, משום שאכילה גסה אינה נחשבת אכילה, ועל כן יש לשים לב לזה בזמן הסעודה, וכמו כן יש להיזהר לאכול את האפיקומן בהיסבה, משום שאם לא היסב צריך לחזור ולאכול אפיקומן ועלול לבוא לידי אכילה גסה.

לקריאת השיעור באתר

חג הפסח- חג המצות

Thu, 25 Mar 2010 00:00:00 +0200

לשמיעת שיעוריו של מרן שליט"א (מלפני שנים רבות) בנושא חג הפסח:

לשיעור בעניני כל המרבה ביציאת מצרים הרי זה משובח לחץ כאן לשיעור בעניני פסח הלל ליל הסדר ואגדות - חלק א לחץ כאן לשיעור בעניני פסח הלל ליל הסדר ואגדות - חלק ב לחץ כאן לשיעור בדיני ערב פסח וליל הסדר חלק א לחץ כאן לשיעור בדיני ערב פסח וליל הסדר חלק ב לחץ כאן לשיעור בדיני אכילת מצה לחץ כאן לשיעור בדיני איסור מלאכה בערב פסח לחץ כאן לשיעור בדיני תערובות חמץ לחץ כאן

לשיעור בעניני הלכות פסח חודש ניסן וצדקה לחץ כאן לשיעור בעניני פסח חומרות ומנהגים בצרכי מזון לחץ כאן לשיעור בעניני דיני הכשרת כלים לפסח לחץ כאן לשיעור בעניני דיני הגעלת כלים וטבילת כלים לחץ כאן לשיעור בעניני איסור אכילת חמץ ודין הכשרת כלי זכוכית לחץ כאן

חג הפסח- חג המצות

בטעם הדבר שחג החירות נקרא בתורה "חג הפסח" ו"חג המצות", הסביר מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, בהקדם משל: מלך אחד יצא עם שריו לצוד צייד בשדה, והנה לפתע ראה נער אחד רועה צאן מחלל בחליל בטוב טעם ובחכמה נפלאה, ניגש אליו המלך והחל לשוחח עמו, וימצאהו מלא בחכמה ותבונה ובשכל חריף, ויקחהו אליו הביתה, ויהי מאוכלי שולחנו, ובזמן קצר עלה ונתעלה עד שנעשה לשר האוצר מטעם המלך. והשר היה אהוב על אזרחי המדינה, כי בטבעו היה טוב ומיטיב לכל, והיה נותן הקלות במיסים וארנוניות, אך יתר השרים קנאו בו, והיו מוציאים דיבתו רעה באזני המלך, עד שהעלילו עליו שגנב מאוצר המלך. נאלץ המלך והזמינו לתת דין וחשבון על מעשיו ומצב קנינו ורכושו, השר בא לישיבת הממשלה, והסביר בטוב טעם, והוכיח בצורה נאותה את צדקת דרכיו. אולם שר המשפטים שהיה אויבו האישי של שר האוצר, פנה למלך בקריאה, ללכת עם כל השרים, ולערוך חיפוש מפתיע בביתו של שר האוצר, המלך נאות לכך, וילכו כולם יחד עם שר האוצר, ומיד הראה להם את כל ביתו, דירה מרוהטת בריהוט צנוע, ואין שם כל אוצרות כסף וזהב כאשר העלילו עליו אויביו.

והנה, ובדרך הילוכם מחדר לחדר, הביטו השרים על חדר אחד שהיה סגור ומסוגר, וישאלו את פי השר, ויתחנן בפני המלך לבל יפתחו את החדר, משום שנמצאים בו דברים אישיים של השר והוא נבוך להראותם לאחרים. אך המלך ציוה לפתוח את החדר, אז נאלץ השר לפתחו, ויראו שאין שם, רק מקלו ותרמילו, והחליל והעוגב שהיו לו בעת היותו רועה צאן, ויתמהו האנשים איש אל רעהו. וישאל המלך את השר לפשרן של דברים, ויענה השר, אדוני המלך, מיום אשר בחרת בי ולקחת אותי ממכלאות צאן אל ארמון המלך, לא גבה ליבי ולא רמו עיני, ומידי יום ביומו הייתי נכנס אל חדרי זה, לזכור תמיד מעמדי הקודם, לבל אתנשא ואתגאה, והייתי יושב שעה קלה בכל יום ומחלל בחליל, לבל אשכח כי רועה צאן הייתי, ובחמלת ה' עלי נשאתי חן בעינך המלך, עד אשר הגעתי הלום, ויהי כראות המלך כל זאת, וכשמעו צדקת השר, חיבקו ונשקו, ואף השרים ניגשו אליו ולחצו את ידו ובקשו סליחתו, ויהללוהו ויכבדוהו.

ועל פי זה פירשו מה שאמרו במדרש, דוד המלך יצא לו מוניטין בעולם, מקלו ותרמילו מכאן ומגדל דוד מכאן. מרדכי יצא לו מוניטין בעולם, עטרת זהב מכאן, שק ואפר מכאן, והכוונה להראות צדקתם של דוד ומרדכי, שגם בשעה שהשם יתברך עזר להם והרים את כסאם ברוב גדולה וכבוד ויקר, זכרו תמיד את מעמדם הקודם והתנהגו בענווה והכנעה.

וזהו עניין קריאת "חג הפסח", שמסמל את הנס הגדול, אשר פסח ה' על בתי אבותינו במצרים, בנגפו את מצרים, ואת בתינו הציל, וגאלנו מעבדות לחירות. אולם בכדי שלא תזוח דעתנו עלינו, שנבוא ונתנהג בגאווה ובוז, אנו קוראים את חג חירותנו בשם "חג המצות", שמסמלים בזה את ימי ענינו ומרודינו, באוכלנו לחם עוני בעת שנשתעבדנו למצרים בפרך, ונזכור תמיד מעמדנו הקודם ונתנהג בענווה והכנעה.

לקריאת השיעור באתר

מצה עשירה

Tue, 25 Mar 2008 00:00:00 +0200

מהי מצה עשירה? כתב מרן השלחן ערוך (סימן תס"ב) מי פירות (כגון מיץ שסוחטים מתפוזים, או יין) בלא תערובת מים אין מחמיצין כלל, ומותר לאכול בפסח מצה שנילושה במי פירות אפילו שהתה כל היום. כלומר, קמח חטה, שהיה מעורב במי פירות, כגון מיץ או יין, במשך זמן ארוך בלי אפיה, מותר לאכול את אותו הקמח ואת הנעשה ממנו בחג הפסח, מפני שמי פירות אינם מביאים את החטה לידי החמצה. אלא שאין יוצאין בה ידי חובת אכילת מצה בערב פסח, מפני שהיא מצה עשירה, והכתוב אומר "לחם עוני", עד כאן דבריו. וכן היה מנהג הספרדים במקומות מושבותם, ; כדעת מרן השלחן ערוך להקל לאכול בפסח מצה עשירה. אולם האשכנזים נהגו להחמיר בזה, מפני שכך דעת כמה ראשונים, וכן פסק הרמ"א בהגהתו בשלחן ערוך (שם), שאין לאכול מצה עשירה. ובארץ ישראל, בעיר תל אביב, רצו שני בעלי מאפיות של בסקויטים לייצר מצה עשירה לפסח, דהיינו קמח עם מי פירות בלבד בלי שום תערובת מים, לאחר הכשרת מכונות האפייה כדת ובהשגחת תלמיד חכם ירא שמים, ורב העיר הגאון רבי איסר יהודה אונטרמן זצ"ל, לא רצה להרשות להם לעשות מצה עשירה, מפני שחשש לסברת הרמ"א "שבמדינתם אין נוהגין ללוש במי פירות ואין לשנות אלא אם כן לצורך חולה או זקן הצריכים לכך" ולאחר שנתמנה הגאון רא"י אונטרמן זצ"ל לרב ראשי לישראל, מונה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א לכהן כרבה הראשי של תל אביב, ובשנת תש"ל הוא שינה את הנוהל שהיה נהוג עד אז ברבנות הראשית לתל אביב, ונתן תעודת כשרות למפעלים שקבלו על עצמם את השגחת הרב ואת כל דרישותיו ההלכתיות. וזאת מפני שיש בתל אביב קהילה גדולה של ספרדים ועדות המזרח, שנהגו מימי עולם להקל בזה כדעת מרן, ולכן בודאי שעבורם מוטל על רב העיר הספרדי לספק שירותי כשרות גם ממוצרים שאינם כשרים למנהג האשכנזים. אולם החנווני המוכר עוגות אלו בפסח, צריך להודיע באמצעות מודעה במקום הנראה לעין, שהעוגות נעשו מקמח (כשר לפסח, כי סתם קמח שלנו הוא חמץ גמור) עם מי פירות, ולפי מנהג האשכנזים יש להחמיר שלא לאכול מהם בפסח, זולת לחולים, זקנים, וילדים שלא הגיעו למצוות. והנה בשנת תש"ס טען הרב הראשי לישראל דאז, הרה"ג רבי אליהו בקשי דורון שליט"א, שמכיוון שנודע שמערבים בעיסה חומר כימי להתפיח הבצק, הרי זה דומה לשמרים שעושים מיין שכתבו הפוסקים (תוספות בפסחים כח:) שמחמיצים, ואין דינם כמי פירות. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א תמה עליו, ואמר שאין שייכות בין "שמרי יין" לחומר כימי שמתפיח הבצק, משום שנתברר לו על ידי שני מומחים בקיאים בדבר, שחומר כימי זה אינו גורם כלל להתפחת הבצק, ואינו אלא כמנפח במשאבה מבחוץ, שגורם ניפוח והתפחת הבצק (כמו קצף) והחימוץ שאסרה התורה, עניינו אחר לגמרי, שבהתחבר קמח דגן עם המים, ושוהה בו זמן מתאים, משתנה ההרכב הפנימי של הקמח ומתחיל להחמיץ, (כמו שהזכרנו כבר), אבל על ידי חומר כימי, לא משתנה כלום בבצק עצמו אלא רק מראה שנוצר על ידי גאז שמשתחרר בעיסה. נוסף על כך, ביקש מרן הרב שליט"א מהגאון רבי שלמה עמאר שליט"א (שמונה בשנת תשס"ב למשרת הרב הראשי לישראל) שיעיין בנושא זה, והוא כתב תשובה ארוכה להתיר אף לכתחילה לאכול בפסח מצה עשירה כזו. לכן להלכה, מותר לספרדים ובני עדות המזרח לרכוש ולאכול בפסח מצה עשירה המיוצרת תחת מערכת כשרות אחראית, ואף לאשכנזים יש להקל בזה לצורך ילדיהם הקטנים וכדומה.

לקריאת השיעור באתר

זהירות בעניני חמץ

Wed, 26 Mar 2008 00:00:00 +0200

נאמר בתורה (שמות יג) לענין ימי חג הפסח "מצות יאכל את שבעת הימים, ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבוליך". ובגמרא במסכת פסחים (דף כא: ועוד) למדו רבותינו ממדרש הפסוקים שהחמץ בפסח אסור באכילה ובהנאה, וכל האוכל חמץ בפסח ענשו כרת, וכל כך חמור איסור חמץ בפסח עד שחמץ אפילו באלף לא בטל, מה שאין כן בשאר איסורים. ולדוגמא באיסור דם, שאם נפל גרם אחד של דם לקדירה עם תבשיל, אם יש בתבשיל ששים גרם כנגד הדם, הרי הדם בטל בתוכו והתבשיל מותר. ואילו חמץ בפסח אם יש אלף כנגדו, כגון פירור לחם בתוך סיר גדול עם התבשיל, הכל אסור באכילה מפני אותו פירור חמץ. ולכן יש להזהר מאד בעניני חמץ בפסח, לקנות אך ורק מצרכי מזון שאין בהם כל חשש חמץ, ושנמצאו תחת השגחה אחראית. וכן אין לסמוך על אדם שאינו יהודי שומר תורה ומצוות, כשאומר על מאכל מסוים שאין בו חשש חמץ, וכגון שמעיד על תבלין מסוים שאין בו שום תערובת וכדומה. וכפי שכבר הוכח בעבר, שאנשים נכשלו באיסור חמץ משום שסמכו על החנוני בזמן שאין לו כל נאמנות. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שנכון שלא לקנות שום תוצרת המיועדת לפסח בלי הכשר על כל מוצר לחג הפסח, וכן הדין אף בדברים שנראה שאין בהם חשש, כגון ליקר, אראק, וכדומה. ובזמנינו אפילו במוצרים הנראים הכי "תמימים", יש חששות רציניים מבחינת כשרות במשך כל ימות השנה, ובפרט בימות הפסח, כי בכל מוצר מעורבים הרבה מאד חומרים מחומרים שונים, והדברים ידועים. אסור להשתמש בפסח בכלים שמשתמשים בהם בכל ימות השנה, שהרי הם בלועים מחמץ, מכיון שבזמן שתבשיל חם נמצא בתוך הכלי, הרי דפנות הכלי בולעות ממנו טעם חמץ, (כשם שהן בולעות טעם בשר ; או חלב) ולכן יש להשתמש בכלים מיוחדים לפסח, שלא השתמשו בהם למאכלי חמץ, או שיכשיר את כלי החמץ לפסח. ובהלכה הבאה יבואר יותר. כשם שאדם צריך להזהר בתוך ביתו לאכול אך ורק ממוצרים ומכלים הכשרים לפסח, כמו כן עליו להזהר בכל מקום שהוא אוכל שם, שיהיה כשר בתכלית. ולכן מי שהולך להתארח אצל חבירו בחג הפסח, או שהוא מתארח בבית מלון, עליו לכלכל דרכיו במשפט, שלא יבא לידי מבוכה שתגרום לו לאכול במקום שאינו ראוי לו, ויזהר מראש שלא להיות מוזמן למקום שאינו כשר בתכלית, כדי שלא יבא ח"ו לידי מכשול.

לקריאת השיעור באתר

דין הכשר כלים לפסח

Mon, 16 Mar 2009 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת הזכרנו שאין להשתמש בפסח בכלי חמץ, מפני שהם בלועים מחמץ כמו שהסברנו. והנה דיני הכשר כלים לפסח הם קשים גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה מעשית, ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א סידר לנו בחבוריו ובשעוריו את דיני הכשרת הכלים לחג הפסח. כל כלי, דרך ההכשר שלו היא כפי דרך השימוש בו, משום שכלל יש בידינו "כבולעו כך פולטו" ולפיכך כלי שדרך השימוש בו היא על ידי בישול, כגון סיר בישול, דרך ההכשר שלו היא כתשמישו, והיינו להגעילו, כלומר לטובלו, בתוך כלי עם מים רותחים. וצריך שיהיו המים רותחים בכלי ראשון, (כלומר, יש להגעיל את הכלי במים רותחים שנמצאין בכלי הראשון שבו הם רתחו, אבל אין להגעיל את הכלי בתוך מים רותחים ששפכו אותם מהכלי שבו הם רתחו לכלי אחר, כי כלי זה כבר אינו כלי ראשון, אלא כלי שני, ואין המים שבכלי שני רותחים דיים בכדי לגרום להפלטת מה שבלוע בתוך הכלי שמטבילים בתוכו.) ולכן סכינים וכפות וכיוצא בזה, אפשר להגעילם על ידי שיטבלם בתוך מים רותחים שבקומקום החשמלי, על ידי שיטביל תחילה צד אחד של הסכין ולאחר מכן את צידו השני. (ואם הידית של הסכין עשויה עץ אי אפשר להכשירה בהגעלה). קודם ההגעלה יש לנקות את הכלים היטב לבל ישאר בהם שום שמץ לכלוך או חלודה. שפודים ואסכלאות שמשתמשים בהם באש בלא אמצעות נוזלים, צריכים ליבון באש ממש עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם, דהיינו עד שיאדים הברזל. וכן הדין ב"סיר פלא" שאופים בו עוגה חמץ על גבי הכיריים במשך כל ימות השנה, ההכשר שלו הוא רק על ידי "ליבון חמור" דהיינו ליבון על גבי אש עד שיאדים הברזל. ובסירים בדרך כלל הדבר אינו אפשרי מבחינה מעשית ולכן בהכרח יש לקנות סיר חדש. אבל סיר שהשתמשו בו רק לבישול, יש לו הכשר כאמור על ידי הגעלה ברותחין. החצובה, שהיא הברזל המונח סמוך לאש על גבי הכיריים, יש לנקותה ולהגעילה ברותחין. ואם עירה עליה (שפך עליה) מים רותחים מכלי ראשון, הוכשרה בכך. ומותר להשתמש בה בפסח. ובהלכה הבאה נבאר עוד פרטי דינים בזה.

לקריאת השיעור באתר

דיני הכשר כלים לפסח

Sun, 18 Mar 2012 00:00:00 +0200

ביארנו , שיש להשתמש בפסח בכלים שלא נבלע בהם חמץ, דהיינו כלים חדשים (או מיוחדים לפסח), או כלים שהוכשרו לפסח. ובדרך כלל דרך ההכשר של הכלי הוא כדרך השימוש בו.

צלחות וקערות, ששמים בהן מאכלים חמים, אבל לא משתמשים בהן ככלי ראשון ממש, דהיינו שהדרך היא שכששמים בהן מאכל, יוצקים אותו לתוכן מתוך סיר אחר, (שאותו סיר הוא היה הכלי הראשון שרתחו בו המים) הכשרן הוא כדרך שימושן, דהיינו על ידי שיערו (מלשון עירוי - שפיכה) עליהם מים רותחים מכלי ראשון (למשל, מתוך הקומקום החשמלי שבו רתחו המים), וכל שכן שניתן להכשירם על ידי הגעלה ממש, דהיינו להטבילן בתוך מים רותחים בכלי הראשון שהם רותחים בו.

מחבת, שמטגנים בו מאכלי חמץ בשמן, נחלקו בו הפוסקים אם דינו כדין סיר שמבשלין בו תבשילים של חמץ שדי לו בהגעלה, או שמא מכיון שאין בו נוזלים כל כך, דינו כדין שיפודים שצריכים ליבון על ידי אש. ומנהג הספרדים הוא שדי למחבת בהגעלה, ואילו למנהג האשכנזים יש להצריך ליבון באש למחבת. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאף למנהג האשכנזים אין להצריך שהמחבת תרתח על ידי אש עד שהיא תאדים אלא די בליבון קל, דהיינו שהמחבת תתחמם עד שאם ישימו עליה קש הוא ישרף.

כל כלי שלא השתמשו בו ברותחין, כגון כלי כסף, וכן המקרר והמקפיא וכדומה, אינם צריכים שום הכשר, ודי להם בניקוי היטב בלבד.

כלי חרס אין להם שום הכשר כלל ואף אם ילבנם היטב באש, לעולם הם עומדים באיסורם. וכלי זכוכית, אינם צריכים הכשר כלל ולדעת מרן השלחן ערוך די להם בשטיפה כהוגן, אך מנהג האשכנזים להחמיר בזה. וכבר הזכרנו מחלוקת זו בהלכות בשר וחלב. כלי פורצליין, אף למנהג הספרדים, דינם ככלי חרס ולא מועיל להם שום הכשר. יש להשתדל ככל האפשר שהכלים יוגעלו לאחר שיעברו עליהם עשרים וארבע שעות בלי שימוש. ומותר להגעיל כלי חלב וכלי בשר בזה אחר זה, בתוך כלי גדול.

לקריאת השיעור באתר

ברכת האילנות

Wed, 21 Mar 2012 00:00:00 +0200

היוצא בימי ניסן, ורואה אילנות שמוציאות פרחים, מברך: " ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם ". ותיקנו רבותינו ברכה זו, מכיון שהלבלוב באילנות הוא דבר שבא מזמן לזמן באופן מחודש, שאדם רואה עצים יבשים שהפריחם הקב"ה (הרא"ה בספר פקודת הלוים, ברכות מג:). ואין לברך ברכה זו אלא פעם בשנה ולא יותר. שנה שחל ראש חודש ניסן בשבת בשנה זו (התשע"ב), יחול יום ראש חודש ניסן בשבת הקרובה. ונחלקו הפוסקים אם יש לברך ברכת האילנות בשבת. כי יש אומרים שאין לברך ברכה זו בשבת, שמא יבוא המברך לתלוש בידיו מן האילן. ועוד יש שכתבו בזה טעמים מחודשים לאסור את הברכה בשבת על פי הקבלה. ולהלכה, פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א (בשו"ת יחוה דעת חלק ראשון סימן ב), שאפשר לברך ברכת האילנות בשבת. אולם לכתחילה נכון להחמיר ולברך ברכה זו בימות החול דוקא, וכפי שנהגו. לכן יש להקדים ולברך ברכה זו ביום ראשון הבא עלינו לטובה, שהוא יום ב' לחודש ניסן. אבל מי שהתעכב ולא בירך ברכה זו עד סוף חודש ניסן, ונזכר בשבת שעליו לברך, וחושש שמא ישכח לברך אחר כך. (בפרט בשנה זו, שיום ראש חודש אייר יחול ביום ראשון), עליו לברך בשבת ברכת האילנות, ולא יחוש לדברי המחמירים בזה. אם נסתיימה הפריחה אם כבר נסתיימה הפריחה, כלומר, הופעת הפרחים באילן, והחלו לצאת פירות, כמו שקורה לעתים באילנות של שקדים וכדומה, אי אפשר לברך על אילנות אלה ברכת האילנות. ואפילו אם לא יצאו הפירות, אבל כבר נפלו הפרחים, אי אפשר לברך ברכת האילנות, לפי שאין הברכה אלא על פריחת האילנות, שהיא יציאת הפרח דוקא. ומכל מקום, אילן שהתחילו לגדול חלק מפירותיו, אם יש בו עדיין פרחים וניצנים, מברך עליו ברכת האילנות. נשים, האם תברכנה ברכת האילנות? גם הנשים יכולות לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, ואף על פי שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן (דהיינו מצוות שהן בקום עשה ונוהגות רק בזמן מסוים כגון מצות ארבעת המינים בסוכות) מכל מקום ברכת האילנות יברכו. והטעם הוא, לפי מה שכתב בספר טורי אבן (מגילה כ:) לענין מצות הבאת בכורים לבית המקדש, שאף נשים מביאות בכורים לבית המקדש, אף על פי שמחנוכה ואילך לא מביאים בכורים, מכל מקום לא חשיב מצות עשה שהזמן גרמא, משום שדוקא מצוה שאינה נוהגת בכל זמן מצד עצם המצוה נחשבת מצות עשה שהזמן גרמא, אבל בכורים שמחנוכה ואילך לא מביאים מפני שלא מצויים פירות על פני השדה, ואילו היו מצויים עוד על פני השדה היו הימים בני הבאת בכורים, לא חשיב מצות עשה שהזמן גרמא. והוא הדין בנדון ברכת האילנות, שמעצם מצות ברכת האילנות, היה ראוי לברך בכל זמן, אלא שהטעם שמברכים דוקא בימי ניסן הוא משום שאז מלבלבים האילנות, נמצא אם כן שאין הזמן גורם את הברכה, רק הוא תנאי בברכה, ולכן גם נשים יברכו ברכת האילנות ויובאו פרטי דינים בזה בהלכה הבאה.

לקריאת השיעור באתר

דיני ברכת האילנות

Wed, 02 Apr 2008 00:00:00 +0200

בדברי הפוסקים שדברו בענין זמן ברכת האילנות נכתב, שזמן ברכת האילנות הוא בימי ניסן שאז דרך האילנות ללבלב ולהוציא ניצנים. אך בארצות הברית ישנה בעיה בחלק מהשנים, שבחודש ניסן עדיין לא התחילו האילנות לפרוח, ונשאלת השאלה האם אפשר לברך שם ברכת האילנות בחודש אייר. ובספר האשכול (להר"א אב"ד מרבותינו הראשונים עמוד סח) כתב,שיש לברך ברכת האילנות בימי ניסן, ולאו דוקא בימי ניסן, אלא בזמן שרואה הפרח פעם ראשון בשנה. וכן כתב הריטב"א (רבי יום טוב בן רבי אברהם אלאשוילי) בחידושיו על מסכת ראש השנה (דף יא.) וזה לשונו: ויומי ניסן לאו דוקא, אלא כל מקום ומקום לפי מה דמלבלבי, עד כאן. וכן כתבו עוד פוסקים רבים, ולפיכך מותר לברך ברכת האילנות בכל מקום ומקום לפי זמן פריחת האילנות, שאין כאן דין מיוחד בחודש ניסן דוקא, אלא בפריחת האביב, שזמנה בדרך כלל הוא בחודש ניסן. אם כבר נסתיימה הפריחה, והחלו לצאת פירות באילן, אי אפשר לברך ברכת האילנות. ואפילו אם לא צמחו פירות אבל כבר נפלו הפרחים, אי אפשר לברך ברכת האילנות, לפי שאין הברכה אלא על פריחת האילנות שהיא יציאת הפרח דוקא. ומכל מקום, אילן שהתחילו לגדול חלק מפירותיו, אם יש בו עדיין פרחים וניצנים, מברך עליו ברכת האילנות. אין לברך ברכת האילנות אלא על אילנות של מאכל, אבל על אילני סרק שאין מוציאין פירות אין לברך, ומכל מקום אם עבר ובירך על אילני סרק, לא יחזור לברך כשרואה פרחי אילני מאכל. ולא יברך אלא כשרואה שני אילנות, ודי מצד הדין אפילו בשני אילנות ממין אחד, והמברך על מיני אילנות הרבה, הרי זה משובח. אילנות המורכבים מין בשאינו מינו, כגון אילן "אפרשזיף" שהוא הכלאה של אפרסק ושזיף, וכן אילנות אתרוגים המורכבים עם למונים, וכיוצא בזה, יש אומרים, שאין לברך עליהם ברכת האילנות, שהואיל וקיומם נגד רצון הבורא, אין לברך ולהודות להשם יתברך על כך. ויש חולקים ואומרים שהואיל והברכה היא על כללות הבריאה, יכול לברך גם על אילנות מורכבים. ואף על פי שהרוצה להקל לברך עליהם אין למחות בידו, ומכל מקום לכתחילה אין לברך עליהם שספק ברכות להקל. אולם מותר לברך על אילנות שהם בתוך שלוש שנים לנטיעתם, אף כל פי שהם ערלה, ואסורים בהנאה, הואיל ולא נעשו באיסור, מותר לברך עליהם.

לקריאת השיעור באתר

חמץ שנפסל לאכילה קודם פסח

Sun, 06 Apr 2008 00:00:00 +0200

חמץ, כגון לחם, שחרכו (דהיינו שרף אותו לחלוטין עד שנעשה כמו פחם), לפני זמן איסורו, כגון יום או יומיים לפני הפסח, מותר לקיימו ולהנות ממנו בפסח, שכל שנפסל מאכילת כלב, כבר בטל שם אוכל ממנו, ואין בו איסור חמץ בכלל. וכבר ביארנו בעבר בהיתר "דבש מלכות" שכל מאכל שבטל שם מאכל ממנו מפני שהוא נמאס עד כדי שנפסל אף מאכילת כלב, לא חל עליו שם איסור כלל, והרי הוא מותר באכילה. אלא שיש מחמירים בזה. ולפיכך, מותר לכתוב בחול המועד פסח בדיו שנעשה עם שכר שעורים, וכן מותר להשתמש במשחת נעליים שיש בה תערובת חמץ, אמנם, צריך להקפיד שיהיה ברור הדבר שהמשחה יוצרה קודם הפסח, כי אם בפסח עצמו עוד היה החמץ ראוי לאכילת כלב, ואחר כך בפסח עצמו נפגם טעמו, אסור להשתמש בו, מפני שכבר נאסר בהנאה בכל אופן. וכמו כן מותר לעשן בפסח סיגריות שיש חשש שמדביקים אותם בתערובת חמץ, מפני שאינו ראוי לאכילה כלל. ומכל מקום יש להבהיר שהאמור הוא לגבי איסור חמץ בפסח, אולם בזמנינו יש מקום לאסור את העישון ; מצד אחר, שקבעו הרופאים בהחלט, שסכנה נשקפת לבריאותם של המעשנים, ואף גורמים סיכון למי שנמצא בסביבתם, ושומר נפשו ירחק מזה (ועיין עוד בהליכות עולם ח"א עמוד רס"ה). טבליות וכדורים, נגד כאבי ראש וכדומה, אפילו אם יש בהם תערובת חמץ, (שמצוי שמייצרים אותך עם עמילן חיטה) אם טעמם פגום וכבר נפסלו מאכילת כלב קודם הפסח, ובולעים אותם כמות שהם, מותר להשתמש בהם בפסח. ומכל מקום, מכיון שיש מקום להחמיר בתרופות כאלו, אין להקל להשתמש בהם אלא אם מדובר בחולה שחלה ממש (אף על פי שאין בו סכנה), או בכדורי הרגעה לזקוקים לכך וכדומה, אבל אם הוא מיחוש בעלמא, אין להקל. וכל שכן שאין להקל בזה בויטמינים וכדומה. ובארץ ישראל מתפרסמת מטעם הרבנות הראשית רשימת תרופות שאינן מכילות חמץ, ולכתחילה צריך להשתמש רק בתרופות כאלו.

לקריאת השיעור באתר

סדר ליל פסח "קדש"

Sun, 10 Apr 2011 00:00:00 +0200

סדר ליל פסח המפורסם " קדש ורחץ כרפס יחץ מגיד רחצה מוציא מצה מרור כורך שולחן עורך צפון ברך הלל נרצה ", תיקנו רש"י הקדוש. ועל פיו נהגו בכל תפוצות ישראל לנהוג בסדר ליל פסח, וכפי שנדפס במחזורים ובהגדות. והשבח לאל, בזמנינו מצויים בכל מקום ספרי "הגדה של פסח" מתוקנים שבהם מפורט היטב כיצד יש לנהוג בכל סדר ליל פסח. ועל כל אחד העורך סדר בביתו להיות בבחינת חכם עיניו בראשו ולקנות לעצמו הגדה של פסח שנערכה על פי דעת גדולי הדור. (ואנו ממליצים על הגדה של פסח "חזון עובדיה" שנתחברה לפני עשרות שנים על ידי מרן הרב שליט"א, וכתובה בשפה קלה בלשון שווה לכל נפש, ובפרט שבה כתובות הלכות ליל הסדר בצורה ברורה).

היין שמברכים עליו "בורא פרי הגפן", בכל השנה ובליל פסח, צריך על פי ההלכה שיהיה יין שלכל הפחות רובו הוא מענבים ממש. (ויש מחמירים אף יותר). ויין שמעורב בו כמות גדולה של מים וסוכר ושאר ירקות, אין לברך עליו בורא פרי הגפן, אלא שהכל נהיה בדברו, כשם שהדבר פשוט שעל משקאות קלים המכילים כעשרה אחוז מיץ ענבים מברכים שהכל נהיה בדברו. ואף היינות הנמצאים תחת השגחה מהודרת של מערכות כשרות שונות, אין לברך עליהם בורא פרי הגפן בשום אופן, אלא אם ידוע בבירור שאותם יינות הם יינות אמיתיים ולא מזויפים, כמנהג הספרדים על פי דעת מרן הבית יוסף. ואף על פי שנכתב בפירוש על תווית בקבוק היין: "ברכתו בורא פרי הגפן גם לדעת מרן הבית יוסף", אין לסמוך על זה, מפני שיש המפרשים בדעת מרן הבית יוסף דברים שאינם על פי המנהג האמיתי של הספרדים, שמברכים בורא פרי הגפן רק על יין שרובו מענבים ממש.

יש יקבים המקפידים, אם מטעמי כשרות ואם מטעמי איכות, שהיינות שלהם יהיו רובם מענבים ממש. ומהם יקבי "כרמל מזרחי", יקבי "רמת הגולן", יקבי "קסטל" ועוד, וברכתם "בורא פרי הגפן" ללא חשש. וכן היינות המיוצרים תחת השגחת בד"ץ "בית יוסף", ברכתם בורא פרי הגפן ללא חשש.

שיעור היין שצריך לשתות בליל הסדר הוא לכל כוס שיעור "רביעית" שהוא שיעור שמונים ואחת גרמים לכל כוס בלי הפסק כלל, דהיינו שיש לשתות שיעור שמונים ואחת גרמים בבת אחת בכל כוס ששותים, ואם שתה בדיעבד רק רוב רביעית, דהיינו שיעור כארבעים וחמש גרם, יצא ידי חובה ואין צריך לשתות שוב.

אדם שקשה עליו מאד שתיית היין, והוא מיקל לשתות רק רוב רביעית בכל פעם, יזהר בשתיית כוס שלישית או בשתית כוס רביעית, לשתות שיעור רביעית ממש, כדי שיוכל לברך אחר כך ברכת על הגפן. (כי לענין ברכת על הגפן, שהיא הברכה שאחר שתית היין, לא די בשתית רוב רביעית).

מי שקשה לו לשתות יין בליל הסדר, רשאי לשתות "מיץ ענבים", ויוצא בו ידי חובת שתיית ארבע כוסות.

לשמיעת שיעוריו של מרן שליט"א (מלפני שנים רבות) בנושא חג הפסח:

לשיעור בעניני הלכות פסח חודש ניסן וצדקה לחץ כאן לשיעור בעניני פסח חומרות ומנהגים בצרכי מזון לחץ כאן לשיעור בעניני דיני הכשרת כלים לפסח לחץ כאן לשיעור בעניני דיני הגעלת כלים וטבילת כלים לחץ כאן לשיעור בעניני איסור אכילת חמץ ודין הכשרת כלי זכוכית לחץ כאן

לקריאת השיעור באתר

סדר ליל פסח "מרור" "שולחן עורך" "צפון"

Tue, 08 Apr 2008 00:00:00 +0200

חובה על כל אדם לאכול בליל פסח כזית מרור. ויוצאים ידי חובת אכילת כזית מרור בליל פסח בכמה סוגי ירקות שכולן בכלל " מרור ", והמנהג כיום ברוב המקומות, בפרט אצל עדות הספרדים, לקחת למצוות מרור עלים וקלחים של "חסא", וצריך ליזהר מאד באכילת עלי "חסא" שיהיו מגידול מיוחד ללא תולעים, כגון "עלי קטיף" או "חסלט", וכיוצא בזה, שאז, על ידי שטיפה יסודית מזבובים וכדומה הם מותרים באכילה. (ויש להזהר מאד בקניית עלים אלה, שיהיו מגידול ללא תולעים תחת השגחת נאמנה, כי מצוי לצערינו בכמה מקומות שאורזים את עלי החסה בנילון ומציגים אותו כאילו הוא ללא חשש תולעים). אבל אם לא מצויים עלי חסא מגידול כזה, ראוי ונכון שלא לאכול כלל מעלים אלו, אלא להסתפק באכילת הקלחים הלבנים בלבד, על ידי בדיקה יסודית מתולעים. וכן הנהיג מרן הרב שליט"א משנים קדמוניות, שלא היה בנמצא גידול חסא ללא תולעים, שיאכלו רק את הקלחים הלבנים של החסא, אשר על ידי בדיקה מדוקדקת מן התולעים, מותר לאכלם. וראוי להקפיד שקלחי החסא שנאכלים למצות מרור יהיו הקלחים היוצאים מחוץ לקרקע בזמן הגידול, ולא החלק הנמוך בחסא שנמצא מתחת לפני הקרקע, משום שיש סוברים שאותו חלק שנמצא מתחת לפני הקרקע לא יוצאים בו ידי חובה. " שלחן עורך "- יערוך שלחנו בליל פסח, ויסעד ליבו בשמחה, ומכל מקום יש להזהר ; בזמן הסעודה, שלא ימלא כריסו יותר מדאי במאכלים שונים, כדי שיוכל אחר כך לאכול את האפיקומן לתיאבון, ולא באכילה גסה שתהיה עליו לטורח, שאז לא יצא " צפון "- לאחר גמר הסעודה, אוכלים "אפיקומן" (שהוא המצה השמורה תחת המפה, ואם היא אינה מספיקה יקח מצה אחרת) דהיינו שיעור "כזית" (כעשרים ושבעה גרם) מצה, זכר לקרבן פסח הנאכל על השובע, ויש מחמירים לאכול שיעור כשני זיתים, אחד זכר לקרבן פסח, ואחד זכר למצה שהיו אוכלים עד קרבן פסח, אך מן הדין די בכזית אחד. ויזהר לאכול את האפיקומן לתיאבון ובהיסבה, (ולא יברך עליו), ואם היה שבע כל כך עד שהוא קץ באכילתו, לא יצא ידי חובת אכילת אפיקומן, משום שאכילה גסה אינה נחשבת אכילה כלל, ועל כן יש לשים לב לדבר זה בזמן הסעודה, כמו שהזכרנו. וכמו כן יש להזהר לאכול את האפיקומן בהיסבה, משום שאם לא היסב צריך לחזור ולאכול אפיקומן ועלול לבוא לידי אכילה גסה.

לקריאת השיעור באתר

ביטול וביעור חמץ

Wed, 09 Apr 2008 00:00:00 +0200

אור לארבעה עשר בניסן בודקין את החמץ לאור הנר. ובשנה זו (תשס"ח) יחול אור לארבעה עשר בניסן בליל שבת, ומחמת כן אין בודקין את החמץ אלא בליל ששי (יום חמישי בלילה). ומסיבה זו מתעוררות השנה עוד כמה בעיות הלכתיות שנדון ונבאר את כולן בהלכות שיובאו בהמשך (בשבוע הבא). ; הנר שבודקין בו את החמץ, צריך שיהיה של שעוה (או משמן פרפין מוקשה כפי שמצוי בזמנינו) כתקנת חז"ל, ואם אין לו נר אבל יש לו פנס קטן שיכול להכניסו למקומות שצריך לבדוק בהן כהוגן, מותר לבדוק עם פנס כזה בשעת הצורך, וכן נהג הגאון חזון איש. וחובה לבדוק בכל חדרי הבית אם יש שם חמץ, ואף אם ברור שלא אכלו חמץ מעולם באותו החדר חובה לבדוק בו, והוא הדין לגבי מרפסות, גינות וכל כיוצא בזה. וזמן הבדיקה הוא כעשרים דקות לאחר שקיעת החמה, (ואם נאנס ואיחר זמן זה יכול לבדוק בברכה אף אחר זמן זה) ואסור לאכול סעודה של פת (לחם) או עוגה יותר משיעור כביצה (כחמישים וששה גרם) קודם בדיקת חמץ החל מחצי שעה קודם זמן הבדיקה, אבל פחות מכביצה מותר לאכול. ופירות וירקות וכן תבשיל אורז וכיוצא בזה מותר לאכלם אף יותר משיעור כביצה. ואחר בדיקת חמץ צריך לבטל את החמץ בפיו, שיאמר "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא" (בלשון הקודש: "כל חמץ ושאור שישנו ברשותי שלא ראיתיו ושלא ביערתיו יתבטל ויהיה כעפר הארץ".) וצריך שיאמר את נוסח הביטול בשפה המובנת לו, שאם לא כן לא יצא ידי חובת הביטול. ונוהגים לומר את נוסח הביטול שלוש פעמים לחיזוק העניין (וטוב להוסיף לפחות באחד מהם "ליבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא".) כל המשהה חמץ ברשותו בימי הפסח, ביטל מצות עשה, שנאמר "תשביתו שאור מבתיכם", ועבר על לא תעשה, שנאמר "לא יראה לך חמץ". לפיכך קנסוהו חכמים ואמרו (פסחים כח.) חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. והחמץ הזה נאסר בהנאה בין לו בין לאחרים, ואף אם לא ידעו אותם האחרים שחמץ זה עבר עליו הפסח, היודע חייב להודיעם ולהפרישם להצילם ממכשול שלא יאכלו ממנו. וכל הירא לדבר ה' לא יקנה שום מצרך שיש בו חמץ לאחר הפסח, אלא מבעלי מכולת וצרכניה יראי שמים שמכרו את החמץ שלהם לגוי, על ידי הרבנות המקומית, או על ידי גוף כשרות אחר, כנהוג. וצריך בפרט בזמן הבדיקה לשים לב על תרופות הנמצאות בבית, וכן משקאות חריפים (כגון ויסקי ובירה) וכדומה, שלעתים לא שמים לב עליהם והם חמץ גמור. כיצד מצות ביעור חמץ? שורפו או פוררו לפירורים דקים וזורהו ברוח או זורקו לים, והמנהג לשרפו, וחמץ שהושלך לאשפה (לפני זמן איסור אכילת חמץ) אין חובה מן הדין לשרפו. יש נוהגים להסתיר בבית עשרה פתיתים (חתיכות קטנות של לחם וכדומה) עטופים היטב, כדי שבזמן הבדיקה ימצאם הבודק את החמץ. ומי שנוהג כן יזהר לרשום את מקומן של פתיתי החמץ, כדי שאם לא ימצא אחד מהם, יוכלו אחר כך למוצאו על ידי הרשימה.

לקריאת השיעור באתר

חול המועד

Thu, 10 Apr 2008 00:00:00 +0200

ימים שבין הראשון והשביעי של פסח, וימים שבין הראשון של חג הסוכות, ליום שמיני עצרת, נקראים " חול המועד ". ובתורה נקראו בשם "מקראי קודש". וכן אנו מזכירין אותם בתפילת המוספין (מוסף) "מקרא קודש". ומצוה להרבות בהם בלימוד התורה, כי פקודי ה' ישרים משמחי לב. ואסורים הם בעשיית מלאכה, כדי שלא יהיו כשאר ימי החול שאין בהם קדושה כלל. ומכל מקום לא בכל מלאכה הם אסורים, שהרי אין קדושתם כשאר ימים טובים, אלא בחלק מהמלאכות בלבד. ומלאכת דבר האבד, שהיא כל מלאכה שאם לא יעשנה במועד לא יוכל לעשותה אחר כך, מותר לעשותה בחול המועד. לפיכך, מי שיודע שאם לא יעבוד בימי חול המועד, יפטרו אותו מעבודתו, רשאי להמשיך לעבוד בימים אלו. וכן ראוי לכבד את חול המועד בכסות נקיה (כסות היינו בגדים). וכן יש לכבדו במאכל ובמשקה. ומצות עשה מן התורה לשמוח בחול המועד. ולכתחילה טוב לעשות סעודה עם פת מצה בכל יום מימי חול המועד, בלילה וביום. ומצוה לשמוח בבשר (בקר) וביין. ומכל מקום אין חיוב לאכול בו פת בכל יום מן הדין. ומצוה לשמח גם את בני ביתו בחג, לקנות לנשים (כלומר לאשתו ובנותיו הגדולות) בגדים נאים ותכשיטים, כפי יכלתו מבחינה כלכלית, ולקנות ממתקים לבניו ובנותיו הקטנים. בגמרא בתלמוד ירושלמי (פ"ב דמועד קטן ה"ג), אמר רבי אבא בר ממל, אילו היה לי מי שימנה עמי (מי שיצטרף איתי לבטל תקנת חז"ל), הייתי מתיר עשיית מלאכה בחול המועד. כי טעם איסור מלאכה בחול המועד הוא כדי שיהיו אוכלים ושותים "ועוסקים בתורה", אבל עכשיו הם אוכלים ושותים ופוחזים. עד כאן. ; ומכאן כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א להוכיח, שיש איסור גדול בשחוק וקלות ראש בחול במועד, יותר מאיסור עשיית מלאכה בו. שכל כוונת התורה בנתינת המועדות הייתה להדבק בה' יתברך ובתורתו ובמצוותיו.

לקריאת השיעור באתר

ערב פסח שחל להיות בשבת

Sun, 13 Apr 2008 00:00:00 +0200

הזכרנו כבר , כי בשנה זו (תשס"ח), ישנה בעיה הלכתית, והיא, שערב פסח יחול להיות בשבת, והואיל וכך, תוך כדי השבת יחול איסור אכילת חמץ, ונגזרות מכך כמה הלכות מיוחדות לשנה שכזו, ונבאר בשבוע זה את סדר ההנהגה למצב זה. ערב פסח חל בשבת כמה פעמים בשנים האחרונות, אך הוא לא יחול בשבת עד עוד כשלוש עשרה שנים. ערב פסח שחל להיות בשבת, יש לבאר מתי יש לבדוק את החמץ, שכן אי אפשר לבדקו בליל שבת, וכן יש לבאר כיצד מבערים את החמץ, שהרי אי אפשר לבערו בשבת. גם ישנה בעיה מה לאכול בשבת, שהרי בערב פסח אי אפשר לאכול חמץ לאחר זמן האיסור, וכמו כן גם אסור עדיין לאכול מצה. ולהלן ניגע בנקודות אלו. ערב פסח שחל להיות בשבת, בודקים את החמץ ביום חמישי (הקרוב) בערב, ליל יום שישי י"ג ניסן, והבדיקה צריכה להיות לאור הנר, וכשאין מצוי אצלו נר שעוה יוכל לבדוק גם על ידי פנס כיס חשמלי, שאפשר לטלטלו ולהכניסו לחורים ולסדקים לבדוק את החמץ כראוי, כמו שביארנו כבר. ומברכים לפני הבדיקה: " ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וצוונו על ביעור חמץ ". ואחר סיום הבדיקה יאמר " כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ; ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא " (כל החמץ ושאור שיש ברשותי שלא ראיתיו ושלא ביערתיו ; יתבטל ויהיה כעפר הארץ). ויש להזהר להצניע החמץ שנמצא ונועד לאכילה ביום שישי וביום השבת בפינה מיוחדת, כדי שלא יתפזר אנה ואנה ויצטרך בדיקה נוספת אחריו. ואסור לבשל לשבת בבוקר תבשילי חמץ הנדבקים בכלים, כגון דייסא חמץ וכדומה, כדי שלא יצטרכו להדיח הכלים בשבת אחר הסעודה, שהרי הדחה זו אינה לצורך השבת, ואסור להדיח כלים בשבת שלא לצורך השבת. ובשנים האחרונות מצויים כלים חד פעמיים, שהמשתמש בהם יוכל להשליכם מביתו קודם זמן איסור חמץ, ובזה הוא יוצא מידי חששות אלו.

לקריאת השיעור באתר

המשך לדיני ערב פסח שחל להיות בשבת

Mon, 14 Apr 2008 00:00:00 +0200

בסעודת ליל שבת של ערב פסח, מותר עדיין לאכול חמץ, שכן לא הגיע זמן איסור אכילת חמץ. וכן מותר לאכול מצה, שכל מה שאמרו חז"ל שאדם לא יאכל מצה בערב פסח, אין האיסור נוהג אלא מבוקר של יום ארבעה עשר, אבל בליל י"ד בניסן מותר לאכול מצה. אבל בסעודת הבוקר של שבת, כבר חל איסור אכילת חמץ, ולכן אין לאכול חמץ בסעודה זו. מלבד אדם הקם השכם בבוקר לתפילת "הנץ החמה", שהוא יכול להספיק להגיע לביתו קודם זמן איסור אכילת חמץ, ואז יכול לעשות סעודתו בפת ממש. וכיום רבים נוהגים להתפלל השכם בשבת שכזו, כדי שיוכלו לאכול חמץ בסעודת הבוקר של שבת. (אבל במצה אין להקל בשום אופן בסעודת הבוקר, שכן מזמן זריחת השמש אסור לאכול מצה בערב פסח). ואחר הסעודה יזהרו להצניע מיד כל כלי החמץ במקום מיוחד, וינערו המפה מפרורי החמץ אל פח האשפה שמחוץ לבית, וכן ינקו היטב מיד בכל מקום שיש בו פרורי חמץ. ; ואם נשארו פרוסות שלימות מן הלחם, יפררם עד שלא ישאר בכל אחד מהם אלא פחות מכזית. וינהג בהם כשאר הפירורים שישליכם מביתו לאשפה שמחוץ לבית. וצריך לטאטא רצפת הבית שלא ישאר אפילו משהו של חמץ, ויזרוק כל החמץ לפח האשפה, וירחץ ידיו היטב, וכן ירחץ פיו היטב במים, שלא ישאר שום פרור חמץ. לאחר הסעודה יבטל החמץ ויאמר: " כל חמירא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה, דביערתיה ודלא ביערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא " (כל החמץ ושאור שיש ברשותי בין שראיתיו ; ובין שלא ראיתיו בין שביערתיו ובין שלא ביערתיו ; יתבטל ויהיה כעפר הארץ). ולהלן נביא פתרונות טובים בדרך ישרה לעריכת סעודת השבת בצורה הטובה ביותר ללא חשש.

לקריאת השיעור באתר

עצה טובה בענין סעודת ליל שבת ויומו

Tue, 15 Apr 2008 00:00:00 +0200

בהלכות הקודמות ביארנו, שאסור לאכול בסעודת הבוקר של יום שבת מצה, כדי שיאכל אדם את המצה בליל פסח לתיאבון. ומכל מקום הדין הוא שמותר לאכול מצה מבושלת בערב פסח, שהואיל ואין יוצאים ידי חובת אכילת מצה בליל פסח במצה שנתבשלה מפני שאין בה טעם מצה (כמבואר בפסחים מא.) לפיכך אין איסור באכילתה בערב פסח, וכדין מצה עשירה. והוא הדין למצה מטוגנת שמותרת באכילה בערב פסח. לאור האמור ישנה עצה טובה לכל מי שירצה בכך, כדי שלא יצטרך להשאיר חמץ בביתו בשבת, ויבוא לידי חשש מכשול מפירורי החמץ הנשארים מהסעודה, וכן שלא יצטרך להניח את כלי החמץ שנשארו מסעודות שבת, שאין אפשרות לנקותם בשבת להדיחם כראוי (מפני שאין שבת מכין לחול), וישארו בבית עד מוצאי יום טוב של פסח, לפיכך טוב ונכון לנהוג לבער החמץ מכל וכל בערב שבת, לבלתי השאיר לו שריד כלל ועיקר, ולהצניע כנהוג כל כלי החמץ במקום מיוחד, ולהשתמש בשבת אך ורק בכלים הכשרים לפסח, ובמאכלים הכשרים לפסח, ויקיים מצוות סעודות ; שבת, במצה מבושלת בתוך מרק של בשר או עוף באופן שכזה: לאחר שנתבשל התבשיל יורידנו מעל האש, ובעוד התבשיל רותח יתן בזה אחר זה בתוך התבשיל כמה רקיקי מצות כדי צרכו באופן שהמצה תספוג היטב את טעם התבשיל, ואז יוכל לקיים בה מצות שלוש סעודות, מפני שברכתה של מצה זו היא המוציא לחם מן הארץ, ומכל מקום אין איסור באכילתה, ויוצא בה ידי חובת סעודת שבת. וטוב שלא יוציא את המצות מהתבשיל בעת שרייתה בתוכו, עד שיצטנן התבשיל, אבל צריך בכל אופן שיוכל להוציא את המצה בשלמותה כדי שיהיה אפשר לבצוע ממנה בשבת ולברך עליה המוציא וברכת המזון. וכן הוא הדין שיכול לטגנה בשמן ויהיה אפשר לקיים בה סעודות שבת. ובליל שבת יכול לסעוד אף על מצה רגילה הואיל ובליל י"ד אין איסור אכילת מצה וכאמור בהלכות הקודמות . (וכשעושה כן יש לו לבטל החמץ בשעת ביעורו בערב שבת).

לקריאת השיעור באתר

סעודה שלישית

Wed, 16 Apr 2008 00:00:00 +0200

בהלכות הקודמות ביארנו כיצד ניתן לערוך את סעודות השבת השנה (תשס"ח) באופן שאין בו חששות ועל הצד היותר טוב, וביארנו שהנכון הוא, שיעשה כל אדם את סעודת יום השבת במצה מבושלת, שהיא מצה שהושרתה במרק וכדומה כמו שביארנו. וכן הדין לענין סעודה שלישית, (שהיא הסעודה שעושים בשבת בצהריים), שראוי לעשותה במצה מבושלת. אך יש להקדים את הסעודה השלישית ולעשותה לפני סוף שעה תשיעית מהיום (בערך בשעה שתים ושלושים אחר הצהריים) כדי שיוכל לאכול את המצה בלילה לתיאבון, שאם יאכל סעודה ממש בשעה מאוחרת יותר, לא יוכל לאכול בלילה כפי צרכו. ואם נתאחר לעשות סעודה שלישית, יוכל בדיעבד לעשותה אפילו לאחר מכן, ובלבד שלא יאכל מהפת (שהיא המצה המבושלת) יותר משיעור כביצה (כחמישים גרם). ואם רוצה לקיים סעודה שלישית במצה עשירה, ( שביארנו כבר שלדעת מרן השלחן ערוך ולמנהג הספרדים היא כשירה), יכול לאכול אף יותר משיעור כביצה, ויברך עליה מזונות ועל המחיה. ובכל מקרה לא ניתן לסעוד סעודה שלישית בחמץ, שהרי כבר אסור לאכול חמץ, וכן אסור לאכלה במצה, כיון שכבר אסור לאכול מצה, כדי שיאכל את המצה בלילה לתיאבון. ומכיון שאסור לאכול מצה בערב פסח, ובשנה זו (תשס"ח) ערב פסח חל בשבת, לכן, גם אסור לטלטל בשבת זו מצות, משום איסור מוקצה. ואם מניח על גבי המצה איזה מאכל שמותר לאכלו בערב פסח, כגון חזרת, מותר לטלטל המצה אגב החזרת. במה דברים אמורים? במצה שמורה המיוחדת לליל פסח לצאת בה ידי חובה, שאדם מקפיד שלא ליתן ממנה לתינוקות לפני פסח, אבל מצה רגילה שמותרת באכילה בערב פסח לילדים קטנים שאינם מבינים בסיפור יציאת מצרים, מותרת בטלטול, שהרי לילדים מותר לאכלה, וכן מותר לקחתה ללחם משנה.

לקריאת השיעור באתר

מתי ניתן לסדר את השולחן לליל הסדר?

Thu, 17 Apr 2008 00:00:00 +0200

מכיון שיש הלכה בידינו, שאסור להכין צרכי יום טוב משבת, לכן אסור לסדר את השלחן ואת הכלים בשבת ערב הפסח לצורך ליל הסדר, אלא אחר שיעבור זמן בין השמשות של מוצאי שבת, דהיינו כשלוש עשרה דקות וחצי (זמניות) אחר שקיעת החמה, ואם יש צורך גדול להכין השולחן וכליו קודם צאת הכוכבים, כגון שהמקום רחב ידים ובני הבית מרובים, יכולים להקל לסדר את השולחן מיד עם שקיעת החמה. (זמן בין השמשות, הוא שיעור של כשלוש עשרה וחצי דקות זמניות אחר שקיעת החמה, שבסופו מגיע זמן צאת הכוכבים, שהוא לילה ודאי, וכל זמן בין השמשות, דינו שהוא ספק יום ספק לילה, ויש לכך השלכות מרובות מאד להלכה). ובמוצאי שבת שהוא ליל יום טוב של פסח, אומרים "ותודיענו" בתפילה העמידה, ואם שכח והתפלל תפילה רגילה של יום טוב, אם נזכר באמצע הברכה חוזר ואומר "ותודיענו", ואם כבר סיים את הברכה, אינו חוזר, שכיון שעושה אחר כך הבדלה על הכוס, אין אמירת ותודיעינו (שענינה הבדלה בין קודש לקודש) מעכבת שיצטרך לחזור ולהתפלל, אלא יצא ידי חובתו, ואת חסרון ההבדלה משלים בהבדלה שעל היין. ונשים ששכחו ולא אמרו "ותודיענו" בתפילה, כשתבאנה להדליק נרות, תאמרנה תחילה, "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", ; בלי שם ומלכות. (כלומר בלי להזכיר שם ה' בברכתן). בקידוש של ליל הסדר בשנה זו (תשס"ח), צריך להוסיף גם הבדלה, וסדר הברכות בהבדלה הוא בסדר ; יקנה"ז שהוא ראשי תיבות: י'ין (בורא פרי הגפן), ק'ידוש (מקדש ישראל והזמנים),נ'ר (בורא מאורי האש),ה'בדלה (המבדיל בין קודש לקודש), ז'מן (שהחיינו). ועל פי סדר זה יאמר את נוסח הקידוש.

מערכת הלכה יומית, מברכת את מנוינו היקרים בברכת חג כשר ושמח, וכשם שנגאלו ישראל ממצרים בחודש ניסן, כן ימהר ה' לגאלינו גאולת עולמים, ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן.

לקריאת השיעור באתר

זהירות בעניני חמץ

Wed, 21 Mar 2007 00:00:00 +0200

נאמר בתורה (שמות יג) לענין ימי חג הפסח "מצות יאכל את שבעת הימים, ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבוליך".

ובגמרא במסכת פסחים (דף כא: ועוד) למדו רבותינו ממדרש הפסוקים שהחמץ בפסח אסור באכילה ובהנאה, וכל האוכל חמץ בפסח ענשו כרת, וכל כך חמור איסור חמץ בפסח עד שחמץ אפילו באלף לא בטל, מה שאין כן בשאר איסורים. ולדוגמא איסור דם, שאם נפל גרם אחד של דם לקדירה עם תבשיל, אם יש בתבשיל ששים גרם כנגד הדם, הרי הדם בטל בתוכו והתבשיל מותר. ואילו חמץ בפסח אם יש אלף כנגדו, כגון פירור לחם בתוך סיר גדול עם התבשיל, הכל אסור באכילה מפני אותו פירור חמץ. ולכן יש להזהר מאד בעניני חמץ בפסח, לקנות אך ורק מצרכי מזון שאין בהם כל חשש חמץ, ושנמצאו תחת השגחה אחראית. וכן אין לסמוך על אדם שאינו יהודי דתי כשאומר על מאכל מסוים שאין בו חשש חמץ, וכגון שמעיד על תבלין מסוים שאין בו שום תערובת וכדומה. וכפי שכבר הוכח בעבר, שאנשים נכשלו באיסור חמץ משום שסמכו על החנוני בזמן שאין לו כל נאמנות. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שנכון שלא לקנות שום תוצרת המיועדת לפסח בלי הכשר על כל מוצר לחג הפסח, וכן הדין אף בדברים שנראה שאין בהם חשש, כגון ליקר, אראק, וכדומה. אסור להשתמש בפסח בכלים שמשתמשים בהם בכל ימות השנה, שהרי הם בלועים מחמץ, מכיון שבזמן שתבשיל חם נמצא בתוך הכלי, הרי דפנות הכלי בולעות ממנו טעם חמץ, (כשם שהן בולעות טעם בשר ; או חלב) ולכן יש להשתמש בכלים מיוחדים לפסח, שלא השתמשו בהם למאכלי חמץ, או שיכשיר את כלי החמץ לפסח. ובהלכה הבאה יבואר יותר.

לקריאת השיעור באתר

דין הכשר כלים לפסח

Thu, 22 Mar 2007 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת הזכרנו שאין להשתמש בפסח בכלי חמץ, מפני שהם בלועים מחמץ כמו שהסברנו. והנה דיני הכשר כלים לפסח הם קשים גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה מעשית, ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א סידר לנו בחבוריו ובשעוריו את דיני הכשרת הכלים לחג הפסח.

כל כלי, דרך ההכשר שלו היא כפי דרך השימוש בו, משום שכלל יש בידינו "כבולעו כך פולטו" ולפיכך כלי שדרך השימוש בו היא על ידי בישול, כגון סיר בישול, דרך ההכשר שלו היא כתשמישו, והיינו להגעילו (כלומר לטובלו) בתוך מים רותחים, וצריך שיהיו המים בכלי ראשון שבו הם רתחו. כלומר שאין להגעיל את הכלי בתוך מים רותחים שנשפכו לתוך כלי אחר, אלא יש להגעילו בכלי הראשון שבו רתחו המים.) ולכן סכינים וכפות וכיוצא בזה, אפשר להגעילם על ידי שיטבלם בתוך מים רותחים שבקומקום החשמלי, על ידי שיטביל תחילה צד אחד של הסכין ולאחר מכן את צידו השני. (ואם הידית של הסכין עשויה עץ אי אפשר להכשירה בהגעלה).

קודם ההגעלה יש לנקות את הכלים היטב לבל ישאר בהם שום שמץ לכלוך או חלודה.

שפודים ואסכלאות שמשתמשים בהם באש בלא אמצעות נוזלים צריכים ליבון באש ממש עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם, דהיינו עד שיאדים הברזל. וכן הדין ב"סיר פלא" שאופים בו עוגה חמץ על גבי הכיריים במשך כל ימות השנה, ההכשר שלו הוא רק על ידי "ליבון חמור" דהיינו ליבון על גבי אש עד שיאדים הברזל. ובסירים בדרך כלל הדבר אינו אפשרי מבחינה מעשית ולכן בהכרח יש לקנות סיר חדש. אבל סיר שהשתמשו בו רק לבישול, יש לו הכשר כאמור על ידי הגעלה ברותחין.

החצובה, שהיא הברזל המונח סמוך לאש על גבי הכיריים, יש לנקותה ולהגעילה ברותחין. ואם עירה עליה (שפך עליה) מים רותחים מכלי ראשון, הוכשרה בכך. ומותר להשתמש בה בפסח.

לקריאת השיעור באתר

הלכות הפסח, ברכת האילנות וברכת החמה

Thu, 12 Mar 2009 00:00:00 +0200

בגמרא במסכת פסחים (דף ו:) כתוב, שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום. והקשה מרן הבית יוסף (סימן תכט) שהרי כתוב בגמרא במסכת מגילה (דף לב.) משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג, (עצרת היינו חג השבועות, וחג היינו חג הסוכות), ואם כן משמע שדוקא בפסח עצמו יש חיוב ללמוד הלכות פסח, ולא שלשים יום קודם לפסח. וכתב לתרץ מרן הבית יוסף, שאין הכוונה בגמרא שמחויבים באמת לדרוש בהלכות הפסח שלושים יום קודם הפסח, אלא הכוונה לענין מה שאנו פוסקים, שאם באים שני תלמידים לשאול, ואחד שואל כענין (שהיינו בענין שעסוקים), והשני שואל שלא כענין, עונים לשואל כענין, ובגמרא חידשו לנו שכל השואל בהלכות פסח קודם הפסח שלושים יום נחשב שואל כענין ומשיבים לו. וכן פירש הר"ן (רבינו ניסים, מרבותינו הראשונים). ולפיכך נאמר "שואלין" בהלכות הפסח, ולא נאמר "דורשין", שאין אנו מחוייבים להפסיק את כל הלימודים של שאר עניני הלכה וללמוד רק הלכות פסח, אלא דוקא לענין מה שיש להשיב לתלמידים, שאז השואל בהלכות הפסח נחשב שואל כענין.

ועוד תירץ מרן הבית יוסף, שיש לומר שאף שלגבי כל החגים לא נצטוינו לדרוש בהלכותיהם אלא בחגים עצמם, מכל מקום חג הפסח שונה משאר החגים ויש לדרוש בהלכותיו שלשים יום קודם לחג, מפני שהעם צריכים לדעת מהלכות הכשר כלים ואפיית המצות וטחינת החטים, שהם דברים שאם ילמדו העם רק בחג עצמו לא תהיה בכך תועלת, וחובה עליהם לדעת את כל ההלכות קודם החג. ומה שתיקן משה לישראל לדרוש בחג עצמו, הכוונה בזה שעליהם לדרוש בטעמי החג שבעבורם נצטוינו על החג, וכן לדרוש מהלכות יום טוב השייכים בחג עצמו. ולפי תירוץ זה מחוייבים המלמדים ללמד קודם חג הפסח את הלכות הפסח במשך שלשים יום.

והגאון המשנה ברורה כתב בביאור הלכה, שהעיקר להלכה שיש ללמד את כל דיני החג קודם הפסח שלשים יום וכעין התירוץ השני שתירץ מרן הבית יוסף. ושיש חובה "לדרוש" ולא רק "לשאול" בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום. אולם דבריו הם לא לשיטת מרן השלחן ערוך שפסק בזו הלשון: שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. ומלשונו מבואר שרק לענין השואלים אנו אומרים שהחל משלשים יום קודם לחג הפסח נחשב השואל לשואל כענין, אבל אין אנו מחוייבים ללמד הלכות פסח קודם לפסח שלשים יום. וכמו שכתב מרן בתירוצו הראשון בבית יוסף. ומרן רבינו הגדול שליט"א בספר יביע אומר (חלק ב סכ"ב) האריך לקיים את פסק מרן הש"ע, שאין חובה ממש להפסיק את סדרי הלימודים קודם הפסח כדי לעסוק בהלכות פסח, ורק לענין "שואל כענין" אנו פוסקים שמי ששואל קודם הפסח בהלכות פסח נזקקין להשיב לו. והנה אף שאין חיוב ללמד ברבים הלכות פסח שלשים יום, מכל מקום היחידים כל אחד ואחד מחויבים ללמוד הלכות הפסח היטב, שלא יבאו חלילה לידי מכשול בימים אלו שהלכותיהם רבות מאד. ועל כן גם אנו בהלכה יומית נדבר כמה שניתן מהלכות הפסח, ולא נאריך בטעמי הדינים אלא בעיקרי ההלכות, בכדי שבמשך הזמן נוכל להקיף את עיקרי הלכות בפסח עד כמה שניתן.

והנה מלבד מה שעלינו לבאר את ההלכות השייכות לחג הפסח, כגון הלכות מצה והלכות הכשרת הבית לפסח, כן עלינו לבאר קצת מדיני ברכת האילנות שנוהגים לברך בתחילת חודש ניסן. ונוסף על כל זאת, בשנה זו (תשס"ט) עלינו לבאר הלכות נדירות יותר, והם הלכות ברכת החמה, שמבואר בגמרא במסכת ברכות (נט:) שכל הרואה חמה בתקופתה אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית. ופירש אביי, שברכה זו נאמרת אחת לעשרים ושמונה שנים, כשחוזר מחזור גדול של החמה (השמש), ונופלת תקופת ניסן במזל שבתאי בתחילת ליל יום רביעי, שאז נמצאת החמה במקום בו היתה בשעה שתלה אותה השם יתברך בשעת בריאת העולם. והנה זכינו ובשנה זו נזכה לברך ברכה זו ביום רביעי י"ד ניסן בבוקר שהוא יום ערב פסח. ובסמוך ליום זה נבאר את עיקרי הדינים השייכים לברכה זו לפי שחביבה מצוה בשעתה.

לקריאת השיעור באתר

זהירות בעניני חמץ

Tue, 13 Mar 2012 00:00:00 +0200

איסור אכילת חמץ

נאמר בתורה (שמות יג) לענין ימי חג הפסח "מצות יאכל את שבעת הימים, ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך" ובגמרא במסכת פסחים (דף כא: ועוד), למדו רבותינו ממדרש הפסוקים, שהחמץ בפסח אסור באכילה, וכמו כן הוא אסור בהנאה, שאפילו אם הוא אינו אוכל מן החמץ בפסח, אסור לו למכור את החמץ לגוי וכיוצא בזה, מפני שהוא נהנה במכירה זו. וכל האוכל חמץ בפסח ענשו כרת. חמץ בפסח – אפילו באלף אינו בטל כל כך חמור איסור חמץ בפסח, עד כדי כך, שחמץ שנתערב עם מאכלים אחרים, אפילו באלף לא בטל, מה שאין כן בשאר איסורים. ולדוגמא באיסור אכילת דם, שאם נפל גרם אחד של דם לקדירה עם תבשיל, אם יש בתבשיל ששים גרם של היתר כנגד הדם, הרי הדם בטל בתוכו ("בטל בששים"), והתבשיל מותר. ואילו חמץ בפסח אם יש אלף כנגדו, כגון פירור לחם בתוך סיר גדול עם התבשיל, הכל אסור באכילה מפני אותו פירור של חמץ שנתערב שם. לכן יש להזהר מאד בעניני חמץ בפסח, לקנות אך ורק מצרכי מזון שאין בהם כל חשש תערובת חמץ, ושנמצאו תחת השגחה אחראית. וכן אין לסמוך על אדם שאינו יהודי שומר תורה ומצוות, כשאומר על מאכל מסוים שאין בו חשש חמץ, וכגון שמעיד על תבלין מסוים שאין בו שום תערובת וכדומה, וכפי שכבר הוכח בעבר, שאנשים נכשלו באיסור חמץ משום שסמכו על החנווני בשעה שאין לו כל נאמנות. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שנכון שלא לקנות שום תוצרת המיועדת לפסח בלי הכשר על כל מוצר לחג הפסח, וכן הדין אף בדברים שנראה שאין בהם חשש, כגון ליקר, אראק, וכדומה. ובזמנינו אפילו במוצרים הנראים הכי "תמימים", יש חששות רציניים מבחינת כשרות במשך כל ימות השנה, ובפרט בימות הפסח, כי בכל מוצר מעורבים הרבה מאד חומרים מחומרים שונים, והדברים ידועים. כלים הבלועים מחמץ אסור להשתמש בפסח בכלים שמשתמשים בהם בכל ימות השנה, שהרי הם בלועים מחמץ, מכיון שבזמן שתבשיל חם נמצא בתוך הכלי, הרי דפנות הכלי בולעות ממנו טעם חמץ, (כשם שהן בולעות טעם בשר או חלב), ולכן יש להשתמש בכלים מיוחדים לפסח, שלא השתמשו בהם למאכלי חמץ, או להכשיר את כלי החמץ לפסח. ובהלכה הבאות יבואר יותר. מקום שאדם מתארח בו כשם שאדם צריך להזהר בתוך ביתו לאכול אך ורק ממוצרים ומכלים הכשרים לפסח, כמו כן עליו להזהר בכל מקום שהוא אוכל שם, שיהיה כשר בתכלית. ולכן מי שהולך להתארח אצל חבירו בחג הפסח, או שהוא מתארח בבית מלון, עליו לכלכל דרכיו במשפט, שלא יבא לידי מבוכה שתגרום לו לאכול במקום שאינו ראוי לו, ויזהר מראש שלא להיות מוזמן למקום שאינו כשר בתכלית, כדי שלא יבא ח"ו לידי מכשול.

לקריאת השיעור באתר

עיקר דין החמץ והקטניות בפסח

Wed, 14 Mar 2012 00:00:00 +0200

מהות החימוץ

נאמר בתורה (שמות יג) לענין ימי הפסח: "מצות יאכל את שבעת הימים, ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך". וענין החימוץ שאסרה התורה, הוא שבהתחבר קמח דגן עם המים, ושוהה כך זמן מתאים, משתנה ההרכב הפנימי של הקמח ומתחיל להחמיץ, ומרגע שהחמיץ, אסור אותו החמץ בפסח באכילה ובהנאה, וכן אסור ליהודי להחזיק ברשותו חמץ בימות הפסח. קטניות אורז וכל מיני הקטניות, ובכלל זה אפונים, חומוס, שעועית, סויה, עדשים וכדומה, מותרים בפסח, כי אין חמץ אלא בחמשת מיני דגן, חיטה, שעורה, כוסמת, שבולת שועל ושיפון. וקטניות אינן מיני דגן, אלא מיני ירק. אולם הדבר פשוט שמאחר ומצויים לעתים שיתערבו מיני דגן בקטניות, לכן יש להזהר לברור היטב את האורז וכיוצא בו, לבל יהיו מעורבים בו חטים או שעורים וכיוצא בזה ממיני דגן, כי מצוי לפעמים במקומות שמגדלים ומייצרים בהם את האורז, שמייצרים בקרבתו גם מיני דגן, וכן בבתי האריזה של האורז, אורזים גם כן שאר מיני דגן, והם מתערבים בתוך האורז ועלולים לאסור את כל התבשיל. (וכפי שנתבאר בהלכה הקודמת, שאפילו פירור חמץ יכול לאסור סיר גדול עם תבשיל). ולכן נוהגים לברור את האורז לפסח בתשומת לב רבה ובכובד ראש, שלש פעמים, ובשעה שילדים קטנים אינם נמצאים בסביבתם של הבודקים. מנהג האשכנזים וכמה מקהלות הספרדים מחמת החשש לתערובת גרגרי דגן בתוך הקטניות, נהגו האשכנזים איסור בקטניות בפסח. וכך נימנו וגזרו גדולי רבותינו שבאשכנז, לאסור באיסור גמור כל אכילת קטניות בפסח. אולם ברוב ארצות הספרדים לא נתקבל איסור זה כלל ועיקר. ואין לספרדי להחמיר על עצמו בדבר זה מכמה טעמים. אמנם ישנם כמה מיראי ה' הספרדים שנהגו להחמיר כמנהג האשכנזים שלא לאכול אורז בפסח. ובפרט נפוץ הדבר בקרב המערבים, יוצאי מרוקו ושאר מדינות צפון אפריקה. אולם אף הם אינם מחמירים בדרך כלל, אלא באורז, אבל בשאר קטניות נוהגים היתר. ויש שנהגו לאסור אכילת חומוס גם כן. ובהלכה הבאה נביא עוד פרטי דינים בזה.

לקריאת השיעור באתר

חמץ שנפסל למאכל קודם הפסח

Mon, 19 Mar 2012 00:00:00 +0200

חמץ שנפגם לגמרי קודם הפסח

חמץ, כגון לחם, שחרכו (דהיינו שרף אותו לחלוטין עד שנעשה כמו פחם), לפני זמן איסורו, כגון יום או יומיים לפני הפסח, מותר לקיימו ולהנות ממנו בפסח, שכל שנפסל מאכילת כלב, כבר בטל שם "אוכל" ממנו, (כלומר, אינו נחשב לדבר מאכל, אלא כמו עפר וחול). ואין בו איסור חמץ כלל. אבל אם בפסח עצמו היה ראוי החמץ לאכילה, ובתוך ימי החג חרכו, אסור להנות מאותו החמץ, הואיל וכבר חל עליו איסור הנאה בשעה שהיה ראוי לאכילה. וכבר ביארנו בעבר בהיתר "דבש מלכות" שכל מאכל שבטל שם מאכל ממנו מפני שהוא נמאס עד כדי שנפסל אף מאכילת כלב, לא חל עליו שם איסור כלל, והרי הוא מותר באכילה. וכן לענין אבקת ג'לטין, שעושים אותה מעצמות ועורות של בהמות טמאות, נחלקו הפוסקים אם יש מקום להקל באכילת מאכלים שמעורב בהם ג'לטין, מפני שבתוך תהליך הייצור שלו יש איזה זמן שהג'לטין הוא סרוח מאד ופגום ופסול לאכילת כלב, ועל כן, אפשר שבשעה שהוא סרוח פקע ממנו שם איסור, ומה שאחר כך הוא חוזר ונעשה ראוי לאכילה, פנים חדשות באו לכאן ואין לאסור את המאכל מחמת איסור שכבר פקע ממנו. (אלא שיש מחמירים בזה לענין דבש מלכות, ויותר מחמירים בזה לענין הג'לטין. ולפיכך ברוב מערכות הכשרות המהודרות, ובכללן בהכשר של בד"ץ בית יוסף, נמנעים מלתת הכשר על מאכלים שמעורב בהם ג'לטין). ואיך שיהיה, מאכל שכעת הוא פגום למאכל, אין עליו שם מאכל ולא שייך בו איסור חמץ. תרופות כשרות לפסח טבליות וכדורים, נגד כאבי ראש וכדומה, אפילו אם יש בהם תערובת חמץ, (שמצוי שמייצרים אותך עם עמילן חיטה), אם טעמם פגום ללא ספק וכבר נפסלו מאכילת כלב קודם הפסח, ובולעים אותם כמות שהם, מותר להשתמש בהם בפסח. ומכל מקום, מכיון שיש מקום להחמיר בתרופות כאלו, אין להקל להשתמש בהם אלא אם מדובר בחולה שחלה ממש (אף על פי שאין בו סכנה), או בכדורי הרגעה לזקוקים לכך וכדומה, אבל אם הוא מיחוש בעלמא, אין להקל. וכל שכן שאין להקל בזה בויטמינים וכדומה. וכיום מצויים ויטמינים ושאר תוספי תזונה הכשרים לימות הפסח, ויש להשתמש אך ורק בהם. ובארץ ישראל מתפרסמת מטעם הרבנות הראשית רשימת תרופות שאינן מכילות חמץ, ולכתחילה צריך להשתמש רק בתרופות כאלו, אפילו במקום חולי. ובהלכה הבאה יובאו פרטי דינים נוספים בזה.

לקריאת השיעור באתר

דיני ברכת האילנות

Thu, 22 Mar 2012 00:00:00 +0200

זמן ברכת האילנות

בדברי חכמינו שתיקנו את ברכת האילנות, וכן בדברי הפוסקים, נזכר כי הזמן הראוי לברכת האילנות הוא בימי ניסן שאז דרך האילנות ללבלב ולהוציא ניצנים. ובפשטות נראה שדוקא בימי ניסן, תיקנו רבותינו לברך ברכה זו, אבל בזמנים אחרים, אין לברכה. מדינות בהן האילנות פורחות בזמנים אחרים אך בארצות הברית ישנה בעיה בחלק מהשנים, שבחודש ניסן עדיין לא התחילו האילנות לפרוח, ונשאלת השאלה האם אפשר לברך שם ברכת האילנות בחודש אייר. ובספר האשכול (להר"א אב"ד מרבותינו הראשונים, עמוד סח) כתב, שיש לברך ברכת האילנות בימי ניסן, ולאו דוקא בימי ניסן, אלא בזמן שרואה הפרח פעם ראשון בשנה. וכן כתב הריטב"א (רבי יום טוב בן רבי אברהם אלאשבילי) בחידושיו על מסכת ראש השנה (דף יא.) וזו לשונו: ויומי ניסן לאו דוקא, אלא כל מקום ומקום לפי מה דמלבלבי, עד כאן. וכן כתבו עוד פוסקים רבים. ולפיכך נראה שמותר לברך ברכת האילנות בכל מקום ומקום לפי זמן פריחת האילנות, שאין כאן דין מיוחד בחודש ניסן דוקא, אלא בפריחת האביב, שזמנה בדרך כלל הוא בחודש ניסן. על אילו אילנות יש לברך אין לברך ברכת האילנות אלא על אילנות של מאכל, אבל על אילני סרק שאין מוציאין פירות אין לברך, ומכל מקום אם עבר ובירך על אילני סרק, לא יחזור לברך כשרואה פרחי אילני מאכל. ולא יברך אלא כשרואה שני אילנות, ודי מצד הדין אפילו בשני אילנות ממין אחד, והמברך על מיני אילנות הרבה, הרי זה משובח. אילנות המורכבים אילנות המורכבים מין בשאינו מינו, כגון אילנות אתרוגים המורכבים עם לימונים, וכיוצא בזה, יש אומרים, שאין לברך עליהם ברכת האילנות, שהואיל וקיומם הוא נגד רצון הבורא, אין לברך ולהודות להשם יתברך על כך. ויש חולקים ואומרים שהואיל והברכה היא על כללות הבריאה, יכול לברך גם על אילנות מורכבים. ואף על פי שהרוצה להקל לברך עליהם אין למחות בידו, ומכל מקום לכתחילה אין לברך עליהם שהרי כלל גדול בידינו, ספק ברכות להקל. אמנם יש טעם גדול להקל בדבר, באילנות שאין הדבר פשוט לאסור את הרכבן. כגון פירות ההדר המצויים בינינו, אתרוג, לימון, חושחש ואשכולית, שלדעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, (עי' בשו"ת יביע אומר ח"ה סימן יט, ובס' הליכות עולם ח"ב עמ' ר), מותר לומר לגוי להרכיב אילנות כאלה אלו באלו. ולפי זה בודאי שאין קיומם נגד רצון הבורא, ואפשר לברך עליהן ברכת האילנות, כשם שנהגו לברך עליהם ברכת שהחיינו, וכמו שהארכנו בזה בהזדמנות אחרת . אילנות של ערלה מותר לברך על אילנות שהם בתוך שלוש שנים לנטיעתם, אף על פי שהם ערלה, ואסורים בהנאה, הואיל ולא נעשו באיסור, שהרי כל האילנות בשלש השנים הראשונות הם אסורים בהנאה, מותר לברך עליהם.

לקריאת השיעור באתר

קמחא דפסחא

Mon, 04 Apr 2011 00:00:00 +0200

מנויים יקרים!

אנו שמחים להודיע, כי החל מהיום והלאה, בנוסף להלכה היומית, יתפרסמו באתר הלכה יומית שיעוריו הקבועים של מרן הרב שליט"א, הנאמרים על ידו בכל יום לאחר תפלת שחרית. כמו כן בכוונתינו בעזרת ה' לפרסם את שיעוריו בפרקי אבות הנאמרים בעזרת ה' בכל יום מימי ספירת העומר, הכל בעתו ובזמנו.

יבא על הברכה ממקור הברכות, מזכה הרבים, יקר יקרים, יקר רוח איש תבונה, הרה"ג רבי צבי חקק שליט"א, אשר בזכותו אנו זוכים להעלות שיעורי מרן שליט"א, תשואות חן אפריון נמטיה לו, ובעל הגמול ישלם לו גמולו הטוב, ויבורך ממקור הברכות בכפל כפליים, להגדיל תורה ולהאדירה.

לצפייה בשיעורי מרן שליט"א, ניתן

ללחוץ כאן

, או בכניסה דרך האתר.

בברכת תזכו לשנים רבות הלכה יומית

קמחא דפסחא

כתב מרן השלחן ערוך בתחילת הלכות פסח, שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. וכתב הרמ"א, ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. עד כאן. ובתורה נאמר "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה וכו', וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים פרק טז).

ופירש רש"י בשם המדרש, הלוי והגר והיתום והאלמנה, הם ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, בנך ובתך ועבדך ואמתך, אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך.

ומכאן שמי שדואג לשמח את העניים והאביונים, הלוי (שאין לו מעות לחג הפסח מפני שלא היתה להם קרקע בארץ ישראל), והגר, היתום והאלמנה, שהשם יתברך הוא דואג להם ומחשיבם "שלו", השם יתברך משלם שכרו ומשמח ארבעה שלו, שהם, בנך ובתך ועבדך ואמתך. ומי שאינו משמח ארבעה של ה' יתברך, אין ה' יתברך דואג לו שישמחו אלה שהם שלו, בנו ובתו וכו'.

ולכן חובה קדושה על כל איש ישראל לתת צדקה לעניים קודם חג הפסח, שיהיה להם די מעות לקנות צרכי הפסח, וכיום תהלות לאל יש אגודות צדקה אמינות שניתן להעביר אליהם את כספי הקמחא דפסחא שהם ידאגו לתת אותם לעניים, וכן יש מקומות שבהם גבאי בתי הכנסת אוספים כספים מן המתפללים והם אחראים להעביר את הכספים לעניים. ויש להזהר לתת המעות אך ורק לגופים אמינים כמו שביארנו כבר בהלכות צדקה.

ומעשה היה לפני כשלשים שנה, בעת שמרן רבינו הגדול שליט"א היה דר בעיר תל אביב, והיה המצב הכלכלי קשה, והיו מבני העיר תלמידי חכמים שעוסקים בתורה, ומצבם הכלכלי היה בכי רע ולא היה להם כסף לקנות לעצמם ולבני ביתם את כל צרכי החג. ואותם התלמידי חכמים היו לומדים בישיבת "תורה והוראה" שעמדה תחת ניהולו של הרה"ג אליהו שרים זצ"ל. הלה בראותו את המצב הקשה אליו נקלעו האברכים שלו, פנה למרן הרב שליט"א, שיפעיל את השפעתו על עשירי העיר שינדבו כסף לתתו לאברכים של הישיבה. ומרן הרב שליט"א זימן אליו את בני העיר שמבוססים ודיבר על לבם שיתרמו למען מטרה נכבדה זו, ואכן כמה מנדיבי העיר תרמו לבני הישיבה מעות בשביל לקנות את צרכי החג. והנה אחד מבני העיר, היה עשיר ומבוסס מאד מבחינה כלכלית, והיתה לו חנות גדולה ברחוב אלנבי בעיר, מקום מרכזי ומוצלח באותם הימים לעשות עסקים. ומרן הרב שליט"א קראו אליו לדבר עמו. הגיע אותו אדם ללשכתו של הרב, והרב דיבר על לבו כפי שדיבר עם שאר נדיבי העיר, שבהיות ומצב האברכים קשה מאד, והיוקר מאמיר, ואין להם כסף לקנות לעצמם צרכי החג, לכן הוא מבקשו שיתרום גם הוא למען מטרה זו.

מיד השיב אותו עשיר לרב ואמר לו, שמצבו כעת הוא אינו טוב כמו שהיה, ויש לו התחייבויות רבות בענינים עסקיים, ולכן קשה לו מאד לתרום לאברכי הישיבה. מרן הרב שליט"א, שידע כי מצבו של אותו האיש הוא טוב מאד, ורק תואנה הוא מבקש לברוח מחובה קדושה זו, אמר לו, ראה, כי הרי אמרו רבותינו במדרש, אם אתה משמח ארבעה שלי, אני משמח ארבעה שלך, ואם אין אתה משמח ארבעה שלי אין אני משמח ארבעה שלך. לכן אני מפציר בך שוב, שתשמח את אותם העניים שהשם יתברך מבקש טובתם, ובזכות המצוה תזכה גם אתה לשמוח בחג הפסח. אך הדברים היו ללא הועיל, ואותו עשיר המשיך בשלו וחזר על טענותיו כי כעת מצבו דחוק והוא אינו יכול לעזור לרב בשום ענין. ראה הרב שדבריו נופלים על אזניים ערלות, ופטר את אותו העשיר לשלום בברכת הצלחה וכל טוב.

והנה, מיד לאחר חג הפסח, צילצל הטלפון בביתו של מרן הרב שליט"א, ומן הצד השני עמד אותו אדם שקודם החג נמנע מלתרום לעניי הישיבה. שאל אותו הרב מה רצונו, והלה השיבו כי הוא מבקש לפגוש את הרב באופן דחוף ביותר. נעתר לו הרב וקבע לו זמן לפגשו בלשכתו תיכף ומיד. הגיע אותו האיש ללשכת הרב, וחזותו הוכיחה עליו כי הוא נסער מאד ונעצב אל לבו. שאל אותו הרב, מה אירע שאתה מבקשני להפגש כל כך בדחיפות. מיד פתח העשיר בקול בוכים והחל מספר לרב, הנה כבוד הרב בודאי זוכר שכמה ימים לפני החג קראני אליו וביקשני לתרום לעניים של הישיבה, ואני אמרתי לרב שאין בידי יכולת כעת לסייע. אמר לו הרב, זוכר אני. אמר לו, וזוכר הרב גם שאחר כך אמר לי, אם אתה משמח ארבעה שלי אני משמח ארבעה שלך, ואם לאו איני משמח ארבעה שלך?, ענה לו הרב, זוכר אני. אמר לו אותו עשיר, הנה בשעה שאמר לי הרב את הדברים הללו, צחקתי בלבי ואמרתי לעצמי, הלא יש לי הון גדול, וחיי הולכים למישרים, ובני ובנותי מכבדים אותי מאד, וגם אשתי חיה עמי בשלום, אם כן בלי ספק תגדל שמחתי בחג הממשמש ובא, ומה זאת אומר לי הרב אם אין אתה משמח ארבעה שלי אין אני משמח ארבעה שלך. וכך הלכתי לביתי שמח ומאושר על כל הטוב שיש לי, ועל כך שהצלחתי להתחמק ממה שניסה הרב להטיל עלי.

והנה בליל הסדר, באתי לביתי מבית הכנסת, ושני בני הגדולים היו יושבים בסלון הבית, ובראותם שהגעתי הביתה אמרתי להם איזה דבר. מיד קמו שניהם כנגדי ותפסו אותי משני הצדדים, ואמרו לי, די! נמאס לנו ממך ומכל השטויות שלך, וזרקו אותי כמו שאני מן הבית ונעלו הבית אחריהם. ואני הייתי יושב כל אותו ליל הסדר בחצר הבית ועיני זולגות דמעות על שעוללו לי שני בני שאת כל הטוב שהיה לי נתתי להם. והייתי מתבונן מה זאת עשה ה' לי, ותיכף נזכרתי בדברי הרב שאמר לי, "אם אין אתה משמח ארבעה שלי אין אני משמח ארבעה שלך", והבנתי לבושתי על מה אירע לי ככה. ולכן אני בא לכבוד הרב להודיע כי אני חוזר בתשובה ומבקש מחילה על חטאי ועווני, אנא כבוד הרב, תסלח לי גם אתה על מה שדיברתי איתך בדברי שקר, ותברכני שישמחני ה' וילכו בני בדרך טובה. עד כאן היה המעשה. ישמע החכם ויוסיף לקח.

את כספי הקמחא דפסחא יש להעביר לגוף אחראי ונאמן, וכפי שביארנו כבר בכמה הזדמנויות. ברצונינו להמליץ בחום, עבור גמ"ח חסדי החיד"א (חסדי יהודה דוד אליהו), המנוהל על ידי הרב שמואל בר שלום שליט"א. ארגון זה מחלק תלושים לרכישת מזון, עבור משפחות נזקקות, וזאת לאחר שנערכת בדיקה נכונה לגבי כל משפחה ומשפחה. יחודו של גמ"ח זה, שכל האנשים העומדים בראשו, הם אנשי עסקים מסודרים מבחינה כלכלית, ולכן אינם מתפרנסים בשום דרך מפעילות הגמ"ח, ובכך יש בטחון שכל כספי התרומות מעוברים אך ורק למשפחות נזקקות באמת.

ניתן להפקיד בבנק המזרחי, סניף 002, ככר החירות, מספר חשבון - 302004

כמו כן ניתן לתרום באמצעות כרטיס אשראי, בין השעות 9.00 עד 13.00, בטלפון: 025389230, או בטלפון: 0547460895

תזכו למצות

לקריאת השיעור באתר

סדר ליל פסח "מרור" "שולחן עורך" "צפון"

Mon, 11 Apr 2011 00:00:00 +0200

חובה על כל אדם לאכול בליל פסח כזית מרור. ויוצאים ידי חובת אכילת כזית מרור בליל פסח בכמה סוגי ירקות שכולן בכלל " מרור ", והמנהג כיום ברוב המקומות, ובפרט אצל עדות הספרדים, לקחת למצווה של אכילת מרור עלים וקלחים של "חסא", וצריך ליזהר מאד באכילת עלי "חסא" שיהיו מגידול מיוחד ללא תולעים, כגון "עלי קטיף" או "חסלט", וכיוצא בזה, שאז, על ידי שטיפה יסודית מזבובים וכדומה הם מותרים באכילה. (ויש להזהר מאד בקניית עלים אלה, שיהיו מגידול ללא תולעים תחת השגחת נאמנה, כי מצוי לצערינו בכמה מקומות שאורזים את עלי החסה בשקית ניילון ומציגים אותו כאילו הוא ללא חשש תולעים). אבל אם לא מצויים עלי חסא מגידול כזה, ראוי ונכון שלא לאכול כלל מעלים אלו, אלא להסתפק באכילת הקלחים הלבנים בלבד על ידי בדיקה יסודית מתולעים. ואף מי שנראה לו שהוא יכול לבדוק את עלי החסא מן התולעים, ידע שבאמת קרוב הדבר שאין שום אפשרות לבדוק את עלי החסא, שהרי אפילו אחרי בדיקות חוזרות, כאשר מניחים את עלי החסא על גבי דף נייר מול קרני השמש, לאחר כמה דקות נראות תולעים לעשרות יוצאות מן העלים ועולות על הנייר. ולכן אין לסמוך על בדיקה כזו אפילו במקום שלא מצויים עלי חסא מגידול ללא תולעים. וכן הנהיג מרן הרב שליט"א משנים קדמוניות, שלא היה בנמצא גידול חסא ללא תולעים, ותיקן שיאכלו רק את הקלחים הלבנים של החסא, אשר על ידי בדיקה מדוקדקת מן התולעים, מותר לאכלם. וראוי להקפיד שקלחי החסא שנאכלים למצות מרור יהיו הקלחים היוצאים מחוץ לקרקע בזמן הגידול, ולא החלק הנמוך בחסא שנמצא מתחת לפני הקרקע, משום שיש סוברים שאותו חלק שנמצא מתחת לפני הקרקע לא יוצאים בו ידי חובה אכילת מרור.

" שלחן עורך ", יערוך שלחנו בליל פסח, ויסעד ליבו בשמחה, ומכל מקום יש להזהר בזמן הסעודה, שלא ימלא כריסו יותר מדאי במאכלים שונים, כדי שיוכל אחר כך לאכול את האפיקומן לתיאבון, ולא באכילה גסה שתהיה עליו לטורח, שאז לא יצא ידי חובת אכילת אפיקומן. ולכן נכון שגם הנשים האחראיות על בישול המאכלים לליל פסח, יראו לוותר מראש על הכנת מאכלים כבדים ומרובים, כדי שלא יבאו בני הבית למצב שאינם יוצאים ידי חובת אכילת אפיקומן. ורק בבוקר חג הפסח יוכלו להגיש מאכלים מרובים ככל העולה על רוחן.

" צפון "- לאחר גמר הסעודה, אוכלים "אפיקומן" (שהיא המצה השמורה תחת המפה, ואם היא אינה מספיקה יקח מצה אחרת) דהיינו שיעור "כזית" (כעשרים ושבעה גרם) מצה, זכר לקרבן פסח הנאכל על השובע, ויש מחמירים לאכול שיעור כשני זיתים, אחד זכר לקרבן פסח, ואחד זכר למצה שהיו אוכלים עד קרבן פסח, אך מן הדין די בכזית אחד.

ויזהר לאכול את האפיקומן לתיאבון ובהיסבה, (ולא יברך עליו), ואם היה שבע כל כך עד שהוא קץ באכילתו, לא יצא ידי חובת אכילת אפיקומן, משום שאכילה גסה אינה נחשבת אכילה כלל, ועל כן יש לשים לב לדבר זה בזמן הסעודה, כמו שהזכרנו. וכמו כן יש להזהר לאכול את האפיקומן בהיסבה, משום שאם לא היסב צריך לחזור ולאכול אפיקומן ועלול לבוא לידי אכילה גסה.

לשמיעת שיעוריו של מרן שליט"א (מלפני שנים רבות) בנושא חג הפסח:

לשיעור בעניני הלכות פסח חודש ניסן וצדקה לחץ כאן לשיעור בעניני פסח חומרות ומנהגים בצרכי מזון לחץ כאן לשיעור בעניני דיני הכשרת כלים לפסח לחץ כאן לשיעור בעניני דיני הגעלת כלים וטבילת כלים לחץ כאן לשיעור בעניני איסור אכילת חמץ ודין הכשרת כלי זכוכית לחץ כאן

לקריאת השיעור באתר

מצה עשירה

Wed, 28 Mar 2012 00:00:00 +0200

שאלה: מהי מצה עשירה, והאם למעשה מותר לאוכלה בפסח?

תשובה: ראשית נסביר מהי מצה עשירה. כתב מרן השלחן ערוך (סימן תסב) מי פירות (כגון מיץ שסוחטים מתפוזים, או יין) בלא תערובת מים אין מחמיצין כלל, ומותר לאכול בפסח מצה שנילושה במי פירות אפילו שהתה כל היום. כלומר, קמח חטה, שהיה מעורב במי פירות, כגון מיץ או יין, במשך זמן ארוך בלי אפיה, מותר לאכול את אותו הקמח ואת הנעשה ממנו בחג הפסח, מפני שמי פירות אינם מביאים את החטה לידי החמצה. אלא שאין יוצאין בה ידי חובת אכילת מצה בערב פסח, מפני שהיא מצה עשירה, והכתוב אומר "לחם עוני", עד כאן דבריו. וכן היה מנהג הספרדים במקומות מושבותם, כדעת מרן השלחן ערוך להקל לאכול בפסח מצה עשירה. אולם האשכנזים נהגו להחמיר בזה, מפני שכך דעת כמה ראשונים, וכן פסק הרמ"א בהגהתו בשלחן ערוך (שם), שאין לאכול מצה עשירה. הנהגת תמרן הרב בשבתו על כס הרבנות בתל אביב ובארץ ישראל, בעיר תל אביב, רצו שני בעלי מאפיות של בסקויטים לייצר מצה עשירה לפסח, דהיינו קמח עם מי פירות בלבד בלי שום תערובת מים, לאחר הכשרת מכונות האפייה כדת ובהשגחת תלמיד חכם ירא שמים, ורב העיר הגאון רבי איסר יהודה אונטרמן זצ"ל, לא רצה להרשות להם לעשות מצה עשירה, מפני שחשש לסברת הרמ"א "שבמדינתם אין נוהגין ללוש במי פירות ואין לשנות אלא אם כן לצורך חולה או זקן הצריכים לכך" ולאחר שנתמנה הגאון רא"י אונטרמן זצ"ל לרב ראשי לישראל, מונה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א לכהן כרבה הראשי של תל אביב, ובשנת התש"ל הוא שינה את הנוהל שהיה נהוג עד אז ברבנות הראשית לתל אביב, ונתן תעודת כשרות למפעלים שקבלו על עצמם את השגחת הרב ואת כל דרישותיו ההלכתיות. וזאת מפני שיש בתל אביב קהילה גדולה של ספרדים ועדות המזרח, שנהגו מימי עולם להקל בזה כדעת מרן, ולכן בודאי שעבורם מוטל על רב העיר הספרדי לספק שירותי כשרות גם ממוצרים שאינם כשרים למנהג האשכנזים. על המוכרים להודיע לקונים, שהיתר המצה עשירה אינו מוסכם אולם החנווני המוכר עוגות אלו בפסח, צריך להודיע באמצעות מודעה במקום הנראה לעין, שהעוגות נעשו מקמח (כשר לפסח, כי סתם קמח שלנו הוא חמץ גמור) עם מי פירות, ולפי מנהג האשכנזים יש להחמיר שלא לאכול מהם בפסח, זולת לחולים, זקנים, וילדים שלא הגיעו למצוות. הפולמוס סביב "מצה עשירה" והנה בשנת תש"ס טען הרב הראשי לישראל דאז, הרה"ג רבי אליהו בקשי דורון שליט"א, שמכיוון שנודע שמערבים בעיסה חומר כימי להתפיח הבצק, הרי זה דומה לשמרים שעושים מיין שכתבו הפוסקים (תוספות בפסחים כח:) שמחמיצים, ואין דינם כמי פירות. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א תמה עליו, ואמר שאין שייכות בין "שמרי יין" לחומר כימי שמתפיח הבצק, משום שנתברר לו על ידי שני מומחים בקיאים בדבר, שחומר כימי זה אינו גורם כלל להתפחת הבצק, ואינו אלא כמנפח במשאבה מבחוץ, שגורם ניפוח והתפחת הבצק (כמו קצף) והחימוץ שאסרה התורה, עניינו אחר לגמרי, שבהתחבר קמח דגן עם המים, ושוהה בו זמן מתאים, משתנה ההרכב הפנימי של הקמח ומתחיל להחמיץ, (כמו שהזכרנו כבר), אבל על ידי חומר כימי, לא משתנה כלום בבצק עצמו אלא רק מראה שנוצר על ידי גאז שמשתחרר בעיסה. נוסף על כך, ביקש מרן הרב שליט"א מהגאון רבי שלמה עמאר שליט"א (שמונה בשנת תשס"ב למשרת הרב הראשי לישראל) שיעיין בנושא זה, והוא כתב תשובה ארוכה להתיר אף לכתחילה לאכול בפסח מצה עשירה כזו. לכן להלכה, מותר לספרדים ובני עדות המזרח לרכוש ולאכול בפסח מצה עשירה המיוצרת תחת מערכת כשרות אחראית, ואף לאשכנזים יש להקל בזה לצורך ילדיהם הקטנים וכדומה. הטעם שמערכת הכשרות של הבד"ץ אינה נותנת הכשר על מצה עשירה אמנם מלבד דין מצה עשירה, ישנם חששות אחרים באפיית מוצרים בכל ימות השנה, ובפרט בחג הפסח. ולכן, נכון מאד להחמיר שלא לרכוש מוצרים לפסח אלא אם מתנוססת על גבי האריזה חותמת כשרות מהודרת. ועד עתה לצערינו, לא קמה מאפיית מצה עשירה שתעמוד בדרישות המהודרות של מערכות כשרות מהודרות. ומטעם זה מערכת הכשרות של בד"ץ בית יוסף לא העניקה עד עתה הכשר למצה עשירה. (בין שאר הדרישות של בד"ץ בית יוסף, שהם אינם מאשרים אפיית עוגות לפסח במפעל שמייצר חמץ במשך שאר ימות השנה, אלא דוקא במפעל שהוא מיוחד אך ורק לפסח, וזאת מטעמים ידועים ומטעמים מיוחדים), ויש מקום רב לזהירות בענינים אלו. וכן מנהג כל החרדים לדבר ה', שאינם קונים בדרך כלל מוצרי מזון, בפרט לספח, אם לא שיש עליהם השגחה מהודרת. לפיכך לסיכום : מעיקר הדין מותר לספרדים ובני עדות המזרח לאכול מצה עשירה בפסח. ואף האשכנזים רשאים להקל בזה לצורך ילדים קטנים. אולם מאחר ומאפיות המצה עשירה לא קיבלו עליהן עדיין את דרישות הבד"ץ, יש מקום להחמיר שלא לאכול ממצות אלה. והמחמיר תבא עליו ברכה.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: כמה שיעורי "כזית" מצה צריך לאכול בליל פסח?

Tue, 03 Apr 2012 00:00:00 +0200

תשובה: בליל הסדר חובה לאכול סך הכל שלשה שיעורי "כזית" של מצה. וכל כזית הוא שיעור של קרוב לשלשים גרם מצה. ומכל מקום יש מקום להחמיר לאכול ארבע שיעורים של מצה, או חמישה, וכמו שנבאר.

סדר ליל פסח שסידר רבינו רש"י הקדוש וכבר נתבאר אצלינו הוא: קדש. ורחץ. כרפס. יחץ. מגיד. רחצה. מוציא מצה. מרור. כורך. שלחן עורך. צפון. ברך. הלל. נרצה.

כשמגיעים בסדר ל"מוציא מצה", לוקח בעל הבית את שלשת המצות המוכנות בקערת ליל הסדר, ששתי המצות השלימות מונחות מלמעלה ומלמטה, וביניהן מונחת המצה הפרוסה שחצה אותה לשנים ב"יחץ", ואוחז את המצות בידו ומברך "המוציא לחם מן הארץ", ולאחר מכן מברך "על אכילת מצה". ונוהגים שאחרי שמברך המוציא, שומט מידיו את המצה השלישית המונחת מלמטה, ומברך על אכילת מצה רק על המצה העליונה ועל המצה הפרוסה האמצעית. ובעל הבית אוכל כזית אחת מכל מצה. נמצא שאוכל בעל הבית שני שיעורי כזית כבר באכילה זו. אבל שאר בני הבית שאין להם מספיק לאכול שני שעורים ממצות אלו שבידיו של בעל הבית, נותן להם בעל הבית מעט מכל מצה, ומצרף להם ממצות אחרות הנמצאות איתו עד שיגיעו לשיעור כזית. ואלו בני הבית שאינם אוכלים כזית ממצות אלו של בעל הבית, אינם צריכים לאכול שני שיעורי כזית, ודי להם לכל הדעות בשיעור כזית אחד בלבד. נמצא כי שאר בני הבית אינם אוכלים באכילה זו אלא כשיעור כזית אחד בלבד. וגם בעל הבית אם מאיזו סיבה לא אכל שיעור של פעמיים כזית, יצא בדיעבד ידי חובתו. ולקוצר הזמן לא נוכל להרחיב את הדיבור ולהסביר את טעמי דין זה.

לאחר מכן כשמגיע ל"כורך", לוקח כזית מן המצה השלישית שבקערת ליל הסדר, וכורכה עם כזית מרור וטובלה בחרוסת ואומר זכר למקדש כהלל, ואוכלם ביחד בהסיבה. (כלומר, כשהוא מוטה על צד שמאל). נמצא שעד כאן אוכל בעל הבית שלש פעמים שיעור כזית, ושאר בני הבית אוכלים עד כאן שני שיעורים של כזית.

וכשמגיע בסעודתו ל"צפון", לאחר גמר כל הסעודה, אוכלים מן המצה השמורה מתחת למפה לאפיקומן (כלומר, ב"יחץ", כאשר חוצה את המצה האמצעית לשניים, שם חלק אחד אצל אחד מבני הבית שישמור אותו לאפיקומן, ואת אותה המצה אוכלים ב"צפון"), ואוכל מאותה המצה שיעור כזית נוסף. (ולשאר בני הבית נותן ממצה אחרת שאיתו ומצרף להם מעט מן המצה שהיתה מוכנה מראש לאפיקומן). וגם מצה זו צריך שיאכלה בהיסבה, וצריך להזהר מאד לאכלה בהסיבה, שאם לא אכלה בהיסבה, לא יצא ידי חובתו ויצטרך לאכול כזית נוספת, ועלולה אכילתו להיות אכילה גסה, שגם באכילה כזו אינו יוצא ידי חובתו כפי שביארנו כבר.

ויש מחמירים לאכול כ"צפון" כשיעור שני זיתים, אחד זכר לקרבן פסח ואחד זכר למצה שהיו אוכלים עם קרבן פסח. נמצא שבעל הבית עד כאן אכל חמישה שיעורי כזית אם הוא מחמיר על עצמו, ואם לאו אינו אוכל אלא שיעור ארבע זיתים. ושאר בני הבית אוכלים ארבע זיתים אם הם מחמירים על עצמם, ואם לאו, אינם אוכלים אלא שיעור של שלשה זיתים.

ולסיכום , ב"מוציא מצה" אוכל בעל הבית שיעור כשני זיתים של מצה. ושאר בני הבית שאינם אוכלים מן המצה של בעל הבית אוכלים כזית אחת. וב"כורך" אוכל כל אחד כזית מצה. ומ"צפון" אוכל כל אחד כזית אחד, ויש מחמירים לאכול שיעור של שני זיתים מצה.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: מהו חשש "מצה שרוייה", והאם עלינו להחמיר בענין זה או לא?

Tue, 27 Mar 2012 00:00:00 +0200

תשובה: ידוע הדבר, כי חמץ פירושו, גרגר קמח שנגע במים, ושהה כך איזה זמן עד שהחמיץ. ומעתה עלינו לשאול, כיצד אנו מתירים להרטיב את המצות שבביתנו עם מים, והלא יש לחוש שהקמח שבמצות יחמיץ. והתשובה לכך, כי כל קמח שנאפה כבר, לא שייך בו יותר חשש חימוץ, כי כבר אבד מן הקמח הכח שהיה בו להחמיץ.

ואולם, כמה מרבותינו האחרונים, סבורים שאסור לשרות מצה שנאפתה כבר בתוך מים, משום שיש לחוש שמא נשאר גרגר קמח שלא נאפה כראוי, וקמח שבא במגע עם מים מחמיץ. וזהו חשש "שרויה" הנזכר בשאלתינו, כי יש מאחינו האשכנזים שנהגו להחמיר בענין זה, שלא להרטיב מצה אפויה במים. ומנהג זה נפוץ במיוחד בקרב קהלות החסידים, שכן דעת הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי בעל התניא, ועוד. (ועיין משנה ברורה סימן תנח סק"ד).

אך דעת רוב הפוסקים שאין לחוש לענין זה כלל, ומתירים לאכול מצה שרוייה בפסח אף לכתחילה, וכן אנו נוקטים להלכה בלי שום פקפוק וחשש.

ולפיכך נראה שמותר גם לערב בפסח "קמח מצה" (דהיינו קמח שעושים ממצות טחונות) עם מים ולעשות ממנו סופגניות ועוגות, שהרי קמח אפוי שוב אינו מחמיץ.

אולם אחד מגאוני ספרד, רבינו חיים בנבנישתי, כתב בספרו "כנסת הגדולה", שיש לאסור לעשות בפסח עוגות מקמח מצה, משום "מראית עין" שאנשים יראו עוגות כאלו, ויחשבו שהם עשויות מקמח רגיל, ויחשבו שמותר לעשות בפסח עוגות מקמח רגיל. אך רבינו "הפרי חדש" (הגאון רבי חזקיה די סילווא תי"ט – תנ"ח) כתב להקל בזה. וכן כתב הגאון רבי יצחק טייב זצ"ל (מגדולי חכמי תונס) בספרו "ערך השלחן" (סימן תס"א סק"ג) לחלוק על "הכנסת הגדולה", משום שלא מצאנו שחכמי הגמרא חששו חשש כזה, שיבואו לטעות כל כך באופן כזה, ואנחנו אין לנו לגזור גזירות מדעתינו, וכן כתבו עוד הרבה פוסקים. ועל כן לסיכום , למנהג הספרדים ורוב בני אשכנז, מותר לאכול בפסח מצה אפוייה ששורים אותה במים. וכמו כן מותרים לעשות בפסח כל מין מאפה שירצו לעשותו מקמח העשוי ממצות טחונות. ואין לחוש בזה, לא מצד שריית הקמח במים, ולא מצד מראית העין.

קמחא דפסחא

כבר דיברנו בשנה שעברה בחשיבות המצוה, לתת צדקה לעניים בערב פסח, כדי שיוכלו לחוג את חג הפסח בשמחה.

את כספי הקמחא דפסחא יש להעביר לגוף אחראי ונאמן, וכפי שביארנו כבר בכמה הזדמנויות. ברצונינו להמליץ בחום, עבור גמ"ח חסדי החיד"א (חסדי יהודה דוד אליהו), המנוהל על ידי הרב שמואל בר שלום שליט"א. ארגון זה מחלק תלושים לרכישת מזון, עבור משפחות נזקקות, וזאת לאחר שנערכת בדיקה נכונה לגבי כל משפחה ומשפחה. יחודו של גמ"ח זה, שכל האנשים העומדים בראשו, הם אנשי עסקים מסודרים מבחינה כלכלית, ולכן אינם מתפרנסים בשום דרך מפעילות הגמ"ח, ובכך יש בטחון שכל כספי התרומות מעוברים אך ורק למשפחות נזקקות באמת.

ניתן להפקיד בבנק המזרחי, סניף 002, ככר החירות, מספר חשבון - 302004

כמו כן ניתן לתרום באמצעות כרטיס אשראי, בין השעות 9.00 עד 13.00, בטלפון: 025389230, או בטלפון: 0547460895

תזכו למצות

לקריאת השיעור באתר

מצוות צריכות כוונה

Thu, 29 Mar 2012 00:00:00 +0200

כלל גדול בידינו בכל המצוות כולם, שכשהאדם עושה אותם, חייב לכוין בשעת עשיית המצוה, כי כעת הוא מקיים את אותה המצוה. וכמו שפסק מרן השלחן ערוך (סימן ס סעיף ד), "יש אומרים שאין המצוות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה". ולדוגמא, אדם השומע קול שופר שלא לשם מצות שופר, אלא בכדי לשמוע קול השופר שהוא מנגן בו, לא יצא ידי חובת המצוה של תקיעת שופר בראש השנה. וכן אדם הקורא קריאת שמע, אך אינו מתכוין לשם מצות קריאת שמע, הרי שעליו לחזור ולקרוא קריאת שמע פעם שנייה. ומעתה בפשטות כן הדין לענין אכילת מצה בליל פסח, שחייב אדם לכוין בשעת אכילת המצה "לשם מצות אכילת מצה". ומכל מקום בדיעבד, אם אכל בלא לכוין לשם מצות אכילת מצה, מעיקר הדין יצא ידי חובת מצות אכילת מצה (וטעם הדבר שבדיעבד יצא ידי חובתו, הוא משום ששונה מצות אכילת מצה ממצוות אחרות, שכן האדם נהנה באכילת המצה. ואין כאן המקום להאריך בביאור הדבר). ובפרט אם בירך "על אכילת מצה" לפני שאכל, שאין לך כוונה גדולה מזו, שאומר אדם בפיו בפירוש שהוא אוכל לשם מצות אכילת מצה. ומכלל הדברים נשמע, שכן הדין לענין אכילת מרור, שבודאי לכתחילה צריך כל אדם לכוין בשעת אכילת מרור לקיים מצות אכילת מרור בליל פסח. ומכל מקום בדיעבד אם לא כיון לשם מצות אכילת מרור, יצא ידי חובתו. והטעם שיש להקל בדבר בדיעבד גם באכילת מרור, (אף שאין האדם נהנה באכילתו), הוא משום שמצות אכילת מרור בזמן הזה עיקרה מדרבנן (מדברי חכמים), ולא מן התורה. ומכיון שיש מחלוקת הפוסקים אם מצוות צריכות כוונה, לכן בדבר זה שחיובו הוא מדרבנן, אנו מיקלים בדיעבד שאינו חייב לחזור לאכול מרור.

ובעיקר הדבר שמצוות צריכות כוונה, הנה אין הכוונה בזה שחייב לומר בפיו שהוא מכוין לקיים מצות ה' במה שעושה, אלא העיקר הוא כוונת הלב בכל מה שעושה. ולכן אין חיוב לומר נוסח "לשם יחוד" לפני קיום כל מצוה ומצוה. ואדרבה יש מהאחרונים שכתבו שלא נכון שכל אדם יאמר נוסח זה של "לשם יחוד", שהרי כוונת הדברים הנאמרים ב"לשם יחוד" אינה מובנת לכל אדם. וגם מרן רבינו הגדול שליט"א אינו אומר נוסח זה לפני התפילות ומעשה המצוות, (מלבד, במצוות ספירת העומר בלילה הראשון, שאז גם הוא אמר נוסח לשם יחוד). ומכל מקום רבים נוהגים באמירת לשם יחוד לפני כל מצוה ומצוה, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

לקריאת השיעור באתר

והגדת לבנך

Wed, 04 Apr 2012 00:00:00 +0200

שאלה: האם מקיים אדם את מצות "והגדת לבנך" בליל הסדר, גם כאשר הוא מלמד את בנותיו על נס יציאת מצריים, או שאינו מקיים את המצוה, אלא מי שמלמד את בניו דוקא?

תשובה: הנה נאמר בתורה, "והגדת לבנך" לגבי מצות לימוד הבנים על נס יציאת מצריים בליל פסח. ולכן אנו נוהגים ששואלים הקטנים ארבע קושיות, והאב משיב להם כל אחד לפי חכמתו, ומספר להם מענין נס יציאת מצרים, אם על ידי קריאת ההגדה, ואם בתוספות של דברים אחרים. אך באמת יש להסתפק בדבר, האם עיקר מצות והגדת לבנך שייכת גם לגבי בנות. שהרי מפורש בתורה נאמר והגדת "לבנך", ומשמע שהבנות אינן בכלל המצוה. אלא שיש מקום לומר שמה שנאמר בתורה "לבנך" אין הכוונה בזה למעט את הבנות, אלא נקטה התורה לשון כללית, ששייך לפרשה אף לבנות.

ומרן רבינו הגדול שליט"א, האריך בענין זה בספרו שו"ת חזון עובדיה (סימן כא), והביא ראיה שאף הבנות הן בכלל מצוה זו. שכתב התרומת הדשן, שאסור לתת לילד קטן מצה בערב פסח. וטעם הדבר הוא בכדי שתהיה המצה חדשה לילד בליל פסח, בכדי שיהיה שייך לדבר איתו על מצוות המצה (כמו שאנו אומרים "לא אמרתי, אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך"). וכתב המגן אברהם על דברי התרומת הדשן, שהוא הדין שאסור לתת לבת קטנה מצה בערב פסח, בכדי שתהיה המצה חדשה עבורה. ומוכח מזה שאף הבנות שייכות במצות והגדת לבנך.

ועוד הביא ראיה לדבר, שהרי אמרו חז"ל בגמרא (פסחים קטז.), חכם (אם הבן חכם), בנו שואלו. (כלומר, הבן שהוא חכם ויודע לשאול שאלות, הוא ישאל בליל פסח, ואביו ישיב לו). ואם אינו חכם, אשתו שואלתו. ומבואר אם כן בגמרא, שמה שנאמר בתורה "והגדת לבנך", אין זה בכדי למעט את הבנות, אלא אף הן שייכות במצה זו, שהרי אפילו אם אין לאדם ילד שישאל, אשתו שואלת והוא משיב. משמע שעיקר המצוה היא בסיפור יציאת מצרים, לבניו או לבנותיו או לאשתו.

ולכן לסיכום , אף הבנות בכלל מצות והגדת לבנך, ויש לספר להן בהרחבה כמה שניתן מענין סיפור יציאת מצריים, לקיים את מצות התורה ללילה זה.

לקריאת השיעור באתר

ושאלה אשה משכנתה

Sun, 17 Apr 2011 00:00:00 +0200

נאמר בתורה, שקודם יציאת בני ישראל ממצרים, נצטוו לשאול משכניהם הגויים כלי כסף וכלי זהב ושאר דברים יקרי ערך, בכדי שבצאת בני ישראל ממצרים, יצאו ברכוש גדול, כהבטחת ה' יתברך. וכמו שנאמר "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות". ויש לשאול, איך באמת לקחו בני ישראל משכניהם כלי כסף וכלי זהב, כאילו בכוונתם להחזירם לאחר השימוש, בה בעת שלא היה בדעתם, אלא ליטול את הכלים לעצמם לצמיתות? ואף שבזמנו של אלכסנדר מוקדון תבעו המצריים את כספם מאת בני ישראל, ואמרו "תנו לנו כסף וזהב שנטלתם", והוצרך להשיב להם גביהה בן פסיסא, שכלי הכסף היו מקצת שכרינו על כל עבודתינו במשך למעלה ממאתיים שנה, כמו שאמרו בגמרא במסכת סנהדרין (צ:). מכל מקום עדיין קשה הדבר, מדוע הוצרכו להוציא דבר שקר מפיהם, שהם נוטלים את הכלים בתורת שאלה, ולא בתורת תשלום. עוד הוסיף להקשות מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף שליט"א, כיצד שיקרו בני ישראל, כאשר אמרו לפרעה שאין בכוונתם לצאת אלא ל"דרך שלשת ימים", ולאחר מכן הם יחזרו למצריים, והלא ידעו ישראל שבכוונת ה' יתברך להוציאם לעולם לארץ ישראל, ושלא יחזרו לראות את מצרים עוד, ואם כן איזה היתר היה להם בדבר לשקר בדברים אלו את אנשי מצרים הרעים? ותשובה לזה, הביא מרן הרב שליט"א, בשם הגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל (בספרו בן איש חיל, ח"א דף לז ע"ג), על פי משל, לאדם אחד שעבר על החוק, וגזר עליו המלך גזר דין מות, אך דרכם היתה, שקודם שיוציאו את הנידון למות, יביאוהו לפני המלך בכדי שיוכל לבקש מאת המלך כל מה שירצה, על פי חוק. והנה, כאשר הביאוהו אצל המלך, שאל אותו המלך, מה תבקש שאעשה לך קודם גזר הדין? לקח הנידון למות צלוחית אחת מזכוכית, מלאה יין, שהיתה מונחת על שלחנו של המלך, ואמר למלך, רצוני, לשתות את כל היין הזה, בהיותי יושב על גג ארמון המלך, וצופה אל הנוף הנפלא הנשקף ממנו. אולם אני מתיירא, פן אפחד מאד מהממונים עלי מטעם המלך, שחרבותיהם שלופות בידיהם, ולא אוכל לשתות את היין הזה בשלוה, לכן אבקש מהמלך, שישבע לי שלא יהרגוני עד שאשתה את כל היין הזה שבצלוחית בנחת. וישבע לו המלך כאשר ביקש מאתו, ויצו המלך להעלותו על גג הארמון והצלוחית בידו, לשתות את היין שבתוכה בהשקט ובטח, וכן עשו. העלוהו לגג הארמון, והנה הוא עולה במדרגות הגג, עשה עצמו כאילו נכשל, ויפול ארצה, ותפול הצלוחית לארץ ותשבר, וישפך היין כולו. ויחזירוהו אצל המלך לראות מה יאמר עתה מאחר והיין נשפך, ורצו להביא לו בקבוק אחר של יין. אולם הנידון אמר, הביאו לי את היין שהיה בצלוחית ואשתהו. ויאמר למלך, אדוני המלך, עתה אני רואה שצריך אתה לפטור אותי מכל גזירה, מאחר שנשבעת שלא יהרגו אותי עד שאשתה את כל היין שבצלוחית, וכעת היין אינו קיים, ואיך תקיים את שבועתך? ויתן לו המלך כתב חנינה, ויפטרהו לשלום. הנמשל, כי ראה ה' יתברך, הצופה והמביט עד סוף כל הדורות, שלא יחזרו עוד ישראל למצרים להשתעבד, כי אחר יציאתם ממצרים, ירדוף אחריהם פרעה וכל חילו, וכולם יטבעו בים סוף, בעונש מה שעשו לישראל, שהיו מטביעים את בניהם ביאור, וכמו שאמרו רבותינו, בקדירה בה בישלו, בה נתבשלו. וכיון שנאבדו המצרים מן העולם, שוב לא היה לבני ישראל למי להחזיר את כלי הכסף וכלי הזהב, וכמו כן לא היה להם לאן לחזור אחר דרך שלשת ימים במדבר, הואיל וכל אנשי מצרים היו עתידים לטבוע בים סוף. וכענין הצלוחית שנשברה ונשפך היין.

לקריאת השיעור באתר

חג הפסח, ברכת האילנות ועירוב תבשילין

Mon, 12 Mar 2012 00:00:00 +0200

"שאלה" או "דרשה" בהלכות הפסח

בגמרא במסכת פסחים (דף ו:) אמרו, שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום. והקשה מרן הבית יוסף (סימן תכט) שהרי כתוב בגמרא במסכת מגילה (דף לב.) "משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג, (עצרת היינו חג השבועות, וחג היינו חג הסוכות) ,ואם כן משמע שדוקא בפסח עצמו יש חיוב ללמוד הלכות פסח, ולא שלשים יום קודם לפסח). וכתב לתרץ מרן הבית יוסף, שאין הכוונה בגמרא שמחויבים באמת לדרוש בהלכות הפסח שלושים יום קודם הפסח, אלא הכוונה לענין מה שאנו פוסקים, שאם באים שני תלמידים לשאול, ואחד שואל כענין (שהיינו בענין שעסוקים), והשני שואל שלא כענין, עונים לשואל כענין. ובגמרא חידשו לנו, שכל השואל בהלכות פסח קודם הפסח שלושים יום נחשב שואל כענין ומשיבים לו. וכן פירש הר"ן (רבינו ניסים, מרבותינו הראשונים). ולפיכך נאמר "שואלין" בהלכות הפסח, ולא נאמר "דורשין", שאין אנו מחוייבים להפסיק את כל הלימודים של שאר עניני הלכה וללמוד רק הלכות פסח, אלא דוקא לענין מה שיש להשיב לתלמידים, שאז השואל בהלכות הפסח נחשב שואל כענין. ועוד תירץ מרן הבית יוסף, שיש לומר שאף שלגבי כל החגים לא נצטוינו לדרוש בהלכותיהם אלא בחגים עצמם, מכל מקום חג הפסח שונה משאר החגים ויש לדרוש בהלכותיו שלשים יום קודם לחג, מפני שהעם צריכים לדעת מהלכות הכשר כלים ואפיית המצות וטחינת החטים, שהם דברים שאם ילמדו העם רק בחג עצמו לא תהיה בכך תועלת, וחובה עליהם לדעת את כל ההלכות קודם החג. ומה שתיקן משה לישראל לדרוש בחג עצמו, הכוונה בזה שעליהם לדרוש בטעמי החג שבעבורם נצטוינו על החג, וכן לדרוש מהלכות יום טוב השייכים בחג עצמו. ולפי תירוץ זה מחוייבים המלמדים ללמד קודם חג הפסח את הלכות הפסח במשך שלשים יום.

דברי המשנה ברורה

והגאון המשנה ברורה כתב בביאור הלכה, שהעיקר להלכה שיש ללמד את כל דיני החג קודם הפסח שלשים יום וכעין התירוץ השני שתירץ מרן הבית יוסף. ושיש חובה "לדרוש" ולא רק "לשאול" בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום. אולם דבריו הם לא לשיטת מרן השלחן ערוך, שפסק בזו הלשון: "שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום". ומלשונו מבואר שרק לענין השואלים אנו אומרים שהחל משלשים יום קודם לחג הפסח נחשב השואל לשואל כענין, אבל אין אנו מחוייבים ללמד הלכות פסח קודם לפסח שלשים יום. וכמו שכתב מרן בתירוצו הראשון בבית יוסף.

דברי מרן היביע אומר

ומרן רבינו הגדול שליט"א בספר יביע אומר (חלק ב סכ"ב) האריך לקיים את פסק מרן השלחן ערוך, שאין חובה ממש להפסיק את סדרי הלימודים קודם הפסח כדי לעסוק בהלכות פסח, ורק לענין "שואל כענין" אנו פוסקים שמי ששואל קודם הפסח בהלכות פסח נזקקין להשיב לו. ואמנם אף שאין חיוב ללמד ברבים הלכות פסח שלשים יום, מכל מקום היחידים כל אחד ואחד מחויבים ללמוד הלכות הפסח היטב, שלא יבאו חלילה לידי מכשול בימים אלו שהלכותיהם רבות מאד. ועל כן גם אנו בהלכה יומית נדבר כמה שניתן מהלכות הפסח, ולא נאריך בטעמי הדינים אלא בעיקרי ההלכות, בכדי שבמשך הזמן נוכל להקיף את עיקרי הלכות בפסח עד כמה שניתן. והנה מלבד מה שעלינו לבאר את ההלכות השייכות לחג הפסח, כגון הלכות מצה והלכות הכשרת הבית לפסח, כן עלינו לבאר קצת מדיני ברכת האילנות שנוהגים לברך בתחילת חודש ניסן. ובשנה זו (שנת התשע"ב), יחול יום טוב ראשון של חג הפסח ביום שבת. ויום טוב שביעי של פסח,יחול ביום ששי. לכן בערב שביעי של פסח,יהיה עלינו לעשות "עירוב תבשילין", וכפי שנזכיר אם ירצה ה'.

לקריאת השיעור באתר

פרטים בדין קטניות בפסח

Thu, 15 Mar 2012 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת , ביארנו באופן כללי את עיקרי דין החמץ והקטניות בפסח. והסברנו, שלכל הדעות "קטניות", כגון חומוס ואורז, אינן "חמץ" ממש. כי חמץ שייך רק בדבר העשוי ממיני דגן. אולם האשכנזים נהגו איסור בקטניות, משום שהיה הדבר נפוץ מאד, שנתערבו גרגרי חמץ עם הקטניות. ולפיכך הם נמנעים מלאכלם. "התרת נדרים" לאכול קטניות עדות האשכנזים, הנוהגים איסור בקטניות, אין להם כל היתר לאכילת קטניות בפסח, ואף אם יעשו "התרת נדרים", אין בכך כלום, ועדיין הם מחוייבים למנהג עדתם, שלא ליטוש את מנהגיהם, ולהמנע מאכילת קטניות בפסח. ובכלל זה איסור שימוש בשמן סויה, ואכילת אורז, וכן כל כיוצא בזה. אולם עדות הספרדים שהחמירו על עצמם שלא לאכול אורז, ועתה יש להם איזה צורך להקל באכילת אורז, מחמת חולי וכיוצא בזה, יכולים להתיר להם לאוכלו, אם יעשו "התרת נדרים" כדין, על מה שנהגו עד עתה. וזאת משום שתוקף האיסור שקיבלו הספרדים על עצמם, אינו באותו דרגה כמו שקיבלו עליהם האשכנזים, ואצל הספרדים לא נתקבלה גזירה ממש על אכילת קטניות, אלא נהגו בהם איסור מצד הזהירות, כיון שהיה מצוי חשש חמץ בקטניות. כן פסק מרן הרב שליט"א בספר חזון עובדיה ח"ב עמוד נה. ואין כאן המקום להאריך. כלים הבלועים בקטניות כבר ביארנו, שאסור להשתמש בפסח בכלים שבישלו בהם בשאר ימות השנה. וזאת משום, שכלים שהיה בהם מאכל חמץ רותח, הרי שדפנות הכלי "בלעו" מן החמץ שהיה בהם. ואחר כך כשמבשלים בהם מאכל כשר לפסח, דפנות הכלי "פולטות" טעם של חמץ לתוך התבשיל. וכשם שאנו נזהרים תמיד להפריד את כלי החלב מכלי הבשר, מחמת בליעת הכלים ממאכלי הבשר או החלב. אולם איסור הקטניות בפסח, אינו חמור כמו איסור חמץ ממש. שאינו אלא גזירה שנהגו להחמיר, מחמת חשש חמץ. לפיכך כתב הגאון רבי ישמעאל הכהן, בשו"ת זרע אמת (ח"ג או"ח סי' מח), שאשכנזי המתארח בבית ספרדי, והספרדי הכין עבורו מאכלים ללא חשש קטניות, מותר לאשכנזי לאכול בביתו ללא חשש. ואף על פי שהכלים של הספרדי בלועים מתבשילי הקטניות, אין בכך כלום, כיון שאין זה אלא מנהג שנהגו משום זהירות יתירה, ולא שקיבלוהו עליהם כאיסור ממש. (בפרט אם יש לשער שלא בישלו בכלים קטניות בתוך עשרים וארבע שעות האחרונות. ואין האשכנזי צריך לשאול את הספרדי, האם בישלו באותו יום קטניות באותו הכלי. ואין כאן המקום להאריך). ולסיכום: האשכנזים נוהגים איסור באכילת קטניות בפסח. ואין להקל באיסור זה אפילו על ידי "התרת נדרים". והספרדים שנהגו בזה איסור, ויש להם צורך להקל באכילת קטניות, כגון מחמת חולי וכדומה, יוכלו להקל בזה על ידי התרת נדרים. אשכנזי המתארח בבית ספרדי, והספרדי הכין עבורו מאכלים ללא חשש קטניות, מותר לו לאכול מהם, אף על פי שהספרדי בישל קודם לכן מאכלים עם קטניות באותם הכלים.

לקריאת השיעור באתר

חמץ שנפגם לפני פסח, ודין מזון עבור בעלי חיים בפסח

Tue, 20 Mar 2012 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת ביארנו, שמאכל שנפסל לגמרי למאכל קודם הפסח, כגון לחם שנשרף לגמרי עד שנעשה אפר, אין לאותו מאכל דין של "מאכל" כלל, והרי הוא כמו עפר וחול. לכן, חמץ שנפסל למאכל קודם חג הפסח, אין איסור להחזיק אותו בבית, וכן שאין איסור להנות ממנו בחג הפסח. דיו, משחת נעליים, וסיגריות, המכילים חמץ ולפיכך, מותר לכתוב בחול המועד פסח באמצעות דיו שנעשה עם שכר שעורים, וכן מותר להשתמש במשחת נעליים שיש בה תערובת חמץ. אמנם, יש להקפיד שיהיה ברור הדבר שהמשחה יוצרה קודם הפסח, כי אם בפסח עצמו עוד היה החמץ ראוי לאכילת כלב, ואחר כך בפסח עצמו נפגם טעמו, אסור להשתמש בו, מפני שכבר נאסר בהנאה בכל אופן. וכמו כן מותר לעשן בפסח סיגריות שיש חשש שמדביקים אותם בתערובת חמץ, מפני שאינו ראוי לאכילה כלל. ומכל מקום יש להבהיר שהאמור הוא לגבי איסור חמץ בפסח, אולם בזמנינו יש מקום לאסור את העישון מצד אחר, שקבעו הרופאים בהחלט, שסכנה נשקפת לבריאותם של המעשנים, ואף גורמים סיכון למי שנמצא בסביבתם, ושומר נפשו ירחק מזה (ועיין עוד בהליכות עולם ח"א עמוד רסה). מזון שנפגם לבני אדם, אך ראוי למאכל בעלי חיים, כגון מזון לדגים כפי שביארנו, כשם שאסור לאכל חמץ בפסח, כמו כן אסור להנות ממנו. ולכן אסור לתת לבעלי חיים מאכלים שהם חמץ בפסח, כיון שבאכילתם נגרמת הנאה לאדם. אולם יש אופנים בהם מותר לתת לפני בעלי חיים בפסח, מזון האסור לאכילה עבור בני אדם. וכפי שנבאר. כפי שכתבנו, חמץ שנפסל לגמרי לאכילה עוד לפני חג הפסח, אינו אסור באכילה בחג הפסח. ובכדי שיפסל החמץ למאכל, לא די בכך שיפגם עד כדי כך שבני אדם לא יאכלו ממנו, אלא צריך שיפגם המאכל לגמרי, עד שגם שאר בעלי החיים לא יאכלו ממנו. כמו לחם שנשרף לגמרי. אבל תערובת חמץ שנפסל למאכל אדם, (כלומר, לא חמץ ממש, אלא דבר שמעורב בו חמץ), ועדיין הוא ראוי למאכל עבור בעלי חיים, אף שאסור לאכול ממנו בפסח, מכל מקום מותר להנות ממנו בפסח. וכמו כן מותר לתת ממנו לבעלי חיים בפסח. אבל זהו רק באופן שהחמץ פגום מאד למאכל אדם, ורק לבעלי חיים הוא ראוי. לכן, המגדל בביתו בעלי חיים, (שעליו לדאוג להאכלתן כראוי גם בימי הפסח), כגון עופות ושאר צפורים, צריך להזהר ולהשמר מאיסור חמץ, ויקנה עבור בעלי החיים שברשותו מזון ללא חשש חמץ, הואיל ומצוי הדבר במזון המיועד עבור בעלי חיים, שיש בו תערובת חמץ שאינה פגומה לגמרי למאכל אדם. (אף שמזון זה אינו טעים ומיועד עבור בני אדם, מכל מקום לפי הנראה, הוא אינו פגום לגמרי עבורם). ובפרט נפוץ הדבר במזון עבור כלבים וחתולים, וכן במזון המיועד לעופות וצפורים, שמכיל גרעיני חמץ ממש. אולם לגבי דגי נוי, נראה שיש להקל בדבר. מאחר ובדרך כלל המזון הנמכר עבורם הוא פגום מאד בטעמו, ואינו ראוי למאכל אדם כלל ועיקר, וגם אינו עשוי כולו מחמץ, רק מעורב בו חמץ, והחמץ אינו ניכר בעין, ולפיכך, אף שאסור בהחלט לאכול ממזון זה בפסח, כיון שסוף סוף אינו פגום לגמרי, והוא נחשב למאכל, מכל מקום תערובת מאכל כזו אינה אסורה בהנאה, ומותר לתת אותה לפני בעלי חיים שיאכלו ממנה. לכן אין צורך להקפיד ולקנות עבור דגי נוי מזון כשר לפסח, ומותר להאכילם בתערובת המזון הרגילה שלהם. אך יש להזהר במשנה זהירות, שלא יפלו פירורים מן המזון שלהם למקום שיאכלו ממנו אחר כך בני אדם, שהרי תערובת זו אסורה בהחלט באכילה. (וגם בשאר ימות השנה יש בתערובת זו חשש איסורים אחרים). (כן הביאו בשם הגאון רבי בן ציון אבא שאול בשו"ת אור לציון חלק שלישי עמוד צב. ומרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א הסכים לדבריו).

לקריאת השיעור באתר

ביעור ומכירת חמץ

Mon, 02 Apr 2012 00:00:00 +0200

ביעור חמץ

ביום י"ד בניסן בבוקר, כלומר, בשנה זו (התשע"ב) ביום ששי בבוקר, מבערים את החמץ עד סוף הזמן הראוי לביעורו. (ובירושלים סוף זמן שריפת חמץ בשנה זו, הוא בשעה אחת עשרה ועשרים דקות בערך. ובכל מקום יש לנהוג כפי שמופיע בלוחות השנה המוסמכים). כיצד מצות ביעור חמץ? שורפו או פוררו לפירורים דקים, וזורהו ברוח או זורקו לים. והמנהג לשורפו באש. וחמץ שהושלך לאשפה (חוץ לבית, לפני זמן איסור אכילת חמץ), אין חובה מן הדין לשרפו. "חמץ שעבר עליו הפסח" כל המשהה חמץ ברשותו בימי הפסח, ביטל מצות עשה, שנאמר "תשביתו שאור מבתיכם", ועבר על לא תעשה, שנאמר "לא יראה לך חמץ". לפיכך קנסו חכמים את מי שעבר על איסור זה, ואמרו (פסחים כח.): "חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה". וחמץ זה נאסר בהנאה בין לאותו אדם שהשהה אותו בפסח, בין לאנשים אחרים, ואף אם לא ידעו אותם האחרים שחמץ זה עבר עליו הפסח, היודע מכך, חייב להודיעם ולהפרישם, להצילם ממכשול שלא יאכלו ממנו. מכירת חמץ נהגו ישראל, ובפרט בעלי חנויות, מפעלים, מחסנים וכדומה, למכור את החמץ לגוי בערב פסח. וניתן לעשות מכירת חמץ באמצעות חתימה על "הרשאה" למכירתו, על ידי רבני בתי הכנסת שבכל מקום ומקום. ומומלץ מאד לעשות "מכירת חמץ" כנהוג, בפרט למי שרוצה להשאיר ברשותו מיני חמץ שחבל לו לאבדם, כגון משקאות יקרים וכדומה. ותוקף מכירת החמץ, הוא משום שחמץ שהיה ביד הגוי בימי הפסח, לא נאסר בהנאה לאחר הפסח, משום שהגויים אינם מצווים על איסור חמץ כלל, ומותר להם להחזיקו ברשותם בחג הפסח. לפיכך, על ידי מכירת החמץ, באופנים המועילים על פי התורה, נמכר החמץ לגוי באופן מוחלט. וכיצד עושים את המכירה? רבני הערים שבכל מקום, נפגשים עם הגוי ביום ערב פסח, ומסבירים לו היטב את תוכן השטר עליו הוא עתיד לחתום. והגוי משלם "מיקדמה" בסך כמה מאות שקלים על כל החמץ שמוכרים לו, ומסוכם עמו, שלאחר ימי הפסח, אם ירצה, יוכל לשלם את יתרת החוב (העולה לכמה מאות מליוני שקלים, או לסכום אחר, על פי ערך החמץ הנמכר), ואז יהיה רשאי ללכת בעצמו ולקחת את החמץ בכל מקום שיחפוץ. ואם לא ישלם את יתרת החוב, יחזור החמץ לבעליו היהודים, שיוכלו לאכול ממנו ולסחור בו כרצונם. ואף על פי שהדבר ידוע כמעט בבירור מוחלט, שהגוי לא יבא לאחר ימי הפסח לקחת אליו את החמץ, מכל מקום מאחר שיש בידו לעשות כן, המכירה מועילה. וכמו שכתב מרן השלחן ערוך (בסימן תמח) בזו הלשון: "ואם מכרו או נתנו (את החמץ) לאינו יהודי במתנה קודם הפסח, אף על פי שמכרו לאינו יהודי, ויודע בו שלא יגע בו כלל, אלא ישמרנו לו (עבור היהודי) עד לאחר הפסח, ויחזור ויתננו לו, מותר". ומקור דבריו ממה שכתב התרומת הדשן בדין זה. היכן להניח את החמץ המכור המוכר את חמצו לגוי, צריך להצניע אותו בארון או בחדר מיוחד, ולציין על הארון שמדובר בחמץ. ועל ידי כך לא יבוא לידי מכשול בחג הפסח, ולאכול מן החמץ. רכישת מוצרים אחר הפסח כל הירא לדבר ה' לא יקנה לאחר הפסח שום מצרך שיש בו חמץ, אלא מבעלי מכולת וצרכניה יראי שמים שמכרו את החמץ שלהם לגוי, על ידי הרבנות המקומית, או על ידי גוף כשרות אחר, כנהוג.

לקריאת השיעור באתר

דין שביעי של פסח החל בערב שבת

Thu, 05 Apr 2012 00:00:00 +0200

בשנה זו (התשע"ב), יחול יום שביעי של פסח, ביום ששי. ולמחרתו יום שבת. עירוב תבשילין לפיכך, יש לזכור להניח "עירוב תבשילין" מערב יום טוב. וכפי שביארנו כבר בהלכות ערב ראש השנה . בישול קטניות ביום שביעי של פסח האשכנזים הנוהגים איסור בקטניות בפסח, וכן כמה מעולי מרוקו הזהירים בזה, נוהגים גם שלא לבשל קטניות בפסח. ובשנה זו, עולה השאלה כדלהלן: שאלה: האם מותר לי לבשל ביום שביעי של פסח אורז, שיאכלו ממנו ביום שבת שלאחר הפסח? תשובה: מותר לאשכנזי לבשל ביום שביעי של פסח, שהוא יום טוב, קטניות עבור יום השבת שלאחריו. משום שהספרדים הנוהגים היתר באכילת קטניות, מצויים לרוב בינינו, ולכן יתכן שבעצם החג יגיע ספרדי לביתו של האשכנזי, ויוכלו להגיש לפניו מן המאכלים שיש בהם קטניות. (ואמנם הגאון רבי יוסף חיים החמיר בדבר מצד בישול ביום טוב, וכן בשו"ת הלק"ט החמיר בזה מצד אחר, מכל מקום כאן בארץ ישראל יש להקל יותר בדבר. וכמו שפסק הגרש"ז אוירבך בשו"ת מנחת שלמה תנינא סוף סימן יז). ונכון שיעשו כן בכלים מיוחדים שמבשלים בהם קטניות, שהרי הם זהירים שלא להשתמש בכלי של פסח לבישול קטניות. שאלה: במוצאי יום שביעי של פסח, האם מותר להוציא מן המקפיא מאכלי חמץ שנמכרו לגוי, כגון חלות, ולאכול מהם בסעודת ליל שבת שלאחר הפסח? תשובה: בשאלה זו כבר נשאל מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת יחוה דעת חלק שני (סימן סד), ודן בזה הן מצד איסור מוקצה, והן מצד איסור גזל הגוי. ונסביר את הדברים. ראשית, בודאי אנו דנים לגבי אדם שמכר את כל החמץ שברשותו לגוי, כפי שביארנו כבר, וסגר את החמץ במקפיא, וציין מעליו "חמץ" כדי שלא יבוא לאכול ממנו בפסח. ועתה, במוצאי החג, הוא מעוניין להשתמש בחמץ לסעודת ליל שבת. ומאחר וביום החג היה החמץ אסור בטלטול, כיון שהיה אסור להשתמש בו, היה מקום לאסור לטלטל את החמץ גם בשבת, מאחר וכל דבר שאסור לטלטלו בבין השמשות, כלומר, בין יום ששי ליום השבת, אסור לטלטלו כל השבת. ובענין זה האריך הרב בתשובתו, וכתב שאין לאסור לטלטל את החמץ בשבת, מטעמים שונים. והביא שכן פסקו עוד מגדולי האחרונים. אולם לכאורה יש לדון מצד גזל הגוי, שהרי החמץ שייך לנכרי, כיון שהוא קנאו מערב החג, ועתה היהודי לוקח ממנו בגזילה ומשתמש בחמץ. אולם גם לדבר זה אין לחוש, הואיל ובשטר מכירת החמץ של הרבנות הראשית, נכתב בפירוש, שהגוי מרשה ליהודי לקחת מהחמץ מיד לאחר חג הפסח, ולאחר מכן, אם ירצה הגוי לקנות את החמץ לגמרי, היהודי ישלם לו את דמי החמץ שאכל. ולפיכך לסיכום: חמץ שנמכר לגוי, והוא מונח כדין סגור בתוך המקפיא או ארון אחר, מותר לאכול ממנו בשבת שלאחר הפסח ללא חשש. אולם יש להזהר שלא לגעת בו לפני צאת החג.

לקריאת השיעור באתר

מצות ספירת העומר

Mon, 16 Apr 2012 00:00:00 +0200

כתוב בתורה (ויקרא כא טו): וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. וקבלו חז"ל (במסכת מנחות דף סה:) שפירוש "ממחרת השבת" הוא מחרת יום טוב הראשון של פסח שהוא יום שבתון (ואליו הכוונה במילים "ממחרת השבת", ממחרת ליום ראשון של פסח שהוא יום שבתון, לכן מיד במוצאי יום טוב ראשון של פסח אחרי תפילת ערבית מתחילים לספור ספירת העומר). ומצות עשה מן התורה לספור ספירת העומר החל מליל ט"ז בניסן עד גמר שבעה שבועות שהם ארבעים ותשעה ימים. ומכל מקום הואיל ונאמר (דברים טז ט): שבעה שבועות תספר לך "מהחל חרמש בקמה" תחל לספור שבעה שבועות, דהיינו משעת קצירת העומר, ובזמן הזה שבית המקדש חרב אין לנו קצירת העומר ולא קרבן העומר, לכן אין מצות ספירת העומר בזמן הזה אלא מדברי סופרים זכר למקדש. ולכן בנוסח "לשם יחוד" שנוהגים לומר קודם ספירת העומר נכון להשמיט ממנו מה שאומרים "כמו שכתוב בתורה וספרתם לכם וכו'" שהרי מצות ספירת העומר אינה מן התורה. (ואף שבאמת לדעת הרמב"ם והראבי"ה אין שיכות בין מצות ספירת העומר לקצירת העומר, ולדעתם מצות ספירת העומר מן התורה אף בזמן זה, מכל מקום אין אנו פוסקים כדבריהם" אלא כדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שפסק שספירת העומר מדרבנן, שכן דעת רב האי גאון והתוספות והרא"ש והעיטור והרשב"א והר"ן ועוד.) מצות ספירת העומר, היא מצוה בכל יום ויום מימי הספירה, ולכן אנו מברכים עליה בכל יום ויום קודם הספירה. אולם לדעת בעל הלכות גדולות, מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, שוב אינו יכול להמשיך בספירת העומר, הואיל ואי אפשר לספור בדילוג (שכן הסופר אחד שנים ארבעה אינו סופר נכון, כמו כן השוכח יום אחד, שוב אין לו תקנה והמשך הספירה שלו אינו נחשב לספירה). ואנו נוקטים להלכה, שגם אם שכח יום אחד לספור ספירת העומר, ימשיך עוד בספירת שאר הימים, מכיון וכל יום הוא מצוה בפני עצמה שאינה תלויה בשאר הימים. רק הואיל וכלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", לכן לענין הברכה אנו חוששים לסברת בעל הלכות גדולות. נמצא אם כן מי ששכח יום אחד לספור ספירת העומר, ימשיך בשאר הימים לספור כדרכו, רק מכאן ולהבא אינו מברך על הספירה. זמן ספירת העומר בלילה, ומכל מקום אם שכח לספור בלילה יספור ביום שאחריו בלי ברכה, ואחר כך יוכל להמשיך לספור בכל לילה ולילה בברכה. אשה הסופרת ספירת העומר, לא תברך על הספירה. ולמנהגינו, אין הנשים סופרות ספירת העומר. והטעם בזה מבואר על פי דברי המקובלים.

לשמיעת שיעוריו של מרן שליט"א (מלפני שנים רבות) בנושא ספירת העומר:

לשיעור באגדה ומוסר לימי הספירה לחץ כאן לשיעור בדיני ילד שהגיע למצוות בספירה חלק א לחץ כאן לשיעור בדיני ילד שהגיע למצוות בספירה חלק ב לחץ כאן

לקריאת השיעור באתר

ל"ג ול"ד לעומר

Wed, 09 May 2012 00:00:00 +0200

מה אירע ביום ל"ג לעומר?

יום חמישי הקרוב הבא עלינו לטובה, (כלומר, מיום רביעי בערב), הוא יום ל"ג לעומר, שעושים בו שמחה יתירה, ולא אומרים בו תחנון (וידוי ונפילת אפיים), משום שהוא יום שנתגלו בו סתרי תורה, ובו ניצול רבי שמעון בר יוחאי מעונש מיתה, ובו התחיל רבי עקיבא ללמד את חמשת תלמידיו שהפיצו את התורה בכל העולם, וכמו שהארכנו כבר בביאור הדברים, מדברי הפוסקים, רבינו האר"י ומרן החיד"א. מנהגי אבלות בל"ג לעומר כל מנהגי האבלות שנוהגים בהם בימי העומר (מחמת פטירתם של תלמידי רבי עקיבא), וכגון מה שנהגו שלא לשאת אשה, ושלא להסתפר ולהתגלח וכיוצא בזה, נחלקו הפוסקים אם יש להזהר בדברים אלה עד יום ליל ל"ג לעומר, או שיש להזהר בכל אלו עד ליום ל"ד לעומר (כלומר, ביום ל"ד לעומר בבוקר). ומנהג האשכנזים, שהם נושאים נשים החל מליל ל"ג לעומר, מפני שהם סוברים שתלמידי רבי עקיבא פסקו למות ביום ל"ג לעומר, וכך פסק הרמ"א (סימן תצ"ג), שכך כתבו כמה ראשונים (ומהם בעל ספר המנהיג), שקבלה בידם שביום ל"ג פסקו מלמות, ואף בליל ל"ג לעומר יש מהאשכנזים שנוהגים להקל לשאת אשה. אבל מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, שאין נושאין נשים, ולא מסתפרים, עד ליום ל"ד לעומר בבוקר, כלומר, בשנה זו (תשע"ב), ביום ששי הבא עלינו לטובה בבוקר. והטעם שאנו נזהרים בזה עד ליום ל"ד לעומר, מבואר על פי מה שכתב בספר המנהיג (דף עב עמוד ב, חיברו רבי אברהם ברבי נתן הירחי הראב"ן, שחי בלוניל ונפטר בשנת תתקע"ה 1215) בשם רבינו זרחיה הלוי (הרז"ה בעל המאור) שמצא כתוב בספר קדמון הבא מספרד, שכל תלמידי רבי עקיבא מתו "מפסח ועד פרוס עצרת", ומאי פרוס, (כלומר, מה הכוונה "בפרוס"?), פורסא, פלגא (דהיינו "פרוס" פירושו חצי מהתקופה שקודמת לשבועות) כדתנן, (כמו ששנינו), שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום, ופלגא דידהו, (וחצי משלושים יום), דהיינו ט"ו יום קודם עצרת (קודם חג השבועות). וכן כתבו עוד מרבותינו הראשונים, וביארו שאם נסיר חמשה עשר מארבעים ותשעה יום שבין פסח לעצרת נשארו שלושים וארבעה ימים, ומכל מקום ביום ל"ד לעומר בבוקר, כבר מותר לשאת אשה משום שמקצת היום ככולו לענין אבילות, וכיון שכבר עבר קצת מיום ל"ד אין צריך יותר לנהוג אבילות.

לקריאת השיעור באתר

דין המסופק אם ספר ספירת העומר

Tue, 17 Apr 2012 00:00:00 +0200

ביארנו כבר , כי מי ששכח לספור יום אחד ספירת העומר, אינו רשאי לברך שוב על ספירתו בימים הבאים. וטעם הדבר, לפי שנחלקו רבותינו הראשונים, אם מצות ספירת העומר היא מצוה אחת ארוכה הנמשכת במשך ארבעים ותשעה ימי העומר, או שמא ספירת העומר בכל יום ויום היא מצוה בפני עצמה. שאם נאמר שבכל יום ויום הספירה היא מצוה בפני עצמה, הרי שאז, גם מי שלא ספר יום אחד, יוכל להמשיך בספירתו, שהרי בכל יום הספירה היא מצוה בפני עצמה, ואין שייכות בין הספירה של ליל אמש לספירה של היום. וכשם שמי שלא הניח תפילין (ח"ו) יום אחד, בודאי שעליו להניח תפילין ביום שלמחרתו, כי אין שייכות כלל בין העדר הנחת התפילין יום אחד, להמשך קיום המצוה בימים הבאים. מה שאין כן אילו נאמר שמצות ספירת העומר היא מצוה אחת ארוכה, שאז, מי ששכח לספור את העומר יום אחד, לא יוכל להמשיך עוד בספירת העומר, שהרי מרגע שאיבד את הספירה יום אחד, הפסיד את המצוה בשלמותה, ואינו סופר עוד. וזו היא שיטת בעל הלכות גדולות, הסובר שמי שלא ספר ספירת העומר יום אחד, אינו ממשיך בספירתו בימים הבאים.

ולענין הלכה, מכיון שדעת רוב רבותינו הראשונים אינה כדעת בעל הלכות גדולות, לכן מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, חייב להמשיך ולספור את העומר בימים הבאים. אולם מכיון שאיסור ברכה לבטלה הוא חמור מאד, שיש בו הזכרת שם שמים לשוא, לכן אנו נוקטים להלכה, שלענין ברכת "על ספירת העומר", יש לחוש לדעת בעל הלכות גדולות, ומי ששכח לספור את העומר יום אחד, אינו ממשיך לברך בכל יום על הספירה, אלא הוא סופר בלא ברכה, וכפי הכלל הגדול שבידינו, "ספק ברכות להקל".

ומעתה לנדון שלנו, מאחר שנתבאר שאנו חוששים לענין הברכה לדעתו של בעל הלכות גדולות, לכאורה היה נראה שאדם המסתפק אם ספר ספירת העומר (או שהוא מסופק אם ספר בצורה נכונה וכיוצא בזה, וכגון אדם שהתפלל ביחידות, וכעת הוא מסופק אם ספר נכון), אף על פי שימשיך לספור את העומר בכל יום, מכל מקום אינו רשאי לברך על הספירה, שהרי יש לנו לחוש לדעת בעל הלכות גדולות, שמי ששכח יום אחד, אינו ממשיך לספור את העומר.

אולם לענין הלכה, אין הדין כן, כי רק באופן שאדם יודע בודאות ששכח לספור את העומר, אז יש לנו לחוש לדעתו של בעל הלכות גדולות, ולכן אינו ממשיך לספור "בברכה", אך אם אין הדבר ודאי, רק ספק, אין לחוש באופן כזה לשיטת בעל הלכות גדולות, שהרי בלאו הכי רוב הראשונים לא פסקו כמותו. ולכן העיקר להלכה, שמי שמסתפק אם ספר את העומר בליל אמש, ממשיך לספור את העומר בברכה.

ולסיכום: המסופק אם ספר בליל אמש ספירת העומר, ממשיך לספור בימים הבאים בברכה. ורק אם ידוע לו בודאות שלא ספר לילה אחד, או שספר בצורה שגוייה, שוב לא יברך על ספירתו.

לקריאת השיעור באתר

עוד מנהגי אבלות בימי הספירה

Wed, 22 Apr 2009 00:00:00 +0200

פשט המנהג שלא להסתפר בימי הספירה, עד ליום ל"ד לעומר בבוקר. ולאחר מכן מותר להסתפר בכל עת שירצה. ולמנהג האשכנזים נהגו להקל בתספורת מיום ל"ג לעומר, וכפי שביארנו לענין נשואים.

בכלל איסור תספורת בימי הספירה נכללת גם תספורת הזקן, שנהגו היראים לדבר ה' שלא לגלח זקנם בימי הספירה עד ליום ל"ד לעומר כדין התספורת בראש. ויש אנשים שקשה עליהם מאד הדבר שלא לגלח זקנם, אם מחמת סיבות של פרנסה ואם מטעמים אחרים, ואלו נהגו היתר לגלח זקנם בראש חודש אייר. שכן דעת הרדב"ז להקל בזה לענין גילוח הזקן. ובמקום צער גדול יש להקל בזה אף בכל ערב שבת לענין גילוח הזקן, שהרי הפוסקים שאסרו להסתפר בימי הספירה לא דיברו כלל מענין גילוח הזקן שלא היה נפוץ כל כך בזמנם אצל ישראל. ובשנה זו (תשס"ט) יחול ראש חודש אייר ביום חמישי הקרוב, ואז מותר יהיה לגלח הזקן במקום צורך כאמור.

נשים, אינן בכלל האיסור לענין תספורת בימי הספירה, שהרי אף לענין אבלות ממש על אחד מהקרובים שנפטר, (שלאיש אבל אסור להסתפר כל שלשים יום של אבלותו) פסק מרן השלחן ערוך שנשים אינן בכלל איסור זה ומותרות בתספורת תוך שלשים יום. ואם כן כל שכן לענין מנהג האבלות בימי ספירת העומר, שאשה אינה צריכה להזהר שלא להסתפר. והוא הדין גם כן לענין ימי בין המצרים מאחרי שבעה עשר בתמוז, שאיסור התספורת שייך באנשים בלבד, אבל נשים מותרות להסתפר.

מותר לגזוז את הצפורניים בימי הספירה.

לקריאת השיעור באתר

ל"ג לעומר

Thu, 10 May 2012 00:00:00 +0200

יום ל"ג לעומר, הוא יום שמחה וחדוה, לכבוד התנא רבי שמעון בר יוחאי, ויש לענין זה סימוכין בדברי הפוסקים, ולכן נוהגים להרבות בשמחה ביום זה, ואין אומרים בו תחנון. בשנה זו (תשע"ב), חל ל"ג לעומר היום, יום חמישי. ומקובל בפי כל כי יום ל"ג לעומר הוא יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, אולם הגאון שואל ומשיב תמה על כך, שאם יום זה הוא יום פטירת רבי שמעון, לא היה לנו לשמוח כלל ביום זה, כי מה שמחה יש בפטירת הצדיקים? אולם בשו"ת שם אריה כתב שהטעם שעושים שמחה ביום זה, הוא מפני שנודע מה שאמרו בגמרא במסכת שבת (לג:) שגזרה מלכות הרשעה גזר דין מות על רבי שמעון בר יוחאי, ונעשה לו נס שנחבא במערה וניצל מחרב רעה של מלכות הרשעים, ועל כן יש לנו לעשות שמחה ביום בו יצא מן העולם כדרך כל הארץ, להודות לה' על הנס שנעשה לו. ולעצם הדבר מה שאמרנו שביום ל"ג לעומר נפטר רבי שמעון בר יוחאי, כתב רבינו מרן החיד"א, כי באמת אין הדבר נכון שרבי שמעון נפטר בל"ג לעומר, וטעות היא ביד מי שאומר כן, והוכיח כן ממה שהמהר"ש ויטאל האריך הרבה מאד בענין סוד ימי העומר ויום ל"ג לעומר, ולא בא בפיו שיום זה הוא יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי. ועל כן כתב שאפשר כי עיקר השמחה ביום זה היא על כך שבאותו היום התחיל רבי עקיבא ללמד את חמשת תלמידיו שהחיו את העולם בהפיצם תורה בכל מקום, וממעיין זה אנו יונקים עד עצם היום הזה. וכן הגאון פרי חדש כתב, כי עיקר השמחה ביום ל"ג לעומר היא על אותם התלמדים של רבי עקיבא שנשארו חיים והם הפיצו תורה לכל העולם, ומכיון שמיום זה נשארו אלו התלמידים לפליטה, לכן עושים שמחה גדולה. יש שנהגו לעלות לקברו של רבי שמעון ביום ל"ג לעומר, ולהרבות שם כמה שניתן בתפילות ותחנונים וקריאת פרקי תהלים. וכבר אמרו רבותינו, (בבבא בתרא דף עח ע"ב), בואו חשבון, בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. כלומר, על כל אדם לחשוב ולהתבונן לפני שהוא עושה מעשה, עד כמה מעשיו נכונים לפני ה'. ועל כן כל אדם לפני שיחליט לעלות ביום ל"ג לעומר לקברי הצדיקים, יחשוב ויתבונן היטב, אם כדאי הדבר מכל הבחינות, שלא יצא שכרו בהפסדו. ובספר שדי חמד כתב, שביום ל"ג לעומר נתגלו סתרי תורה על ידי רבי שמעון בר יוחאי, וביום זה נסמך רבי שמעון, ועל כן עושים שמחה ביום זה. והביא שכן כתבו גאוני טבריא בדורו. כתב המהרח"ו (רבינו חיים ויטאל, תלמיד רבינו האר"י), ראיתי למורי האר"י ז"ל שהלך לקבר רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו ביום ל"ג בעומר, וישב שם הוא וכל אנשי ביתו שלושה ימים, וזה היה בפעם הראשונה שבא ממצרים (כי רבינו האר"י התייתם מאביו בעודו ילד רך, והלך עם אמו לגור אצל דודו בארץ מצרים) אבל איני יודע אם היה אז בקי ויודע בחכמה הנפלאה שהשיג אחר כך, והרב רבי יונתן סאגיש העיד לי, שקודם שהלכתי ללמוד אצל מורי ז"ל, הוליך רבינו האר"י את בנו הקטן לשם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה, וסיים רבינו המהרח"ו, וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנזכר. והגאון רבי יונה נבון (רבו של מרן החיד"א, שכמעט ולא הניח פסקן כמותו, והיה מגדולי רבני ירושלים, והיה חסיד ומקובל, ונפטר בעון הדור בן ארבעים ושבע שנים בשנת תק"י, 1760) כתב שנתפשט המנהג בעיר הקודש ירושלים, להרבות בשמחה בתספורת הראשונה של ילד קטן, בשביל חיבוב המצוה של הנחת פאות הראש, דהיינו שלא גוזזים לגמרי השערות שבצידי הראש, ובכך מקיימים מצות "לא תקיפו פאת ראשכם". ויהי רצון שזכותם של רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו תעמוד לנו ולכל ישראל, ונזכה לתשובה שלימה וגאולה קרובה, אמן.

לקריאת השיעור באתר

מצות ספירת העומר

Thu, 05 Apr 2007 00:00:00 +0200

כתוב בתורה (ויקרא כא טו): וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. נקבלו חז"ל (במסכת מנחות דף סה:) שפירוש ממחרת השבת הוא מחרת יום טוב הראשון של פסח שהוא יום שבתון (ואודותיו הכוונה "ממחרת השבת" ממחרת ליום ראשון של פסח שהוא יום שבתון, לכן מיד במוצאי יום טוב ראשון של פסח אחרי תפילת ערבית מתחילים לספור ספירת העומר). ומצות עשה מן התורה לספור ספירת העומר החל מליל ט"ז בניסן עד גמר שבעה שבועות שהם ארבעים ותשעה ימים.

ומכל מקום הואיל ונאמר (דברים טז ט): שבעה שבועות תספר לך "מהחל חרמש בקמה" תחל לספור שבעה שבועות, דהיינו משעת קצירת העומר, ובזמן הזה שבית המקדש חרב אין לנו קצירת העומר ולא קרבן העומר, לכן אין מצות ספירת העומר בזמן הזה אלא מדברי סופרים זכר למקדש. ולכן בנוסח "לשם יחוד" שנוהגים לומר קודם ספירת העומר נכון להשמיט ממנו מה שאומרים "כמו שכתוב בתורה וספרתם לכם וכו'" שהרי מצות ספירת העומר אינה מן התורה. (ואף שבאמת לדעת הרמב"ם והראבי"ה אין שיכות בין מצות ספירת העומר לקצירת העומר, ולדעתם מצות ספירת העומר מן התורה אף בזמן זה, מכל מקום אין אנו פוסקים כדבריהם" אלא כדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו , שפסק שספירת העומר מדרבנן, שכן דעת רב האי גאון והתוספות והרא"ש והעיטור והרשב"א והר"ן ועוד.)

זמן ספירת העומר בלילה, ומכל מקום אם שכח לספור בלילה יספור ביום שאחריו בלי ברכה, ואחר כך יוכל להמשיך לספור בכל לילה ולילה בברכה.

נשים הרוצות לספור ספירת העומר בלי ברכה רשאות לעשות כן, וענין זה יתבאר עוד בעז"ה.

לקריאת השיעור באתר

ברכת ספירת העומר

Thu, 12 Apr 2007 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת ביארנו באופן כללי ענין מצות ספירת העומר מליל ט"ז בניסן במשך שבעה שבועות.

צריך לברך לפני ספירת העומר "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העומר. ואף על פי שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן כנו שביארנו, מכל מקום יש לברך על מצוה זו הואיל ונאמר בתורה: ושמרת לעשות ככל אשר יורוך, כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו צונו לקיים מצות רבותינו ז"ל. ולכן נכון הדבר לומר "וצונו" כי השם יתברך הוא שצונו לקיים מצות רבותינו, וכמו שמברכים בנוסח זה על הדלקת נר חנוכה ועל נטילת ידים ושאר מצות דרבנן.

ומכל מקום אם ספר בלי ברכה יצא ידי חובה, מפני שהברכה אינה מעכבת (כלומר מונעת בהעדרה) את עשיית המצוה. לפיכך אם ספר ספירת העומר בלי ברכה, אינו רשאי לספור שוב ולברך, שהרי כבר קיים מצותו בספירתו הראשונה, ונמצא מברך ברכה לבטלה.

מצות ספירת העומר מעומד (כלומר, יש לעמוד בשעת הספירה) וסמכו חז"ל על הנאמר אודות ספירת העומר "מהחל חרמש בקמה" אל תקרי בקמה אלא בקומה, שאדם עומד מלא קומתו. ומכל מקום אם מנה כשהוא יושב יצא ידי חובתו, וזקן או חולה שקשה להם לעמוד יכולים לספור לכתחילה כשהם יושבים.

לקריאת השיעור באתר

מצות ספירת העומר

Wed, 27 Apr 2011 00:00:00 +0200

כתוב בתורה (ויקרא כא טו): וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. וקבלו חז"ל (במסכת מנחות דף סה:) שפירוש "ממחרת השבת" הוא מחרת יום טוב הראשון של פסח שהוא יום שבתון (ואליו הכוונה במילים "ממחרת השבת", ממחרת ליום ראשון של פסח שהוא יום שבתון, לכן מיד במוצאי יום טוב ראשון של פסח אחרי תפילת ערבית מתחילים לספור ספירת העומר). ומצות עשה מן התורה לספור ספירת העומר החל מליל ט"ז בניסן עד גמר שבעה שבועות שהם ארבעים ותשעה ימים.

ומכל מקום הואיל ונאמר (דברים טז ט): שבעה שבועות תספר לך "מהחל חרמש בקמה" תחל לספור שבעה שבועות, דהיינו משעת קצירת העומר, ובזמן הזה שבית המקדש חרב אין לנו קצירת העומר ולא קרבן העומר, לכן אין מצות ספירת העומר בזמן הזה אלא מדברי סופרים זכר למקדש. ולכן בנוסח "לשם יחוד" שנוהגים לומר קודם ספירת העומר נכון להשמיט ממנו מה שאומרים "כמו שכתוב בתורה וספרתם לכם וכו'" שהרי מצות ספירת העומר אינה מן התורה. (ואף שבאמת לדעת הרמב"ם והראבי"ה אין שיכות בין מצות ספירת העומר לקצירת העומר, ולדעתם מצות ספירת העומר מן התורה אף בזמן זה, מכל מקום אין אנו פוסקים כדבריהם" אלא כדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שפסק שספירת העומר מדרבנן, שכן דעת רב האי גאון והתוספות והרא"ש והעיטור והרשב"א והר"ן ועוד.)

מצות ספירת העומר, היא מצוה בכל יום ויום מימי הספירה, ולכן אנו מברכים עליה בכל יום ויום קודם הספירה. אולם לדעת בעל הלכות גדולות, מי ששכח לספור ספירת העומר יום אחד, שוב אינו יכול להמשיך בספירת העומר, הואיל ואי אפשר לספור בדילוג (שכן הסופר אחד שנים ארבעה אינו סופר נכון, כמו כן השוכח יום אחד, שוב אין לו תקנה והמשך הספירה שלו אינו נחשב לספירה). ואנו נוקטים להלכה, שגם אם שכח יום אחד לספור ספירת העומר, ימשיך עוד בספירת שאר הימים, מכיון וכל יום הוא מצוה בפני עצמה שאינה תלויה בשאר הימים. רק הואיל וכלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", לכן לענין הברכה אנו חוששים לסברת בעל הלכות גדולות. נמצא אם כן מי ששכח יום אחד לספור ספירת העומר, ימשיך בשאר הימים לספור כדרכו, רק מכאן ולהבא אינו מברך על הספירה.

זמן ספירת העומר בלילה, ומכל מקום אם שכח לספור בלילה יספור ביום שאחריו בלי ברכה, ואחר כך יוכל להמשיך לספור בכל לילה ולילה בברכה.

נשים הרוצות לספור ספירת העומר בלי ברכה רשאיות לעשות כן, וענין זה יתבאר עוד בעז"ה.

לשמיעת שיעוריו של מרן שליט"א (מלפני שנים רבות) בנושא ספירת העומר:

לשיעור באגדה ומוסר לימי הספירה לחץ כאן לשיעור בדיני ילד שהגיע למצוות בספירה חלק א לחץ כאן לשיעור בדיני ילד שהגיע למצוות בספירה חלק ב לחץ כאן

לקריאת השיעור באתר

האם נשים יכולות לספור ספירת העומר?

Thu, 28 Apr 2011 00:00:00 +0200

ידוע הדין, שכל מצות עשה שהזמן גרמא (דהיינו מצוה שהיא בקום עשה והזמן גורם את המצוה, כגון מצות ציצית ששייכת רק ביום, או מצות לולב ששייכת רק בסוכות וכדומה), נשים פטורות ממנה, חוץ מכמה מצוות שנשים מחויבות בהן מטעמים מיוחדים, כגון מצות הדלקת נר חנוכה ומצות קריאת המגילה שנשים חייבות בהן, משום שאף הן היו באותו הנס. אבל בדרך כלל נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, ולכן הן פטורות ממצות ספירת העומר, שהרי היא מצוה שהיא בקום עשה שהזמן גרמא, שהרי אין אנו סופרים את העומר אלא בזמנים מיוחדים ומסויימים. וכשם שרוב בני ישראל פטורין מהמצוות השייכות לכהנים וללויים, הואיל ורוב ישראל אינם כהנים או לויים, כמו כן הנשים פטורות ממצות אלו, הואיל ולא נצטוו בהן מפי ה' יתברך.

ומכל מקום מבואר בדברי הפוסקים, שיש מצוות, שאף על פי שנשים פטורות מהם, אם רוצות הן, רשאות לקיימן, כגון לספור ספירת העומר וכיוצא בזה, וכן נוהגות הרבה נשים שמקיימות מצות סוכה ועוד מצוות שהזמן גרמן, אף על פי שהן פטורות ממצוות אלה.

ולכאורה יש להעיר על מנהג זה מדברי רבותינו (ירושלמי שבת פרק א', הלכה ב) "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט", ואם כן לכאורה לא ראוי שנשים יקיימו מצוות שהן פטורות מהן. ובפרט קשה הדבר על דברי רבותינו הראשונים (מהם רבינו תם (ר"ה לג.) והרמב"ן והרא"ה והריטב"א, ועוד.) שכתבו במפורש שנשים יכולות לקיים מצוות שהן פטורות מהן, ומדברי רבותינו משמע שנקראות הדיוטות.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב ליישב את דברי הראשונים, על פי דברי רבינו המאירי בחדושיו על מסכת ראש השנה (לג.), שלא אמרו שכל העושה דבר שהוא פטור ממנו נקרא הדיוט, אלא דוקא במצוה שכל בני האדם פטורין ממנה, מה שאין כן מצות עשה שהזמן גרמא, שהאנשים חייבים בהן, לא שייך לומר בזה נקרא הדיוט. (וכן כתב הרמב"ן, ועוד.) ולכן מובן מדוע נשים יכולות לקיים מצוות שהן פטורות מהן, שכן אינן מקיימות מצוות שאין מי שמחוייב בהן, אלא מצוות שהאנשים חייבים בהן.

מכללן של דברים אנו למדים, שהוא הדין לענין מצות ספירת העומר, שהנשים רשאיות בהחלט לקיים מצוה זו, כדין שאר המצוות. אלא שאינן יכולות לברך על מצות ספירת העומר, לפי שאנו נוקטים להלכה כדעת מרן השלחן ערוך (בסי' יז ובסי' תקפט), שאסור לנשים לברך על מצוה שהן פטורות ממנה, ושכל העושה כן נכנסת בחשש ברכה לבטלה. (מה שאין כן לדעת הרמ"א ולמנהג רבים מן האשכנזים, הפוסקים שנשים יכולות לברך על מצוה שהן פטורות ממנה).

מלבד כל זה, יש להעיר, כי על פי דברי רבותינו המקובלים, טוב שהנשים לא תספורנה כלל ספירת העומר, אף בלי ברכה, וטעמם בזה הוא על פי הקבלה. ועל כן המנהג אצלינו שאין הנשים סופרות ספירת העומר כלל.

לקריאת השיעור באתר

מנהגי אבילות בימי הספירה

Wed, 18 Apr 2012 00:00:00 +0200

עוד מנהגי אבלות בימי הספירה

Thu, 19 Apr 2012 00:00:00 +0200

פשט המנהג שלא להסתפר בימי ספירת העומר,למנהג האשכנזים עד יום ל"ג לעומר, ולמנהג הספרדים עד יום ל"ד לעומר בבוקר. (וכפי שנתבאר לעניין נישואין בימי הספירה.)ויש מהספרדים שמיקלים לענין תספורת כמנהג האשכנזים, שבל"ג לעומר כבר מסתפרים, והמיקלים בזה (אף מבני עדות המזרח), יש להם על מה שיסמוכו.

החרדים לדבר ה' נזהרים בענין תספורת בימי הספירה אף לענין גילוח הזקן, אלא שיש מיקלים בזה למי שמצטער הרבה כשאינו מגלח זקנו, משום שכתב הרדב"ז שבענין כזה שאינו בתורת חובה ממש מתקנת חכמים, אלא מנהג בלבד, כל שיש צער כזה יש להקל. אולם ראוי מאוד להחזיק במנהג זה שנהגו בו אבותינו משנים קדמוניות, שלא לגלח את הזקן בימי הספירה, (ובפרט יש להחמיר בזה עד ראש חודש אייר).

נשים, אינן בכלל האיסור לענין תספורת בימי הספירה, שהרי אף לענין אבלות ממש על אחד מהקרובים שנפטר, (שלאיש אבל אסור להסתפר כל שלשים יום של אבלותו) פסק מרן השלחן ערוך שנשים אינן בכלל איסור זה ומותרות בתספורת תוך שלשים יום. ואם כן כל שכן לענין מנהג האבלות בימי ספירת העומר, שאשה אינה צריכה להזהר שלא להסתפר. והוא הדין גם כן לענין ימי בין המצרים מאחרי שבעה עשר בתמוז, שאיסור התספורת שייך באנשים בלבד, אבל נשים מותרות להסתפר.

לקריאת השיעור באתר

עוד מנהגים השייכים לימי הספירה

Sun, 22 Apr 2012 00:00:00 +0200

יש נוהגים בימי ספירת העומר (עד יום ל"ד בעומר) שלא ללבוש בגד חדש שצריך לברך על לבישתו ברכת שהחיינו (דהיינו בגד חדש שיש שמחה בלבישתו כמו חולצה חדשה וכדומה, אבל בגד כמו גופיה שאין מברכים עליו שהחיינו, לכל הדעות מותר ללבשו בימי הספירה). ויש מקילים בזה ללבוש בגד חדש.

יש מחמירים שלא לתפור ולתקן בגדים חדשים בימי ספירת העומר, ומנהגינו להקל בזה, ואף להנוהגים איסור בזה, מכל מקום אם עושה כן לצורך חתן שעומד לינשא בל"ד לעומר, אין בזה מנהג להחמיר כלל.

לדעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, אין כל איסור או חומרא, להיזהר שלא לברך שהחיינו על פרי חדש בימי ספירת העומר, ואותם שנהגו כן, באו לידי מנהג זה בטעות מפני שכך הדין בימי בין המצרים, שבהם אין לברך שהחיינו על פרי חדש, אך בימי ספירת העומר אין מנהג להחמיר בזה כלל, מפני שימי הספירה אינם ימי אבל, כימי בין המצרים שבהם אירעו חורבן בית המקדש ושאר פורענויות, ולכן אין לברך שהחיינו וקיימנו והגענו "לזמן הזה", על זמן שנועד לפורענות לכלל האומה, אבל ימי הספירה אינם נחשבים ימי פורענות, ואדרבא, כתב הרמב"ן שקדושת ימי הספירה כימי חול המועד, ולכן אין להחמיר בזה כלל.

אבל לעניין לבישת בגד חדש בימי הספירה, ראוי להחמיר בזה בימי הספירה שלא ללבוש בגד חדש, ואם יש צורך בלבישתו, נכון להדר וללבשו ביום שבת, ואז גם יוכל לברך עליו שהחיינו. וכן במקום שמחת בר מצוה או ברית מילה יש להקל ללבוש בגד חדש בימי הספירה.

לקריאת השיעור באתר

עוד מנהגי אבלות בימי הספירה

Wed, 18 Apr 2007 00:00:00 +0200

פשט המנהג שלא להסתפר בימי ספירת העומר,למנהג האשכנזים עד יום ל"ג לעומר, ולמנהג הספרדים עד יום ל"ד לעומר בבוקר. ( וכפי שנתבאר לעניין נישואין בימי הספירה .)ויש מהספרדים שמיקלים לענין תספורת כמנהג האשכנזים, שבל"ג לעומר כבר מסתפרים, והמיקלין בזה מבני עדות המזרח יש להם על מה שיסמוכו.

החרדים לדבר ה' נזהרים בענין תספורת בימי הספירה אף לענין גילוח הזקן, אלא שיש מיקלים בזה למי שמצטער הרבה כשאינו מגלח זקנו, משום שכתב הרדב"ז ; שבענין כזה שאינו בתורת חובה ממש מתקנת חכמים, אלא מנהג בלבד, כל שיש צער כזה יש להקל, אולם ראוי מאוד להחזיק במנהג זה שנהגו בו אבותינו משנים קדמוניות, שלא לגלח את הזקן בימי הספירה, (ובפרט יש להחמיר בזה עד ראש חודש אייר.)

;

נשים, אינן בכלל האיסור לענין תספורת בימי הספירה, שהרי אף לענין אבלות ממש על אחד מהקרובים שנפטר, (שלאיש אבל אסור להסתפר כל שלשים יום של אבלותו) פסק מרן השלחן ערוך שנשים אינן בכלל איסור זה ומותרות בתספורת תוך שלשים יום, ואם כן כל שכן לענין מנהג האבלות בימי ספירת העומר, שאשה אינה צריכה להזהר שלא להסתפר. והוא הדין גם כן לענין ימי בין המצרים מאחרי שבעה עשר בתמוז, שאיסור התספורת שייך באנשים בלבד, אבל נשים מותרות להסתפר.

לקריאת השיעור באתר

מנהג איסור עשיית מלאכה בימי ספירת העומר

Sun, 30 Apr 2006 00:00:00 +0200

עוד מנהגים השייכים לימי הספירה

Thu, 19 Apr 2007 00:00:00 +0200

יש נוהגים בימי ספירת העומר (עד יום ל"ד בעומר) שלא ללבוש בגד חדש שצריך לברך על לבישתו ברכת שהחיינו (דהיינו בגד חדש שיש שמחה בלבישתו כמו חולצה חדשה וכדומה, אבל בגד כמו גופיה שאין מברכים עליו שהחיינו, לכל הדעות מותר ללבשו בימי הספירה,) ויש מקילים בזה ללבוש בגד חדש.

יש מחמירים שלא לתפור ולתקן בגדים חדשים בימי ספירת העומר, ומנהגינו להקל בזה, ואף להנוהגים איסור בזה, מכל מקום אם עושה כן לצורך חתן שעומד לינשא בל"ד לעומר, אין בזה מנהג להחמיר כלל.

לדעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, אין כל איסור או חומרא, להיזהר שלא לברך שהחיינו על פרי חדש בימי ספירת העומר, ואותם שנהגו כן, באו לידי מנהג זה בטעות מפני שכך הדין בימי בין המצרים, שבהם אין לברך שהחיינו על פרי חדש, אך בימי ספירת העומר אין מנהג להחמיר בזה כלל, מפני שימי הספירה אינם ימי אבל, כימי בין המצרים, שבהם אירעו חורבן בית המקדש ושאר פורענויות, ולכן אין לברך שהחיינו וקיימנו והגענו "לזמן הזה", על זמן שנועד לפורענות לכלל האומה, אבל ימי הספירה אינם נחשבים ימי פורענות, ואדרבא, כתב הרמב"ן שקדושת ימי הספירה כימי חול המועד, ולכן אין להחמיר בזה כלל.

אבל לעניין לבישת בגד חדש בימי הספירה, ראוי להחמיר בזה בימי הספירה שלא ללבוש בגד חדש, ואם יש צורך בלבישתו, נכון להדר וללבשו ביום שבת, ואז גם יוכל לברך עליו שהחיינו. וכן במקום שמחת בר מצוה או ברית מילה יש להקל ללבוש בגד חדש בימי הספירה.

לקריאת השיעור באתר

האם נשים יכולות לספור ספירת העומר?

Fri, 13 Apr 2007 00:00:00 +0200

ידועה ההלכה שכל מצות עשה שהזמן גרמא (דהיינו מצוה שהיא בקום עשה והזמן גורם את המצוה, כגון מצות ציצית ששייכת רק ביום, או מצות לולב ששייכת רק בסוכות וכדומה) ; נשים פטורות ממנה, ; חוץ מכמה מצוות שנשים מחויבות בהן מטעמים מיוחדים, כגון מצות הדלקת נר חנוכה ומצות קריאת המגילה שנשים חייבות בהן, משום שאף הן היו באותו הנס, אבל בדרך כלל נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, ולכן הן פטורות ממצות ספירת העומר, שהרי היא מצוה שהזמן גרמא.

ומכל מקום מבואר בדברי הפוסקים שיש מצוות, שאף על פי שנשים פטורות מהם, אם הן רוצות הן רשאות לקיימן, כגון לספור ספירת העומר וכיוצא בזה, וכן נוהגות הרבה נשים שמקיימות מצות סוכה ועוד מצוות שהזמן גרמן, אף על פי שהן פטורות ממצוות אלה.

ולכאורה יש להעיר על מנהג זה מדברי רבותינו (ירושלמי שבת פרק א', הלכה ב) "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט", ואם כן לכאורה לא ראוי שנשים יקיימו מצוות שהן פטורות מהן. ובפרט קשה על דברי רבותינו הראשונים (מהם רבינו תם (ר"ה לג.) והרמב"ן והרא"ה והריטב"א, ועוד.) שכתבו במפורש שנשים יכולות לקיים מצוות שהן פטורות מהן, ומדברי רבותינו משמע שנקראות הדיוטות.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב ליישב את דברי הראשונים, על פי דברי רבינו המאירי בחדושיו על מסכת ראש השנה (לג.) שלא אמרו שנקרא הדיוט אלא דוקא במצוה שכל בני האדם פטורין ממנה, מה שאין כן מצות עשה שהזמן גרמא, שהאנשים חייבים בהן, לא שייך לאמר בזה נקרא הדיוט ; (וכן כתב הרמב"ן, ועוד.) ולכן מובן מדוע נשים יכולות לקיים מצוות שהן פטורות מהן.

ובהלכה הבאה נוסיף עוד בענין זה.

לקריאת השיעור באתר

האם נשים יכולות לברך על מצוות שהן פטורות מהן?

Sun, 15 Apr 2007 00:00:00 +0200

ביארנו שנשים יכולות באופן כללי לקיים מצוות שהן פטורות מהן, כגון לספור ספירת העומר וכיוצא בזה.

אמנם יש להעיר שלענין ספירת העומר, על פי דברי המקובלים, טוב שהנשים לא תספורנה כלל ספירת העומר, אף בלי ברכה.

נחלקו הראשונים אם נשים יכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, שדעת רבינו תם ועוד הרבה ראשונים, שהנשים רשאות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, ודעת הרמב"ם ; ורש"י ועוד הרבה ראשונים, שאסור לנשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, שאיך יאמרו אשר קדשנו במצותיו "וצונו" והן פטורות.

ומרן השולחן ערוך פסק (בסימן י"ז ובסימן תקפ"ט) שאין הנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא משום דספק ברכות להקל (שבכל מקום שאין לנו הכרעה ברורה בדברי הראשונים בעניני ברכות, מחמת הספק פוסקים שלא לברך, כיון שבברכה לבטלה יש איסור דאוריתא), אבל הרמ"א בהגה (שם) כתב שמנהג האשכנזים שנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא.

אולם אנחנו שקבלנו עלינו הוראות מרן, ככל אשר יאמר, יש לנו למנוע מהנשים לברך על ספירת העומר ועל מצות לולב וכיוצא בזה, וכן פסק הבן איש חי (פרשת בראשית אות י') ועוד מגדולי רבותינו.

והנה ידוע מה שכתב מרן החיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי) שכל ספרדי שעושה כדברי הרמ"א נגד הוראת מרן צריך כפרה, וכן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת חקקי לב (חלק א' דף נ"ג) ועוד, ולכן בודאי שאין לנו לזוז מדברי מרן ימין ושמאל, ואף על פי שיש קצת נשים אף מעדות הספרדים שנוהגות לברך על נטילת לולב וספירת העומר וכיוצא בזה (ואומרות שכך היה מנהג אמותיהן), אין להתחשב במנהגם כלל וראוי לבטלו.

אמנם רבינו יעקב ממרויש (אחד מרבותינו הראשונים בעלי התוספות) כתב בספרו שו"ת מן השמים בסימן א' (היה שואל מן השמים שאלות בהלכה וכדומה ; על ידי שאלת חלום והיו משיבין לו), וכתב ששאל על זה שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, והשיבו לו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ולך אמור להם שובו לכם לאהליכם, וברכו את השם", עד כאן. (זאת אומרת שענו לו שיכולות לברך) ומכל מקום אין אנו פוסקים כדבריו.

ומכיון שהכרעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א היא שלא כדברי שו"ת מן השמים, לכן נבאר בקצרה מהו המשקל ההלכתי של ספר שו"ת מן השמים.

בגמרא במסכת עירובין (דף מה.) מובא: "וישאל דוד בה' האלך והכתי בפלישתים האלה" וכו' (דוד שאל באורים ותומים את ה', אם ילך להלחם בפלישתים או לא), שואלת הגמרא במה הסתפק דוד, אם הסתפק אם מותר או אסור ללכת להלחם בפלישתים (משום שאותו יום היה שבת), הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים, אלא, הלך לשאול אם יצליח או לאו. וכתב רש"י, הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים, ודבר שהוא נושא הלכתי לא שואלים באורים ותומים, עד כאן.

ובגמרא במסכת תמורה (דף ט"ז.) מובא, שביום שנפטר משה רבינו נשתכחו כמה הלכות מישראל, ואמרו ישראל ליהושע, שאל! (דהיינו שישאל בנבואה וכדומה מאת ה' את ההלכות שנשתכחו) אמר להם: לא בשמים היא, דהיינו שמזמן שניתנה התורה לישראל, מסורות ההכרעות ההלכתיות ביד חכמי ישראל על פי כללי ההוראה הנמצאים בידינו, ואין לפסוק הלכה על פי דברי חלומות וכדומה, רק על פי דברי חכמי התורה האמיתיים, שיודעים את נתיבות הפסק ודבריהם נכונים להלכה למעשה. ובהרבה מקומות בש"ס ובדברי הפוסקים מובאים עניני גילוים שונים מן השמים, והכלל הוא שאין לפסוק הלכה על פי ענינים מופתיים כגון שאלות חלום וכדומה, אלא שבמקומות שכבר נוהגים על פי דברי שו"ת מן השמים באיזה ענין, יוכלו לעשות סמך למנהגם על פי זה, אבל כאן, כבר הזכרנו שדעת מרן שאסור לנשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, ואף שדעת שו"ת מן השמים שיכולות לברך, העיקר להלכה שאסור להן לברך.

לקריאת השיעור באתר

האם יש לפסוק הלכה על פי הספר שו"ת מן השמים?

Wed, 04 May 2005 00:00:00 +0200

מנהגי אבילות בימי הספירה

Tue, 25 Apr 2006 00:00:00 +0200

המנהג בכל תפוצות ישראל שלא לשאת אשה בימי הספירה מפסח ועד ל"ד לעומר.

ובתשובות הגאונים (הם חכמי ישראל שחיו קודם תקופת הראשונים) מובא מקור המנהג שלא לשאת אשה בימים אלו, משום מנהג אבילות, שכך אמרו חכמים (יבמות סב:) שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, וכולם מתו בין פסח לעצרת (חג השבועות), מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. וכולם מתו באסכרא.

והטעם שמיום ל"ד לעומר כבר נוהגים לשאת אשה, מבואר על פי מה שכתב בספר המנהיג (דף ע"ב עמוד ב') (לרבי אברהם ברבי נתן הירחי הראב"ן, שחי בלוניל ונפטר בשנת תתקע"ה 1215) בשם רבינו זרחיה הלוי (הרז"ה בעל המאור) שמצא כתוב בספר קדמון הבא מספרד, שכולם מתו מפסח ועד פרוס עצרת, ומאי פרוס, פורסא פלגא (דהיינו "פרוס" פירושו חצי מהתקופה שקודמת לשבועות) כדתנן, שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום, ופלגא דידהו, דהיינו ט"ו יום קודם עצרת. וכן כתבו עוד מרבותינו הראשונים, וביארו שאם נסיר חמשה עשר מארבעים ותשעה יום שבין פסח לעצרת נשארו שלושים וארבעה ימים, ומכל מקום ביום ל"ד לעומר בבוקר, כבר מותר לשאת אשה משום שמקצת היום ככולו לענין אבילות, וכיון שכבר עבר קצת מיום ל"ד אין צריך יותר לנהוג אבילות. ומכל מקום מנהג האשכנזים ; שנושאים נשים בל"ג לעומר וכך פסק הרמ"א (סימן תצ"ג), משום שהם סוברים שביום ל"ג לעומר כבר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות, שכך כתבו כמה ראשונים (ומהם בעל ספר המנהיג), שקבלה בידם שביום ל"ג פסקו מלמות, ואף בליל ל"ג לעומר יש מהאשכנזים שנוהגים להקל לשאת אשה.

יום השואה והגבורה

לאחר קום מדינת ישראל, קבעו ראשי המדינה את יום כ"ז בניסן ליום הזכרון לשואה ולגבורה.

כידוע רוב מנין ובנין של גדולי ישראל לא הסכימו לציין את יום זה כיום הזכרון לשואה, וחלקם אף גילו דעתם כי גם אם יש מקום ליום זכרון שכזה, הרי הוא רק כזכרון ל"שואה" אך לא ל"גבורה", שכן הגדרת הגבורה משתנה מנקודת מבט של יהודי תורני.

כמובן שלא נוכל להסביר כאן בצורה מפורטת את כל הסיבות להתנגדות לענין זה, וגם אם אי אפשר להתעלם מחשיבות הענין של זכרון השואה באופן פרטני יותר, על מנת לעורר את סגולתנו כעם, ואף בכדי לעורר את אומות העולם שיסכלו כל תופעה אנטישמית, ועוד סיבות רבות, מכל מקום המושכל הראשון שצריך לבוא בענין יום זכרון לשואה, הוא שעם ישראל לכל תולדותיו, סבל צרות רבות ונוראות, החל מימי חורבן בתי מקדשינו, שבהם נעקדו על קידוש השם מיליוני יהודים בייסורים שהדף נלאה מלהכילם, ועבור דרך רדיפות הנוצרים שליחי "דת האהבה", אשר טבחו, רצחו, עינו ושרפו, לא חסו ולא חמלו, ושאר אומות העולם, וכמובן גם בימי מלחמת העולם השניה, אשר בה כמעט ונכחדה לחלוטין כל יהדות אירופא, על ידי הצר הצורר הגרמני ושאר האומות אשר שיתפו פעולה עמו, ולכל מאורעות אלה יש יום אחד בשנה שנועד לזכור את זכרם ולבכות את חורבנם, הלא הוא יום תשעה באב שנקבע לדורות על ידי גדולי האומה האמיתיים כיום זכרון כללי על חורבן הגוף והרוח בעם ישראל, וכמובן שמשמעות "יום זכרון" זה בעיקרה היא כלפינו, שנזכור מה זאת עשה לנו אלוקים ועל מה זאת עשה ה' לנו, ומתוך כך נבוא לתשובה ותפילה, עד שיראה ה' את עונינו, ומעפר דלותנו ירוממנו, וישוב ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן.

לקריאת השיעור באתר

תפילין של אשכנזים לספרדים

Thu, 28 Jul 2005 00:00:00 +0200

מהלכות תפילת תשלומין, ודין נשים בתפילת התשלומין

Mon, 24 May 2010 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת ביארנו באופן כללי את עיקר הדין של תפילת התשלומין, שמי ששכח או נאנס ולא התפלל תפילה אחת, עליו לחזור ולהשלים את אותה התפילה, מיד בסיום התפילה הבאה שמתפלל. וכגון, אם שכח להתפלל שחרית, הרי שבסיום תפילת מנחה יעמוד שוב להתפלל תפילת העמידה כתשלומין לתפילת שחרית שלא התפלל.

ועתה נבאר מה הדין כאשר טעה אדם בתפילתו, באופן שעליו לחזור ולהתפלל שנית, וכגון ששכח להזכיר יעלה ויבא בתפלת ראש חודש בשחרית, שהדין הוא שחייב לחזור ולהתפלל. אך מסיבה כל שהיא, לא שם לב לכך עד שעבר זמן התפילה.

ונמצא אם כן, שאדם זה ששכח להזכיר בתפילתו יעלה ויבא, דינו כדין מי שלא התפלל בכלל, שמאחר שחובה עליו לחזור ולהתפלל, אלא שהוא שכח לחזור ולהתפלל, הרי שחובה עליו להשלים תפילתו.

ולכן, אם שכח להזכיר יעלה ויבא בתפילת שחרית, הרי עליו להתפלל מנחה שתיים, (ומזכיר יעלה ויבא בשתי התפילות שמתפלל). והוא הדין באדם ששכח לשאול בתפילתו טל ומטר (בימות החורף), או שהזכיר טל ומטר (בימות הקיץ), ולא נזכר בטעותו אלא אחר שעבר זמן אותה תפילה, שחייב להשלים אחר כך תפילתו כדין מי שטעה ולא התפלל בכלל.

ועתה עלינו לדון לגבי חיוב נשים בתפילה זו. שהרי ביארנו כבר, כי מעיקר הדין למנהג הספרדים אין הנשים חייבות להתפלל שלוש תפילות בכל יום, אלא תפילה אחת בלבד. והנה ברור לפי זה, שאם אשה זו רגילה להתפלל בכל יום תפילת שחרית, ושכחה להזכיר יעלה ויבא בתפילת שחרית, ולא נזכרה בכך עד שעבר זמן התפילה, הרי שחובה עליה להשלים תפילתה לאחר תפילת המנחה. נמצא שהיא חייבת עתה להתפלל מנחה, ולהשלים אחריה בתפילה נוספת את תפילת שחרית.

אך עדיין יש מקום לדון, במקרה שהאשה נפתרה כבר מחובת התפילה באותו יום, וכגון שהתפללה שחרית כדת וכדין, והזכירה יעלה ויבא, אולם החמירה על עצמה, והוסיפה להתפלל גם מנחה, ובמנחה שכחה להזכיר יעלה ויבא ולא נזכרה בכך עד שעבר זמן התפילה. כיצד עליה לנהוג, האם עליה לחזור ולהתפלל ערבית, ולהשלים אחר כך את תפילת המנחה, או שאינה חייבת בכך?

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב, שגם אשה זו צריכה לחזור ולהתפלל שוב כתקנת חז"ל, שדין האשה בתפילה כדין האיש לכל ענין. ואף אם התפללה שחרית, וכבר יצאה ידי חובת תפילה אחת בכל יום, ואחר כך התפללה מנחה וטעתה במנחה ולא הזכירה יעלה ויבא או ששכחה לשאול טל ומטר, ונזכרה בסיום תפילתה, צריכה לחזור ולהתפלל שוב תפילת מנחה, כיון שקבלה עליה חיוב תפילת מנחה, אף שהיא פטורה ממנה שכבר התפללה שחרית.

וכן אם נזכרה ששכחה להזכיר יעלה ויבא או שאלת טל ומטר אחר שכבר עבר זמן אותה התפילה, חייבת האשה להתפלל את התפילה שאחר כך, וחייבת לחזור גם להתפלל תפילת תשלומין כנגד אותה התפילה ששכחה להזכיר בה יעלה ויבא או שאלת טל ומטר, וכגון שהתפללה שחרית, ושכחה להזכיר יעלה ויבא, ונזכרה אחר חצות היום, חייבת להתפלל מנחה כדין האיש, ואחר תפילת מנחה תחזור להתפלל תשלומין של שחרית.

ולסיכום : אדם שטעה ושכח להזכיר בתפלתו "יעלה ויבא" בראש חודש, או שאמר "ותן טל ומטר לברכה" בימות הקיץ, וכן כל כיוצא בזה, שהדין הוא שחייב לחזור ולהתפלל שנית. אך לא נזכר בטעותו עד שעבר זמן אותה התפילה. עליו להתפלל תשלומין כנגד אותה התפילה. וכגון, אם שכח להזכיר יעלה ויבא בתפילת שחרית, ועבר זמנה. יתפלל מנחה, ואחר תפילת המנחה יחזור להתפלל שוב בתורת תשלומין לתפילת שחרית שלא התפלל כראוי.

ואין שום חילוק בין אנשים לנשים לגבי דין זה.

לקריאת השיעור באתר

נוסחאות התפילה

Thu, 17 Nov 2005 00:00:00 +0200

דין תפילת התשלומין

Sun, 23 May 2010 00:00:00 +0200

שאלה: מי ששכח ולא התפלל תפילה אחת, וכבר עבר זמנה של אותה התפילה, מה דינו?

תשובה: אמרו רבותינו (מסכת ברכות דף כו.), טעה ולא התפלל שחרית, מתפלל במנחה שתים. כלומר, אדם שטעה ולא התפלל תפילה אחת, או שלא יכול היה להתפלל תפילה אחת מחמת אונס (איזו סיבה שאינה תלויה בו), צריך להשלים תפילתו אחרי התפילה הבאה שמתפלל, שכך תקנו חכמים, שאדם זה חייב להשלים תפילתו. ולכן אם שכח להתפלל שחרית, מתפלל תפילת מנחה ומיד כשמסיים תפילת מנחה, מתפלל שוב תפילת שמונה עשרה, כתשלומין על תפילת שחרית.

ותפילת התשלומין, היינו דוקא תפילת שמונה עשרה, אבל שאר התפילה, כגון קריאת שמע וברכותיה ופסוקי דזמרה וכדומה, אין להם תשלומין כלל, וכל שעבר זמנם הפסיד המצוה.

לכן מי ששכח להתפלל שחרית, עליו לחזור ולהתפלל תפילת שמונה עשרה מיד כשיסיים את תפילת המנחה, שאז יעמוד ויתפלל שוב תפילת העמידה לשם תשלומין על שחרית שלא התפלל.

וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שאשה שרגילה להתפלל שלש תפילות בכל יום, (אף על פי שמן הדין אינה חייבת אלא בתפילה אחת בכל יום וכפי שכבר הזכרנו בעבר), ופעם אחת אירע ששכחה ולא התפללה, יש לה תשלומין בזמן התפילה הסמוכה לה, וכדין האיש.

ובהלכה הבאה יובאו עוד אופנים שדין האשה כדין האיש לענין תפילת תשלומין.

הבא להתפלל תפילת תשלומין, צריך להקדים תחילה התפילה ששייכת באותו הזמן, ואחר כך יתפלל התפילה השניה שהיא לשם תשלומין, וכגון אם לא התפלל שחרית, ומתפלל מנחה שתים, צריך שתהיה התפילה הראשונה לשם מנחה, והשניה לשם שחרית, דהיינו שיכוון כך שתפילה זו היא לשם תפילת מנחה, וזו לשם תפילת שחרית.

ואם הפך ביניהן, אפילו במחשבה בלבד, ואפילו בשוגג, והתפלל הראשונה לשם תשלומי שחרית והשניה לשם מנחה, לא יצא ידי חובת תשלומי שחרית, וצריך לחזור ולהתפלל פעם שלישית לתשלומי שחרית.

ומכל מקום כשהפך ביניהן במחשבה בלבד, טוב שקודם שיחזור ויתפלל התשלומין יעשה תנאי של נדבה ויאמר: "אם אני חייב לחזור, תהיה זו לחובת התפילה, ואם איני חייב לחזור, תהיה תפילה זו תפילת נדבה". ואם התפלל שתי תפילות בסתם, בלא שיחשוב איזה מהם לתפילת החובה ואיזו מהן לתפילת התשלומין, יצא ידי חובה.

ולסיכום: מי ששכח או נאנס ולא התפלל תפילה אחת, עליו להשלים את אותה התפילה. וכיצד הוא משלים? אם התפילה ששכח היא תפילת שחרית, הרי שמיד בסיום תפילת המנחה, יחזור ויתפלל שוב את תפילת העמידה, לשם תפילת שחרית. וצריך שתהיה התפילה הראשונה לשם תפילת מנחה, ורק השנייה לשם תפילת התשלומין של שחרית.

וכן יעשה אם שכח להתפלל מנחה, שבסיום תפילת ערבית, יחזור לעמוד ולהתפלל תפילת העמידה של מנחה. וכן על זה הדרך.

לקריאת השיעור באתר

המשך מהלכות תפילת תשלומין

Wed, 23 Nov 2005 00:00:00 +0200

המשך דיני תפילת התשלומין

Tue, 25 May 2010 00:00:00 +0200

בהלכות האחרונות דברנו על אדם ששכח להתפלל תפילה אחת, שהדין הוא שאדם זה צריך להשלים את אותה התפילה שלא התפלל, על ידי שבתפילה שאחריה יתפלל פעמיים תפילת שמונה עשרה, הראשונה לשם תפילת חובה, והשנייה לשם תפילת תשלומין.

נחלקו הפוסקים אם תפילת התשלומין חייבת להיות סמוכה ממש לתפילת החובה, שיש סוברים שצריך שתהא תפילת התשלומין סמוכה ממש לתפילת החובה, דהיינו שכשמסיים תפילת שמונה עשרה מיד חוזר ומתפלל תפילת התשלומין. ויש סוברים שאין צריך להסמיך התפילות זו לזו כלל, ולדבריהם בודאי שאדם ששכח להתפלל ערבית, או ששכח להזכיר יעלה ויבא בתפילת ערבית של חול המועד וכדומה, יכול להתפלל שחרית עם הציבור, ואחר תפילת שמונה עשרה יכול לומר "אשרי" ו"ובא לציון", ולסיים כל התפילה עם הציבור, ואחר כך עומד ומתפלל את תפילת התשלומין.

והגאון רבי דוד יוסף שליט"א כתב,שלכתחילה ראוי ונכון להתפלל תפילת התשלומין מייד אחרי תפילת החובה, בלא שיפסיק ביניהן כלל, ולכתחילה צריך שיסמוך תפילת התשלומין לתפילת החובה ממש, ואף לא ימשיך באמירת "אשרי ו"ובא לציון" ושאר התפילה בין התפילות, ובודאי שלא יפסיק בינהן באכילה או בעסקיו, אלא יזדרז להתפלל מייד תפילת התשלומין. ומכל מקום בדיעבד אם הפסיק בין התפילות, בין אם הפסיק באמירת "אשרי" וכו' ובין אם הפסיק באכילה וכדומה, צריך מייד להפסיק בעיסוקו ולהתפלל תפילת התשלומין, ויעשה קודם לכן תנאי של נדבה, ויאמר: "אם אני חייב לחזור, תהיה תפילה זו לתפילת חובה, ואם איני חייב לחזור תהיה תפילה זו תפילת נדבה."

ומכל מקום כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמי שמתפלל שחרית או מנחה עם הציבור וצריך להתפלל תפילת תשלומין, רשאי לשמוע חזרת התפילה מפי השליח ציבור, ורק לאחר מכן לעמוד לתפילת התשלומין, משום שחזרת השליח ציבור אינה נחשבת להפסק כלל.

לא תיקנו חכמים תפילת תשלומין, אלא רק למי שלא התפלל בשגגה, אבל אם לא התפלל במזיד ובשאט נפש, הרי זה בכלל מעוות לא יוכל לתקון, ואין לו תשלומין.

לקריאת השיעור באתר

המשך דיני תפילת התשלומין - למי תקנו חכמים תפילת תשלומין?

Mon, 28 Nov 2005 00:00:00 +0200

המשך דיני תפילת תשלומין

Wed, 26 May 2010 00:00:00 +0200

בהלכות האחרונות דברנו על אדם ששכח להתפלל תפילה אחת, שהדין הוא שאדם זה צריך להשלים את אותה התפילה שלא התפלל, על ידי שבתפילה שאחריה יתפלל פעמיים תפילת שמונה עשרה, הראשונה לשם תפילת חובה, והשנייה לשם תפילת תשלומין.

אסור לאדם לבטל תפילה מפני הפסד ממון, כגון שהוא טרוד בעסקיו, ורואה שאם יעזוב את עסקיו לצורך תפילה יפסיד ממון, חייב לעזוב את עסקיו ולהתפלל, כדי שלא יעבור זמן אותה תפילה, ונמצא מבטל תפילה אחת, ומכל מקום, מי שהפסיד תפילה אחת מפני שהיה טרוד בעסקיו וחשש מהפסד ממון, יש לו תשלומין בתפילה הסמוכה לה, שדין אדם זה אינו כדין אדם שבמזיד בשאט נפש ביטל תפילה אחת, ואף שבודאי לא טוב עשה, מכל מקום יש לו תשלומין. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שלכתחילה ראוי שיעשה תנאי של נדבה, דהיינו שיאמר: "אם אני חייב לחזור, תהא תפילה זו תפילת חובה, ואם איני חייב לחזור, תהא זו תפילת נדבה".

ביום שבת אין לעשות תנאי של נדבה, משום שביום שבת אין תפילת נדבה כלל, ולפיכך בהרבה מקומות שכתבו הפוסקים לחזור ולהתפלל ולעשות תנאי נדבה, אם המדובר הוא ביום שבת, אין לחזור ולהתפלל כלל, משום שהדבר בספק, ותנאי נדבה אי אפשר לעשות בשבת, אך בדין האמור של אדם שהפסיד תפילה מפני חשש הפסד ממון, ישנה הכרעה ברורה בדברי הפוסקים, שאדם זה יכול וחייב לחזור ולהתפלל תפילת תשלומין, ורק מהיות טוב כתב מרן הרב שליט"א לעשות תנאי של נדבה, ולכן אם אדם הפסיד תפילת מנחה של ערב שבת, מחמת חשש הפסד ממון, צריך לחזור ולהתפלל פעמיים תפילת העמידה של ערבית של ליל שבת, כדי להשלים תפילתו, ואף על פי שאינו יכול לעשות תנאי נדבה שהרי הוא עומד בליל שבת, מכל מקום כיון שהסכמת רוב מוחלט של הפוסקים שאדם זה צריך להתפלל תפילת תשלומין, יכול לסמוך עליהם להתפלל תפילת תשלומין אף בלא תנאי.

כתב הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, שאם הפסיד תפילתו מפני שחשש מהפסד ממון מן הקרן, אינו צריך לעשות תנאי נדבה כלל, ורק אם חשש מפני הפסד רווחים ראוי שיעשה תנאי של נדבה.

אם לא התפלל תפילה אחת מפני אונס גמור, כגון שהיה במקום שאינו נקי ולא יכל לצאת משם, או שהיה חולה, וכיוצא בזה, יש אומרים שכיון שהיה אנוס, והקדוש ברוך הוא פטר אותו מן התפילה , אינו צריך להתפלל תפילת תשלומין, ויש חולקים, וכן דעת מרן השולחן ערוך, שאף מי שביטל תפילה אחת באונס גמור, מתפלל תפילת תשלומין. ומכל מקום כיון שיש בזה מחלוקת הפוסקים, טוב שיעשה תנאי של נדבה כנ"ל. ובשבת ויום טוב שאין מתפללין על ידי תנאי של נדבה, חוזר ומתפלל בלא תנאי של נדבה (וכפי שנתבאר לגבי מי שהפסיד תפילה מחמת חשש הפסד רווחים).

לקריאת השיעור באתר

התאחר לבוא לבית הכנסת בשחרית

Thu, 16 Jul 2009 00:00:00 +0200

שאלה: מי שהתאחר לבוא לבית הכנסת בשחרית, האם ידלג הזמירות ויתחיל מיד מברכת יוצר אור, כדי שיספיק להתפלל תפילת שחרית עם הציבור, או בכל אופן עדיף שיתפלל על סדר התפילה?

תשובה: מרן בשולחן ערוך (סימן נב סעיף א'.) פסק: "הבא לבית הכנסת ומצא את הציבור בסוף פסוקי דזמרה, מתחיל ברוך שאמר, ואומר מזמור תהילה לדוד כולו, ומזמור הללו את ה' מן השמים, ומזמור הללו אל בקדשו, ואחר כך חותם בברכת ישתבח. ויתחיל בברכת יוצר אור וקריאת שמע וברכותיה ויתפלל עם הציבור. ואם אין לו שהות כל כך , ידלג גם מזמור הללו את ה' מן השמים. ואם הציבור התחילו כבר יוצר אור ואין שהות לומר הזמירות אפילו בדילוג יתחיל מיד יוצר אור וקריאת שמע וברכותיה ויתפלל עם הציבור, ואחר התפילה יאמר כל פסוקי דזמרה, אך לא יאמר ברוך שאמר ולא ישתבח.

וכתב בשו"ת חכם צבי (להגאון רבי צבי אשכנזי, אב בית דין באמשטרדם לפני כשלוש מאות שנה) שאף על פי שמדברי הזוהר הקדוש מבואר, שצריך להתפלל כסדר התפילה שתקנו לנו רבותינו חכמי התלמוד ואנשי כנסת הגדולה , אשר רוח ה' דבר בם ומילתו על לשונם. וכן כתב רבינו האר"י , שיש סודות נפלאים בכל סדר התפילה, אולם זהו רק לכתחילה, אבל למי שהתאחר לבוא לבית הכנסת, ועל ידי שיתפלל כסדר התפילה יפסיד תפילה בציבור, בזה לכל הדעות עדיף שידלג הזמירות כדי שיתפלל עם הציבור, ששבח תפילה בציבור גדול מאוד, שמלבד חכמי התלמוד שהגדילו בשבח תפילה בציבור, וכן פסק הרמב"ם, שתפילת הציבור נשמעת תמיד לפני הקדוש ברוך הוא, הרי גם בזוהר הקדוש הפליגו בשבח תפילה בציבור שהיא מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל.

לכן גם לדברי הזוהר עדיף שידלג הזמירות כדי שיספיק להתפלל תפילת שמונה עשרה עם הציבור.

לקריאת השיעור באתר

האם הנשים חייבות לומר פסוקי דזמרה בתפילת שחרית, ברוך שאמר וישתבח?

Sun, 19 Jul 2009 00:00:00 +0200

בתשובת רב נטרונאי גאון (ראש ישיבת סורא שבבבל לפני כאלף ומאתיים שנים בקירוב, וכתב סידור תפילה ראשון, מסודר עם כל תפילות השנה,) מבואר שהמקור לחיוב לומר פסוקי דזמרה בכל יום, הוא מהגמרא במסכת ברכות (לב.), אמר רבי שמלאי, לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל, מנלן ממשה וכו'. ושבחו של הקדוש ברוך הוא, הם פסוקי דזמרה, ולכן חובה לאמרם לפני התפילה. ותקנו חכמים ברכה לפני הזמירות, ברוך שאמר, וברכה לאחריהם, היא ברכת ישתבח.

והואיל ומבואר בתשובת רב נטרונאי גאון, שאין מקום לומר פסוקי דזמרה לאחר תפילת שחרית, שלא נתקנו לאמרם אלא לפני התפילה. (וכן פסק מרן בשולחן ערוך (סימן נב.) שאם הוכרח להתחיל ביוצר כדי להתפלל עם הציבור, יאמר זמירות לאחר התפילה בלא ברכת ברוך שאמר וישתבח,) ומכיוון שלאחר חצות היום כבר אי אפשר להתפלל שחרית, וגם לא שייך לומר פסוקי דזמרה אחר זמן תפילת שחרית, נמצא שמצות פסוקי דזמרה היא מצות עשה שהזמן גרמא (ששייכת רק בזמן מסויים שגורם להתחייב בה) וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה.

לסיכום: נשים פטורות מפסוקי דזמרה, שהרי היא מצות עשה שהזמן גרמא, ואם ירצו לאמרם בדרך חסידות, אסור להן לברך ברוך שאמר וישתבח, שהרי אסור לנשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, אולם נשים מעדות האשכנזים שנוהגות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, אם יברכו על פסוקי דזמרה ברוך שאמר וישתבח, יש להן על מה שיסמוכו.

לקריאת השיעור באתר

האם ספרדי יוצא ידי חובה בתפילין שנכתבו בכתיבה אשכנזית?

Mon, 18 Jul 2005 00:00:00 +0200

דין הזכרת משיב הרוח

Sun, 23 Oct 2011 00:00:00 +0200

מתחילין לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בתפילת מוסף של שמחת תורה, והזכרה זו אינה שאלה ובקשה על הגשם, אלא היא שבח להשם יתברך, ולכן הזכרה זו נקראת "גבורות גשמים", אבל שאלת טל ומטר שבברכת השנים, היא בקשה מהשם יתברך על הגשם, וישנם כמה הבדלים בהלכה בין הזכרת גבורות גשמים שבברכת "אתה גבור", לבין שאלת טל ומטר שבברכת השנים, והשינוי הראשון הוא, שמזכירין גבורות גשמים כבר מתפילת מוסף של שמחת תורה, ואילו שאלת גשמים אינה אלא מליל שבעה במרחשון כפי שיתבאר בהלכות הבאות.

ואמרו בגמרא (ברכות לג.) שמזכירין גבורות גשמים בברכת "אתה גבור" משום שהיא ברכה על תחיית המתים, ומתוך שירידת גשמים שקולה כנגד תחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים. ושאלת גשמים קבעו בברכת השנים משום שברכת השנים היא ברכה על פרנסה, וירידת גשמים גם היא ענין פרנסה לעולם.

מנהג הספרדים וחלק מעדות האשכנזים, שבימות הקיץ אומרים בברכת "אתה גבור" "מוריד הטל", ולמנהג זה אם שכח לומר משיב הרוח ואמר מוריד הטל וכבר סיים ברכת מחיה המתים, אינו חוזר. אבל אם לא הזכיר משיב הרוח וגם לא הזכיר מוריד הטל (כמנהג חלק מעדות האשכנזים בימות הקיץ), אם לא התחיל עדיין ברכת "אתה קדוש" יאמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בין ברכת מחיה המתים לברכת האל הקדוש וימשיך תפילתו, ואם התחיל כבר ברכת "האל הקדוש" אין לו תקנה ויחזור לראש התפילה.

לקריאת השיעור באתר

דין ברכת השנים

Tue, 12 Oct 2010 00:00:00 +0200

תיקנו חכמים לשאול ולבקש מהשם יתברך טל ומטר בימות הגשמים ב"ברכת השנים", ובארץ ישראל מתחילין לשאול מליל שבעה במרחשון, ואף על פי שהיה מן הראוי לשאול טל ומטר כבר ממוצאי החג, מכיון שהוא הזמן הראוי כבר לירידת גשמים (ולכן אנו נוהגים להזכיר "גבורות גשמים" דהיינו "משיב הרוח ומוריד הגשם" כבר מתפילת מוסף של שמחת תורה), מכל מקום תיקנו רבותינו שאין לבקש גשם מהשם יתברך בברכת השנים אלא מליל שבעה במרחשון, משום שבחג הסוכות היו ישראל עולים לרגל לבית המקדש, ואחר כך היו חוזרים לבתיהם, ויש מהם שהיו צריכים ללכת בדרך לביתם עד שבעה במרחשון, ובכדי שלא ינזקו עולי רגלים מחמת הגשמים, תיקנו שלא ישאלו גשמים אלא מליל שבעה במרחשון.

וליל שבעה במרחשוון יחול בשנה זו (תשע"א) בליל ששי הבא עלינו לטובה, כלומר, בתפלת ערבית שבמוצאי יום חמישי, יש להתחיל באמירת "ברך עלינו", "ותן טל ומטר לברכה".

בחוץ לארץ יש להתחיל לשאול טל ומטר בברכת השנים, מתפילת ערבית של מוצאי הרביעי בדצמבר למנינם, ובשנה שיש בחודש פברואר עשרים ותשעה ימים, יש להתחיל לשאול טל ומטר במוצאי חמישי בדצמבר, וכך המנהג באירופה ובארצות הברית.

מקומות שהאקלים בהם הפוך מארץ ישראל ואירופא, דהיינו שימות החמה אצלם הם בין סוכות לפסח, אינם שואלים טל ומטר בברכת השנים, וכן אינם מזכירים "משיב הרוח ומוריד הגשם" בברכת "אתה גיבור", ובימות הגשמים שלהם, ישאלו טל ומטר בברכת "שמע קולינו".

נידון מיוחד קיים לגבי מדינות ארגנטינה וברזיל, ששם עונות השנה הפוכות מאלו שבארץ ישראל, וימי הקיץ שלהם הם בימי החורף שלנו בימים שבין סוכות לפסח, וימי החורף שלהם הם בימות הקיץ שלנו בימים שבין פסח לסוכות, ובימי בקיץ שלהם בארגנטינה בעיר בואנוס איירס וסביבתה ובברזיל בעיר סאן פאולו וסביבתה יורדים גשמים מרובים, ובימי החורף שלהם יורדים גשמים, אך פחותים הם מהגשמים שבימי הקיץ, ולכן נפל ספק מתי הם ימות הגשמים שלהם לענין שאלת טל ומטר.

ולפני מספר שנים נכנס לעומק דין זה וחקרו הן מבחינת ההלכה והן מבחינת המציאות בארצות אלו, הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, ומסקנתו היתה שמכיון שבזמנינו, עם התפתחות הטכנולוגיה, למדו המומחים בארצות אלו לנצל כראוי את הגשמים שיורדים אצלם בקיץ, שהוא החורף בארץ ישראל, ולא עוד אלא שעיקר ניצול הגשם לחקלאות נעשה מגשמי הקיץ.

ולאחר שהאריך בדין זה בדברי הפוסקים העלה להלכה, שבני ארצות אלו דינם כבני ארצות הברית ואירופה, ששואלים טל ומטר בברכת השנים ממוצאי הרביעי או החמישי בדצמבר וכמבואר לעיל, והסכימו לפסק דין זה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, הגאון רבי שלום כהן שליט"א, ועוד רבים מגדולי הפוסקים.

לקריאת השיעור באתר

דין מי ששכח להזכיר ותן טל ומטר בברכת השנים

Thu, 03 Nov 2011 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת

ביארנו באופן כללי את עיקר הדין שתיקנו רבותינו שהחל מליל שבעה במרחשוון מבקשים בתפילה בברכת השנים "ותן טל ומטר לברכה". ועל כל אדם להזהר בתפילתו שלא ישכח להזכיר את בקשת הגשמים בתפילה. ועתה נבאר הדין במי ששכח לבקש בתפילתו על הגשם.

בגמרא במסכת ברכות (כט.) אמרו, טעה ולא שאל גשמים בברכת השנים, מחזירין אותו. כלומר, אם טעה אדם ולא הזכיר בקשה על הגשמים בברכת השנים, דינו כדין מי שחיסר ברכה אחת מברכות התפילה, שאין תפילתו תפילה, ועליו לחזור ולהתפלל שנית אם סיים תפילתו בלא שאלת גשמים. וכן פסקו הרמב"ם (פ"י מהלכות תפילה) ומרן השלחן ערוך (סימן קיז).

אולם אם נזכר ששכח לבקש על הגשמים לפני שסיים את ברכת השנים, כלומר שעדיין לא בירך "מברך השנים", יחזור לתחילת ברכת השנים ויתקן לומר את הנוסח שאנו אומרים בחורף. ואם התחיל כבר בחתימת ברכת השנים, כלומר שאמר, "כי אל טוב ומטיב אתה ומברך השנים ברוך אתה ה'", ונזכר שלא ביקש על הגשמים, לא יוכל לחזור מיד לתחילת הברכה, שאז נמצא שהזכיר שם ה' לשוא. ולכן יאמר "למדני חוקיך", (שאז הזכרת ה' אינה לשוא, שהרי פסוק הוא בתהלים "ברוך אתה ה' למדני חקיך"), ויחזור לתחילת הברכה, "ברכנו" (או "ברך עלינו" למנהג אשכנזים), ויבקש על הגשמים.

ואם נזכר אחר שסיים כבר את ברכת השנים, אבל עדיין לא התחיל בברכת "תקע בשופר גדול", יזכיר מיד "ותן טל ומטר לברכה" וימשיך בתפילתו. (וטוב שבברכת שמע קולינו יחזור ויאמר, ותן טל ומטר לברכה "על כל פני האדמה").

ואם סיים את ברכת השנים ונזכר שלא שאל טל ומטר, מבואר בגמרא, שאם נזכר לפני שהגיע לברכת "שומע תפילה", גם כן אינו חוזר להתפלל מראש התפילה, מפני שיכול לבקש על הגשמים בברכת שמע קולינו שהיא כוללת את כל הבקשות בתפילה, ובכך יתקן את מה שהחסיר בתפילתו. והכוונה בזה, שבברכת שומע תפילה, לפני שיאמר "כי אתה שומע תפילת כל פה" וכו', יאמר, "ותן טל ומטר לברכה על כל פני האדמה", ובכך הוא מבקש על הגשמים. ואם נזכר שלא שאל טל ומטר אחרי שהתחיל כבר בחתימת ברכת שומע תפילה, כלומר שאמר, כי אתה שומע תפילת כל פה ברוך אתה ה'", יסיים מיד "למדני חוקיך", ויחזור לתחילת ברכת שומע תפילה, ויבקש בברכתו על הגשמים.

ואם נזכר אחר שסיים את ברכת שומע תפילה לגמרי, אבל לא התחיל עדיין לומר "רצה ה' אלהינו בעמך ישראל", יאמר מיד "ותן טל ומטר לברכה", ואחר כך ימשיך בברכת "רצה".

ואם התחיל כבר בברכת "רצה", וכן אם נזכר באחת הברכות שלאחר מכן, או אפילו באמצע "אלוקי נצור", כל שעדיין לא אמר "יהיו לרצון" האחרון שלאחר אלוקי נצור, חוזר לברכת השנים, ושואל שם טל ומטר וממשיך בתפילתו משם על סדר הברכות.

אבל אם נזכר אחרי שסיים את אמירת יהיו לרצון שאחרי אלוקי נצור, שוב אין לו תקנה, ועליו לחזור לראש התפילה ולהתפלל שנית. ולסיכום: מי ששכח לבקש על הגשמים בברכת השנים, אם נזכר באמצע ברכת השנים, יחזור לתחילת הברכה ויבקש על הגשמים. ואם נזכר לאחר שהתחיל בחתימת הברכה "ברוך אתה ה'", יסיים "למדני חוקיך", ויחזור לתחילת ברכת השנים. ואם נזכר לאחר שסיים את ברכת השנים לגמרי, אבל לא התחיל עדיין בברכת "תקע בשופר גדול", אז יזכיר מיד "ותן טל ומטר לברכה", וימשיך בברכת תקע בשופר גדול.

ואם נזכר לאחר שהתחיל בברכת תקע בשופר גדול, יבקש על הגשמים בברכת שמע קולינו, שלפני שיאמר "כי אתה שומע תפילת כל פה", יאמר, "ותן טל ומטר לברכה על כל פני האדמה". ואם נזכר בסיום ברכת שומע תפילה לאחר שאמר "ברוך אתה ה'", אז יאמר "למדני חוקיך", ויחזור לתחילת ברכת שומע תפילה ויבקש על הגשמים. ואם סיים את ברכת שומע תפילה, אבל לא התחיל עדיין באמירת "רצה", יזכיר שם "ותן טל ומטר לברכה" וימשיך בברכת רצה.

ואם נזכר לאחר שהתחיל בברכת רצה, חוזר לברכת השנים, ומבקש שם על הגשמים וממשיך על סדר הברכות משם. ואם נזכר אחר שסיים את אמירת "יהיו לרצון" שבסיום אמירת "אלקי נצור", יחזור לראש התפילה ויתפלל שנית.

לקריאת השיעור באתר

האם נשים מברכות ברכות השחר וברכות התורה?

Thu, 03 Nov 2005 00:00:00 +0200

בקשת צרכיו בתפילה

Thu, 28 Feb 2008 00:00:00 +0200

שאלה: האם מותר לאדם לשאול (להתפלל על) כל צרכיו בברכת שומע תפילה שבתפילת שמונה עשרה? תשובה: הנה בגמרא במסכת ברכות (לא.) אמרו, שואל אדם כל צרכיו בברכת שומע תפילה. וכן פסק הטור באורח חיים (סימן קיט) שואל אדם כל צרכיו בברכת שומע תפילה, לפי שהיא כוללת כל הבקשות. וכן פסק מרן השלחן ערוך, ונעתיק כאן לשונו השייכת לעניננו: אם רצה להוסיף (בקשה) בכל ברכה מהאמצעיות (כלומר, בכל ברכה מלבד שלשת הברכות הראשונות ושלשת האחרונות), מוסיף. כיצד? היה לו חולה, מבקש עליו בברכת רפאנו, היה צריך פרנסה, מבקש עליו בברכת השנים, ובשומע תפילה, יכול לשאול כל צרכיו, שהיא כוללת כל הבקשות. ע"כ. והבא להוסיף באחת הברכות בתפילה איזו בקשה, עליו להתחיל קודם בברכה, ואחר כך להוסיף את הבקשה. ולדוגמה, אם בא לבקש על חולה שיתרפא, יאמר רפאינו ה' וכו', והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואינו ולכל מכאובינו ולכל מכותינו, ותשלח רפואה שלימה לחולה וכו', כי אל רופא רחמן ונאמן אתה וכו', ויסיים הברכה. ומכל מקום הזהירו הפוסקים, שידקדק אדם בלשונו לבקש בלשון נכונה, ולא יחזור שוב ושוב על בקשתו, וכן לא ישאל בלשון משובשת, שהרי הוא עומד לפני מלך, ועליו לסדר דבריו כהוגן. וכן אם הוא מבקש איזה דבר לצורך עצמו, יזהר שלא יאריך הרבה, אלא יבקש בקשתו בלשון נקיה ובקיצור. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א הוסיף בזה, שיזהר אדם כשמבקש צרכיו, שלא יכוין לתועלת עצמו בלבד, כי אדרבה, בכך הוא אינו נוהג כהוגן, אלא יכוין גם כאשר מבקש צרכיו האישיים, שמבקש בכדי שיוטב לו לעבודת ה' יתברך, וכגון אם מבקש רפואה לעצמו, לא יכוין אך ורק לתועלתו הגשמית שיהיה בריא, אלא יכוין בזה (גם) לצורך עבודת ה' יתברך, שכן החולה, אינו יכול לעסוק כראוי במעשה המצוות. וכן כשמבקש פרנסה בריוח, יכוין גם כן כדי שתהיה דעתו מיושבת לעבודת ה' יתברך. ועל זה אמרו בגמרא במסכת ברכות (סג.) כל המשתף שם שמים בצערו (שמתפלל בצער על פרנסתו, ומבקש שיטב לו שיוכל לעבוד את בוראו כראוי), כופלין לו פרנסתו, שנאמר (איוב כב), והיה שדי בצריך, וכסף תועפות לך. והאריך עוד בזה מפי סופרים ומפי ספרים. ולסיכום , מותר לאדם לבקש כל צרכיו בלשון נכונה וצודקת בברכת "שמע קולינו", ויבקש צרכיו אחר שהתחיל בברכה (קודם אמירת "ומלפניך מלכינו ריקם וכו'", או קודם אמירת "כי אתה שומע וכו'") ויכוין בבקשותיו בכדי שיטב לו לעבודת הבורא, ולא רק לצורך תועלתו האישית.

לקריאת השיעור באתר

דין חזרת הש"ץ

Wed, 05 Mar 2008 00:00:00 +0200

רבותינו תקנו שאחר שהתפלל כל אחד מהציבור תפילת שמונה עשרה בלחש, יחזור השליח ציבור ויתפלל שמונה עשרה בקול רם, כדי שאם יהיה בקהל מישהו שאינו בקי ואינו יודע להתפלל בעצמו, ישמע התפילה מפי השליח ציבור ויצא ידי חובתו. ויש טעם בתקנה זו גם בזמנינו. גם באמצעות חזרת השליח ציבור אנו זוכים באמירת הקדושה (נקדישך ונעריצך וכו'), וזוכים בעניית אמנים וכדומה. ואינו יוצא ידי חובת התפילה מפי השליח ציבור, אלא מי שאינו יודע להתפלל בעצמו, אבל מי שיודע להתפלל, חייב להתפלל בעצמו. ; ומי שאינו יודע להתפלל בעצמו, והוא מבין את מילות התפילה, עליו להטות אוזן להקשיב היטב לשליח ציבור ולצאת ידי חובה בתפילתו. ובזמנינו תהלות לאל יתברך, הכל יודעים לקרוא, וגם מצויים סידורי תפילה בשפות שונות, כך שאף מי שנשאו לבו לחזור בתשובה ולהתפלל, אפילו אם לא התפלל ; מימיו, יוכל לעשות זאת בנקל. לכן על כל אחד ואחד להתפלל בעצמו, ואחר כך בחזרת הש"ץ אינו יוצא ידי חובתו. כשחוזר השליח ציבור על התפילה, על הציבור להאזין לברכותיו ולכוין למשמעותן ולענות אחריהן ברוך הוא וברוך שמו ואמן. ואיסור חמור ; הוא לשוחח שיחה בטלה באמצע חזרת השליח ציבור, והשח שיחה בטלה באמצע החזרה נקרא חוטא וגדול עוונו מנשוא וגוערים בו (לשון מרן השלחן ערוך סי' קכד). ואמרו בזוהר הקדוש (פרשת תרומה), שכל המדבר בבית הכנסת בשעה שהציבור עסוקים בשבחו של מקום הרי הוא מראה בעצמו שאין לו חלק באלהי ישראל. והביאוהו הפוסקים. וכתבו הפוסקים, שבעוון זה של שיחה בטלה בשעת החזרה נחרבו כמה בתי כנסיות (כ"כ הכל בו. והביאוהו האחרונים. ואמרו בשם הרה"ג החסיד קדוש רבי ישראל אבוחצירא "בבא סאלי", שסיבה גדולה שכמה קהלות בישראל ניצלו בימי המלחמה הגדולה, היא מפני שעמדה להם זכותם שהיו נזהרים מאד משיחה בטלה בבית הכנסת. והדברים ידועים). וראוי למנות אנשים שיהיו אחראים על שמירת השתיקה בבית הכנסת, שיעירו ויענישו ויביישו את מי ששונה וחוזר ושונה בעון זה. אשר על אלו המבלים זמנם בשיחה בטלה בבית הכנסת אמר ה' יתברך לישעיהו נביאו (פרק א), "כי תבאו לראות פני, מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי". ובודאי מרובה מידה טובה, שמי שנזהר בכבוד בית הכנסת, ונזהר שלא לדבר בשעת החזרה, והוא מכבד את ה' יתברך, גם הקדוש ברוך יכבדו ויתן שכרו מושלם. כדרך מה שנאמר (בשמואל א, ב), כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר להתפלל בתפילת העמידה כנגד (מול) פרוכת שיש עליה ציורים?

Sun, 26 Jun 2011 00:00:00 +0200

תשובה: כתב רבינו הרמב"ם בתשובה (מהדורת פריימן סי' כ), והבגדים המצויירים, אפילו אינן בולטות (התמונות שבציור), לא נכון להתפלל כנגדם, ואנחנו רגילים להעצים עינינו כשיקרה לנו להתפלל מול כותל (קיר) או בגד מצוייר. ומבואר אם כן מדברי הרמב"ם, שלא נכון להתפלל מול בגד או פרוכת שיש עליה ציורים, ועיקר הטעם לאיסור בזה, הוא משום שהציורים שעל הפרוכת עלולים להפריע לאדם בכוונת התפילה. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך (סי' צ סכ"ג). וכן פסק הגאון רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי (פרשת יתרו).

והנה בספר אור לציון ח"ב (עמ' סד), הביאו בשם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, שיש לחלק בזה, שאם הציורים הם על בגד שאינו רגיל שיהיה לפניו בשעת התפילה, כגון שנזדמן לו להתפלל באיזה מקום שתלוי שם בגד מצוייר שאינו רגיל בו, שאז יש להמנע מלהתפלל מול בגד כזה. אבל מול פרוכת שהוא רגיל תמיד שהיא לפניו, אין לחוש בזה כל כך לבלבול הכוונה, ולכן מותר להתפלל מול פרוכת כזו.

אולם מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, בשו"ת יביע אומר ח"ט (עמ' רלו), כתב לחלוק על דברי האור לציון בזה, משום שמסתבר יותר שלעולם פרוכת מצויירת גורמת לבלבול הכוונה, ואין לחלק בזה בין פרוכת לבגד שנמצא לפניו רק באקראי מה שלא חילקו הפוסקים כלל.

ומלבד כל זה, הלא מבואר בזהר הקדוש, ועוד בדברי המקובלים (בספר חרדים לרבינו אלעזר אזכרי), כי מי שאינו נזהר לעצום עיניו בשעת התפילה, הרי הוא מזלזל בשכינה שנמצאת כנגד המתפלל, וכך הם דברי הזהר הקדוש והמקובלים בענין זה: "מאן דפקח עינוהי בשעתא דצלותא, אקדים עליה מלאך המוות, וכד תיפוק נפשיה לא יזכה לאסתכל בנהורא דשכינתא, ועליה כתיב, כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו". עד כאן. ופירוש הדברים, מי שפוקח את עיניו בשעת התפילה, בשעה שתצא נפשו מן העולם מקדים לבא אליו מלאך המוות, ואינו זוכה לראות בשכינה בשעת פטירתו, שהרי הוא מזלזל בשכינה שמסתכל בה תמיד בשעת התפילה. ועליו נאמר, כי מכבדי, מי שמכבד את השכינה, אכבד, אותו השם יתברך יכבד בשעת מותו שיזכה לראות בשכינה, שהרי נאמר "כי לא יראני האדם וחי", בחייו אין הוא רואה, אבל רואה הוא בשעת מותו, ובוזי, מי שמבזה את השכינה בשעת התפילה, שעיניו משוטטות ורואות מה שלפניו, יקלו, הוא גם כן יתבזה בשעת פטירתו. ואם כן הדבר ברור שאין הדבר נכון להקל בזה כלל, ועל כל אדם ואדם להזהר מאד בשעת התפילה לעצום את עיניו אף במקום שאין לפניו דבר שמבלבל את הכוונה, או שישים את עיניו בסידור שלפניו, שגם זה נחשב כמי שעוצם את עיניו. ולסיכום: יש להזהר בשעת תפילת העמידה, לעצום את העינים או להסתכל בסידור, ואל לו לאדם להסתכל לפניו ולכל עבר בשעת התפילה.

לקריאת השיעור באתר

אל תעש תפילתך קבע

Wed, 18 Aug 2010 00:00:00 +0200

הנה בימים אלו שהם ימי הרחמים והסליחות, מחוייב כל אדם לפשפש במעשיו לשוב אל קונו. ומכלל ההתחזקות המוטלת על רוב בני אדם, היא בענין עבודת התפילה, שתהיה כראוי, שישמע ה' את תפילתינו להשיבנו אליו, לקבל את תשובתינו, ושיחדש עלינו שנה טובה ומבורכת.

ובגמרא במסכת מועד קטן (כח.) אמרו, בני חיי ומזוני (בנים, חיים, ומזונות, כלומר פרנסה), לא בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא תליא מלתא. כלומר, יתכן אדם שהוא עובד את ה' כראוי, ואף על פי כן יהיה עני, או שלא יהיו לו בנים, או שלא יזכה לאריכות ימים. וזאת משום שמזלו של אותו אדם כך הוא, שלא יהיו לו בנים, וכן על זה הדרך.

ולכאורה מבואר שלא יועילו התפילות לאדם בענינים אלו, משום שאם מזלו של אותו אדם מטבע ברייתו כך הוא שיהיה עני, מה תועיל התפילה לשנות את רוע מזלו.

אולם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, כתב בזה, דמכל מקום על ידי תפילה אין ספק שיוכל אדם לשנות הכל, אפילו את מזלו. וסמך לדבר מן הפסוקים, "ועבדתם את ה' אלהיכם", זו תפילה. (כמו שאמרו בתענית ב. איזו היא עבודה שבלב, זו תפילה), ואחר כך נאמר, "ובירך את לחמך ואת מימיך, אלו מזונות, לא תהיה משכלה ועקרה בביתך, אלו בנים, את מספר חייך אמלא, הרי אריכות ימים. ואם כן על ידי תפילה יוכל אדם לשנות את רוע מזלו.

אולם זאת בתנאי, שתהיה התפילה בכוונה מלאה. ובפרט תפילה שאחרי לימוד תורה, וכמו שכתוב בזהר הקדוש (פרשת פנחס), ואלו דבריו: בא וראה, כל הבריות שבעולם לפני שנתנה התורה, היו תלויים במזל, ובכלל זה בני חיי ומזוני, אבל אחר שניתנה תורה לעם ישראל, הוציאם ה' משלטון הכוכבים והמזלות, וזאת למדנו מאברהם אבינו, שראה במזלו שעתיד שלא יהיו לו בנים, והקדוש ברוך הוא אמר לו, צא מאיצטגנינות שלך, כלומר, אל תתייחס לדברים אלו, כי על ידי תורה ותפילה משתנה מזלו הרע של האדם.

והנה מלבד ענין הכוונה בתפלה, צריך שתהיה התפילה בלב נשבר, וכמו שנאמר, לב נשבר ונדכא, אלהים לא תבזה. כי הקדוש ברוך הוא שומע ביותר תפלת הנאנקים ומתפללים בכל לבם לפניו. ואמרו רבותינו, אפילו כל השערים ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו. ואם לא יוכל אדם לבכות בתפלתו מאיזו סיבה, כתב מרן החיד"א, שיוכל על כל פנים להתפלל בלב נשבר בקול בכי, שגם בתפלה כזו יש מעלה קרובה לתפלה בדמעות ממש. וידע כל אדם, כי כל מה שיוכל לעשות ולפעול בכל מיני השתדלות שבעולם, כל זה אינו שוה כנגד תפלות הבאות מעומק הלב. ובעיננו ראינו, יהודי יקר מעיר תל אביב, שהיה דר בשכונה מלאה בכל מיני תאוות העולם, וכל ילדיהם של שכניו, שהיו מהם יהודים יראי שמים, יצאו לתרבות רעה, משום שלא עמדו בנסיונות המצויים בשכונתם. מה עשה אותו יהודי? היה מתפלל לפני ה' יתברך בדמעות שליש, יום יום, עוד מזמן שילדיו היו רכים מאד בשנים, וזכה שבאמת נתקבלו תפילותיו, וכל בניו יצאו למודי ה', תלמידי חכמים ממש, ובנותיו זכו אף הן לצאת צנועות וחכמניות, ונישאו לתלמידי חכמים, והקימו דור ישרים מבורך. ותמיד אומר אותו יהודי לכל שואליו, כי אין לו ספק בדבר, כי ילדיו יצאו מוצלחים, אך ורק בזכות הדבר הזה, שלא התעצל בתפילותיו, ועוד מזמן שהסכנה לא היתה נראית באופק, כי היו ילדיו קטנים, היה מתחנן ומתפלל כל יום בערגה ובחשק רב, שיזכהו ה' יתברך לרוות נחת מילדיו, שיהיו כולם יראי שמים. ישמע החכם ויוסיף לקח.

לקריאת השיעור באתר

דין הכוונה בתפילת העמידה

Wed, 07 Feb 2007 00:00:00 +0200

(תפילת העמידה היא "תפילת שמונה עשרה" הנאמרת בלחש ואודותיה מתייחסת הלכה זו.)

כל אדם מישראל חייב להתפלל בכל יום שלש תפילות, וגם הנשים חייבות להתפלל בכל יום, אלא שעיקר חיובן הוא בתפילה אחת בכל יום, והרשות בידן להתפלל שלש תפילות ביום אם הן רוצות בכך. ולמנהג האשכנזים, יש אומרים שנשים חייבות להתפלל בכל יום תפילת שחרית ותפילת מנחה, אבל בתפילת ערבית אינן חייבות. וכמו שביארנו בהלכה שעסקה בנושא.

בבריתא במסכת ברכות (דף לד:) שנינו, המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן (כלומר, המתפלל תפילת העמידה, צריך לכוין בלבו את פירוש המילים שמוציא מפיו) ואם אינו יכול לכוין בכל הברכות, יכוין לפחות בברכת אבות, (שהיא הברכה הראשונה בתפילת העמידה, ויש לה חשיבות מיוחדת לפי שהיא סדור שבחו של השם יתברך).

ונחלקו רבותינו הראשונים, אם כבר התפלל בחסרון כוונה בברכת אבות, האם יצא ידי חובתו בדיעבד, או שלא יצא ידי חובתו וחייב לחזור ולהתפלל. כי יש סוברים שבדיעבד אפילו אם לא כיון יצא ידי חובתו ואינו חוזר, אבל רבינו הרמב"ם והרא"ש ורבינו יונה ועוד רבים מהפוסקים כתבו, שאם התפלל ולא כיון בברכת אבות, (אף על פי שכיון בכל השאר) יחזור ויתפלל. אלא שרבינו הטור כתב, שבזמנינו אין נוהגים לחזור ולהתפלל בשביל חסרון כוונה, מפני שגם כשיחזור להתפלל שוב, קרוב לודאי שלא יכוין כראוי, ואם כן אין טעם לחזור ולהתפלל.

ומרן השולחן ערוך פסק כעיקר הדין, שאם לא כיון בברכת אבות, אף על פי שכיון בכל השאר יחזור ויתפלל, ולא הזכיר את דברי הטור, ואם כן משמע שסובר שגם בזמנינו צריך לחזור להתפלל. אבל הרמ"א הוסיף על דברי מרן את דברי הטור, שבזמנינו אין חוזרין בשביל חסרון הכוונה.

ומרן החיד"א כתב, שאף שמדברי מרן נראה שסובר שאם לא כיון באבות צריך לחזור ולהתפלל, מכל מקום אף הספרדים לא נהגו בזה כדעת מרן, אלא פוסקים כדברי הטור והרמ"א, וסומכים בדיעבד על דעת הפוסקים שיוצא ידי חובתו אף על פי שלא כיון. ובהלכה הבאה יבוארו פרטים בדין זה.

לקריאת השיעור באתר

המשך לדיני הכוונה בתפילת העמידה

Thu, 08 Feb 2007 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת ביארנו שצריך לכוין פירוש המילים שמוציא מפיו בזמן תפילת העמידה, ואם אינו יכול בכל הברכות, יכוין לפחות בברכת אבות (שהיא הברכה הראשונה בתפילת העמידה) ואם לא כיון בברכת אבות, אף על פי שכיון בכל השאר צריך לחזור ולהתפלל. וכך פסק מרן השלחן ערוך. אולם הרמ"א כתב (על פי דברי הטור) שבזמנינו אין נוהגים לחזור ולהתפלל בשביל חסרון כוונה, מפני שקרוב לודאי שגם כשיחזור להתפלל לא יכוין כראוי. ולפיכך סומכים על דברי קצת פוסקים שסוברים שבדיעבד יצא ידי חובתו אף על פי שלא כיון באבות. וכן פסק מרן החיד"א, וכן כתב בספר בן איש חי, שאף למנהג הספרדים הדין בזה הוא כדעת הרמ"א.

אולם כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שכל זה (שאם לא כיון באבות אינו חוזר) היינו דוקא אחר שסיים כבר את ברכת אבות, כלומר שכבר בירך ברוך אתה ה' מגן אברהם. אבל אם עדיין לא סיים את הברכה יש לחזור ולומר בכוונה אלהי אברהם אלהי יצחק וכו' (וכמובן שלא יחזור מתחילת הברכה "ברוך אתה ה'" שאז נמצא שברכתו הראשונה הייתה לבטלה) מאחר ובכך שיחזור לאלהי אברהם אין כל חשש של ברכה לבטלה. ובפרט שלדעת מרן אף אם סיים ברכתו צריך לחזור לתחילת התפילה, אם כן דיינו שאין אנו נוהגים כדעת מרן אם סיים את ברכתו, אבל אם לא סיים ברכתו בודאי שצריך לחזור לאלוקי אברהם.

ואם לא כיון באבות וסיים כבר "ברוך אתה ה' מגן אברהם", ימשיך בתפילתו ויכוין בשאר הברכות, ובפרט יזהר לכוין בברכת "מודים" מפני שיש אומרים שאם כיון במודים דינו כמי שכיון באבות.

אף על פי שמי שסיים תפילתו ולא כיון באבות אינו חוזר להתפלל שוב, מכל מקום אם רגיל תמיד לכוין בתפילתו, ופעם אחת אירע שלא כיון, ורוצה לחזור ולהתפלל בכוונה (כדי לצאת ידי חובה אף לדעת מרן השלחן ערוך) רשאי להתפלל, ויעשה קודם לכן תנאי, ויאמר: אם חייב אני לחזור ולהתפלל, הריני מתפלל לשם תפילת חובה, ואם לאו, תהיה תפילה זו לנדבה. ויתאמץ לכוין בתפילה, ולכל הפחות בברכת אבות.

בהלכה הבאה יבואר גם סדר הכוונה בברכת אבות.

לקריאת השיעור באתר

הכוונה בברכת אבות

Sun, 11 Feb 2007 00:00:00 +0200

בהלכות הקודמות ביארנו שהמתפלל תפילת העמידה, צריך שיכוין בלבו פירוש המילים שמוציא בשפתיו, ואם אינו יכול לכוין בכל תפילת העמידה יכוין לכל הפחות בברכת אבות, שהיא הברכה הראשונה בתפילת העמידה, והיא הנכבדת מכל הברכות בתפילה וכמו שביארנו . וכעת נבאר את הכוונה הפשוטה בברכת אבות, בתחילה מעט באריכות בכדי להסביר את הדברים. ומכיון שההסברים בביאורי הברכה הם ארוכים קצת, נחלקם לשתי הלכות. ובהלכה הבאה נסדר את כוונות הברכה בלשון קצרה והכרחית כפי שהורה לנו מרן הרב עבדיה יוסף שליט"א.

ברוך אתה - בכל הברכות אי אפשר לפרש "ברוך" שאנחנו מברכים את השם יתברך כפי שאדם מברך את חבירו, שהרי הכל מאת השם יתברך, ואי אפשר שהוא יהיה נאצל מברכותינו, שהרי הוא אינו חסר דבר כדי שיצטרך לנו. אלא פירשו הראשונים "ברוך" שהשם יתברך הוא מקור הברכה. (כדוגמת המילה "כתוב" שפירושה על דבר שהוא בעצמותו כתוב, וכן "עשוק" פירושו אדם שהוא עשוק, וכן כל כיוצא בזה, כן אנו אומרים "ברוך", שפירושו שה' הוא מקור הברכות, וברכה היא לשון ריבוי.)

ה' - בכל הברכות, שם ה' נכתב באותיות יו"ד וה"א ווא"ו וה"א, ונקרא בפינו בלשון אדנות, וכבר הזכרנו מה שכתב מרן השלחן ערוך, שצריך לכוין בקריאת ה' גם את משמעותו כפי שהוא נכתב וגם את משמעותו כפי שהוא נקרא בפינו, ולפיכך יש לכוין בקריאת שם ה', שהוא אדון הכל (כפי שאנו קוראים את השם בלשון אדנות) היה הווה ויהיה. (כדרך כתיבתו).

אלקינו - לשון אלקות היא מלשון כוחות, דהיינו שהשם יתברך הוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם (כמו שכתב מרן השלחן ערוך) בהנהגתו את העולם. ולכן כשאנו אומרים אלקינו, המובן הוא אלקים שלנו, כלומר תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם שמשגיח עלינו בהשגחה פרטית.

ואלקי אבותינו - ושהשגיח על אבותינו בהשגחה מיוחדת.

אלקי אברהם - שכרת ברית עם אברהם אבינו.

אלקי יצחק - וכרת ברית עם יצחק אבינו.

ואלקי יעקב - וכרת ברית עם יעקב אבינו.

האל - הוא החזק, (שכל הכוחות שלו).

הגדול - שכל הגדולה שלו.

הגיבור - שכל הגבורה שלו.

והנורא - והוא לבדו ראוי לירא ממנו (שהרי אין ביד שום בריה להיטיב ולהרע זולתו יתברך).

אל עליון - שהוא סיבת כל הסיבות (כלומר שהוא מסובב את כל מהלכי העולם כרצונו).

גומל חסדים טובים - תמיד גומל חסים שאין בהם תערובת רע ומכוונים אל תכלית טובה. (ופירשו תמיד גומל וכו', לפי שאומרים "גומל" בלשון הווה, כלומר בכל עת, ולא "גמל" בלשון עבר או "יגמול" בלשון עתיד).

וקונה הכל - יוצר הכל (כי קונה הוא מלשון עשיה).

וזוכר חסדי אבות - ובכל יום זוכר עבורינו מעשי החסד של אבותינו. ("ובכל יום" משום שאנו אומרים "זוכר" ולא "זכר" או "יזכור").

ומביא גואל - ותמיד מקרב את ביאת הגואל ("ותמיד" משום שאומרים "מביא" ולא "יביא").

לבני בניהם - אפילו לדורות הרחוקים מהאבות.

למען שמו - שעל ידי הגאולה יתקדש שמו בעולם.

באהבה - מפני אהבתו לישראל.

מלך - כפשוטו, שה' הוא מלך על הכל.

עוזר - שמסייע לאדם להצליחו במעשיו.

ומושיע - ומחלצו מתוך צרה.

ומגן - ומגן עליו קודם בא הצרה (כמשמעות מגן.)

ברוך אתה - מקור הברכות אתה.

ה' - אדון הכל היה הווה ויהיה.

מגן אברהם - שהגין על אברהם ובזכותו ממשיך הגנתו עלינו.

;

כאמור, בהלכה הבאה יובאו כוונות הברכה בלשון קצרה.

לקריאת השיעור באתר

הכוונות ההכרחיות בתפילת העמידה

Tue, 13 Feb 2007 00:00:00 +0200

בהלכות הקודמות ביארנו שמעיקר הדין אדם שלא כיון בברכת אבות שהיא הברכה הראשונה שבתפילת העמידה לא יצא ידי חובת התפילה, ואף שלמעשה אם לא כיון, וסיים את ברכתו, אינו חוזר ומתפלל, מכל מקום אין ערוך לחשיבות הכוונה בברכה זו כמו שביארנו . וכעת נביא את סדר הכוונה בברכה זו בקיצור ההכרחי, (וביאורי הדברים נכתבו כבר בהלכה הקודמת ).

ברוך אתה - מקור הברכות אתה.

ה' - אדון הכל.

אלקינו - אלוקים שלנו (אלוקה פירושו בעל הכחות).

ואלקי אבותינו - כפשוטו.

אלקי אברהם, אלקי יצחק, ואלקי יעקב - שכרת ברית עם אברהם יצחק ויעקב.

האל - החזק, שכל הכוחות שלו (כמשמעות המילה אל)

הגדול - שכל הגדולה שלו.

הגיבור - שכל הגבורה שלו.

והנורא - והוא לבדו ראוי לירא ממנו.

אל עליון - שהוא סיבת כל הסיבות.

גומל חסדים טובים - תמיד גומל חסדים טובים שאין בהם רע.

קונה הכל - יוצר הכל.

וזוכר חסדי אבות - ובכל יום זוכר עבורינו חסדי אבותינו.

ומביא גואל - תמיד מקרב ביאת הגואל.

לבני בניהם - של האבות (ואפילו לדורות הרחוקים מהאבות).

למען שמו - שעל ידי הגאולה יתקדש שמו בעולם.

באהבה - כפשוטו.

מלך - כפשוטו.

עוזר - לאדם להצליח, כפשוטו.

ומושיע - מצרה.

ומגן - שלא תבא צרה.

ברוך אתה - מקור הברכות אתה.

ה' - אדון הכל.

מגן אברהם - שהגין על אברהם ובזכותו מגן עלינו.

ראוי לציין, שמי שלא הורגל לכוין פירוש המילים בתפילה, נראה עליו הדבר כקשה מאד, אבל באמת, מי שירגיל עצמו לכוין בפירושים אלו (אשר ניתן להדפיסם ולהתפלל כאשר הן מונחות לפני המתפלל) מהר מאד יזכור לבדו את כוונת הברכה וילך מחיל אל חיל.

אף על פי שחלק מפירושי הברכה התבארו יותר באריכות בהלכה הקודמת , מ"מ בהלכה זו כתבנו את הכוונות כפי עיקר הדין על פי הוראת מרן הרב שליט"א.

כתב הר"ר אליעזר (מן הראשונים) שירגיל אדם עצמו שיכוין לפחות בחתימה (בסיום, מהמילה "ברוך") של כל ברכה (בתפילת העמידה) שיש בהן (בחתימות הברכות) מאה ושלש עשרה תיבות (מילים) כמו שיש בתפילת חנה (שמואל א' פ"ב) וגם בתורה מוזכרת המילה "לב" מאה ושלש עשרה פעמים, לרמוז שצריך כוונת הלב בחתימת הברכות.

;

בהלכה הבאה נביא עוד דינים הנלמדים מתפילתה של חנה.

לקריאת השיעור באתר

תפלת חנה

Sun, 02 Aug 2009 00:00:00 +0200

בספר שמואל (פ"א) מובא המעשה - חנה אשת אלקנה אשר לא היו לה ילדים, וכשעלתה חנה אל משכן ה' בשילה, בכתה חנה במר לבבה ונדרה נדר לה', שאם היא תזכה לבן, הרי היא תקדישו לעבודת ה' כמו שמבואר שם. ובסוף תפילתה נתברכה על ידי עלי הכהן שהיה גדול הדור, שה' ימלא את שאלתה. ויהי לתקופות הימים ותהר חנה ותלד בן ותקרא את שמו שמואל, כי מה' שאלתיו. וממנו גדל שמואל הנביא. ונאמר שם בפסוק אודות תפלת חנה "וחנה היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע".

ובגמרא במסכת ברכות (לא.) אמר רב המנונא, כמה הלכתא גברוותא (כמה הלכות חשובות) איכא למשמע מהנך קראי דחנה (יש ללמוד מהפסוקים של חנה).

"וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות" מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו, כלומר שלא יתפלל רק בהרהור הלב אלא יבטא את התפילה בשפתיו ממש.

"וקולה לא ישמע", מכאן שלא ישמיע את קולו בתפילתו (בתפילת העמידה) ותניא, המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, שמראה כאילו אין הקדוש ברוך הוא שומע תפילה בלחש. המגביה קולו בתפילתו הרי זה (נוהג בדרך) מנביאי השקר, שנאמר בהם (מלכים פ י"ח) ויקראו בקול גדול.

ויש אומרים שמה שאמר רב המנונא שלא ישמיע קולו בתפילתו, היינו שצריכה התפילה להיות בלחש עד שלא תשמע אפילו לאזניו של המתפלל בעצמו. ומכל מקום בתלמוד שלנו ובתלמוד ירושלמי מוכח שלא נאסרה אלא השמעת הקול בתפילה לאנשים אחרים, אבל המתפלל בעצמו יכול להשמיע לאזניו. ואדרבא כתב הטור שהדעת ניתנת שיותר טוב להשמיע לאזניו, כי אז יוכל לכוין יותר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל, ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו (לאחרים.) וכן פסק הרשב"א, שלכתחילה מצוה להשמיע לאזניו, וכן פסק מרן השלחן ערוך, וכן האריך בזה להלכה ולמעשה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שלכתחילה יש להשמיע לאזניו מה שמתפלל, וכמבואר.

(ואף על פי שבספר בדק הבית כתב מרן השלחן ערוך שמדברי הזוהר נראה שנכון שלא ישמיע קולו אפילו לאזניו, מכל מקום העיקר להלכה כמו שפסק בספרו שלחן ערוך שנתחבר אחרי ספר בדק הבית, ובו פסק מרן שצריך להשמיע לאזניו, וזאת משום שמרן חזר בו וראה שאין הכרח מדברי הזוהר לומר שלא ישמיע לאזניו.)

לקריאת השיעור באתר

איסור ישיבה בסמוך למתפלל תפילת העמידה

Tue, 18 Aug 2009 00:00:00 +0200

בהלכה שפורסמה לפני מספר ימים ( תפלת חנה )

הזכרנו את דברי רב המנונא (בגמרא בברכות לא.) שיש ללמוד כמה הלכות בענייני תפילה מתוך הפסוקים המתארים את תפלת חנה שהתחננה לפני ה' שיולדו לה ילדים, ונדרה נדר לה' שאם יולד לה בן הוא יוקדש לעבודת ה', ואחר כך בירכה עלי הכהן שהיה גדול הדור, שימלא ה' את שאלתה.

ובהמשך הפסוקים נאמר כי חנה זכתה לבן וקראה שמו שמואל, ואחר שגדל הנער שמואל הביאתו אמו אל משכן ה' בשילה, והביאוהו לפני עלי הכהן להראותו שנתקיימה ברכתו ונבואתו, וכה אמרה חנה לעלי הכהן "אנכי האשה הנצבת עמכה בזה להתפלל אל ה', אל הנער הזה התפללתי ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו".

וממה שנאמר אנכי האשה הנצבת "עמכה" בזה להתפלל, למדו בגמרא, מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של המתפלל. שהרי מתוך מה שאמרה חנה הנצבת (כלומר עומדת) "עמכה" מוכח שגם עלי הכהן היה ניצב על עמדו כמותה בעת שהתפללה, וזאת לפי שאסור לישב בתוך ארבע אמות של המתפלל, וכך פירש רש"י בגמרא.

אבל התוספות כתבו, שאילו נאמר היה בפסוק "עמך", היה משמע באמת שעלי ניצב על עמדו בתוך ארבע אמותיה של חנה, וכמו שפירש רש"י, אבל מכיון שנאמר "עמכה" בה"א, דקדק לכתוב כן משום שעלי לא היה בתוך ארבע אמותיה אלא בחמישית (כלומר האות ה"א שנוספה במילה עמכה באה לרמוז שהיה עלי יושב באמה החמישית, כי האות ה"א גימטריא חמש) ולכן יכול היה עלי לשבת. ושיעור ארבע אמות הוא כמעט שני מטרים.

וממה שנאמר הנצבת "בזה" למדו ששיעור האיסור לישב בסמוך למתפלל הוא ארבע אמות, כי "זה" בגימטרייה שנים עשר, ארבע אמות לימין המתפלל, ארבע לשמאלו, וארבע לפניו, סך הכל שנים עשר. ולפיכך מעיקר הדין מותר לשבת מאחורי המתפלל אף בתוך ארבע אמותיו, אולם למנהג האשכנזים יש להחמיר בזה אף לאחריו, ולסברתם "זה" רומז לארבע אמות מלפניו וארבע מלאחריו, ועוד ארבע אמות לצד המתפלל, משום שאין צורך ללמדינו ברמז מיוחד לשני צידי המתפלל, שהרי דבר פשוט הוא שאין לחלק בין צד ימין לצד שמאל. ולכן שני הצדדים נחשבים לאחד.

ובספר הלכה ברורה להרה"ג דוד יוסף שליט"א כתב שנכון להחמיר בזה אף למנהג הספרדים, שלא לשבת סמוך למתפלל אף מאחוריו. וכן נראה מדברי הפרישה ועוד פוסקים.

לקריאת השיעור באתר

דיני ישיבה בסמוך למתפלל

Sun, 18 Feb 2007 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת נתבאר הדין שאסור לישב בתוך ארבע אמות (כשני מטרים) של המתפלל תפלת העמידה. ובטעם האיסור נאמרו כמה טעמים ונביאם בקצרה.

הטעם הראשון הוא משום ששכינה שרויה בתוך ארבע אמותיו של המתפלל, ומכיון שמקום התפלה אדמת קודש הוא, אסור לישב שם. וטעם זה כתבו בעל הלכות גדולות ועוד. וכן נראה מדברי הזוהר הקדוש.

והטור והגאונים כתבו בטעם האיסור, משום שכשיושב סמוך לחבירו המתפלל, נראה הדבר כאילו חבירו מקבל עליו עול מלכות שמים (שהרי הוא מתפלל) אבל הוא אינו מקבל עליו עול מלכות שמים.

והמאירי כתב בטעם האיסור, שהוא בכדי שלא יתבייש המתפלל אם חבירו ישים לב לכך שהוא מתפלל על צרכיו (האישיים) וכן כתב בספר המכתם, שטעם האיסור הוא בכדי שלא לבייש את המתפלל, משום שהיושב מסתכל על המתפלל בתפילתו כשהוא בוכה, ומתבייש המתפלל. (ה"ד בספר הלכה ברורה).

אם היה היושב כנגד המתפלל עוסק בתפילה או בקריאת שמע וברכותיה, או בפסוקי דזמרא או באמירת הקרבנות שלפני התפילה, רשאי לשבת בסמוך למתפלל בין מצדדיו ובין מלפניו. וכן אם אדם חלש או זקן מופלג, רשאי לשבת בסמוך למתפלל כל שניכר הדבר שיושב שם מחמת חולשתו, ואם יכול בנקל להתרחק מארבע אמותיו של המתפלל, צריך לעשות כן. אולם כל זה דוקא מצידי המתפלל, אבל מלפניו יש להחמיר אף באדם חלוש. (מה שאין כן העוסק בתפילה, שרשאי לשבת אף בסמוך למתפלל מלפניו.)

אם היה יושב כבר, ובא אחר להתפלל שמונה עשרה בצדו בתוך ארבע אמותיו, מעיקר הדין אינו צריך לקום ממקומו, שהרי הוא יושב שם מתחלה, והמתפלל בא לתוך גבולו. (ומדת חסידות שיקום ממקומו אף באופן שהמתפלל בא לגבולו). וכל זה דוקא כשהמתפלל בא מצדדיו, אבל אם בא להתפלל באופן שנמצא היושב מול פני המתפלל, משמע מדברי מרן השלחן ערוך שצריך שיקום היושב ממקומו, אף שהמתפלל בא לגבולו.

לקריאת השיעור באתר

תפלת שוא

Thu, 08 Dec 2011 00:00:00 +0200

במשנה במסכת ברכות (נד.) שנינו, הצועק לשעבר, הרי זו תפלת שוא. וכגון מה ששנינו שם, מי שהיתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא, אלא יתפלל על העתיד לבא, ויתן הודאה על העבר. משום שאין להתפלל על מה שעבר כבר, והולד במעי אמו כבר נעשה זכר או נקבה, ואין להתפלל שיעשה נס ותשתנה מציאותו. וכן שנינו שם, היה בא בדרך (שהגיע לעיר) ושמע קול צוחה בעיר (כלומר שמע אנשים צועקים) ואמר, יהי רצון שלא יהיו אלו בני ביתי, הרי זו תפלת שוא.

ובגמרא הקשה על זה רב יוסף ממה שנאמר בתורה על לאה אמנו ע"ה "ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה" ושאלו בגמרא מאי ואחר? (כלומר אחרי איזה מאורע ילדה בת?) אמר רב, לאחר שדנה לאה דין בעצמה (ערכה חשבון עם עצמה) ואמרה, שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני (שכבר ילדה ששה, ראובן שמעון לוי יהודה יששכר וזבולון) וארבעה מן השפחות (בלהה ילדה את דן ונפתלי וזלפה את גד ואשר) הרי עשרה, לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות? (כלומר, שאם תלד לאה את הבן האחת עשרה ורחל עדיין לא ילדה, לא יוותר לרחל ללדת אלא בן אחד, והרי השפחות ילדו כל אחת שני בנים, אם כן נמצאת רחל פחותה מן השפחות) מיד נהפכה (העובר שבמעי לאה) לבת שנאמר ותקרא את שמה דינה. ומכאן אנו רואים ששייך במציאות שהעובר ישתנה מבן לבת או להיפך, וזה לא כמו שראינו במשנה שהמתפלל שתלד אשתו המעוברת בן הרי זו תפלת שוא. (ומה שאמרו בגמרא מייד "נהפכה" לבת, כאן לשון הגמרא ואין להאריך כאן.)

ויישבו כל זה בגמרא "אין מכריזין מעשה ניסים", ולכן אין ללמוד ממעשה לאה לכל אדם. ואיביעית אימא (ואם תרצה תאמר, כלומר יישוב נוסף) מעשה דלאה בתוך ארבעים יום הוה (ורק אחר ארבעים יום מתחילת ההריון נקבע אם הולד זכר או נקבה, שאז נגמרת יצירתו) ולפיכך בתוך ארבעים יום עדיין מותר להתפלל לה' שיהיה הולד כפי שירצו, וכן פסקו הפוסקים ומרן בשלחן ערוך (סימן רל), אבל אחרי ארבעים יום אין להתפלל על כך, אלא שיהיה הולד מבורך ומוצלח, וכבר נודע מה שכתבו כמה מרבותינו אודות מעלתה המיוחדת של תפלת האשה בימי הריונה על הולד שיהיו בנינו עוסקים בתורה ויראת ה' ובנותינו כאמותינו הצדקניות, טובים בכל עניניהם וכל רואיהם יכירון כי הם זרע ברך ה'.

בהלכה הבאה נבאר עוד מענינים אלו.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר להתפלל לה' שיעשה נס באופן שאינו על פי דרך הטבע?

Sun, 11 Dec 2011 00:00:00 +0200

תשובה: הנה רצון ה' בדרך כלל שיתנהל עולמו על פי דרך הטבע, וכפי שכבר כתבו רבותינו הראשונים (ומהם רבינו סעדיה גאון בספרו ורבינו הר"ן בדרשותיו). וכן בגמרא בתענית (כה.) מבואר שאין הקדוש ברוך הוא חפץ לשנות אף את המזל בנקל אלא לעיתים רחוקות בלבד. ו בהלכה הקודמת הזכרנו מה ששנינו במסכת ברכות בתחילת פרק הרואה, שמי שהיתה אשתו מעוברת והתפלל (בזמן הריונה) שתלד אשתו בן, הרי זו תפלת שוא, מפני שהולד כבר הוא זכר או נקבה ואין להתפלל על מעשה ניסים. ובגמרא שם אמרו על לאה אמנו שנשתנה הולד שבמעיה מבן לבת, ואמרו על כך שהיה זה מעשה ניסים ואין מזכירין (בתפלה) מעשה ניסים. ולכאורה לפי כל זה אין לאדם להתפלל על מעשה ניסים.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א הקשה מכאן על דברי הרמ"א (בסימן קפז ובסימן תרפב) שכתב שמי ששכח להזכיר "על הנסים" בברכת המזון בחנוכה (שהדין הוא שאינו חוזר לברך) יאמר בסוף ברכת המזון, הרחמן הוא יעשה עמנו "נסים ונפלאות" כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה בימי מתתיהו בן יוחנן וכו' (וכן מובא נוסח כעין זה כבר בדברי רבינו האי גאון ובמחזור ויטרי ועוד) וקשה שהרי אמרו בגמרא אין מזכירין מעשה נסים.

ויישב הקושיא בשם הגאון בכור שור (על מסכת שבת דף כא:) שכתב שמלחמת בית חשמונאי שנצחו את היוונים, אף על פי שבודאי היה זה בדרך נס, מכל מקום הנס היה על פי גדרי הטבע, שהרי יתכן הדבר שינצחו מעטים אמיצי לב את הרבים אף על פי טבע. ועל נס כזה מותר להתפלל שיעשה לנו השם יתברך נס כמותו. ועוד תירץ, שדוקא לאדם יחיד אין להתפלל על מעשה נסים, אבל עבור כלל ישראל מותר להתפלל להשם אף על נסים ממש.

ולפיכך אם נדון על פי מה שכתבנו כאן, התשובה לשאלתינו היא שמותר להתפלל עבור נס הנעשה על פי גדרי הטבע אף על פי שרחוק הדבר על פי הטבע שיעשה כן. וכן מותר להתפלל אף על נס גמור עבור כלל ישראל, אבל עבור אדם יחיד אין להתפלל על נס גמור.

לקריאת השיעור באתר

כוונת התפילה והברכות

Mon, 07 Jan 2008 00:00:00 +0200

כשמברך הברכה, צריך לכוין פירוש המילים שמוציא מפיו, וכגון כאשר מברך ברכת "שהכל נהיה בדברו", יכוין שכל הבריאה כולה נעשית במאמרו של השם יתברך.

וכתב בספר חסידים, כי כשמוציא הברכה מפיו, יזהר שלא יוציא מילה מפיו בלא כונה ומחשבה, ועל דבר זה חרה אף ה' בישראל, ושלח להם ביד הנביא ישעיה (פרק כט) "ואמר "יען כי ניגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדני, ולבו רחק ממני, (שבפיהם הם אומרים את הברכות, אבל בלבם אינם חושבים כלל הכוונה הראויה), ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". כי דרך האדם, שמרוב רגילותו במעשה שעושה פעמים רבות, קשה עליו לשמור עצמו לכוין כראוי בכל ברכה וברכה. וכן אמר הקדוש ברוך הוא לישעיה, ישעיה, ראה מעשה בני כי אינו אלא לפנים (כלומר מן השפה ולחוץ), ומחזיקים בי (בדת ה') כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו, באים בביתי, ומתפללים לפני תפילות הקבועות כמנהג אבותיהם, לא בלב שלם. וכן הזהירו רבותינו (נדרים סב.), "עשה דברים לשם פעלם".

וטוב שירגיל אדם עצמו לברך בקול רם, כי הקול מעורר הכוונה, ומעיקר הדין חייב כל אדם להשמיע על כל פנים לאזניו מה שמוציא מפיו, כמו שביארנו כבר בהלכות קריאת שמע.

וכן צריך להזהר כשמוציא ברכה מפיו, לבטא היטב את התיבות והאותיות שמוציא מפיו, ולא כאותם אנשים שמחמת המהירות שמברכים, בולעים כמה תיבות ואותיות עד שאין בדבריהם משמעות של ברכה בכלל, ועלול להתעורר עליהם חס ושלום קטרוג גדול על כך.

כתב מרן השלחן ערוך (סימן ה): יכוין בברכות פירוש המלות (המילים). כשיזכיר השם (כלומר, כשיאמר את שם ה') יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל (שהרי אין אנו מבטאים את שם ה' כמו שהוא נכתב, שנכתב באותיות יוד והא ואות ואו ואות הא, ואנו קוראים אותו כשם אדנות בלבד) ויכוין בכתיבתו (כלומר יכוין גם פירוש שם ה' בכתיבתו באותיות יוד והא וכו') שהוא היה, הווה ויהיה. וכשקורא שם אלהים, יכוין שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. וכבר הזכרנו כוונות אלו בעבר, וכתבנו שכן יש לכוין בתפילה בברכותיה וכן בשאר הברכות.

אולם אחר שכתבנו כל זה, שאלנו על זה את מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, ואמר לנו, שכל דברי מרן בזה אינם מעיקר הדין אלא ממדת חסידות בלבד, ועל כן אין להורות לציבור אלא שיכונו פירוש שם ה' הרגיל, כלומר, שזהו שמו של ה' יתברך ותו לא. וכבר הזכרנו שכאשר כותב מרן דין בלשון יכוין וכו' וכיוצא בזה, אין כוונתו לחיוב גמור מן הדין, אלא להנהגה טובה ממדת חסידות.

על כן להלכה , עיקר הכוונה שעל האדם לכוין בזמן שמזכיר את שם ה', אינה אלא שזהו שמו של ה' יתברך, ומדת חסידות לכוין כסדר שכתב מרן בשלחן ערוך.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם יש להתפלל על אדם רשע שיחזור בתשובה, או שמותר לקללו שיאבד מן העולם?

Sun, 18 Nov 2007 00:00:00 +0200

תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו שאסור לקלל שום אדם מישראל, ובסוף דברינו הזכרנו שאמנם מצאנו בכמה מקומות שתלמידי חכמים קללו או התפללו לנפילת שונאיהם, וכתבנו שזאת משום שיש מקרים שבהם מותר לקלל, ונבאר.

בגמרא במסכת בבא קמא (דף צד:) אמרו, ונשיא "בעמך" לא תאור, בעושה מעשה עמך. כלומר, כל מה שאסרה התורה לקלל נשיא, היינו דוקא בנשיא ש"עושה מעשה עמך", שמקיים את מצוות התורה שנתנו לעם ישראל, אבל נשיא שאינו מקיים את מצוות התורה, אין איסור לקללו. וכל שכן סתם אדם שאינו עושה מעשה עמך, שאין שום איסור לקללו. וכן פסקו בפירוש במה מרבותינו הראשונים. וכן פסק הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (החפץ חיים) בביאור הלכה (סי' שכט ס"ב).

והוא הדין לענין העוון החמור לבזות שום אדם מישראל, שזהו דוקא בעושה מעשה עמך, וכן לענין החיוב להוכיח (להעיר) את חבירו כשעושה מעשה איסור, שזהו דוקא באדם העושה מעשה עמך, אבל אם אינו עושה מעשה עמך אין שום חיוב להוכיחו על עוונותיו, וכן אין איסור לבזותו (כמובן באופן מוצדק), וכמו שנראה מדברי הרמב"ם (פ"ו מהל' דעות). וכן פסק בספר חפץ חיים (כלל ז'). וכמו כן מותר לעשות מחלוקת עם הרשעים, כמו שכתב רבינו יונה בספר שערי תשובה (שער ד' סי' נט). (ואמנם יש מקום רב לחלק בין אותם שלא שמרו תורה ומצוות בזמן רבותינו לבין היהודים החילוניים בזמנינו, אך בנקודה זו נגע רק בהלכה הבאה ).

אלא שבגמרא בברכות (דף י.), הובא מעשה בבריונים שהיו דרים בשכנותו של רבי מאיר והיו מצערים אותו הרבה, היה מבקש עליהם רבי מאיר רחמים שימותו, אמרה לו אשתו ברוריה, טעמך שאתה מתפלל עליהם שימותו הוא משום שכתוב "יתמו חטאים מן הארץ", וכי כתוב "חוטאים", ועוד שהרי בהמשך הפסוק נאמר "ורשעים עוד אינם", וכי אם ימותו החוטאים הרשעים אינם (כלומר, אין משמעות נכונה למילים אלו אם אמרנו כבר שתמו החוטאים), אלא בקש רחמים עליהם שיחזרו בתשובה, ואז רשעים עוד אינם, מפני שיהיו גם ; הם צדיקים. ומכאן לכאורה מבואר שאין לקלל את הרשעים, וכן אין לעשות עמהם מחלוקת, אלא להתפלל עליהם שלא יחטאו, ולהשתדל להוכיחם בדרכי נועם לשוב בתשובה שלימה.

אמנם יישוב הדברים הוא, שאדם שהוא חוטא, אך אינו מזיק מבחינה רוחנית לאחרים, וגם אינו חוטא בכדי להכעיס את בוראו (כמו רוב החוטאים, שאינם חוטאים בכדי להכעיס, אלא חוטאים מפני שנח להם ללכת בשרירות לבם אחר תאוות העולם הזה), אין לקללו כלל, אלא יש להתפלל עליו שיחזור למוטב ויעבוד את בוראו, אבל אדם החוטא ומחטיא את הרבים, או שיש בידו שררה ומנצלה על מנת למנוע תורה מישראל, או בכדי להצר לתלמידי חכמים וכדומה, הרי שאין להתפלל על אדם כזה שיחזור בתשובה, כי בכל רגע ורגע הוא מונע תורה וקדושה מישראל, והרי הוא ממשנאי ה' אשר מצוה לשנאתם, כמו שנאמר בתהלים משנאיך ה' אשנא, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי. וכן הדין לענין אנשים המפיצים ברבים דברי אפיקורסות כדי להטעות את ישראל, בכל צורה שהיא, או אנשים המפיצים דברי שנאה כנגד תלמידי חכמים וכנגד תורתינו הקדושה, כל אלה אנו מתפללים עליהם שירחם ה' על שארית עמו ויאבד את אלה הרשעים. אם כי לא לנו ניתנה הרשות לפגוע בהם כמובן. וכבר ביארנו בהלכות כבוד הורים, כי אף על פי שיש לו לאדם לכבד את הוריו גם אם אינם שומרי תורה ומצוות, כל זה דוקא אם אינם שומרים תורה ומצוות אך גם אינם מונעים ממנו לשמור תורה, אבך אם הם רודפים אותו ומנגחים את הדת בשנאה, מנעם ה' מכבוד ואין שום חיוב לכבדם כלל. אבל אותם טועים שעושים איסורים ואינם מקימים את המצוות, אין לקללם חלילה, אלא להתפלל לשלומם מבחינה רוחנית, שיעשו כל ישראל אגודה אחת לעבוד את בוראם.

ובהלכה הבאה נדון לענין היהודים שבזמנינו, שלצערינו אינם שומרי תורה ומצוות, מה יחס התורה כלפיהם. ;

לקריאת השיעור באתר

זמן ברכות השחר

Mon, 20 Dec 2010 00:00:00 +0200

שאלה: מי שמסיבה כל שהיא לא בירך ברכות השחר בבוקר, ולא נזכר עד הצהריים, האם רשאי לברך ברכות אלו בצהריים?

תשובה:

בהלכה הקודמת כתבנו שהנשים חייבות לברך ברכות השחר. והבאנו מה שכתבו בתשובות הגאונים, שהנשים חייבות בברכות אלה לפי שאינן בכלל "מצות עשה שהזמן גרמא" שהנשים פטורות ממנה, אלא היא מצות עשה שאינה תלויה דוקא בזמן מסויים.

ומכאן הוכיח מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שמצות ברכות השחר אינה מוגבלת בזמן, ואפילו אם לא בירך בבוקר, ונזכר רק בצהריים, אחר חצות היום, גם כן רשאי לברך, שאם לא נאמר כן, נמצא שברכות השחר הן בכלל מצות עשה "שהזמן גרמא", שהרי הן תלויות בזמן, וכדין קריאת שמע, שמכיון שיש זמן וגבול למצות קריאת שמע, "בשכבך ובקומך", הנשים פטורות מעיקר הדין מקריאת שמע, כמו שביארנו כבר. ואם כן, אחר שהגאונים כתבו שגם נשים חייבות בברכות השחר, על כרחינו לומר שזמנן כל היום, אפילו אחר חצות היום. ועל כן נראה שברכות השחר, אף שמצוה לברכן בבוקר, מכל מקום אם טעה ולא בירך, רשאי לברכן כל היום כולו.

אולם הגאון מליסא בסידור עץ החיים כתב, שברכות השחר שייכות דוקא ב"שחר", ואחר ארבע שעות ( זמניות ) מזריחת החמה אי אפשר לברכן. וכדין ברכות קריאת שמע, שאין לברכן אחר ארבע שעות מהזריחה. גם הגאון רבי שלמה קלוגר ז"ל בספר החיים כתב שאין לברך ברכות השחר אלא עד זמן חצות היום (כלומר, עד סוף שש שעות מזריחת החמה), אבל בשעות הצהריים אי אפשר לברכן.

ולפי דבריהם לכאורה הנשים פטורות מברכות השחר, שהרי הן תלויות בזמן מסויים.

אולם באמת שדעת רוב הפוסקים שזמן ברכות השחר נמשך כל היום כולו, וברכות אלה אינן תלויות בזמן כלל ועיקר, וכן דעת הגאון רבי אליהו מוילנא בספר מעשה רב, וכן כתב הגאון רבי ישמעאל הכהן בשו"ת זרע אמת, וכן דעת רבים מרבותינו האחרונים. (ובאמת שיש עוד טעמים לומר, שאפילו אם להלכה אין לברך ברכות אלו במשך כל היום, מכל מקום אין זו מצות עשה שהזמן גרמא ממש. ואין כאן המקום להאריך).

גם הגאון החפץ חיים, בספרו משנה ברורה כתב שאין לברך אחר חצות היום, ומכל מקום בספרו מחנה ישראל, שנכתב עבור חיילים יהודים שגויסו בעל כרחם לצבא הרוסי, כתב שבמקום צורך יש להקל בדבר, לברך ברכות אלה אפילו אחר חצות היום. ומבואר שגם הוא סובר להלכה שזמן הברכות הללו נמשך כל היום כולו.

לכן למעשה , יש להזהר לברך ברכות השחר בכל בוקר לפני תפלת שחרית, וגם הנשים צריכות להקפיד להזהר על ענין זה, שבכל בוקר תברכנה ברכות השחר. ומכל מקום אם אירע ששכח איש או אשה לברך ברכות אלה, רשאים לברכן במשך כל שעות היום.

לקריאת השיעור באתר

דין מי שמסופק אם בירך ברכות השחר

Tue, 21 Dec 2010 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת נתבאר באופן כללי חיוב ברכות השחר וברכות התורה, וביארנו שאין חילוק בחיוב זה בין נשים לאנשים, מלבד מה שאין האשה מברכת "שלא עשני אשה", אלא מברכת בלא שם ומלכות "שעשני כרצונו".

כלל ידוע יש בידינו " ספק ברכות להקל ", והיינו שמחמת חומרת עון נשיאת (אמירת) שם שמים לשוא, כל מקרה שיש ספק אם יש לברך אם לאו, אנו נוקטים שאין לברך, שהרי אם נבוא להחמיר ולהצריך ברכה במקום ספק, נמצאנו גורמים לנשיאת שם שמים לשוא, שכן המברך ברכה שלא לצורך, הרי הוא בכלל נושא שם שמים לשוא.

אלא שלגבי ברכת המזון, אם אדם מסתפק אם בירך ברכת המזון, עליו לחזור ולברך ברכת המזון, (חוץ מברכת הטוב והמטיב, שהיא הברכה האחרונה בברכת המזון) משום שברכת המזון היא מן התורה, ואנו נוקטים תמיד, שבכל ספק תורה הולכים להחמיר, מה שאין כן שאר ברכות שאינן אלא מדרבנן, בכל ספק שיוולד בהן הולכים להקל.

וברכות התורה, דעת רב יהודה בגמרא במסכת ברכות (כא.) שהן מן התורה, ועל כן לכאורה יש לחזור ולברך ברכות התורה במקום ספק, אלא שהגמרא שם הקשתה על דברי רב יהודה, ולא נזכר בגמרא שום יישוב לדבריו, ולפיכך פסקו רוב הפוסקים שאף ברכות התורה, אין חיובן אלא מדברי חכמים. וכן העיקר להלכה. אולם דעת כמה מן הראשונים שברכות התורה דאוריתא.

ועל כן, המסתפק אם בירך ברכות התורה, אינו חוזר לברך מספק, משום שהעיקר להלכה שברכות התורה דרבנן. אלא שכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שהנכון לכתחילה, בכדי לצאת מכל ספק, שישמע ברכות התורה מאדם אחר שעדיין לא בירך, ויבקשו שיכוין להוציאו ידי חובת הברכות, ובכך יצא מכל חשש. ואם אינו מוצא מי שיכול להוציאו ידי חובתו, יהרהר את ברכות התורה בלבו, מבלי לבטא את המילים בשפתיו, ודיו בכך. ולהבא יזהר לברך ברכות התורה היקרות בתשומת לב, ולא יבא לידי ספק כזה וכיוצא בזה.

לקריאת השיעור באתר

דין הזכרת משיב הרוח

Mon, 08 Oct 2007 00:00:00 +0200

מתחילין לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בתפילת מוסף של שמחת תורה, והזכרה זו אינה שאלה ובקשה על הגשם, אלא היא שבח להשם יתברך, ולכן הזכרה זו נקראת "גבורות גשמים", אבל שאלת טל ומטר שבברכת השנים, היא בקשה מהשם יתברך על הגשם, ואין מקדימין להזכיר גבורות גשמים בחג הסוכות, אף על פי שהגיע כבר זמן הגשם, מפני שהגשמים בחג הסוכות הם סימן קללה, שהרי אם יורדים גשמים אי אפשר לשבת בסוכה, ואמרו חז"ל (במשנה סוכה כח:) משל למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג כוס לאדונו, ושפך לו אדונו את הכוס בפניו. וישנם כמה הבדלים בהלכה בין הזכרת גבורות גשמים שבברכת "אתה גבור", לבין שאלת טל ומטר שבברכת השנים, והשינוי הראשון הוא, שמזכירין גבורות גשמים כבר מתפילת מוסף של שמחת תורה, ואילו שאלת גשמים אינה אלא מליל שבעה במרחשון כפי שיתבאר בהלכות הבאות. וטעם הדבר שאין אנו מבקשים מה' גשמים אלא מליל שבעה במרחשון, הוא מפני שבזמן שהיה בית המקדש קיים, לא היה אחרון העולים לבית המקדש מגיע לביתו, אלא בליל שבעה במרחשון, ואילו היו יורדים עליו גשמים היה בא מתוך כך לצער ואף לסכנה.

ואמרו בגמרא (ברכות לג.) שמזכירין גבורות גשמים בברכת "אתה גבור" משום שהיא ברכה על תחיית המתים, ומתוך שירידת גשמים שקולה כנגד תחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים. ושאלת גשמים קבעו בברכת השנים משום שברכת השנים היא ברכה על פרנסה, וירידת גשמים גם היא ענין פרנסה לעולם.

מנהג הספרדים וחלק מעדות האשכנזים, שבימות הקיץ אומרים בברכת "אתה גבור", "מוריד הטל", ולמנהג זה אם שכח לומר משיב הרוח ואמר מוריד הטל וכבר סיים ברכת מחיה המתים, אינו חוזר. אבל אם לא הזכיר משיב הרוח וגם לא הזכיר מוריד הטל (כמנהג חלק מעדות האשכנזים בימות הקיץ), אם לא התחיל עדיין בברכת "אתה קדוש", יאמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בין ברכת מחיה המתים לברכת האל הקדוש וימשיך תפילתו, ואם התחיל כבר ברכת "האל הקדוש" אין לו תקנה ויחזור לראש התפילה. אבל כאמור, למנהגינו שאנו מזכירין בקיץ "מוריד הטל", אם טעה בימות החורף ולא הזכיר "משיב הרוח" אלא אמר "מוריד הטל", אינו חוזר ; וכמבואר.

לקריאת השיעור באתר

נוסחאות התפילה

Wed, 07 Dec 2011 00:00:00 +0200

נוסחאות התפילה של עדות ישראל, יסודתם בהררי קודש, ולכן אין לאדם לשנות נוסח התפילה ממה שנהגו אבותיו, ולכן אין לספרדי לשנות נוסח התפילה לנוסח עדות אשכנז (או לנוסח שנקרא "ספרד" שהוא נוסח החסידים), אלא עליו להתפלל בנוסח עדות המזרח. וכן אין לאשכנזי לשנות לנוסח הספרדים. וכן כתב בספר מגן אברהם, שמובא בשם האר"י ז"ל, שיש ברקיע שנים עשר שבטים, וכל שבט יש לו שער ומנהג, ומחמת כן אין לשנות ממנהג אבותיו בסדר התפילה. וכן כתבו עוד מגדולי הפוסקים.

אולם מרן הרב חיד"א כתב, שרבינו האר"י עצמו שהיה אשכנזי, ממשפחת רבינו שלמה לוריא, היה מתפלל בנוסח הספרדים, זולת בימים הנוראים, וכמו שכתב בשער הכוונות. וכתב עוד מרן החיד"א שתפילה בנוסח הספרדים עולה בכל שנים עשר השערים שבשמים, ולפי זה נראה שמותר לאשכנזי לשנות מנוסח האשכנזים לנוסח הספרדים, וכן נהג באמת הגאון רבי נתן אדלר זצ"ל, רבו של הגאון רבי משה סופר ה"חתם סופר", וכן נהג הגאון רבי נפתלי איש הורויץ ז"ל, בעל ספר "הפלאה" על מסכת כתובות. (והגאון רבי נתן אדלר אף היה מתפלל במבטא הספרדים, בבטוי האותיות והניקוד, מכיון שסבר שזהו המבטא הנכון, ושכר בכסף מלא את הגאון רבי יצחק מודעי ז"ל מטורקיה, שילמדו מבטא הספרדים, בבטוי האותיות והניקוד, ולא הניח לאף אדם לעלות שליח ציבור בבית הכנסת שלו, אלא הוא עצמו היה עולה ומתפלל כדרך הספרדים, וכן כתב הגאון רבי יעקב דוד ולובסקי זצ"ל בעל שו"ת רידב"ז בתשובה להגאון חכם יוסף מרדכי ידיד הלוי מארם צובא, ואלו דבריו "וקרוב לומר שהמבטא של לשון הקודש אצלכם מתוקנת הרבה יותר, כי ברוב ימים באריכות הגלות, האשכנזים נתפזרו ונתרחקו מאוד במלבושים ובכתב ובלשון זה למזרח וזה למערב, ונתבלבלו הלשונות גם של חול") ומכל מקום כתב החתם סופר, שאחר פטירת הגאון בעל ההפלאה, ביטל בנו הגאון בעל מחנה לוי את בית הכנסת שלו, ולכן נראה שלדעתו אין לאשכנזי לשנות לנוסח הספרדים, והדבר נתון כמובן במחלוקת הפוסקים. אולם בודאי שאין לספרדי לשנות לנוסח האשכנזים, לא בנוסח התפילה, ולא באופן בטוי האותיות.

וכמו כן ברור כי אין כל היתר להתפלל ב"נוסח אחיד" שנפוץ בכמה מקומות ובצבא הגנה לישראל, כי נוסח זה ברובו הוא נוסח אשכנז, וערבו בו מקצת מנוסח ספרד, ולכן אין להתפלל בו כלל.

והגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק, בהסכמתו לספרו של הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, האריך שאין לאשכנזי לשנות את המבטא למבטא הספרדים, כי יש בזה חשש איסור "אל תטוש תורת אמך", ומעוד נמוקים שהיו עמו, אלא שכאמור יש החולקים על דבריו וסבורים שבטוי הספרדים נכון יותר ומותר לשנות אליו. ולדאבונינו בזמן הזה, רבים מאד שינו מבטא האותיות שלהם למבטא חדש כעין מבטא הספרדים, אך באמת אינו מבטא ספרדי כלל, כי מבטאים את האות ח' כמו האות כ', ואות ק' כאות כ', וכן על זה הדרך, ומבטא כזה לכל הדעות הוא שבוש ואינו נכון כלל. לכן על כל אחד להשתדל לתקן את מבטאו כמה שיוכל, כדי שיזכה להתפלל בשפה צחה המקובלת יותר אצל ה' יתברך. ואם אינו יכול לשנות מבטאו, רשאי להמשיך באופן שהורגל, שהרי מעיקר הדין מותר גם להתפלל בשפה לועזית לגמרי, ובודאי שלשון הקודש המשובשת המקובלת כיום, עדיפה מלשון לעז ממש.

לקריאת השיעור באתר

עמידה וכיוון הרגליים בתפילה

Tue, 23 Jun 2009 00:00:00 +0200

כשעומד אדם להתפלל תפילת העמידה, צריך שיכוין רגליו זו אצל זו, כאילו אינם אלא רגל אחת, כדי להדמות למלאכים שנאמר עליהם בספר יחזקאל (א', ז') "ורגליהם רגל ישרה", כלומר רגליהם נראות כרגל אחת.

וצריך שיהיו הרגלים סמוכות זו לזו באופן מוחלט, דהיינו שכפות הרגלים יעמדו זו לצד זו, בין מצד העקב בין מצד אצבעות הרגליים, אולם כמה מהאחרונים כתבו שדי אם הרגליים סמוכות זו לזו רק מצד העקב, ואין כל איסור אם אינם סמוכות גם מצד אצבעות הרגליים, וכתב הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, שהמיקל שלא להצמיד את רגליו גם מצד האצבעות, יש לו על מה שיסמוך. ויש תלמידי חכמים הנוהגים כן. ומכל מקום לכתחילה הנכון הוא שיצמיד את רגליו לכל אורך כף הרגל, להדמות למלאכים ממש, שרגליהם נראות כרגל אחת.

חייב אדם לעמוד בתפילת העמידה, ואם התפלל כשהוא יושב, לדעת רוב הפוסקים חייב לחזור ולהתפלל שנית כשהוא עומד. וכן הדין לענין מי שהתפלל כשהוא יושב מחמת הכרח, כגון מי שהוא חולה מאד, ולאחר מכן השתפר מצבו והוא יכול לעמוד ולהתפלל שנית (כגון מי שהוא חולה סוכרת, ונחלש לזמן מה, ולאחר זמן מועט השתפר מצבו מאד), שחייב על פי הדין לחזור ולהתפלל שנית לדעת רוב הפוסקים, ויעמוד בתפילה זו, ויצא ידי חובת העמידה בתפילה.

ומכל מקום, מכיון שיש פוסקים הסוברים שאין לחזור ולהתפלל מעומד כאשר התפלל מתחילה כשהוא יושב, שסוף סוף יש לומר שיוצא ידי חובה בתפילה גם כשהוא יושב, לכן כתב מרן רבינו הגדול שליט"א, שכאשר חוזר להתפלל כשהוא עומד, וכגון מי שחש מאד לא בטוב, ולא יכול היה להתפלל כשהוא עומד, ולכן התפלל כשהוא יושב, ולאחר מכן השתפר מצבו והוא רואה שהוא יכול לעמוד ולהתפלל כראוי, יחזור להתפלל שוב על תנאי נדבה. כלומר, שקודם שהוא עומד להתפלל תפילת העמידה, יאמר בפירוש, שהוא מכוין להתפלל תפילה זו בכדי לצאת ידי חובת הפוסקים הסוברים שהוא חייב לחזור ולהתפלל שנית, ואם אין הלכה כדעת אותם הפוסקים, הוא מכוין להתפלל תפילה זו כתפילת נדבה. ואז לכל הדעות הוא נוהג כשורה, שאם הלכה כדעת הפוסקים שהוא חייב לחזור ולהתפלל, הנה הוא עומד ומתפלל, ואם להלכה אין הוא חייב לחזור ולהתפלל, הרי תפילתו תפילת נדבה, כלומר תפילת שרשות ביד כל אדם להתפלל גם ללא חיוב.

וכן אדם שהיה נוסע ברכבת וכיוצא בזה, וראה שעוד מעט יעבור זמן התפילה, ואינו יכול להתפלל כשהוא עומד, ולכן התפלל כשהוא יושב, ולאחר זמן ירד מהרכבת וראה שעוד לא עבר זמן תפילה, גם כן דינו כאמור לעיל, שיחזור להתפלל שנית, אך יעשה תנאי של תפילת נדבה, וכמו שביארנו.

לקריאת השיעור באתר

המשך כיוון אבריו בתפלה

Wed, 24 Jun 2009 00:00:00 +0200

שתי שאלות: מי שאינו יכול להצמיד את רגליו בשעת תפילת העמידה כשהוא עומד, אבל יכול הוא להצמיד את רגליו כשהוא יושב, כיצד ינהג, האם יתפלל כשהוא יושב ורגליו צמודות, או יעמוד ורגליו לא תהינה צמודות? וכן, האם מותר לפקוח את העינים בשעת תפילת העמידה?

תשובה: בהלכה הקודמת ביארנו שיש להצמיד את הרגליים זו לזו בשעת התפילה, וכתבנו שדין זה נלמד מן הפסוק בספר יחזקאל. גם כתבנו שדין העמידה בתפילה הוא דין גמור, שהרי לדעת רוב הפוסקים מי שהתפלל כשהוא יושב ויכול אחר כך לחזור ולהתפלל כשהוא עומד, חייב לחזור ולהתפלל שנית, וכמו שביארנו.

ועתה נבא לנדון השאלה, שכן אם התפלל אדם כשהיו רגליו מופרדות זו מזו, לדעת רוב ככל הפוסקים, יצא ידי חובתו, ואין צריך לחזור ולהתפלל, ולעומת זאת, אם התפלל בישיבה ולא בעמידה כלל, אם יוכל אחר כך צריך לחזור ולהתפלל שוב בעמידה. (אלא שיעשה תנאי של תפילת נדבה כמו שביארנו). ולפיכך אנו למדים, שאם אינו יכול להתפלל אלא כשהוא יושב ורגליו סמוכות זו לזו, או כשהוא עומד ורגליו נפרדות זו מזו, עדיף יותר שיתפלל כשהוא עומד ורגליו נפרדות מאשר כשהוא יושב ורגליו צמודות, שהרי דין העמידה בתפילה הוא חשוב יותר מדין הצמדת הרגליים זו לזו.

ולענין השאלה השנייה. מבואר בדברי הפוסקים, כי בשעת התפילה צריך שיתן עיניו למטה, ואותם האנשים המביטים למעלה בשעת תפילתם, מלאכי השרת לועגים להם, וראוי לגעור בהם. ואמרו בזוהר הקדוש, העומד בתפילה צריך לכסות עיניו שלא יסתכל בשכינה, והפותח עיניו בשעת התפילה לא יזכה לראות את השכינה בשעת פטירתו, אלא מקדים ובא אליו מלאך המות, ואינו זוכה למות מיתת נשיקה. (ובספר חרדים לרבינו אלעזר אזכרי ז"ל (מגדולי חכמי צפת בזמן מרן ורבינו האר"י), הביא גם מספר רב המנונא סבא, שכתב שהיא מידה כנגד מידה, על אדם שמזלזל בשכינה בזמן התפילה ומסתכל לפניו, בשעת פטירתו כשהוא רוצה לצאת מן העולם במיתת נשיקה, על ידי ראיית השכינה, אינו זוכה לראות פני שכינה, וכמאמר הפסוק (בספר שמואל א' ב' ,ל') "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו".

ומכל מקום ביארנו כבר במקום אחר, שמי שהוא מתפלל מתוך סידור, רשאי בהחלט להסתכל בסידור בשעת התפילה, רק צריך שיזהר שלא להטות עיניו ימין ושמאל, אלא יהיו עיניו תמיד כנגד הסידור שהוא מתפלל מתוכו. והוא מנהג טוב מאד, שבתפילה מתוך סידור, קלה יותר הכוונה לרוב בני האדם, וגם על ידי זה אינו בא לידי טעות בתפילתו. וכן נוהג מרן הרב שליט"א בכל יום.

לקריאת השיעור באתר

דין "בא בגבולו"

Sun, 17 Jan 2010 00:00:00 +0200

לפני מספר ימים,

ביארנו

את עיקר הדין של האיסור לשבת בסמוך לאדם העומד ומתפלל תפילת העמידה. וכתבנו שיש בזה איסור גמור כל שיושב לפני המתפלל או מצדדיו. ואם יושב מאחוריו, גם כן ראוי להחמיר שלא לשבת שם, אך המיקל לשבת מאחורי המתפלל יש לו על מה שיסמוך. וביארנו את טעמי הדין.

והנה בדין זה של איסור ישיבה בסמוך למתפלל, ישנו פרט נוסף, והוא דין " בא בגבולו ". כלומר, אם היה אדם יושב, ובא אדם אחר והתחיל לעמוד בתפילה בסמוך אליו, הרי שהמתפלל "בא בגבולו" של זה היושב שהיה שם לפניו. ולכן, אין עליו חיוב לקום ממקומו וללכת למקום אחר.

ומקור דין זה הוא מלשון הגמרא (בברכות לא:), שאמרו "אסור לשבת" בסמוך למתפלל, ולא אמרו שאסור "להיות יושב" שם. משמע, שאין האיסור אלא אם הוא בא בתוך ארבע אמותיו של המתפלל ומתיישב שם, אך אם המתפלל בא בגבולו, אינו צריך לקום. ויש עוד נימוקים לדין זה. וכן הורה רבינו הרא"ש. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קב).

והנה המהר"י אבוהב כתב, שאף על פי שמעיקר הדין הלכה כדברי הרא"ש, שאין חיוב לקום אם היה יושב שם מתחילה. מכל מקום, ראוי להחמיר ממידת חסידות לקום, מפני שיש גנאי לאדם שהוא יושב כשחבירו עוסק בתפילה, שנראה הדבר כאילו חבירו מתפלל והוא אינו מתפלל. וגם לחבירו שבא להתפלל בגבולו יש גנאי, שגרם לחבירו היושב להכנס למצב כזה. על כן ראוי להחמיר ממידת חסידות ולעמוד אפילו כשהמתפלל בא בגבולו.

והגאון רבי דוד יוסף שליט"א הוסיף, שמכל מקום, אם היה יושב מאחורי המתפלל שבא בגבולו, אפילו ממידת חסידות אינו צריך לקום, שהרי בלאו הכי יש מיקלים לשבת בסמוך למתפלל מאחוריו, ואם כן גם אם נחוש לסברת האומרים שאין לשבת אפילו מאחורי המתפלל ולא רק מלפניו ומצדדיו, מכל מקום, כל שהמתפלל בא בגבולו אין להחמיר בזה. ולסיכום: אף שאסור לשבת בסמוך למתפלל תפילת העמידה, מכל מקום, אם היה יושב, וחבירו בא והתחיל להתפלל בתוך ארבע אמותיו, אינו חייב לקום ממקומו. והמחמיר לקום אף באופן זה תבא עליו ברכה. ואם היה יושב ובא חבירו להתפלל לפניו, באופן שנמצא הוא יושב מאחורי המתפלל, רשאי לשבת במקומו, ואפילו ממידת חסידות רשאי להשאר ולשבת.

לקריאת השיעור באתר

איסור הליכה לפני המתפללים

Mon, 18 Jan 2010 00:00:00 +0200

בהלכות קודמות

ביארנו

את דין איסור ישיבה בסמוך למתפלל. וכעת נבאר את דין הליכה ועמידה בסמוך למתפלל.

בגמרא במסכת ברכות (כז.) מבואר שאסור לעבור או לעמוד כנגד (כלומר, כנגד פניו של המתפלל) אדם המתפלל תפילת העמידה.

וכתב הרב רבינו יונה, כי אין האיסור בזה אלא מלפני המתפלל ממש, אבל לעבור או לעמוד מצדדיו של המתפלל, אין איסור. וכתב מרן הבית יוסף, שמה שכתב רבינו יונה שמותר לעמוד בסמוך למתפלל מן הצד, הוא דין ברור, שהרי למדנו שאסור לשבת בתוך ארבע אמותיו של המתפלל, ואם כן לעמוד, משמע שמותר.

אם היה אדם עומד, ובא חבירו והתחיל להתפלל בסמוך אליו, אינו חייב לזוז ממקומו, אלא רשאי להמשיך לעמוד שם, כי חבירו "בא בגבולו". וכמו שביארנו בהלכה הקודמת לענין ישיבה בסמוך למתפלל.

ומבואר בפוסקים, כי איסור זה של הליכה או עמידה כנגד המתפללים, הוא דוקא בתוך ארבע אמות (כשני מטר) של המתפללים, אבל לעבור במרחק גדול יותר, אין איסור. אולם לדעת הזהר הקדוש יש להחמיר בזה אפילו מחוץ לארבע אמות, כל שהוא עובר כנגד פניהם של המתפללים. ומכיון שכך דעת הזהר הקדוש, אף שמעיקר הדין יש להקל בדבר, מכל מקום החושש לזה שלא לעבור אפילו מחוץ לארבע אמות, תבא עליו ברכה.

יש מי שכתב לדון האם איסור הליכה כנגד המתפלל, או ישיבה בסמוך למתפלל, שייך גם כלפי אשה שהיא מתפללת, שיהיה אסור לשבת על ידה ולעבור לפניה. והגאון רבי דוד יוסף שליט"א האריך בענין זה, והעלה בלי ספק, שכל הדינים הללו שייכים הן לגבי איש המתפלל והן לגבי אשה, ואין שום חילוק ביניהם לענין זה. ואף שהאשה אינה חייבת להתפלל שלוש תפילות בכל יום, מכל מקום כל שהיא עומדת בתפילה, השכינה עומדת כנגדה, ואסור לשבת שם מפני כבוד השכינה. וכן כל שאר הטעמים שהבאנו כבר בענין זה שייכים הן לגבי איש והן לגבי אשה. ועיקר הדין של האיסור לשבת בסמוך למתפלל נלמד מאשה שהיתה מתפללת, הלא היא חנה, וכמו שביארנו כבר.

ולכן לסיכום: אסור לעבור בתוך ארבע אמותיו של המתפלל. ואין האיסור בזה אלא כנגד המתפלל מלפניו, אבל אם עובר מצדדיו או מאחריו, אין איסור בדבר. וכמו כן אסור לעמוד כנגד המתפלל מלפניו בתוך ארבע אמותיו. ואין כל חילוק בזה בין איש לאשה, שכשם שאסור לעמוד לפני איש המתפלל, כמו כן אסור לעמוד לפני אשה המתפללת.

ובהלכה הבאה יתבארו עוד פרטי דינים בזה.

לקריאת השיעור באתר

עוד פרטי דינים בענין הליכה לפני המתפלל

Tue, 19 Jan 2010 00:00:00 +0200

בהלכות הקודמות

ביארנו את עיקרי הדינים, שאסור לשבת בסמוך לאדם המתפלל (תפילת העמידה). וכמו כן אסור לעבור או לעמוד כנגד פני המתפלל.

והנה הדבר מצוי מאד, שאדם בא לבית הכנסת, והציבור עומדים שם בתפילה, וברצונו לעבור כנגד פני המתפללים בכדי להתפלל בעצמו. ובאופן זה הדבר ברור שאסור לו לעבור לפניהם, אלא עליו להמתין עד שיסיימו את תפילתם, ואז יוכל לעבור ולגשת למקומו. אך השאלה הנשאלת היא האם יש להקל בזה לצורך תפילה בציבור, שיודע אותו האדם שבכדי להתפלל עם הציבור הוא נאלץ לעבור לפני מתפללים אחרים, בכדי שיהיה גם לו מקום לעמוד.

ובשו"ת יד אליהו כתב לדון בזה, לפי הכלל "עשה דוחה לא תעשה", שמכיון שהאיסור לעבור לפני המתפלל הוא איסור לא תעשה מדרבנן, שאסרו לעבור לפני המתפלל, ומצות תפילה בציבור אף היא מצוה מדרבנן, לכן לכאורה יוכל אותו אדם לעבור כנגד המתפללים, לעבור על איסור לא תעשה מדרבנן, שהוא נדחה מפני מצות עשה דרבנן להתפלל במנין.

אולם למעשה כתב שאין להקל בזה, שהרי כל הדין שעשה דוחה לא תעשה, הוא דוקא כאשר בשעה שעובר על הלא תעשה מקיים את העשה, אבל באופן כזה, שהוא עובר על הלא תעשה ועובר לפני המתפללים, ורק אחר כך הוא נעמד להתפלל במנין, נמצא שבשעה שעבר על הלא תעשה לא היה כאן קיום עשה. ולכן אין להקל בזה.

ובספר הלכה ברורה כתב לדחות את ההיתר בזה מטעם נוסף, שאין הדבר ברור כלל שתפילה במנין נחשבת למצות עשה מדרבנן, ולכן בודאי שאין מצוה זו דוחה את האיסור לעבור לפני המתפללים.

אולם לצורך השלמת מנין לאחרים, (מצוי במקומות בהם מתקיימים כמה מנינים) כאשר אין שם אלא תשעה מתפללים, והוא צריך לעבור לפני מתפללים אחרים בכדי להגיע למקום שבו ממתינים לו להשלמת מנין, מכיון שהשלמת המנין היא מצוה של הרבים, הרי היא דוחה את האיסור לעבור לפני המתפללים, ורשאי לעבור עד שיגיע למקום שהוא צריך להשלים שם מנין.

ובדרך אגב נזכיר מעשה, שבישיבת "חברון" היה בחור אחד שהיה מאריך מאד בתפילתו בדביקות, והיה מסיים תפילתו כחמש דקות אחרי סיום התפילה כולה. אותו בחור לא שת לבו לכך, שמכיון שהוא עומד בסמוך לדלת היציאה מבית המדרש, הרי הוא מפריע לציבור החפץ לצאת מבית המדרש, שאינם יכולים לעבור על פניו, והם נאלצים לפנות לדלת אחרת. ובכך הוא גם מכשיל את אותם שאינם זהירים באיסור זה, שהיו עוברים על פניו בלית ברירה.

פעם אחת, נזדמן שהגאון ראש הישיבה רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל בא לצאת בעצמו מאותה הדלת שהבחור היה מתפלל בסמוך אליה. ומכיון שראה שעומד שם בחור ומתפלל, נאלץ להמתין עד שיסיים תפילתו בכדי שיוכל לעבור. כשסיים הבחור את תפילתו, פנה אליו ראש הישיבה ואמר לו: קשרת אותי בשרשראות של זהב, שאני שמח שאתה מתפלל בדבקות, אבל מצטער שאתה מפריע לאחרים לצאת מבית המדרש. מיד הבין הבחור את כוונת הרב, וקבע לו מקום אחר לתפילתו.

ולסיכום: אסור לעבור לפני מתפללים אחרים אפילו אם הוא צריך לעבור לפניהם על מנת שיוכל להתפלל במנין. אך אם הוא נאלץ לעבור שם בכדי להשלים מנין, שחסר רק הוא בכדי להשלים למנין עשרה, מותר לו לעבור בפני המתפללים.

לקריאת השיעור באתר

דין מי שסיים תפילתו ומאחריו עומד אדם אחר שמתפלל

Wed, 20 Jan 2010 00:00:00 +0200

בהלכות הקודמות

ביארנו שאסור לעבור או לעמוד כנגד אדם המתפלל תפילת העמידה. וביארנו שעיקר האיסור בזה הוא כשעובר על פניו של המתפלל מלפניו, אבל אם הוא עומד מן הצדדים של המתפלל, אין בזה איסור.

ומעתה נבא לבאר את הדין, כאשר עומד אדם בתפילת העמידה, ומאחוריו עומד ומתפלל אדם נוסף. וכאשר הוא מסיים את תפילתו, זה שאחריו עדיין לא סיים תפילתו, ונמצא אם כן שכאשר יבוא אותו אדם לפסוע שלוש פסיעות לאחוריו, הרי הוא נכנס בתוך ארבע אמות של חבירו המתפלל.

ולכן, כאשר מסיים אדם את תפילתו, והוא מבחין בכך שמאחריו עומד אדם אחר ומתפלל, אסור לו לפסוע לאחריו שלוש פסיעות, אלא עליו להשאר ולעמוד במקומו עד שיסיים חבירו את התפילה. והדין הוא כן גם לגבי נשים, שמצוי דין זה בפרט בימים הנוראים, שיש נשים המאריכות קצת בתפילה, ואשה אחרת העומדת לפניהם סיימה את תפילתה, שאסור להן לפסוע לאחריהן עד שזו העומדת מאחריהן תסיים גם היא את התפילה, שאז הן רשאיות לפסוע כדין.

ואם לאחר סיום השלוש פסיעות עדיין זה הפוסע אינו נכנס לארבע אמותיו (כשני מטר) של המתפלל, הרי הוא רשאי לפסוע לאחריו, וכפי שביארנו שאין איסור בזה אלא בתוך ארבע אמותיו של המתפלל.

וכפי שנתבאר, על פי דברי הזהר הקדוש נכון להחמיר בזה אפילו אם הוא מחוץ לארבע אמותיו של המתפלל, כל שהוא עומד כנגדו ממש.

ואם המתפלל אינו מאחריו ממש, אלא מעט בצדו, גם כן רשאי הוא מעיקר הדין לפסוע לאחריו, אף על פי שהוא נכנס לתוך ארבע אמותיו של המתפלל. שהרי אין האיסור בזה אלא כאשר הוא עומד כנגד המתפלל מלפניו ממש, אבל לא מצדו.

שליח ציבור שסיים תפילת לחש, ואינו יכול לפסוע לאחריו מפני שיש שם מתפלל אחר שלא סיים תפילתו. אולם אינו יכול להמתין עד שיסיים הלה את תפילתו, מפני טורח הציבור. לא יפסע שלוש פסיעות, אלא יתחיל מיד בחזרת התפילה, ויאמר "עושה שלום" בלחש בסיום החזרה, ויפסע לאחריו. ואם עבר ופסע אחר תפילת הלחש בלא להמתין, יש לו על מה שיסמוך.

לסיכום: מי שסיים תפילתו, ועומד אדם אחר ומתפלל מאחריו, אינו רשאי לפסוע לאחריו עד שיסיים הלה את תפילתו. משום שאסור לעמוד בתוך ארבע אמותיו של המתפלל מלפניו. ואם המתפלל אינו מאחריו ממש, אלא מצדו, או שאינו בתוך ארבע אמותיו, ואפילו לאחר שיפסע שלוש פסיעות לא יכנס לארבע אמותיו של המתפלל, רשאי לפסוע לאחריו בלי להמתין.

לקריאת השיעור באתר

זמן תחילת תפילת שחרית

Sun, 24 Jan 2010 00:00:00 +0200

לשאלת רבים: ממתי מותר להתחיל בתפילת שחרית? ישנם אנשים רבים שצריכים להגיע למקום עבודתם בשעה מוקדמת מאד בבוקר, ועלינו לדעת מתי מותר להם להתחיל בתפילת שחרית.

תשובה: זמן תפילת שחרית לכתחילה הוא רק לאחר הנץ החמה, והוא זמן ה"זריחה" הנדפס בלוחות השנה. ומצוה מן המובחר להתפלל מיד עם הנץ החמה, וכמו שנאמר "ייראוך עם שמש".

אולם אם התפלל אדם לפני הנץ החמה, אם היה זה אחר "עלות השחר", שהוא שיעור של שבעים ושתים דקות לפני הנץ החמה, יצא ידי חובתו. ואם התפלל לפני עלות השחר, לא יצא ידי חובת התפילה, שעדיין הוא זמן תפילת ערבית.

וכשאנו אומרים "תפילה", הכוונה בזה לתפילת העמידה. כי שאר חלקי התפילה, מותר לאמרם אפילו לכתחילה קודם הנץ החמה, לאחר שעלה עמוד השחר.

ולפיכך כתבו הפוסקים, כי פועלים שזמנם מצומצם, ועליהם להגיע למקום עבודתם בשעה מוקדמת בבוקר, יש להקל להם לכתחילה להתפלל בשעה מוקדמת לפני הנץ החמה, אחר עלות השחר. ובפרט יש להקל בזה בימות החורף, שאז זריחת החמה היא בשעה מאוחרת, ויש אנשים שלא יוכלו להספיק להתפלל בבית הכנסת, אם לא שנקל להם שיוכלו להתפלל מזמן עלות השחר, ויסמכו על שיטות הפוסקים המיקלות בדבר.

אולם יש לדעת, כי כל אדם שיכול להתפלל אחרי הנץ החמה, אסור לו להתפלל עם מנין הפועלים שלפני הנץ החמה, כי לא הותר לפועלים להתפלל בזמן כזה, אלא מפני שהיא שעת הדחק, ובכל שעת הדחק, אנו מתירים לעשות לכתחילה דבר שמועיל רק בדיעבד. ולכן סתם אדם שאין השעה דחוקה לו, הרי שאסור לו לסמוך לכתחילה על דבר שמועיל רק בדיעבד. ולכן עליו להמתין ולהתפלל במנין רגיל אחרי הנץ החמה.

וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאפילו אם יודע אדם שאין לו מנין אחר אלא מנין הפועלים, מוטב שימתין ויתפלל ביחידות לאחר הנץ החמה, ממה שיתפלל במנין קודם הנץ החמה. ובמקום שעל ידי כך יתבטל באופן מוחלט מתפילה במנין, יעשה שאלת חכם כיצד לנהוג.

והנה כתבנו, שזמן עמוד השחר הוא כשבעים ושתים דקות לפני הזריחה, ויש להבהיר שהכוונה בזה היא לדקות "זמניות". כלומר, שמחלקים את היום מהזריחה עד השקיעה לשתים עשרה חלקים, שאז כל שעה היא שעה "זמנית", וכל שעה כזו מתחלקת לששים דקות "זמניות". באופן שבימות החורף הקצרים דקה זמנית היא קצרה יותר מדקה רגילה, ואילו בימות הקיץ שהימים ארוכים, כל דקה זמנית היא ארוכה יותר מסתם דקה. ובאופן כזה יש לחשב את השבעים ושתים דקות שלפני הנץ החמה, שמאז עלה עמוד השחר.

ובזמנינו יש לוחות שנה המחשבים את עלות השחר באופן זה, אך יש שמחשבים את עלות עמוד השחר באופן שונה, כך שיוצא להם שתשעים ושש דקות קודם הנץ כבר עלה עמוד השחר. ואין הלכה כדבריהם. ויש לרכוש אך ורק לוחות המחשבים את זמן עלות השחר כשבעים ושתים דקות קודם הנץ, או לחשב באופן עצמאי את זמן עלות השחר. וכנ"ל.

ולסיכום: אין להתפלל תפילת שחרית לפני ה"זריחה". ופועלים שאין להם ברירה אלא להתפלל בשעה מוקדמת מאד בבוקר, מפני שהם מוכרחים לצאת למקום עבודתם. רשאים הם להתפלל מזמן "עלות השחר", שהוא שבעים ושתים דקות "זמניות" לפני זמן הזריחה.

ובהלכה הבאה נבאר את סדר התפילה לפועלים ולכל מי שמתפלל מוקדם כי השעה דחוקה לו.

לקריאת השיעור באתר

סדר תפילת הפועלים

Mon, 25 Jan 2010 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת ביארנו כי לכתחילה אין להתפלל שחרית לפני הנץ החמה, שהוא זמן הזריחה. אך אנשים שהם פועלים, ומוכרחים להגיע למקום עבודתם בשעה מוקדמת בבוקר, כך שאין להם כל אפשרות להתפלל לאחר הנץ החמה, יש להקל להם להתפלל החל מזמן עלות השחר, שהוא כשבעים ושתים דקות "זמניות" לפני הנץ החמה. וכפי שביארנו. ומכיון שרבים שואלים על כך, אנו מבארים בדיוק כיצד יש לנהוג במקרה שהשעה דחוקה כנ"ל.

הנה ברור הדבר, שמבחינה מציאותית אי אפשר לעמוד ולהתפלל את תפילת העמידה של שחרית מיד לאחר עלות השחר, שהרי צריך אדם להניח תפילין ולקרוא פסוקי דזמרה וקריאת שמע לפני התפילה, ומצות קריאת שמע ותפילין אף הן לא הגיע זמנם עד עלות השחר. נמצא אם כן שעד שיתחיל האדם את התפילה, לא יוכל להתפלל שחרית עד כחצי שעה לאחר עלות השחר. ויש אנשים שדבר זה הוא בגדר בלתי אפשרי עבורם, ובפרט בימות החורף שזמן עלות השחר הוא מאוחר. ולכן כתב מרן הרב שליט"א כיצד ינהגו אנשים אלה, המוכרחים להתפלל בשעה מוקדמת יותר.

עליהם להגיע לבית הכסת כתשעים דקות קודם הנץ החמה, ואז יתחילו לקרוא את הקרבנות ופרשת העקדה כנהוג. באופן שיתחילו באמירת "ברוך שאמר" מיד אחרי עליית עמוד השחר. (שהרי אסור להתחיל בברכת "ברוך שאמר" לפני עלות השחר). וכאשר יסיימו את ברכת "ישתבח", (שבינתיים עברו לא פחות משש דקות אחרי עלות השחר), יתעטפו בטלית ויניחו תפילין בברכותיהן. ואחר כך יאמר השליח ציבור קדיש וברכו את ה' המבורך. ואז יתחילו בברכת "יוצר אור" והלאה עד לתפילת העמידה.

וכאשר יגיעו הציבור לתפילת העמידה, יתחיל מיד השליח ציבור את תפילת העמידה בקול רם, ויתפלל רק את שלושת הברכות הראשונות, כולל הקדושה, והציבור יתפללו עמו מילה במילה. ואחר כך יסיימו את התפילה בלחש. ולא יחזור השליח ציבור על התפילה, מפני שזמנם של הפועלים קצר שהם ממהרים למלאכתם. ואם יש להם עוד מעט פנאי, יאמרו וידוי, וי"ג מידות, ונפילת אפים ("לדוד אליך ה'" וכו'). ואם אין להם פנאי, ידלגו את אמירת הוידוי ונפילת אפים, ויאמרו מיד חצי קדיש, ואשרי, ובא לציון, וקדיש תתקבל. ויחלצו את הטלית והתפילין תוך כדי אמירת שיר של יום ועלינו לשבח. ויצאו לעבודתם.

ובימי שני וחמישי שהזמן מצומצם, יש להעדיף את קריאת התורה, מאשר לקרוא את הוידוי והתחנונים שאנו מוסיפים בשני וחמישי.

ומובן מאליו שאם יש להם עוד מעט פנאי, כפי שמצוי בדרך כלל, יתפללו ככל ישראל עם חזרת התפילה על ידי השליח ציבור, וכן ישלימו במידת האפשר את כל שאר התפילה.

לקריאת השיעור באתר

האם הבת רשאית לומר קדיש

Sun, 31 Jan 2010 00:00:00 +0200

שאלה: מי שמת בלא בנים, האם רשאית בתו לומר קדיש לעלוי נשמתו?

תשובה: הנה עצם אמירת הקדיש היא מעלה גדולה ותועלת שלא ניתן לשערה לכבוד נשמת האב או האם שנפטרו מן העולם. שאם נגזרו עליהם עונשים, על ידי אמירת הקדיש מיקלים מעליהם את עונשם, ולפעמים מבטלים מהם את העונש לגמרי. וכן אם נגזר עליהם שיהיה חלקם בגן עדן, הרי על ידי אמירת הקדיש הם עולים ומתעלים עוד ועוד מחיל אל חיל. ועל כן בודאי שמוטל עלינו לראות, כאשר נפטר אדם מן העולם בלא בנים, האם אפשר שבנותיו יאמרו קדיש לעלוי נשמתו, אם לאו.

ובודאי שאין כל אפשרות שהבנות תאמרנה קדיש בנוכחות עשרה נשים מישראל, כי הנה ידוע, שהקדיש הוא בכלל הדברים שבקדושה שאסור לאמרם אם אין שם עשרה אנשים מישראל, וכדין אמירת "ברכו את ה' המבורך", ועל כן נדון השאלה נסוב על אופן שהבת באה לומר קדיש בפני עשרה אנשים מישראל, ויש לדון אם אין בזה איזה חשש איסור.

ואחד מגדולי האחרונים, הרב בעל ספר שבות יעקב, דיבר מענין זה בספרו, וכתב שלמעשה ענין אמירת הקדיש יכול להיות שייך גם לבנות, שבודאי על ידי אמירת הקדיש הן מביאות תועלת גדולה לנשמת ההורים. אולם כתב, כי אין להתיר שהבנות תאמרנה קדיש בבית הכנסת, אלא אך ורק כאשר מתאסף מנין אנשים בביתן, ונאמרים שם דברי תורה או מתקיימת שם תפילה, שאז יכולות לומר קדיש לעלוי נשמת אביהן.

והגאון בעל ספר תשובה מאהבה, כתב שבעיר אמסטרדם אירע דבר כזה, שנפטר אדם בלא בנים, והיו הבנות אומרות קדיש (ומשמע שהיו אומרות קדיש גם בבית הכנסת), ולא מיחו בידה חכמי העיר (כלומר, לא היתה התנגדות למנהגה), ובעל חוות יאיר (הלא הוא הגאון רבי יאיר בכרך ז"ל) כתב בתשובותיו, שבאמת נראה שאמירת הקדיש שייכת גם לבת, ומסתבר שיש באמירת הקדיש על ידה תועלת ונחת רוח לנפש אביה, כי זרעו היא, ומכל מקום כתב, שלפי דעתו אין לאפשר מנהג כזה שהבת תאמר קדיש, משום שעל ידי הנהגת דבר חדש שכזה, יבאו לפרוץ פרצות בישראל, כמו שאנו רואים במעשיהם של ראשוני הרפורמים, שהתחילו בשינויים שאינם נוגדים את עיקרי הדת, ולבסוף יצאו עוקרים את כל גופי התורה. לכן למעשה כתב שאין לאפשר אמירת קדיש על ידי הבת. אולם הגאון בעל תשובה מאהבה סיים בדבריו, שראה מנהג יפה בקהל קדוש בעיר פראג, שמתאספים לעזרת הנשים בבית הכנסת זקנים וזקנות לומר שם תהלים בבוקר אחרי תפילת שחרית, ואחר סיום כל ספר התהלים, היו בנות יתומות אומרות שם קדיש. אבל בבית הכנסת המיוחד לתפילה לא נראה כדבר הזה.

ועל כן מבואר מדברי התשובה מאהבה, שלהלכה אין להתיר אמירת קדיש על ידי נשים בבית הכנסת, הואיל ודבר זה עלול להביא לקלקולים גדולים, וחכמי התורה התנגדו בדרך כלל למנהג שכזה. אבל במקום אחר, וכגון בבית, או בהתארגנות בעזרת הנשים וכדומה, יש להתיר אמירת קדיש על ידי בנות הנפטרים, שלא השאירו בנים בעולם הזה. והעיקר להלכה כדברי התשובה מאהבה. וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א.

לכן לסיכום: מי שנפטר מן העולם ולא השאיר אחריו בנים לאמירת קדיש לעלוי נשמתו, וזכה שיש לו בנות צדקניות הרוצות לומר קדיש לעלוי נשמתו, יש לאפשר להן לומר קדיש כאשר מתאספים מנין אנשים בבית לאמירת דברי תורה, או לאחר קריאת תהלים באיזה מקום שיהיה. אבל באולם הגדול של בית הכנסת, אין להנהיג אמירת קדיש על ידי אשה.

לקריאת השיעור באתר

דין הכריעות שבתפילת שמונה עשרה

Mon, 10 May 2010 00:00:00 +0200

שאלה: מתי יש חיוב לכרוע בתפילת העמידה, וכיצד הוא אופן הכריעה הנכון?

תשובה : רבותינו תיקנו בכמה מקומות בתפילת העמידה, שיכרע אדם בהם.

ואלו הברכות שיש לכרוע בהן: ברכת אבות (היא ברכת "מגן אברהם", הברכה הראשונה שבתפילת העמידה), בתחילת הברכה ובסיומה, ובברכת הודאה (היא ברכת "מודים"), בתחילתה ובסופה. ובשאר כל הברכות אין לכרוע כשמסיים את הברכה או מתחיל אותה.

וכמה יש לכרוע? המתפלל כשכורע, צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה שלו. כלומר, אין להסתפק בהשתחוויה מועטת, אלא יש לכרוע ממש עד שיפתחו ויבלטו כל קשרי החוליות בשידרה שבגב. ואין להשאיר את הראש זקוף בשעת הכריעה, אלא יש לכופף גם את הראש בשעת הכריעה, וכפשט לשונו של רבינו הרמב"ם (בפרק ה' מהלכות תפילה), שצריך שבשעת הכריעה יעשה עצמו "כקשת", דהיינו שמלבד מה שצריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשידרה, צריך גם לכופף את ראשו, כדי שיראה כקשת.

ומכל מקום אין זה נכון שיכרע אדם בצורה מוגזמת עד כדי כך שהפה שלו יהיה מכוון כנגד החגורה של המכנסיים, אלא יכרע כפי שמחייב הדין, כלומר, שכל חוליות השדרה תהיינה פתוחות בשעת הכריעה.

אדם שהוא זקן או חולה, שאינו יכול לכרוע עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרה, אינו חייב לכרוע כל כך הרבה, אלא רשאי להרכין את ראשו מעט, מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע, ורק מפני צערו אינו כורע כפי שהיה ראוי לכרוע.

יש הנוהגים בשעת הכריעות, שמכופפים גם את הברכיים. וכפי שיבואר בהלכה הבאה .

לקריאת השיעור באתר

המשך דיני הכריעות בתפילה

Tue, 11 May 2010 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת

ביארנו את עיקרי הדינים של הכריעות בתפילה, שיש לכרוע בתחילה ובסיום של ברכת אבות וברכת מודים. וביארנו כמה יש לכרוע. וכעת נבא לדון, האם כשהאדם כורע, עליו לכופף גם את ברכיו, כפי שנוהגים רבים, או שאין צורך בכריעה כזו, אלא אך ורק בכיפוף הגב והרכנת הראש. ובכן נבאר את סדר הכריעה בצורה ברורה.

כתב מרן השלחן ערוך (או"ח סימן קיג), כשהוא כורע, יכרע במהירות בפעם אחת, וכשהוא זוקף, זוקף בנחת, ראשו תחילה, ואחר כך גופו. עד כאן. ומבואר מדבריו, שכאשר כורע, יכרע את גופו וראשו יחד. וכשהוא זוקף, יזקוף את ראשו בתחילה. אולם לדעת רבים מן הפוסקים, ועל צבאם רבינו האר"י, אין לכרוע בבת אחת, אלא, כשהוא אומר "ברוך", יכרע את גופו תחילה, וכשהוא אומר "אתה", יכרע ראשו, וכשזוקף, זוקף תחילה את גופו ואחר כך את ראשו. ויש נוהגים בזה כדעת מרן השלחן ערוך, ויש נוהגים כדברי רבינו האר"י.

וטעמי הדברים ארוכים בהסברם, ולא נוכל לפרטם כאן.

ולכל הדעות, בשעה שאומר ה', יהיה זקוף, כמו שנאמר "ה' זוקף כפופים". וביארנו הראשונים כי פירוש הדבר, שלפני שיאמר אדם את שם ה', כבר יהיה זקוף, ולא יזקוף תוך כדי הזכרת שם ה'.

ומן האמור מבואר שאין צורך בשעת הכריעות לכופף את ברכיו, אלא די בכך שמרכין את ראשו ואת גופו. אולם למנהג האשכנזים, בשעה שאומר "ברוך", יכרע בברכיו, דהיינו שיכופף מעט את ברכיו, וכשאומר "אתה", מתכופף עד שיתפקקו כל החוליות שבשידרה (כמו שהסברנו בהלכה הקודמת). אבל מנהג רוב הספרדים, שאינם כורעים בברכיים כלל, אלא כשאומר "ברוך" שוחה בכל גופו עד שיתפקקו כל החוליות שבשידרה.

כשמגיע לברכת "מודים", יכרע בשעה שאומר "מודים", ויזקוף לפני שיזכיר את שם ה' (מודים אנחנו לך שאתה הוא ה').

ולסיכום עיקר הדין: בברכות שצריך לכרוע, יש לכרוע במהירות בגופו ובראשו בשעה שאומר "ברוך", (ולדעת רבינו האר"י, יכרע את גופו תחילה ואחר כך ירכין את ראשו בשעה שאומר "אתה"). ולמנהג האשכנזים, בשעה שאומר "ברוך" מכופף מעט את ברכיו, וכשאומר "אתה" כורע בגופו ובראשו, ומיד זוקף (לפני שיזכיר שם ה'), את ראשו תחילה ואחר כך את גופו. ולדעת רבינו האר"י, יש לזקוף את גופו תחילה ואחר כך את ראשו, בין למנהג הספרדים ובין למנהג האשכנזים.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם יכול כל אדם לשבח את הקדוש ברוך, בתפילה או בשירות ותשבחות?

Wed, 12 May 2010 00:00:00 +0200

תשובה : בברכת "אבות" שבתחילת תפילת העמידה, תיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר, "האל הגדול הגיבור והנורא", שהם שבחים להשם יתברך. ואמרו רבותינו (בברכות לג:) שאלמלא שמשה רבינו עצמו שיבח את הקדוש ברוך הוא בתארים אלה, לא היינו יכולים אנו לאמרם, שהרי כל השבחים שנאמרו על ה', הם כאין וכאפס לעומת גדולתו שאין לה חקר. אולם מאחר שמשה רבינו שיבח את ה' בשבחים אלה, ובודאי עשה כן בדיבורו של ה' יתברך, נמצא שמותרים אנו לשבח את ה' יתברך בשבחים אלה. ומבואר עוד בגמרא (מגילה יח.) שגנאי הוא להאריך בשבחי ה' יתברך, וכמו שנאמר "מי ימלל גבורות ה', ישמיע כל תהלתו", כלומר, למי נאה למלל גבורות ה', למי שיכול להשמיע כל שבחיו. ואין זה ביד האדם להשמיע כל שבחי ה' יתברך. ועל כן אמרו, כל המספר שבחו של הקדוש ברוך הוא יותר מדי, נעקר מן העולם, שנאמר, "היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבלע". עד כאן. ואמרו עוד בגמרא, מעשה באחד שעלה להתפלל בפני רבי חנינא, אמר "האל הגדול הגבור והנורא האדיר העיזוז האמיץ החזק", אמר לו רבי חנינא, סיימתיה לשבחי דמרך. כלומר, סיימת לומר את השבחים של ה' יתברך? רצונו לומר, בלאו הכי לא תוכל לומר את כל שבחי ה', ואם כן גנאי הוא שאתה מוסיף על השבחים שנזכרו בתפילה כתקנת חז"ל.

וכל נוסח הברכות שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, כולו נעשה בחכמה מיד ה' עליהם השכיל, בידיעת שרשי הדברים, ופעולת כל תיבה ותיבה (מילה ומילה) בעולמות העליונים. וכפי שמבואר בגמרא (שם), כיצד למדו רבותינו מן הפסוקים את כל סדר הברכות. מנין שמזכירים את האבות בתחילת התפילה (אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב), שנאמר "הבו לה' בני אלים", ומנין שאומרים את גבורותיו (האל הגדול הגיבור והנורא), שנאמר "הבו לה' כבוד שמו". ושמו של ה' יתברך, הן גבורותיו הנראות בעינינו בהנהגת העולם. וכן על זה הדרך כמבואר בגמרא שם.

ולפיכך, אסור בהחלט לשנות מן המטבע (מהלשון הקבועה) שתיקנו חכמים בלשונות הברכות. ולכן, כל הברכות כולן, אסור לשנות בהן ולו מילה אחת, אלא יש לאמרן כפי תקנת חז"ל.

ומן האמור מבואר, שפשוט מאד שאסור לאדם להוסיף על שבחי ה' יתברך בלשון התפילה. שמלבד מה שמוסיף בחנם על שבחי ה' יתברך, שהוא דבר מגונה כמו שביארנו, עוד גרע בזה, שהרי הוא משנה מן המטבע שטבעו חכמים בלשונות הברכות.

ובהלכה הבאה נדון אם מותר להוסיף בשבחי ה' בשירות ותשבחות שאינן בלשון התפילה.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר לשבח את הקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות, גם בשבחים שלא נזכרו בנוסח התפילה?

Thu, 13 May 2010 00:00:00 +0200

תשובה : כבר ביארנו בהלכה הקודמת , שאסור לאדם להוסיף על שבחי ה' בתפילה, כלומר, כאשר אומר אדם בתפילה "האל הגדול הגבור והנורא", אסור לו להוסיף על שבחים אלה, כי גנאי הוא להוסיף על שבחי ה', שבלאו הכי לא נוכל להקיף את כולם.

והנה דעת רבינו יצחק מבעלי התוספות, שלא אמרו חכמינו שאסור לאדם להוסיף על שבחו של ה', אלא בנוסח התפילה דוקא, אבל בשירים אחרים שמחבר אדם לכבוד ה', אין בדבר איסור. וכדבריו נקטו להלכה עוד רבים מרבותינו הפוסקים. ולדבריהם מובן, כיצד נהגו רבותינו הקדמונים, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא, רבי משה אבן עזרא, רבי שלמה אבן גבירול ואחרים, להוסיף הרבה על שבחי ה' יתברך, כי לא אסור הדבר אלא בנוסח התפילה דוקא, אבל בשאר תחנונים שבין אדם לעצמו, אין לחוש בזה לאיסור כלל.

אולם מדברי רבינו הרמב"ם משמע, שיש לאסור בזה אפילו בתחנונים אחרים שמחבר אדם לעצמו, מחוץ למסגרת התפילה. ולכן בספר מורה הנבוכים, האריך רבינו הרמב"ם לדבר בגנות המשוררים והמליצים שמרבים בשבחי ה' יתברך. וכדבריו כתבו עוד מרבותינו הראשונים.

אולם מנהגינו לקרות בשירי רבי אברהם אבן עזרא וחביריו, וכפי שהעיד מרן הבית יוסף, שהמנהג להקל בדבר כדעת רבינו יצחק.

אולם יש עוד דיעה בדבר, והיא שיטת תלמידי רבינו יונה והריטב"א, שכתבו דבר המתקבל בטעמו, שלא אסרו רבותינו להוסיף בשבחי ה' יתברך, אלא דוקא בתארים ובשמות, כגון "חזק", "חכם", וכיוצא בזה, אך אם מספר אדם מנפלאות ה' יתברך בהנהגת העולם, כגון שמספר מעשי נסים, ומענין השגחת ה' בעולמו, אין איסור בדבר. ויש מפרשים כן אף בדעת רבינו הרמב"ם. (וגם בזה המנהג כדבריהם להקל על כל פנים מחוץ לנוסח התפילה, כשמשורר בינו לבין עצמו).

ומכל מקום גם לדבריהם, בברכות הראשונות שבתפילה, אין להוסיף שום שבח על שבחי ה' יתברך, שהרי בכך משנים ממטבע שטבעו חכמים בנוסח הברכות, כמו שנתבאר.

(ומלבד כל הנ"ל, יש להעיר, שכאשר אדם מדבר כלפי ה' יתברך, אינו יכול לדבר מכל העולה על לשונו, שלפעמים אין לשונו מכוונת יפה, ואפילו בבקשות שאומר לפני ה', צריך שיתבונן לפני שמוציא מילה מפיו, כי אם יבקש אדם בקשותיו בלשון מוטעה, יכול לגרום רעה לעצמו. וכבר האריכו בזה הפוסקים. ובזמנינו מצויים שירי משוררים בני דורינו, שאינם יודעים לחבר שירות ותשבחות בצורה נכונה, ולעתים מדברים כלפי ה' כדבר איש אל רעהו, בחוסר כבוד, ונמצאת כוונתם רצויה אך מעשיהם אינם רצויים. ולשומעים ינעם).

ומכל מקום לכל הדעות, הטוב מכולן הוא, שאם ירצה אדם להוסיף בשבחי ה' יתברך, לא יוסיף תארים חדשים לגמרי, אלא ישתמש בשבחי ה' הנזכרים כבר בפסוקים. וכן סיים מרן השלחן ערוך (סימן קיג), כי הנכון הוא הוא שמי שירצה להאריך בשבחי ה', יאמר אותם בפסוקים.

ולסיכום: בשלוש הברכות הראשונות בתפילה, לכל הדעות אין להוסיף שום דבר, בכדי שלא לשנות מנוסח הברכה. ומחוץ לתפילה, אם ירצה אדם לשורר משירי הקדמונים בשבחי ה' יתברך, יש לו על מה שיסמוך, וכן המנהג להקל. אולם הנכון הוא למי שירצה להאריך מעצמו בשבחי ה', שיאמר כן בלשונות הפסוקים הנמצאים בתנ"ך.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: אדם המתפלל ביחידות, וממילא אינו עונה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" לשליח ציבור, האם רשאי לומר בעצ

Tue, 12 Jan 2010 00:00:00 +0200

תשובה: הנה הדבר ברור, כי אמירת ברכו את ה' המבורך נתקנה לאומרה דוקא כשיש שם עשרה אנשים מישראל. אבל אם אין שם עשרה מישראל אסור לומר נוסח זה. וממילא האומר נוסח זה עובר על איסור חמור של נשיאת שם שמים לשוא.

אולם במדרש רות דרשו על הפסוק "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא", שנשמתו של האדם (שהיא חלק רוחני הנמצא בתוכו, מלבד הרוח ושאר חלקים השייכים לאדם) אחר שישן אדם על מיטתו שינת קבע של הלילה, אינה חוזרת להתיישב בגופו עד שיענה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". ואם אינו זוכה לומר נוסח זה, הנשמה הולכת לה. והדבר חמור מאד כמו שמבואר שם בהסבר הדברים בלשון הפסוק.

ועל כן על כל איש ישראל נכון מאד שיראה להזהר להתפלל תמיד במנין, כדי שיוכל לומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד). וכן אשה מישראל הזוכה לענות ברוך ה' המבורך לעולם ועד, אשריה ואשרי חלקה. אם כי לעתים קשה מאד הדבר.

ובספר הרוקח כתב כמה מדברי חז"ל, שמי שיאמר אותם יהיה נחשב לו הדבר כמי שענה ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ומרן החיד"א בקונטרסו "צפורן שמיר" כתב לומר את הברייתא: "אמר רבי עקיבא, חיה אחת יש ברקיע ושמה ישראל, וחקוק על מצחה ישראל, עומדת באמצע הרקיע, ואומרת, ברכו את ה' המבורך, וכל גדודי מעלה עונים ואומרים, ברוך ה' המבורך לעולם ועד."

והנה על ידי אמירת בריתא זו יהא זה נחשב לו כאילו ענה בציבור ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ותשכון נשמתו בקרבו כראוי.

וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמי שאומר נוסח הברייתא הנ"ל, יזהר שלא להזכיר שם שמים באמירת ברייתא זו, כי אין זו עניית ברוך ה' המבורך ממש, שאנו אומרים אותה עם שם שמים. אלא יאמר, ברוך "השם" המבורך לעולם ועד, שבזה אינו מוציא שם שמים מפיו שלא לצורך.

עוד כתב מרן הרב שליט"א, שמכיון שאינו אומר שם שמים באמירת הברייתא, לכן אין התועלת באמירתה גדולה כעניית ברוך ה' המבורך שבציבור בבית הכנסת, ולפיכך לא נכון לומר נוסח זה בין ברכת ישתבח לתחילת ברכת יוצר אור (שהוא מקום עניית ברוך ה' המבורך בבית הכנסת), אלא יש להמתין ולאמרה לאחר התפילה, לפני אמירת "עלינו לשבח". ולסיכום: חשוב מאד לענות "ברוך ה' המבורך" בבית הכנסת. ומי שאינו יכול להתפלל בציבור, כגון שהוא חולה, או אשה שאינה רגילה להתפלל בבית הכנסת, יכולים להשלים (במידת מה) את חסרון עניית ברוך ה' המבורך, על ידי אמירת נוסח הברייתא: "אמר רבי עקיבא, חיה אחת יש ברקיע ושמה ישראל, ועומדת באמצע הרקיע, ואומרת, ברכו את ה' המבורך, וכל גדודי מעלה עונים ואומרים, ברוך ה' המבורך לעולם ועד." ויש לומר נוסח זה בלי הזכרת שם שמים, אלא לומר "השם". ויש לומר נוסח זה לאחר התפילה, לפני אמירת "עלינו לשבח".

לקריאת השיעור באתר

סדר הכריעות בסיום תפילת העמידה ובקדושה

Tue, 22 Dec 2009 00:00:00 +0200

שאלה: לאחר שנתבאר בהלכה יומית, כי המנהג שיש נוהגים להפנות את פניהם לימין ושמאל בעת אמירת "ימין ושמאל תפרוצי" שב"לכה דודי" הוא מנהג שאין לו שורש ולכן אין לנהוג בו. ברצוני לדעת, האם בעת אמירת עושה שלום במרומיו בסיום תפילת העמידה יש לכרוע ולהטות עצמו ימין ושמאל? וכן האם בקדושה שבחזרת הש"ץ יש להטות עצמו ימין ושמאל באמירת "וקרא זה אל זה ואמר"?

תשובה: אמת הוא כי יש מנהגים שנשתרשו על ידי המון העם שאינם בני תורה, ומנהגים אלה אין ראוי להחזיק בהם כלל. אולם כל מנהג ומנהג שנהגו העם, יש לברר אחריו אם יש לו שורש, ואם נהגו בו גם תלמידי חכמים, שאם נתייסד המנהג על דעתם של גדולי התורה, אזי יש לאמצו ולנהוג בו, כי מנהג ישראל תורה. והנה לענין מה שנהגו לפסוע בכריעה לאחור בעת אמירת עושה שלום במרומיו, הנה מנהג זה הוא מבואר בפירוש בגמרא במסכת יומא (נג:) כי לאחר שמסיים תפילתו באמירת "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי", יש לכרוע (וכדין כל הכריעות שאנו כורעים באמירת "מודים" וכדומה), וכאשר הוא כורע יש לפסוע לאחריו שלוש פסיעות בכריעה אחת. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קכג).

ולאחר שפוסע שלוש פסיעות לאחריו, בעודו כורע (כלומר, אינו מזדקף, אלא נשאר כשהוא כורע) אומר: "עושה שלום במרומיו", ובאמירת מילים אלו צריך להטות את פניו לצד שמאל, ולאחר מכן בשעת אמירת "הוא יעשה שלום עלינו" מפנה את פניו לצד ימין. ואחר כך מסיים "ועל כל ישראל ואמרו אמן" כשהוא פונה ישר, כעבד הנפרד מרבו.

וכשאומר "ואמרו אמן", הכוונה בזה היא למלאכים השומרים על האדם ושומעים את תפילתו.

ואין לומר "עושה שלום" בשעה שהוא פוסע לאחריו, כפי שנוהגים כמה אנשים, אלא ראשית כל יפסע לאחריו כשהוא כורע, ורק אז כשהוא עומד במקומו יאמר "עושה שלום".

ולענין הכריעות לימין ולשמאל שנהגו לכרוע בשעת אמירת "וקרא זה אל זה ואמר". הנה רבים מגדולי התורה לא החזיקו במנהג זה כלל. ומכל מקום יש מקום למנהג זה, אף שלא נזכר בספרי המקובלים ולא בפוסקים, מכיון שהוא כעין סמל ודוגמא למעשי המלאכים הנזכרים בקדושה, ולכן יש שנהגו בו, ומטים עצמם מעט לימין ולשמאל בשעת אמירת וקרא זה אל זה ואמר. וכן הנהיג עצמו בשנים האחרונות מרן רבינו הגדול שליט"א.

והנה למי שנוהג במנהג זה, ראוי לציין כי יש חילוק בין הכריעות שבסיום תפילת העמידה, שאז כורע לצד שמאל תחילה, מפני שהשכינה היא כנגדו, ועל כן עליו לכרוע תחילה לימין השכינה, אבל בחזרת הש"ץ שאין שכינה כנגדו, יש לכרוע תחילה לצד ימין, ורק אחר כך לצד שמאל. ולסיכום: בסיום תפילת העמידה עליו לכרוע ולפסוע בעודו כורע שלש פסיעות. ולאחר מכן לפני שיזדקף, יאמר "עושה שלום במרומיו", ויטה את פניו לצד שמאל. ואז יאמר "הוא יעשה שלום עלינו", ויטה עצמו לצד ימין. ואחר כך יאמר ועל כל עמו ישראל ואמרו אמן כשהוא כורע ישר לפניו, כעבד הנפרד מרבו.

הנוהגים לכרוע לימין ושמאל באמירת "וקרא זה אל זה ואמר" שבקדושה, יטו עצמם קודם כל לצד ימין, ואחר כך לצד שמאל.

לקריאת השיעור באתר

חזרת השליח ציבור

Tue, 05 Jan 2010 00:00:00 +0200

שאלה: האם חובה לעמוד במשך כל זמן חזרת השליח ציבור, או שמותר לשבת בזמן החזרה?

תשובה: רבינו הרמב"ם (בפרק ט מהלכות תפילה) כתב בזו הלשון: ואחר שיפסע השליח ציבור שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד, מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל, והכל עומדים ושומעים ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, בין אלו שלא יצאו ידי חובתן בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן. עד כאן. ומדבריו משמע לכאורה שיש לעמוד במשך כל זמן חזרת התפילה, שהרי כתב בפירוש "והכל עומדים ושומעים". משמע שעל כל הציבור יש לעמוד בשעת החזרה. וכן כתב הרמ"א בהגהת השלחן ערוך, בשם ספר מנהגים, שיש לעמוד במשך כל זמן חזרת התפילה.

אולם הגאון רבי יעקב חאגיז בשו"ת הלכות קטנות כתב, שמהגמרא יש מקום להוכיח שמותר לשבת בשעת החזרה, אך באמת מסתבר יותר שיש לעמוד בשעת החזרה. וסיים "ומכל מקום ראיתי בבית הכנסת של האשכנזים בוירונא שכל הקהל יושבים בחזרת השליח ציבור, אבל בבית הכנסת של הספרדים, שם היו הכל עומדים בשעת החזרה, וכן מסתבר". וכן פסק מרן החיד"א, ועוד מרבותינו האחרונים.

ולעומת זאת בספר תורת חיים כתב, שבמדינתו רוב העם יושבים בשעת חזרת התפילה. וכן כתב הגאון רבי אברהם הכהן מסלוניקי, שמותר מעיקר הדין לשבת במשך חזרת הש"ץ, מכיון שכל הקהל יצא כבר ידי חובת התפילה בתפילת לחש. וכן כתב הגאון ממינסק בעל האור גדול, והביא ראיות לדבריו. וכן פסק הגאון רבי עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי, שדברי הרמ"א שיש לעמוד בשעת החזרה אינם אלא בתורת מנהג, אך אין בזה חיוב ממש מן הדין, ובמקום צורך מותר לשבת בשעת חזרת התפילה. ומה שכתב הרמב"ם "והכל עומדים", אין כוונתו בזה לעמידה ממש, אלא הכוונה עמידה בשתיקה, שאסור לדבר בשעת חזרת התפילה. והביא ראיה לזה. וכן מוכח מדברי הרמ"א, שלא הביא את המנהג לעמוד בשעת החזרה, אלא בשם ספר מנהגים, ולא העיר שכן משמע מדברי הרמב"ם, שכן בדברי הרמב"ם יש לפרש שאין הכוונה לעמידה ממש. וכמבואר.

ולכן העיקר להלכה שמותר לשבת במשך חזרת התפילה, אולם המחמיר לעמוד במשך כל זמן חזרת התפילה, תבא עליו ברכה. וכן נוהגים כיום בכמה מקומות של בני תורה, שעומדים במשך כל חזרת התפילה. אך כאמור, אין זה חיוב מן הדין, אלא בתורת חומרא בלבד. ובמקום שלמען הסדר הטוב צריך שישבו הציבור בתפילה, שבכל ישבו כולם בשקט ולא ילכו ויבאו וישוחחו בשעת החזרה, יש להנהיגם לשבת בשעת החזרה, כי הדיבור בשעת החזרה בדברים בטלים הוא איסור גמור.

לקריאת השיעור באתר

מאמתי מותר לשבת בחזרת התפילה?

Wed, 06 Jan 2010 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת

ביארנו כי מעיקר הדין מותר לשבת בשעת חזרת התפילה שעל ידי השליח ציבור. כלומר, אחר תפילת העמידה שכל אחד ואחד מתפלל בעצמו, מותר לציבור לשבת ולענות ברוך הוא וברוך שמו ואמן כאשר הם יושבים, ואינם חייבים לעמוד במשך כל זמן החזרה.

אלא שאין היתר בזה, אלא לאחר שסיים השליח ציבור את ברכת "האל הקדוש", שכן כתב מרן השלחן ערוך (סימן קכג), שלאחר שמסיים כל אחד ואחד מן הציבור את תפילת הלחש, עליו לפסוע שלוש פסיעות לאחריו, ואז יעמוד במקומו ולא יזוז. ולא יחזור למקום שבו התפלל, אלא כאשר יגיע הציבור עם החזן לקדושה (נקדישך ונעריצך). שאז יחזור למקומו ויאמר את נוסח הקדושה כדין. ולאחר הקדושה ישאר במקומו, ויענה ברוך הוא וברוך שמו לברכת "האל הקדוש". ולאחר ברכה זו רשאי לשבת במקומו.

וכתב בספר תורת חיים, שיש לתמוה על מנהג ההמון שמיקלים בדבר זה, ומיד כשמסיימים תפילתם הם יושבים במקומותיהם, וכשמגיע שליח ציבור לקדושה הם עומדים. שמנהג זה עומד בניגוד למה שפסק מרן השלחן ערוך הנ"ל, שלכל הפחות חייבים לעמוד במקומם עד שיתחיל השליח ציבור את חזרת הש"ץ, שאז מותרים הם לחזור למקומם הראשון בשתיקה, ושם יענו לקדושה שבחזרת התפילה. ומן הראוי לעורר את לב העם לכך. עד כאן עיקר דבריו.

ועוד יש להעיר, אודות מה שיש נוהגים, שבשעה שמגיע החזן לברכת "מודים", הם אינם עומדים במקומותיהם לעניית "מודים", אלא נשארים יושבים, ומסתפקים בקימה מועטת לעניית מודים. שמנהג זה אינו נכון, כי חובה עלינו לכרוע בשעת אמירת "מודים", וכאשר אדם יושב, הכריעה שהוא עושה אינה נחשבת כריעה מצד ההלכה, ולכן פסק מרן שליט"א, שחייב כל אדם לעמוד בשעה שמגיע החזן לברכת מודים, כדי שיוכל לכרוע כדין וכפי מצות חכמים.

ואם הוא זקן או חולה שאינו יכול לעמוד אלא במאמץ גדול, יוכל להקל ולשבת מייד כשמסיים תפילתו, ועד עניית הקדושה, ולאחר מכן ישב עד אמירת מודים, ואז יענה מודים כשהוא יושב, ויכרע מעט כשהוא יושב. אבל אדם בריא, חייב לעמוד ממש, כדי שיוכל לכרוע כדין. ולסיכום: כשמסיים אדם את תפילתו, עליו לפסוע שלוש פסיעות לאחריו. וישאר עומד במקומו עד שיגיע החזן לקדושה, שאז יחזור למקום בו עמד בתפילתו, ויענה לקדושה. וישאר עומד על מקומו עד סיום ברכת "האל הקדוש", ולאחר ברכת האל הקדוש רשאי מעיקר הדין לשבת במקומו, עד שיגיע החזן ל"מודים", ואז יעמוד ויכרע באמירת "מודים", ויוכל לחזור ולשבת בסיום אמירת "מודים".

לקריאת השיעור באתר

דין ישיבה בתוך ארבע אמות של המתפלל

Thu, 07 Jan 2010 00:00:00 +0200

בהלכות הקודמות

ביארנו כי מותר מעיקר הדין לשבת בחזרת הש"ץ של תפילת העמידה. ומעתה נבא לבאר דין אחר השייך גם הוא לנדון זה, והוא דין הישיבה בסמוך לאדם המתפלל.

כי הנה בגמרא במסכת ברכות (לא:) למדו ממה שאמרה חנה לעלי הכהן בשעה שהתפללה, אני האשה הנצבת "עמכם" בזה, מלמד, שאסור לאדם לשבת בתוך ארבע אמות של המתפלל. והיינו שכאשר אדם מתפלל תפילת העמידה, אסור לשבת בתוך ארבע אמותיו. ושיעור ארבע אמות הוא קרוב לשני מטר.

והנה אין חילוק בזה אם בא לשבת לפני המתפלל, או בצדדיו, שכל שהוא בתוך ארבע אמות של המתפלל אסור לשבת שם, אלא ירחיק מעט יותר מארבע אמות, ואז רשאי לשבת.

ובטעם האיסור לשבת בתוך ארבע אמות של המתפלל נחלקו רבותינו הראשונים. כי בעל הלכות גדולות כתב שטעם האיסור בזה הוא מפני שהשכינה שורה בתוך ארבע אמות של המתפלל. ומפני כבוד השכינה אסור לשבת שם. וכן משמע מדברי הזהר הקדוש, כי עיקר האיסור בזה הוא מחמת כבוד השכינה. ורבינו הטור כתב בטעם הדבר שאסור לשבת בסמוך למתפלל, שהוא מפני שנראה הדבר כאילו חבירו מקבל עליו עול מלכות שמים, ואילו הוא יושב בטל בשלוות נפש ואינו מקבל עליו עול מלכות שמים. ובספר הלכה ברורה הביא את טעמו של רבינו המאירי בזה, שהוא בכדי שלא יתבלבל המתפלל בשעת תפילתו מחמת הסובבים אותו. ועוד הביא בזה טעם אחר בשם ספר המכתם, שהוא בכדי שלא יתבייש המתפלל מחבירו שרואה שהוא בוכה בתפילתו. ויש כמה חילוקי דינים לפי כל טעם שהבאנו, ואנו לא נזכיר עתה אלא את עיקר הדין כפי שכתבו מרן השלחן ערוך.

וכה כתב מרן השלחן ערוך, שאם האדם היושב עוסק בעניני התפילה, כגון שהוא קורא פסוקי דזמרה, או שהוא משלים את אמירת הקרבנות וכיוצא בזה, רשאי לשבת בסמוך למתפלל.

והנה לענין ישיבה מאחורי אדם המתפלל, יש לדון בזה לפי הטעמים שהזכרנו, כי אם נאמר שהאיסור לשבת בסמוך למתפלל הוא מפני כבוד השכינה, הרי שיש לנו לאסור בזה אף מאחורי המתפלל, אבל אם נאמר שטעם האיסור בזה הוא בכדי שלא יתבייש המתפלל, או בכדי שלא יתבלבל, אם כן לא שייך טעם זה כאשר הוא יושב מאחוריו. ולהלכה לדעת מרן השלחן ערוך מסתבר שיש להקל לשבת מאחרי המתפלל. אמנם המחמיר שלא לשבת מאחורי המתפלל, תבא עליו ברכה. ולמנהג האשכנזים יש לאסור בזה מן הדין, שלא לשבת מאחורי אדם המתפלל, שכן כתב רבינו הרמ"א, שבני אשכנז קבלו הוראותיו.

ומן האמור אנו למדים שהוא הדין לגבי אדם הרוצה לשבת בסמוך לחזן המתפלל בחזרת התפילה, שאסור לו לשבת, אלא אם הוא מחוץ לארבע אמותיו של החזן. וכן כתב להעיר על זה מרן רבינו הגדול שליט"א בשו"ת יחוה דעת (חלק ה), שאף המיקלים לשבת בחזרת השליח ציבור, צריכים להזהר שלא לשבת בתוך ארבע אמותיו של החזן. ומבואר במשנה ברורה שעצם עניית האמנים וברוך הוא וברוך שמו אינה גורמת להיתר לשבת בסמוך למתפלל, שדוקא אם הוא עסוק ממש באמירת הזמירות וכדומה היקלו שיוכל לשבת בסמוך למתפלל, מה שאין כן בחזרת השליח ציבור, שאז אסור לשבת בסמוך למתפלל. ולסיכום: אסור לשבת בסמוך לארבע אמותיו (שני מטר) של המתפלל תפילת העמידה. בין מלפניו, ובין מצדדיו. ויש מחמירים בזה אף כשהוא יושב מאחורי המתפלל. ואם היה עוסק בתפילה, כגון שהוא קורא קרבנות או פסוקי דזמרה, רשאי לשבת בסמוך למתפלל. ובחזרת התפילה אסור לשבת בסמוך לחזן שהוא מתפלל, אלא ירחיק ממנו ארבע אמות, ואז רשאי לשבת, וכמו שביארנו בהלכות קודמות.

ובהלכה הבאה נבאר עוד כמה פרטי דינים בזה.

לקריאת השיעור באתר

אם יש חיוב לעמוד בשעת הקדיש או אמירת ברוך ה' המבורך לעולם ועד

Sun, 10 Jan 2010 00:00:00 +0200

שאלה: כשאומר השליח ציבור או העולה לתורה "ברכו את ה' המבורך", והציבור עונים לו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", האם הם צריכים לעמוד, או שדי להם בקימה מועטת, או שרשאים הם לשבת ואינם חייבים לעמוד כלל?

תשובה: הנה רבינו הרמ"א כתב בספרו דרכי משה, שנהגו לעמוד בשעת אמירת ברכו את ה' המבורך, ושכן כתב המרדכי, על פי דברי התלמוד ירושלמי, שנאמר לגבי עגלון מלך מואב, "קום כי דבר ה' אליך", מכאן אמר רבי אליעזר שכאשר עונים הציבור אמן יהא שמיה רבא וכל דבר בקדושה צריכים לעמוד על רגליהם. ומבואר יוצא מדברים אלה כי חובה לעמוד בשעה שאומרים "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", שהרי אפילו עגלון מלך מואב עמד בשעה שהגיע אליו דבר ה'. ועל כן חובה לעמוד בשעת עניית קדיש, וכן בשעת עניית "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". וכדברי הרמ"א כתבו עוד מגדולי האחרונים, ובהם רבינו המקובל הרמ"ע מפאנו ז"ל.

אולם רבינו חיים ויטאל תלמידו של רבינו האר"י כתב, שרבינו האר"י לא היה עומד בשעת עניית הקדיש כלל, ואמר לו שדברי התלמוד ירושלמי שהובאו בדברי הרמ"א אינם נכונים, כי אין זו לשון הירושלמי, והוא נוסח מוטעה שאינו נכון להלכה שנדפס בטעות בתוך לשון הירושלמי. ורק אם היה האר"י עומד בלאו הכי, ותוך כדי עמידתו היה החזן מתחיל באמירת הקדיש, אז לא היה יושב עד שיסיים החזן את אמירת הקדיש, ואחר אמירת הקדיש היה יושב. וכן כתב הרמ"א בתחילת דבריו שבדרכי משה, שהמהרי"ל לא היה עומד בשעת עניית קדיש או ברוך ה' המבורך לעולם ועד, אלא היה יושב. ורק אם היה עומד בלאו הכי, והחזן היה מתחיל באמירת הקדיש, לא היה יושב עד שתסתיים אמירת הקדיש.

והיוצא מן האמור, שלפי דעת רבינו האר"י אין חיוב לעמוד בשעת עניית קדיש, וכן אין צורך לעמוד בשעת עניית "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". וכתב רבינו החיד"א, שאילו היה הרמ"ע מפאנו רואה את דברי רבינו האר"י, היה אף הוא מודה שמותר לשבת בשעת עניית הקדיש, כי הרמ"ע מפאנו הולך תמיד ברוב דבריו על פי דברי רבינו האר"י הקדוש.

והנה מרן רבינו יוסף חיים מבבל כתב בספרו "עוד יוסף חי", שראה בעירו בגדאד, שנוהגים הציבור לקום "מעט" בשעת עניית "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". וחיפש ולא מצא שום מקור למנהג זה. וכן נוהגים כיום בכמה מקומות, שקמים קימה מועטת בשעת עניית ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ואין שורש למנהגם, כי למנהג האשכנזים היוצאים ביד רמ"א יש לעמוד לגמרי בשעת עניית ברוך ה' המבורך, ואילו למנהג הספרדים אין צורך כלל לעמוד בשעת עניית ברוך ה' המבורך לעולם ועד. וכן הסכימו כל אחרוני הספרדים, שהעיקר להלכה כדברי רבינו האר"י שאין חיוב לעמוד בשעת עניית הקדיש ועניית ברוך ה' המבורך וכו'. ולכן לסיכום: למנהג האשכנזים יש לעמוד בשעת עניית הקדיש, וכן בשעה שעונים הציבור "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", צריכים לעמוד. ואילו למנהג בני ספרד אין חיוב לעמוד בשעת עניית הקדיש ועניית ברוך ה' וכו'. אך גם למנהג הספרדים, אם היה עומד, ותוך כדי כך התחיל החזן באמירת הקדיש, לא ישב עד שיסיים החזן את אמירת הקדיש. וספרדי המתפלל אצל אשכנזים, נכון שיעמוד גם הוא בשעת הקדיש ואמירת ברכו, כדי שלא יהיה יושב במקום שכולם עומדים.

לקריאת השיעור באתר

ברכת אשר יצר באמצע פסוקי דזמרה

Tue, 20 Oct 2009 00:00:00 +0200

שאלה: מי שהוצרך לנקביו (היה צריך לצאת לבית הכסא לעשות צרכיו) באמצע פסוקי דזמרה (שהם הפרקים שאנו אומרים בכל יום בתפילת שחרית, מברכת "ברוך שאמר" ועד ברכת "ישתבח שמך"), מתי יברך ברכת אשר יצר?

תשובה: מי שמרגיש שהוא צריך לצאת להתפנות באמצע פסוקי דזמרה, לא ימשיך בתפילתו, אלא צריך שיפסיק מאמירת המזמורים, וילך לעשות את צרכיו. ואחר שיסיים, יטול ידיו כדין (כלומר, ברחיצת הידיים, כמו

שביארנו בדין ברכת אשר יצר

).

ומעתה עלינו לדון, מתי יברך ברכת אשר יצר. כי אם ימתין עד שיסיים את פסוקי דזמרה, אפשר שישכח לברך אחר כך ברכת אשר יצר. וגם בלאו הכי לא ראוי לדחות את ברכת אשר יצר שלא לצורך. אולם מאידך גיסא, אסור להפסיק באמצע פסוקי דזמרה לדבר דברים אחרים, ולכאורה ברכת אשר יצר אינה שייכת לפסוקי דזמרה, ועל כן יש מקום לומר שנכון יותר לדחות את ברכת אשר יצר עד לאחר התפילה, או על כל פנים לאחר ברכת ישתבח שמך, לפני ברכת יוצר אור. וכן כתב בספר חיי אדם, שלכאורה נראה שעדיף לדחות את ברכת אשר יצר עד לאחר ברכת ישתבח.

אולם הגאון רבי ישועה שבאבו בתשובה שהובאה בשו"ת גנת ורדים כתב, שמכיון שבלאו הכי התפילה מופסקת בכך שיצא לבית הכסא, לכן יוכל לברך גם ברכת ישתבח. וכתב שיוכל להפסיק לברכת אשר יצר אפילו בין פסוקי דזמרה לברכת ישתבח, אף על פי שברכת ישתבח היא נתקנה שיאמרו אותה לאחר פסוקי דזמרה. והגאון גנת ורדים עצמו גם כן הסכים לדבריו בזה.

ולהלכה, כתב הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, שמכיון שיש מקום לומר שברכת אשר יצר גם היא שייכת לפסוקי דזמרה, שכן גם היא ענינה הוא שבח והודאה להשם יתברך, ובצירוף סברת המהר"י שבאבו שבלאו הכי הופסקה התפילה, לכן יש להורות שיברך ברכת אשר יצר מיד לאחר שירחץ ידיו, ואפילו באמצע פסוקי דזמרה. אבל אם סיים כבר פסוקי דזמרה, ורק לא בירך עדיין ברכת "ישתבח שמך", נכון יותר לדחות את ברכת אשר יצר עד לאחר ברכת ישתבח. וכן אם הוא עדיין באמצע אמירת מזמור, יסיים לומר את אותו המזמור, ולאחר מכן יברך אשר יצר. ולסיכום: מי שהוצרך לברך אשר יצר באמצע פסוקי דזמרה, יסיים את אמירת אותו המזמור שהוא עומד בו, ויברך אשר יצר. ואם סיים את אמירת כל המזמורים, ורק לא בירך עדיין ברכת ישתבח שמך, יסיים את ברכת ישתבח, ולאחריה יברך גם אשר יצר.

לקריאת השיעור באתר

המנהג לפתוח את כפות הידיים לרווחה בשעה שאומרים פסוק "פותח את ידיך"

Wed, 21 Oct 2009 00:00:00 +0200

שאלה: האם יש טעם למנהג לפתוח את כפות הידיים לרווחה בשעה שאומרים פסוק "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", או שאין זה מנהג נכון? וכן האם יש לעמוד בשעת אמירת "ישתבח שמך" שבתפילת שחרית או שמותר להשאר יושב?

תשובה: לענין פתיחת כפות הידיים בשעה שאומרים פסוק פותח את ידיך (שב"אשרי יושבי ביתך"). אמנם אמת הדבר שלא נכון לקיים כל מנהג שנוהגים המון העם, וכגון מה שיש נוהגים להטות ראשיהם לשני הצדדים בשעה שאומרים "ימין ושמאל תפרוצי" וכיוצא באלו, מפני שאין אלו מנהגים שהונהגו על ידי תלמידי חכמים, רק ההמונים נהגו כן מעצמם עד שנשתרש המנהג. וכל שכן אותם הנוהגים לקפץ ולעשות שאר תנועות משונות בשעת התפילה, שאין מנהגם נכון כלל על פי הלכה. אולם לענין פתיחת כפות הידיים בשעת אמירת פותח את ידיך, הוא מנהג הספרדים ובני עדות המזרח, והוא מנהג נכון מאד, שהובא כבר בדברי רבותינו הספרדים, רבי חיים פלאג'י, ורבינו יוסף חיים בעל בן איש חי ועוד. והגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג ז"ל בספר ציץ אליעזר גם כן כתב לקיים המנהג, מפני שהוא כעין סימן על קבלת השפע מאת ה' מן השמים. וכעין מה שעשה נביא הבעל צדקיה בן כנענה, שלקח קרני ברזל והראה אותם ליהושפט ואמר לו "באלה תנגח את ארם", ובלי ספק למד כן מנביאי האמת, שכאשר עושים דבר להמחיש איזה ענין, הפעולה המעשית מעוררת גם כן את כוונת הלב, שאנו מאמינים שהשפע כולו מגיע מאת ה' מן השמים, וכן מצינו להבדיל, אצל משה רבינו עליו השלום, שנאמר בו, והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ואמרו רבותינו, וכי ידיו של משה עושות מלחמה, אלא בזמן שישראל נושאים עיניהם לשמים, הם מנצחים במלחמה. וא"כ מצינו מעשה רב ממשה רבינו עליו השלום, שהרים משה ידיו כלפי מעלה בעת תפילתו לפני השם יתברך, לעורר גם את כוונת הלב. ומכאן למד הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג, כי מעשה זה הוא סגולה לפרנסה טובה, והביא עוד סימוכין לדבריו, שהרי עיקר הפרנסה הוא תלוי בכוונת הלב בפסוק זה, ולכן ראוי לעשות הכל בכדי לעורר את הכוונה בפסוק זה. ולכן למעשה זכות היא לנו להחזיק במנהגינו לישא כפינו אל שמים בשעת אמירת פסוק זה, וכן נוהג מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א. ולענין השאלה השניה, אם יש לעמוד בשעת אמירת ישתבח שמך או שמותר לשבת. הנה דבר זה נופל במחלוקת הראשונים, כי בהגהות מיימוני כתב, שיש לעמוד במשך כל זמן אמירת ישתבח שמך. והביא דבריו מרן הבית יוסף (בתחילת סימן נג). אולם מדברי שאר רבותינו הראשונים מבואר שאין חיוב לעמוד באמירת ישתבח, אלא לשליח ציבור דוקא, מפני שהוא צריך לומר קדיש על אמירת ישתבח שמך, ולכן עליו לעמוד, אבל שאר כל הציבור אינם עומדים כלל. ולענין הלכה, רבינו הרמ"א פסק כדעת ההגהות מימוני, שיש לעמוד בשעת אמירת ישתבח שמך. וכן מנהג האשכנזים הפוסקים דרך כלל כדברי הרמ"א. וכן פסק הגאון יעב"ץ בסדור עמודי שמים. אולם הספרדים ובני עדות המזרח פוסקים כסברת שאר הראשונים, רב עמרם גאון, והסמ"ק ועוד, שאינם עומדים בשעת אמירת ישתבח. וכן כתב לדקדק מלשון מרן השלחן ערוך בספר מגן אברהם.

ולסיכום: בשעת אמירת פסוק פותח את ידיך צריך לכוין הרבה בכוונת הלב, כי עיקר הפרנסה תלויה באמירת פסוק זה. ומנהגינו לפתוח את כפות הידים ולישא אותם כפי שעושה אדם בבואו לקבל איזה דבר מחבירו, וזאת כסימן על קבלת השפע מאת ה', ולעורר כוונת הלב. ובשעת אמירת ישתבח שמך, מנהג האשכנזים שכל הציבור עומדים, ומנהג הספרדים שכל הציבור יושב, ורק השליח ציבור שאומר אחר כך קדיש עומד.

לקריאת השיעור באתר

האם גר צדק רשאי לעלות שליח ציבור

Thu, 22 Oct 2009 00:00:00 +0200

שאלה מגר צדק: האם אני רשאי לעלות שליח ציבור, וכן האם אוכל לומר בברכת המזון "על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה" וכו', שהרי לאבותי לא נתן ה' את ארץ ישראל. וכן איך אוכל לומר בתפילת העמידה "אלקינו ואלקי אבותינו", והרי אין זה אלהיהם של אבותי?

תשובה: שורש השאלה תלוי במחלוקת רבותינו במסכת ביכורים לענין מצות הבאת ביכורים, כי כאשר היה בית המקדש, היה כל אדם שיש לו אילנות מאכל, מביא מבכורי אדמתו לבית המקדש, והיה אומר את כל מה שנזכר בתורה בוידוי הבכורים, שבכלל הדברים הנאמרים שם צריך שיאמר "ארמי אומד אבי", כלומר, ארמי, הוא לבן הארמי, שביקש לאבד את יעקב אבינו עליו השלום, וכן אומר, אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו. ומעתה קמה השאלה, האם יוכל הגר להביא בכורים ולקרות את הפסוקים הכתובים בתורה, או שלא יוכל לעשות כן מפני שיעקב אבינו עליו השלום אינו אביו. ודעת רבי יהודה, שהגר מביא ביכורים, אבל אינו קורא את הפסוקים הכתובים בתורה, ובמשנה במסכת ביכורים שנינו שהגר מביא ביכורים ואף קורא את הפסוקים. נמצא הדבר שנוי במחלוקת.

ורבותינו הראשונים נחלקו אם הגר מביא וקורה או שאינו קורה. ורבינו תם היה פוסק כדעת רבי יהודה, שהגר מביא ביכורים ואינו קורא. ולפיכך כתבו התוספות (בבא בתרא דף פא.) שרבינו תם לא היה מניח לגרים לברך ברכת המזון, שהרי לא יוכלו לומר שהנחלת לאבותינו ארץ טובה. והיה אומר לגר שכשהוא מתפלל יאמר, אלהינו ואלהי אבותיכם, וכן יעשה כשהוא מברך ברכת המזון לעצמו. וכן דעת ר"י שהובאה בתוספות, שהלכה כרבי יהודה, שהגר מביא ביכורים אבל אינו קורא את הפסוקים. ומכל מקום לענין ברכת המזון כתבו התוספות בשם ר"י שיוכל הגר לומר שהנחלת לאבותינו.

ולעומתם, רבינו הרמב"ם פסק שהגר מביא ביכורים וקורא. והרב רבי עובדיה, שהיה גר, שאל את הרמב"ם האם יוכל לומר אלקינו ואלקי אבותינו, ואשר בחר בנו, ושעשה נסים לאבותינו. וכך השיב לו הרמב"ם: יש לך לומר הכל כתקנם, ואל תשנה דבר, אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל, כך ראוי לך לברך ולהתפלל, בין שהתפללת יחידי בין שהיית שליח צבור. ועיקר הדבר, שאברהם אבינו הוא שלימד כל העם והשכילם והודיעם דת האמת וייחודו של הקדוש ברוך הוא, ובעט בעבודה זרה, והפר עבודתה, והכניס רבים תחת כנפי השכינה, ולמדם והורם וצוה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דרך ה'. לפיכך כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות וכל המייחד שמו של הקב"ה כמו שהוא כתוב בתורה, תלמידו של אברהם אבינו עליו השלום (הוא), ובני ביתו הם כולם, והוא החזיר אותם למוטב, כשם שהחזיר את אנשי דורו בפיו ובלמודו, כך החזיר כל העתידים להתגייר. נמצא אברהם אבינו עליו השלום הוא אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו ואב לתלמידיו ולכל גר שיתגייר. לפיכך יש לך לאמר אלהינו ואלהי אבותינו שאברהם הוא אביך, ויש לך לומר שהנחלת את אבותינו, שלאברהם נתנה הארץ. וכן לענין הלכה , פסק מרן השלחן ערוך כדעת הרמב"ם, שהגר יכול להיות שליח ציבור, וממילא יאמר אלקינו ואלקי אבותינו, וכן בשאר הדברים יוכל לומר ככל אחד מישראל.

לקריאת השיעור באתר

דין המסופק אם שאל טל ומטר בתפילתו

Tue, 27 Oct 2009 00:00:00 +0200

בהלכות הקודמות

ביארנו את עיקר הדין של שאלת (בקשת) טל ומטר בברכת השנים, והזכרנו בדברינו שמי שסיים את תפילתו ונזכר שלא שאל טל ומטר, עליו לחזור ולהתפלל שנית, שהרי זה כמי שהחסיר ברכה אחת מתפילתו, שדינו הוא כמי שלא התפלל כלל. ועתה נבאר מהו דין מי שסיים את תפילתו, וכעת עלה ספק בלבו אם הזכיר בתפילתו שאלת טל ומטר אם לאו.

מדברי רבותינו בתלמוד ירושלמי (בתחילת מסכת תענית) למדנו, שכל מי שהוא מסופק אם ביקש גשמים בתפילתו, הדין הוא שעד שלשים יום הרי הוא בחזקת שלא התפלל כפי שצריך, ועליו לחזור ולהתפלל שנית. וביאור הדברים, שעד שלושים יום מתאריך השינוי בתפילה, (כלומר, מתאריך ז' בחשוון, במשך שלושים יום), חזקה על האדם שלשונו המשיכה בתפילה כפי שהיא מורגלת, ומכיון שהיא רגילה שלא לבקש על הגשמים, לכן במקום ספק, יש לנו לתלות יותר שלא הזכיר בתפילה את בקשת הגשמים, ולפיכך עליו לחזור ולהתפלל שנית. וכן פסקו הפוסקים ומרן השלחן ערוך (סימן קיד).

והנה עיקר דין זה שהבאנו בשם הירושלמי, נזכר לענין הזכרת "משיב הרוח" בברכת אתה גיבור, ולא לענין שאלת גשמים ברכת השנים. אולם מכיון שאין חילוק בדבר, כתבו האחרונים שהוא הדין אף לגבי שאלת גשמים בברכת השנים.

ומכל מקום נחלקו רבותינו האחרונים בעיקר דין זה, אם הכוונה היא שלאחר שלושים יום הלשון מתרגלת לשינוי שחל בתפילה, או שהכוונה בזה היא, שלאחר תשעים תפילות (שהרי יש לנו שלוש תפילות בכל יום) מתרגלת הלשון לשינוי בתפילה. ויש לדבר זה משמעות רחבה למעשה, שהרי ברכת השנים אינה נזכרת בתפילה תשעים פעם בשלושים יום, שהרי בשבתות אין אנו מבקשים כלל על הגשמים. ואם כן יש לדון מה יעשה אדם המסופק אם ביקש בתפילה על הגשמים, ועברו שלושים יום מתאריך השינוי בתפילה, אך עוד לא עברו תשעים תפילות עם שינוי זה. האם יחזור להתפלל, או לא? וכמו כן יש לדון במקום שעברו שלושים יום מתאריך השינוי בתפילה, אך אותו אדם החסיר מאיזו סיבה כמה תפילות בתוך השלושים יום. האם יחזור מספק שכן לא התפלל תשעים פעם את אותה התפילה, או שלא יחזור הואיל ועברו שלושים יום?

ולמעשה, מכיון שהדבר שנוי במחלוקת הפוסקים, הנכון הוא שאם אירע שהסתפק אדם אם הזכיר בתפילתו שאלת טל ומטר, והיה זה בימים הסמוכים לשלשים יום אחר ז' חשוון, כשעדיין לא עברו תשעים תפילות עם שאלת טל ומטר, טוב שיחזור להתפלל שנית, אך יעשה "תנאי נדבה" לפני שיתחיל בתפילה. דהיינו שיאמר "הריני חוזר ומתפלל שנית אם אני חייב לחזור, ואם איני חייב לחזור ולהתפלל, הרי תפילה זו תהיה תפילת נדבה". ובזה הוא יוצא מכל ספק. כן העלה להלכה בספר הלכה ברורה (סימן קיד סעיף יד). ולסיכום: המסופק אם שאל בתפילתו טל ומטר, אם היה זה תוך שלושים יום מתאריך השינוי בתפילה, יחזור ויתפלל, שמן הסתם לא שאל טל ומטר. ואם היה זה אחר שעברו יותר משלושים יום, וכבר עברו עליו תשעים תפילות עם הזכרת טל ומטר, אינו חוזר, שמן הסתם הורגלה לשונו לשינוי שחל בתפילה. ואם היה זה אחר שלושים יום, אבל לא עברו עדיין תשעים תפילות עם שאלת גשמים, אז הדין הוא שיחזור להתפלל על תנאי נדבה, וכמבואר.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם אדם יכול להרגיל את לשונו להזכיר שאלת גשמים בברכת השנים?

Thu, 14 Oct 2010 00:00:00 +0200

תשובה:

בהלכות הקודמות ביארנו את עיקר הדין של שאלת (בקשת) טל ומטר. וביארנו כי מי ששכח להזכיר בתפילתו שאלת טל ומטר, וסיים את תפילתו, עליו לחזור ולהתפלל שנית. ומי שהוא מסופק אם הזכיר בתפילתו שאלת טל ומטר או לא, אז דינו הוא, שאם אירע כן בתוך שלושים יום מזמן שהתחילו לשאול טל ומטר, אנו תולים שמסתמא שכח להזכיר טל ומטר, שהרי לשונו רגילה להמשיך בתפילה בלא שאלת טל ומטר. אבל אם אירע כן לאחר שלושים יום, אינו חוזר להתפלל, שמן הסתם לשונו הורגלה בשינוי שחל בתפילה.

ומעתה נבא לדון, אם ישנה אפשרות לאדם להרגיל את לשונו לשאול טל ומטר, כך שגם יארע שיהיה מסופק אם שאל טל ומטר אם לאו, יוכל לתלות שמן הסתם זכר לשאול טל ומטר, ויהיה דינו זהה לדין מי שהוא מסופק אם שאל טל ומטר לאחר שלושים יום, שאינו צריך לחזור.

בגמרא במסכת בבא קמא (דף כד.) מבואר לגבי דין "שור המועד", שהוא שור שנגח שלוש פעמים, (שדינו הוא שבעליו חייבים לשמור עליו יותר ממה ששומרים על סתם שור, ועוד יש בזה חילוקים שונים בחיובים של אותו השור אם הזיק). שאם "ריחק נגיחותיו" (כלומר, נגח שלוש פעמים לסירוגין עם הפסקות ארוכות באמצע, כלומר לעתים רחוקות), נעשה השור מועד. ואמרו בגמרא, שכל שכן שאם "קירב נגיחותיו" חייב. כלומר, אם היו הנגיחות סמוכות זו לזו, כל שכן שנעשה השור מועד, שדבר זה מעיד שאותו השור עשוי יותר לנגוח, ויש לשמור עליו שמירה מעולה.

ומכאן הוכיח המהר"ם מרוטנבורג, לנדון שלנו, שאם אמרו רבותינו שאדם שהתפלל שלושים יום, והזכיר בברכת השנים שאלת טל ומטר, אז אנו אומרים שמן הסתם הורגלה לשונו להתפלל עם שאלת טל ומטר, אם כן, כל שכן שאם יאמר אדם תשעים פעם את נוסח התפילה (שהרי בשלושים יום יש לנו לכל היותר תשעים תפילות) כתיקונו, נאמר אחר כך שמן הסתם הורגלה לשונו להתפלל נכון, ואם אירע שהוא מסופק אם שאל טל ומטר, יוכל לתלות שודאי שאל טל ומטר, שהרי הרגיל את לשונו לבקש טל ומטר.

והכוונה בזה, שאם יאמר אדם במשך תשעים פעם ברציפות (לנוסח הספרדים) "רופא חולי עמו ישראל, ברך עלינו", ממילא, הרגיל את לשונו שכאשר היא מסיימת את ברכת "רופא חולי עמו ישראל", היא ממשיכה מיד בנוסח ברכת השנים של חורף "ברך עלינו". וכן לנוסח האשכנזים, שיאמר תשעים פעם רצוף "ואת כל מיני תבואתה לטובה ותן טל ומטר לברכה", הרי הרגיל את לשונו להתפלל כפי שצריך בימות הגשמים.

וכדברי המהר"ם פסק להלכה רבינו הרמ"א בשלחן ערוך (סימן קיד). וכן עיקר. שמי שיאמר תשעים פעם ברציפות את הנוסח הנ"ל, ואחר כך יהיה מסופק אם שאל טל ומטר בתפילתו, יוכל להיות סמוך ובטוח שאינו צריך לחזור ולהתפלל, שהרי הרגיל את לשונו להתפלל נכון, כדין מי שהתפלל שלושים יום עם שאלת טל ומטר.

וסיפר הגאון רבי יעקב ניסן רוזנטל זצ"ל, אב בית הדין בעיר חיפה ומגדולי דורינו, שזכה בילדותו לגור בשכנות עם הגאון רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל, בשכונת שערי חסד בירושלים. וביום שמחת תורה היו נוהגים כל גדולי רבני השכונה וסביבותיה ללוות את הגאון רבי יעקב משה חרל"פ לבית הכנסת "אחווה" בשירה וריקודים, והיו שרים שיר, שמילותיו היו, "אתה גבור לעולם ה' משיב הרוח ומוריד הגשם". ושאל רבי יעקב רוזנטל, שהיה ילד רך, מה הטעם ששרים שיר זה דוקא, והלא אין שום שייכות בין השיר הלז לבין הכבוד שאנו חולקים לרבי יעקב משה חרל"פ? השיבו לו, הטעם שאנו שרים שיר זה דוקא, הוא בכדי שלא לאבד לחינם את הזמן בשירים שונים, ואנו חוזרים שוב ושוב על מילות השיר, עד שאומרים אותם תשעים פעם, בכדי שנהיה מורגלים לבקש על הגשמים, וכדברי מהר"ם מרוטנבורג וכל הפוסקים שהזכרנו. וכמבואר.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: עד איזו שעה מותר לקרוא קריאת שמע של שחרית?

Wed, 22 Jun 2011 00:00:00 +0200

תשובה: זמן קריאת שמע של שחרית, אמר רבי יהושע במשנה במסכת ברכות (דף ט:), שהוא עד סוף שלוש שעות מהיום. כלומר, מזמן תחילת היום, יש למנות שלוש שעות, ומסוף אותן שלוש שעות, עובר זמן קריאת שמע. הואיל ונאמר בתורה לגבי מצות קריאת שמע, "ובשכבך ובקומך", שהיא שעה שבני אדם שוכבים לישון בערב, ושעה שבני אדם קמים ממטותיהם בבוקר. וזמן זה נמשך בבוקר עד סוף שלוש שעות מהיום. איך מחשבים שלוש שעות ושלוש שעות שאמרנו, הם שעות זמניות, כלומר, שיש לחלק את היום מזמן עלות השחר ועד לצאת הכוכבים (ויש אומרים שיש לחשב מזמן זריחת החמה ועד שקיעתה), לשתים עשרה חלקים שוים, וכל חלק הוא שעה אחת. כך שבימות הקיץ הארוכים, כל שעה מתארכת, ובימות החורף הקצרים, כל שעה מתקצרת. ובלאו הכי זמנים אלו מופיעים בלוחות השנה הנמכרים על ידי שומרי התורה בכל מקום שהם. מאמתי מונים שלוש שעות ונחלקו הפוסקים מאמתי יש למנות את אותן השלוש שעות. כי יש אומרים שיש למנותם משעה מוקדמת לפנות בוקר, מזמן עלות השחר, שהוא זמן קרוב לשעה קודם זריחת החמה, ומאז יש למנות שלוש שעות שאחריהם עובר זמן קריאת שמע. ושיטה זו ידועה בשם "שיטת המגן אברהם", המחזיק בשיטה זו יחד עם עוד רבים מהפוסקים. ויש אומרים ששלוש שעות אלו יש למנותן מזמן זריחת החמה. וזו שיטת הרמב"ם בתשובה, ושיטה זו מפורסמת כשיטת הגר"א, המחזיק אף הוא בשיטה זו. ולהלכה, לכתחילה נכון להחמיר בזה כדעת המגן אברהם, למנות שעות אלו מזמן עלות השחר, ומכל מקום בשעת הדחק, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שיש להקל ולמנות שעות אלו מזמן זריחת החמה, וכשיטת הגר"א. ובימים אלה בארץ ישראל, סוף זמן קריאת שמע הוא בשעה שמונה ואחת עשרה דקות לשיטת המגן אברהם. ולשיטת הגר"א, סוף זמן קריאת שמע הוא בשעה תשע ושש דקות. וכל ירא שמים, יקפיד מאד לקרוא קריאת שמע קודם סוף זמנה, הואיל והיא מצוה מן התורה, ואף על פי שמתאחר להתפלל אחר כך, יזהר לקרוא קריאת שמע בתחילת התפלה, לצאת ידי חובתה כתיקונה, ואחר כך יקראנה שוב בסדר התפלה, אף על פי שכבר יעבור זמנה. ובהלכה הבאה נבאר עד מתי רשאים להתפלל תפלת שחרית.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: עד מתי מותר להתפלל תפלת שחרית? והאם יש חילוק בזה בין אנשים לנשים?

Thu, 23 Jun 2011 00:00:00 +0200

תשובה: במשנה במסכת ברכות, ובגמרא (דף כז.) אמרו, שזמן תפלת שחרית הוא עד סוף ארבע שעות מהיום. כלומר, מזמן הנץ החמה, שהוא זמן זריחת השמש המופיע בלוחות השנה, יש למנות ארבע שעות, שהן שליש היום (כי בכל יום שתים עשרה שעות, וארבע שעות הן שליש היום), ומעת שחלפו ארבע שעות, אסור להתפלל לכתחילה תפלת שחרית. איך מונים ארבע שעות מהיום וארבע שעות שאמרנו שיש למנות, אינן ארבע שעות רגילות, אלא שעות זמניות. וכיצד מחשבים שעות זמניות? יש לחלק את משך היום, מזריחת השמש ועד שקיעתה לשנים עשר חלקים שוים, וכל חלק הוא שעה אחת. (ולכן בימות הקיץ, שהימים ארוכים, שעה זמנית נמשכת בערך כשעה ועשר דקות, ובימות החורף שהימים קצרים, שעה זמנית מתקצרת יותר). וכן נוהגים ברוב המקומות, שהמנינים הקבועים לתפלת שחרית הם בתוך ארבע שעות מזמן זריחת החמה. ורק בקצת מקומות שאינם מדקדקים כראוי במצות, קובעים מנינים לתפלת שחרית בשבתות, אחר ארבע שעות זמניות. (וסוף ארבע שעות בימים אלה בארץ ישראל, הוא בשעה עשר ורבע בבוקר, לתפלת העמידה, אחר שקראו קריאת שמע בזמנה). מי שהתאחר עד לאחר ארבע שעות ומי שהתאחר ולא התפלל עד שעברו ארבע שעות מזריחת החמה, עדיין רשאי להתפלל עד זמן חצות היום (שהוא אמצע היום, כעבור שש שעות מזריחת החמה, ובימים אלה בארץ ישראל זמן חצות היום מתאחר מאד, והוא בשעה שתים עשרה וארבעים ושתים דקות בצהרים). אולם לכתחילה אסור להמתין עד שעה מאוחרת כל כך להתפלל שחרית, אלא יש לדקדק ולהתפלל תמיד בתוך ארבע שעות מזריחת החמה. ויש אומרים שאם נשתהה עד אחר ארבע שעות בכוונה (במזיד), אף שרשאי להתפלל עד חצות היום, לא יתפלל אלא בתנאי "נדבה", שיאמר, שאם הוא רשאי עוד להתפלל, הרי תפלתו תהיה לשם תפלת שחרית, ואם אינו רשאי להתפלל, תהיה זו תפלת נדבה. תפלת שחרית אחר חצות היום ואם עבר זמן חצות היום, שוב אינו רשאי להתפלל שחרית. ואם היה הדבר בשוגג או באונס גמור, עליו להתפלל תפלת תשלומין, כפי שביארנו במקומו. ואף על פי שמיד בסמוך לחצות היום, עדיין לא הגיע זמן תפלת מנחה, עד שתעבור חצי שעה נוספת, מכל מקום, אין להתפלל תפלת שחרית אחר חצות היום, אפילו בסמוך ממש לחצות. תפלת נשים אחר חצות היום ביארנו כבר בכמה הזדמנויות, כי למנהגינו הנשים חייבות בכל יום רק בתפלה אחת מן הדין. ותפלה זו תהיה, או תפלת שחרית, או מנחה, או ערבית, כפי שתרצה. והנה, אחר חצות היום, אסור להתפלל תפלת שחרית, וכמו כן, אסור להתפלל תפלת מנחה, עד שתעבור עוד חצי שעה. ולכן יש להסתפק, אם אשה יכולה להתפלל בשעה כזו שאינה שייכת לא לתפלת שחרית ולא לתפלת מנחה, שלכאורה מכיון שאין האשה מחוייבת אלא בתפלה אחת, תהיה זו איזו תפלה שתהיה, והיא רשאית להתפלל אף בשעה זו. ולהלכה שאלנו על כך את מרן רבינו הגדול שליט"א, והשיב, שאשה אינה יכולה להתפלל את תפלתה בשעה כזו, מכיון שסוף סוף, היא מחוייבת בתפלה אחת כתקנת חכמים, שתהיה או שחרית או מנחה, אבל לא תפלה בזמן שאינו שייך לא לשחרית ולא למנחה. ולסיכום: יש להתפלל שחרית תוך ארבע שעות מזמן זריחת החמה. ובדיעבד, אם התאחר ולא התפלל, רשאי להתפלל עד זמן חצות היום. ואין חילוק בין אנשים לנשים בענין זה.

לקריאת השיעור באתר

הכון לקראת אלהיך ישראל

Sun, 15 May 2011 00:00:00 +0200

שאלה: האם יש טעם נכון, למה שנהגו בני ישיבות, שבשעת התפלה הם מקפידים ללבוש חליפה נאה, ואינם מתפללים בחולצה בלבד?

תשובה: מרן השלחן ערוך (בסימן צח סעיף ד) כתב בזו הלשון: התפלה היא במקום הקורבן, ולכך צריך להזהר שתהיה דוגמת הקרבן, בכוונה, ושלא יערב בה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שהיא פוסלת בקרבן, וכו', וראוי שיהיו לו צלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה, ומכל מקום טוב הוא שיהיו לו מכנסיים מיוחדים לתפלה, משום נקיות. עד כאן.

ומבואר מדבריו, שאף שמעיקר הדין, מותר לכל אדם להתפלל בבגד שעליו כל היום כולו, מכל מקום, ראוי להקפיד ללבוש בגד מיוחד לתפלה, שיהיה אותו הבגד כדוגמת הבגדים שהיה לובש הכהן בשעת העבודה בבית המקדש.

ולכן נהגו בני ישיבות ללבוש חליפה נאה בשעת התפלה, וכן יש שנהגו בכובע על ראשם, וכן היו נזהרים בזה גדולי רבותינו הספרדים, שהיו מתפללים תמיד עם כובע על ראשם (או טלית), ולובשים בגד מכובד.

ובפרט צריך להזהר, מי שהולך במקום לא נקי, שיראה לבדוק לפני התפלה את נעליו, שהם נקיים, ולא נמצא עליהם איזה טינוף, שאסור להתפלל כך. וכן כתב בפירוש רבי רפאל אבולעפיא, שיזהר אדם לבדוק את מנעליו קודם התפלה, שלא יהיה בהם איזה טינוף חס ושלום.

וכתב הרב הקדוש מקומרנה, שמי שהוא נזהר תמיד ללבוש בגדים נקיים בשעת התפלה, אז יוכל להתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, לבקש ולהתפלל, ותתקבל בקשתו ותפלתו. (והובאו דבריו בספר ילקוט יוסף, תפלה כרך א עמוד שפד).

וכן יש להזהר מאד שלא ימצא בבגדיו חשש שעטנז (שהבגד עשוי מצמר ופשתן יחד), שמלבד מה שעובר בכך על איסור חמור מן התורה, עוד שבכך הוא מעכב תפלתו, ודבריו אינם נשמעים.

לקריאת השיעור באתר

חינוך קטנים למצות תפלה

Mon, 16 May 2011 00:00:00 +0200

שאלה: האם יש חיוב על פי ההלכה, לילדים קטנים, להתפלל בכל יום שלש תפלות, שחרית מנחה וערבית? תשובה: במשנה במסכת ברכות (דף כ ע"ב) שנינו: נשים ועבדים וקטנים, חייבין בתפלה. ופירש רש"י, שמכיון שהתפלה ענינה בקשת רחמים מהשם יתברך, תקנו אותה רבותינו אף לנשים ולקטנים. כלומר, אף על פי שהיה הדין נותן לפטור את הנשים ממצות תפלה, מכיון שהתפלה היא בכלל "מצות עשה שהזמן גרמא", (כלומר, מצוה שהיא בקום ועשה, והיא תלויה בזמן מסויים, שחרית בבוקר, מנחה בצהריים, וכן הלאה. הרי נשים פטורות ממצוה זו), מכל מקום חייבו חכמים את האשה במצות תפלה, מכיון שאף האשה זקוקה לרחמי ה' כמו האיש, ולכן אין סברא לפטרה ממצוה זו. וכבר כתבנו בזה במקום אחר. ומעתה מבואר, שגם הקטנים, שהם זקוקים לרחמי ה' יתברך, חייבים במצות תפלה. וכשם שחובה על הגדולים לחנך את הקטנים בכל המצות כולן, כמו כן חובה לחנכם למצות תפלה, שהרי בכל המצות כולן, בין מצות שהן מן התורה, ובין מצות שהן מדברי רבותינו, חובה לחנך ולהרגיל בהן את הקטנים, מצד מצות חינוך, וכן הדין לענין מצות התפלה. ומכיון שאין חילוק במצות חינוך, בין מצוות שהן מן התורה, למצות שהן מדברי רבותינו, לפיכך נראה, שאף על פי שמן התורה די בתפלה אחת בכל יום, וכן הנשים אינן מחוייבות אלא בתפלה אחת בכל יום, מכל מקום ילדים קטנים (בנים), יש לחנכם להתפלל שלש תפלות בכל יום. שחרית, מנחה וערבית. וכן היה נוהג מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שהיה נזהר לחנך את בניו מאז שהיו יודעים היטב לקרוא, שיתפללו בכל יום כל שלשת התפלות. (ילקוט יוסף תפלה ח"א עמוד תקח). ואת הבנות יש לחנך שתתפלנה בכל יום לכל הפחות תפלה אחת, ונכון שתהיה זו תפלת שחרית, עם ברכות השחר וקריאת שמע ותפלת שמונה עשרה. (וכשאומרות פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, לא יברכו בשם ומלכות, וכמו שביארנו בעבר. ואמנם יש להעיר, שאם רואה האב שהדבר מכביד מאד על בנו, צריך להזהר מאד שלא להמאיס בעיניו את ענין התפלה, ויש להתייעץ עם מחנכים מנוסים, עד כמה יש לדרוש מהילדים להתפלל, בתחילה תפלה אחת, ואחר כך שניים, כלומר, שחרית ומנחה, ורק אחר יתחיל לחנכו גם במצות תפלת ערבית. ובענין הגיל, שיש לחנך בו את הקטנים להתפלל. כתב הפרי מגדים שהוא מגיל שש או שבע. והכוונה בזה, בכל ילד לפי חריפות שכלו, ולפי כשרונותיו ובגרותו, שלא כל ילד ניתן לחנכו לשלש תפלות מיד בתחילת לימוד הקריאה, אלא כל ילד יש לו את הטבע שלו, את מדותיו ואת רמת הבנתו, עד שניתן לדרוש ממנו להתפלל כל יום שלש תפלות, ולהשתדל שיהיה הדבר בנעימות ושמחה.

לקריאת השיעור באתר

אתה חונן לאדם דעת

Tue, 17 May 2011 00:00:00 +0200

הטעם שתיקנו ברכת את החונן, בתחילת הבקשות שבתפלת העמידה כתב מרן השלחן ערוך (סימן קטו): מפני שמותר (היתרון שיש) האדם מן הבהמה היא הבינה והשכל, קבעו (חכמינו זכרונם לברכה) ברכת "אתה חונן" ראש (בתחילת הברכות) לאמצעיות (כלומר, לברכות העוסקות בבקשות שבתפלה, כי שלשת הברכות הראשונות עיקרן שבח להשם יתברך, ואחריהן מגיעות הברכות שענינין בקשה מה'. כגון, חכמה, תשובה, סליחה, גאולה, רפואה), שאם אין בינה, אין תפלה. ובספר ברכי יוסף, הביא מרן החיד"א, בשם המקובל רבינו בנימין הכהן, שהטעם לזה הוא לפי המבואר בדברי רבותינו, שכל מי שאין בו דעת, אסור לרחם עליו. ולכן אנו מבקשים מהשם יתברך רחמים על עצמינו, שנזכה שיחננו ה' דעת, ואחר כך נהיה ראויים לרחמים בשאר הבקשות שבתפלה. נוסח הברכה הנכון ובנוסח הברכה, יש אומרים שצריך לומר "לָאדם דעת", הלמ"ד בקמ"ץ, ויש אומרים שצריך לבטא את הלמ"ד בשו"א נע. ומנהגינו לנקד את הלמ"ד בשוא, ואין צורך לשנות את הניקוד בענין זה. יש אומרים שצריך לומר "וחננו מאיתך חכמה בינה ודעת", ויש אומרים שאין להתחיל בו"א החיבור, אלא לומר "חננו מאיתך". וטעם האומרים שאין לומר "וחננו", משום שאין זה המשך למה שנאמר קודם לכן "אתה חונן לאדם דעת" וכו', אלא התחלה בבקשה. ומכל מקום מנהגינו לומר "וחננו", שהוא המשך לשבח שנאמר קודם לכן. שואל אדם צרכיו בברכת אתה חונן כבר ביארנו כמה פעמים, שמותר לאדם להוסיף, בלשון נקייה ומדוייקת, בקשות אישיות בתפלת העמידה, לפי ענינה של כל ברכה וברכה. ולכן, מי שאינו מצליח בלימודים, שהוא שוכח מה שלמד, או שאינו מבין מהר, רשאי לבקש על כך בברכה זו, שהיא בקשת החכמה. ולכן לפני שיסיים בנוסח הברכה "וחננו מאיתך", יאמר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתחנני חכמה ובינה להבין עמקי סודות תורתך, וזכני לזכור את לימוד התורה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות. וכן רשאי לומר "וזכני לזכור את מה שאני לומד לעבודתך", אם הוא לומד לימודי חול. וכן כל כיוצא בזה.

לקריאת השיעור באתר

תפלה לחזרה בתשובה, ועל שאר ענינים השייכים לכבוד ה' יתברך

Wed, 18 May 2011 00:00:00 +0200

ביארנו בעבר, בשם מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, לגבי נוסח הרחמן שאנו אומרים בסוף ברכת המזון "הרחמן הוא יפרנסנו בהיתר ולא באיסור", שאף על פי שאמרו רבותינו " הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ", מכל מקום שייך להתפלל על עניני יראת שמים, שנזכה לעלות בתורה וביראה, שהקדוש ברוך הוא, הוא שעוזר לכל אדם להתגבר על יצרו, ולפעמים התפלה עוזרת להנצל יותר מן היצר הרע. ומכאן אנו למדים, שהוא הדין כאשר יש לו לאדם איזה בן שסר מן הדרך הישרה, או קרוב משפחה, או חבר, שאינו הולך בדרך התורה, שמותר להתפלל עליו לפני ה' יתברך, שיכניס רוח טהרה בלבו, ויחזור בתשובה שלימה. ולפי מה שביארנו כמה פעמים, וכן בהלכה הקודמת, שמותר לבקש בקשות פרטיות בתפלת העמידה, הרי שאם רוצה אדם להתפלל על מישהו שיחזור בתשובה, יש להתפלל על כל בנוסח ברכת "השיבנו אבינו לתורתך", שענינה של ברכה זו הוא חזרה בתשובה. ויש לומר את נוסח הבקשה לפני סיום הברכה, כלומר, לפני שיסיים "ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה", יאמר, יהי רצון מלפניך, ה' אלהינו ואלקי אבותינו, שתחתור חתירה מתחת כסא כבודך, להחזיר בתשובה שלימה לכל פושעי ישראל, וכן תחזיר בתשובה שלימה את פלוני בן פלונית, כי ימינך פשוטה לקבל שבים. וכן מבואר בגמרא במסכת ברכות (דף י.), שברוריה, אשתו של רבי מאיר, אמרה לו שלא יתפלל על הרשעים שימותו, אלא שיחזרו בתשובה, כמו שנאמר "יתמו חטאים מן הארץ", ולא נאמר "יתמו חוטאים". וכבר דיברנו אודות דברי הגמרא הללו בהלכה מיוחדת. ומכאן שיש להתפלל על הרשעים שיחזרו בתשובה. וכן אנו מבקשים בתפלות הימים הנוראים, "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". ומורינו רבי משה אלשיך הקדוש, שהיה תלמידו של רבינו האר"י, היה לו בן אחד שיצא לתרבות רעה. והיה רבי משה מצטער עליו הרבה מאד, ובקש רבי משה מרבינו האר"י שיתפלל על בנו שיחזור בתשובה, והאר"י הורה לו שיתפלל על כך בברכת השיבנו, ונתן לו כוונה מיוחדת על פי הקבלה לענין זה. וכתב רבינו חיים ויטאל, שאחרי שנהג מהר"ם אלשיך כדברי האר"י, הועיל לו הדבר, וחזר בנו לדת ישראל אחרי שהשתמד. (והובא כל זה בילקוט יוסף תפלה ח"ב עמוד סד). ויש מעלה מיוחדת בענינים אלה, כאשר האמא או הסבתא מתפללות מעומק הלב על בניהם שיגדלו בתורה, שתפלת נשים נשמעת אצל ה' יתברך, כשהן מתפללות מקירות לבן ברגש נכון. ורבינו סעדיה גאון ז"ל כתב, שכל תפלה שאינה לצורך אישי גשמי, אלא לכבוד ה' יתברך, כגון תפלה על ישראל שיחזרו בתשובה וכדומה, הרי היא נשמעת ביותר אצל ה' יתברך, ואפילו אם המתפלל אינו ראוי לכך שתתקבל תפלתו, תפלתו נשמעת, כיון שהוא מתפלל לכבוד ה' שומע התפלות הרוצה בתשובה.

לקריאת השיעור באתר

ברכת השנים

Wed, 02 Nov 2011 00:00:00 +0200

תקנו חכמים לשאול (לבקש) מה' יתברך טל ומטר בימות הגשמים ב"ברכת השנים". ובארץ ישראל מתחילין לשאול מליל שבעה במרחשון, ובשנה זו (התשע"ב) ליל שבעה במרחשון יחול בליל ששי הבא עלינו לטובה, כלומר, בתפלת ערבית שבמוצאי יום חמישי, יש להתחיל באמירת "ברך עלינו", "ותן טל ומטר לברכה". וברכת השנים היא ברכה כוללת על צרכי בני אדם הנצרכים לשפע שיושפע אליהם ממרומים. ובכלל הברכה ענין הפרנסה והברכה שתהיה שרויה בכל מעשה ידינו.

הטעם שלא מבקשים גשמים מיום שמחת תורה

ואף על פי שהיה מן הראוי לשאול טל ומטר כבר ממוצאי חג הסוכות, מכיון שכבר נכנסנו לעונה הראויה לירידת גשמי ברכה, (ולכן אנו נוהגים להזכיר "גבורות גשמים" דהיינו "משיב הרוח ומוריד הגשם" כבר מתפילת מוסף של שמחת תורה), מכל מקום תיקנו רבותינו שאין לבקש גשם מהשם יתברך בברכת השנים אלא מליל שבעה במרחשון, משום שבחג הסוכות היו כל ישראל עולים לרגל לבית המקדש, ואחר כך היו חוזרים לבתיהם, ויש מהם שהיו צריכים ללכת בדרך לביתם עד שבעה במרחשון, ובכדי שלא ינזקו עולי רגלים מחמת הגשמים, תקנו שלא ישאלו גשמים אלא מליל שבעה במרחשון.

ברכת השנים בחוץ לארץ

בחוץ לארץ יש להתחיל לשאול טל ומטר בברכת השנים, מתפילת ערבית של מוצאי הרביעי בדצמבר למנינם, ובשנה שיש בחודש פברואר עשרים ותשעה ימים, יש להתחיל לשאול טל ומטר במוצאי חמישי בדצמבר, וכך המנהג באירופה ובארצות הברית.

ובמקומות שהאקלים בהם הפוך מארץ ישראל ואירופא, דהיינו שימות החמה אצלם הם בין סוכות לפסח, אינם שואלים טל ומטר בברכת השנים, וכן אינם מזכירים "משיב הרוח ומוריד הגשם" בברכת "אתה גיבור", ובימות הגשמים שלהם, ישאלו טל ומטר בברכת "שמע קולינו".

ולגבי ארצות שבהן עונות השנה הפוכות מאלו שבארץ ישראל, כגון ארגנטינה וברזיל, כבר דיברנו בענין זה בעבר , וכתבנו את מסקנת ההלכה כפי שנכתבה בספר הלכה ברורה, שדין בני ארצות אלה כדין בני ארצות הברית, ששואלים טל ומטר ממוצאי הרביעי או החמישי בדצמבר, וכתבנו שכן הסכמת גדולי הפוסקים.

שיש לשים לב בתפלת העמידה שלא לטעות בברכת השנים ובאמירת משיב הרוח

ויש להזהר מאד שלא יטעה אדם להמשיך בברכת השנים כמנהגו בימות הקיץ, שמלבד מה שבכך הוא בא לידי עון ברכות לבטלה, עוד שיש בזה חסרון בעצם הנהגתו שהוא מזלזל בתפלה עד שאינו שם לבו למה שמוציא בפיו. וכמו כן לגבי אמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם", שאף על פי שהטועה ואומר "מוריד הטל" כמנהגו בקיץ, אינו חוזר ומתפלל שוב את תפלת העמידה כמו שביארנו, מכל מקום כתבו המקובלים שיש בדבר חסרון גדול בתפלה. (וראה בחמדת ימים בדיני שמיני עצרת מש"כ בזה)., ובתשומת לב מועטת יוכל כל אדם להנצל מטעויות אלה.

לקריאת השיעור באתר

שובר אויבים ומכניע זדים

Tue, 28 Dec 2010 00:00:00 +0200

שאלה: בנוסח ברכת המינים שבתפלת העמידה, כיצד יש לסיים בחתימת הברכה, "שובר אויבים ומכניע זדים", או "שובר אויבים ומכניע מינים"? שאלתי נובעת מכך שראיתי כי בחלק מהסידורים נכתב "מינים", ובחלק נכתב "זדים".

תשובה: נכון הוא, שבסידורי התפלה "תפלת ישרים" שהיו הסידורים הנפוצים ביותר בים הספרדים עד לפני כעשרים שנה, נוסח חתימת הברכה הוא "שוב אויבים ומכניע מינים". וטעם הדבר שתפסו עיקר כנוסחה זו, הוא משום שמרן החיד"א כתב בספרו קשר גודל, שקיבל מרבותיו שיש לחתום (לסיים, חתימה היינו סיום), "ומכניע מינים". וטעמו של דבר, משום שבכל הברכות אנו חותמים באותו סגנון של פתיחת הברכה. ולכן ברכת אתה קדוש, מסיימת "האל הקדוש", וברכת רפאינו, מסיימת "רופא חולי עמו ישראל", וכן על זה הדרך. ומפני כן, גם ברכת למינים ולמלשינים, עליה להסתיים במילים "שובר אויבים ומכניע מינים". וכתב שכן מצא בסידור האר"י דפוס לבוב. ובאמת שנוסח זה נמצא כבר בדברי ספר חמדת ימים.

וכדברי מרן החיד"א, כתב גם כן הגאון רבי יוסף חיים בספרו בן יהוידע (ברכות כח.). וזאת משום שעל פי רוב נמשך הגאון רבי יוסף חיים בהוראותיו בסדר התפלה על פי דרך הגאון החיד"א. והוסיף רבינו יוסף חיים כעין ראיה לדבר, מכך שבגמרא מבואר ששמואל הוא שתיקן את נוסח ברכת המינים, (בתקופה מאוחרת בהרבה מתקנת שאר הברכות. ולכן רגילים לומר "תפלת שמונה עשרה", אף על פי שיש בה תשע עשרה ברכות), ויש מקום לומר ששמואל חתם את שמו בסיום הברכה כדרך המשוררים, בראשי תיבות, כך: ש'ובר א'ויבים ו'מכניע מ'ינים. ראשי תיבות שמו"א, והאות ל' נרמזת בראש הברכה, ל'מינים. אולם מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א דחה דבר זה, משום שאין כל ראיה מרמז שכזה ללמד על נוסח הברכה הנכון. ועוד, שדבר רחוק הוא לומר ששמואל ירמוז את שמו בנוסח קללה על המינים.

אולם עדיין עומדים לנגד עינינו דברי מרן החיד"א, שחתימת הברכה צריכה להיות מעין הפתיחה, ולכן יש לסיים בנוסח "שובר אויבים ומכניע מינים" דוקא, כלשון פתיחת הברכה" למינים ולמלשינים".

אלא שמרן הרב שליט"א הביא ראיות לכך שהנוסח הנכון הוא "שובר אויבים ומכניע זדים". ולא מרן שליט"א הוא שחידש את הנוסח, אלא שדעת רוב ככל הפוסקים כך היא, שכן כתב בספר שלמי ציבור, שלא מצא בדברי המקובלים הקדמונים נוסח כזה. וכן בנוסחאות כל הגאונים הראשונים נכתב "שובר אויבים ומכניע זדים", שכן הוא הנוסח בסידור רב סעדיה גאון, ובסידור רב עמרם גאון, ועוד. ומה שהקשה החיד"א שאין זה נוסח תחילת הברכה, יש ליישב, שבגמרא מבואר שזדים הם הפושעים, כלומר, בכלל זדים, כל הרשעים הגדולים, שבכללם גם המינים.

ובאמת שבתלמוד ירושלמי מבואר בפירוש שיש לחתום "זדים". וכן מפורש בכמה מדרשי חז"ל, ואם כן, אחר שמצאנו כן בדברי הירושלמי והמדרשים, ושכן הוא נוסח כל הקדמונים, בודאי שאין לנו להניח דבריהם, ויש לתפוס עיקר להלכה את הנוסח "שובר אויבים ומכניע זדים", שכן נהגו הקדמונים, וכן פסקו רוב הפוסקים, וכן העלה הגאון רבי חיים פלאג'י בספר רוח חיים. ובספרו כף החיים כתב, שהגם שמרן החיד"א כתב שיש לחתום "מינים", בענין זה נטיתי מדרכו והבאתי ראיות מהראשונים שאילו היה רואה אותם מרן החיד"א היה חוזר בו. והאריכו בזה רבים מרבותינו המקובלים, ודחו דברי הגאון החיד"א והרב חמדת ימים בענין זה.

גם שאר רבותינו המקובלים בעיר הקודש ירושלים נהגו לחתום "זדים", כפי שהעיד הרה"ג רבי עמרם אבורביע ז"ל בספרו נתיבי עם, שכן נוהגים המקובלים חסידי ישיבת "בית אל". ואפילו רבי יעקב משה הלל, הנוטה ברוב דבריו אחר המקובלים, האריך בענין זה, והעלה להלכה שיש לחתום "שובר אויבים ומכניע זדים", וכדברי מרן רבינו הגדול שליט"א.

ועל כן העיקר להלכה בלי שום ספק, שיש לסיים "שובר אויבים ומכניע זדים". ולא טוב עושים אותם המדפיסים בסידורים שלהם "שובר אויבים ומכניע מינים", כאילו הוא נוסח קדום וקבוע בקהלות ישראל. שבאמת שורשו אצל הספרדים הוא מדברי הרב חיד"א ז"ל. ויש לתקן ולסיים את הברכה " שובר אויבים ומכניע זדים ", ואין לחוש בזה למנהג שנהגו.

לקריאת השיעור באתר

הגבהת העקבים בשעת אמירת הקדושה

Wed, 29 Dec 2010 00:00:00 +0200

שאלה: כשאומרים הקהל עם החזן "קדושה" (נקדישך ונעריצך וכו') בשעת חזרת הש"ץ, האם יש לדלג בהגבהת העקבים בשעת אמירת "קדוש קדוש קדוש", ומה גובה הדילוג שיש לדלג, והאם יש לדלג גם באמירת "ברוך כבוד ה'", ו"ימלוך ה'"? הגבהת העקבים בשעת אמירת "קדוש"

תשובה: לגבי הגבהת העקבים בשעת אמירת קדוש קדוש קדוש. נוהגים לדלג מעט בשעת אמירת קדוש קדוש קדוש, שבכל פעם שאומר "קדוש", מגביה את עקביו שלש פעמים. וסך הכל מגביה עקביו תשע פעמים. שבשעת הגבהתו על ידי דילוג כל שהוא, הרי כאילו הוא נושא עצמו לשמים, כמו שנושא אדם את עיניו למעלה, ולכן נהגו לעשות כן בשעת אמירת הקדושה. ומנהג זה יסודתו בהררי קודש, ונהגו בו בכל תפוצות ישראל. ומקור המנהג במדרש שהובא בבית יוסף "שירימו עקביהם עם גופן בעת שמקדישים אותי". וכן בספר היכלות, שהובאו דבריו בשבלי הלקט ובטור, הובא מנהג זה. והמאירי כתב, שנוהגים כן כדי להדמות למלאכים שנאמר "מלאכי צבאות ידודון ידודון".

מה גובה הדילוג שיש לדלג?

ולענין כמה הוא גובה הדילוג שיש לדלג. כתב הגאון רבי יוסף חיים בספר בן איש חי, שבכל שלשה דילוגים שמדלג באמירת "קדוש", יגביה עצמו מעט יותר ממה שעשה קודם לכן. שתהיה כל הגבהה בתוספת מעט מחברתה, שהרי מעלין בקודש. וכדבריו פסקו עוד מרבותינו המקובלים והפוסקים, ובהם הגאון רבי דוד עראמה בשם מהר"ר מנחם מריקאנטי ז"ל. אבל בספר כף החיים כתב, שאף על פי דברי המקובלים, אין לעשות כן, ושעל פי קבלת האר"י, "קדוש" הראשון, הוא מעולה מהשאר, ועל כן בודאי שלא נכון להגביה עצמו יותר באמירת קדוש השני והשלישי. וכן מנהג רוב ישראל, שאין אנו משנים בגובה הדילוג, אלא מגביהים העקב בצורה שוה שלש פעמים בכל אמירת קדוש.

אותם שנהגו לדלג ולקפוץ יותר מדאי

וכתב מהרש"ל, רבינו שלמה לוריא, בספר ים של שלמה, וזו לשונו: ואני תמה, מאין להם לאותם שרוקדים וקופצים כלפי מעלה בעת הקדושה, ולדעתי מנהג בורים (טיפשים) הוא, כי לא מצינו בספר היכלות (שהוא המקור למנהג הדילוגים) שום ריקוד בקדושה, אלא נשיאת הגוף כלפי מעלה, דומה לנשיאת העינים כלפי מעלה, ולא אמר שרוקדים או קופצים למעלה, או שנושאים רגליהם, אלא שירימו עקביהם, והיינו שירימו מעט עקביהם עם התנשאות הגוף, ולא יותר. ומכאן שאין להגביה עצמו יותר מדאי כמנהג העושים כן.

דילוג בשעת אמירת "ברוך כבוד ה' ממקומו"

ונוהגים להגביה את העקבים מן הקרקע גם שעונים "ברוך כבוד ה' ממקומו", וכן כשאומרים "ימלוך ה' לעולם" וכו'. שכן כתב השל"ה הקדוש, והביאו דבריו גדולי האחרונים. ואף על פי שיש מרבותינו המקובלים שכתבו שאין לנהוג כן, מכל מקום מנהגינו להגביה את העקבים גם באמירת פסוקים אלה, ואין לזוז מהמנהג. וכן נוהג מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א. ובספרו הליכות עולם (פרשת תרומה) הוסיף, שיש מקום לומר שאף לפי המקובלים אין חיסרון בדבר, רק שלדעתם אין צורך לנהוג כן.

ולסיכום: יש להגביה את העקבים שלש פעמים בכל פעם שאומר "קדוש" בשעת הקדושה. ויש להגביה את העקבים רק מעט, ולא לקפוץ יותר מדאי. ויש להגביה את העקבים באופן שוה בכל פעם. ונהגו להגביה את העקבים גם בשעת אמירת "ברוך כבוד ה'", ו"ימלוך ה' לעולם".

לקריאת השיעור באתר

המתפלל תפלת העמידה ושמע קדושה מהחזן

Thu, 30 Dec 2010 00:00:00 +0200

שאלה: מי שעומד ומתפלל תפלת שמונה עשרה, ובעודו מתפלל, התחיל החזן בחזרת התפלה, והגיע החזן לאמירת ה"קדושה" (נקדישך ונעריצך וכו'), האם עליו לענות קדושה אף בעודו מתפלל?

המתפלל ושמע קדושה כיצד ינהג?

תשובה: המתפלל תפלת שמונה עשרה, והגיעו הציבור לקדושה, מפני שהתחיל את התפלה אחרי רוב הציבור, או משום שהאריך מעט בתפלתו, אינו רשאי לענות עם הציבור. אלא עליו לשתוק, ולעצור מתפלתו, ולכוין לצאת ידי חובת הקדושה מהשליח ציבור. וכפי שלמדנו כמה פעמים, שהשומע דבר מפי השליח ציבור, והשליח ציבור מכוין להוציאו ידי חובה, יוצא השומע ידי חובתו, מדין "שומע כעונה", והרי זה כאילו אמר בעצמו את כל נוסח הקדושה. ואין השומע מדלג בשעת אמירת "קדוש קדוש קדוש", כיון שאין הוא אומר בעצמו כלום.

כאשר אין החזן מתפלל בקביעות

ומכל מקום, כתב הגאון רבי יוסף חיים בספר עוד יוסף חי, שמה שפסקו הפוסקים שהמתפלל ישתוק, ויכוין לצאת ידי חובתו מפי השליח ציבור, זהו דוקא במקום שהשליח ציבור הוא קבוע, ובקי בהלכה, ויודע שעליו להוציא ידי חובה את כל מי ששומע אותו. אבל אם אין החזן משמש כחזן בצורה קבועה, ואינו בקי בהלכה, הרי שמן הסתם לא יכוין להוציאו ידי חובה. ועל כן, לא נשקפת כל תועלת מכך שהמתפלל ישתוק ויעצור באמצע תפלתו, שבלאו הכי לא יצא ידי חובה. ולפיכך עליו להמשיך בתפלתו ולהתעלם לגמרי ממעשי הציבור והחזן.

ומרן הרב שליט"א הביא סיוע לדבריו, מדברי ספר חסידים, שכתב, מעשה בחכם אחד, שהיה מאריך בתפלה, ואמר, שאף כשעונים הציבור אמן יהא שמיה רבה (אף שכוונת הספר חסידים היתה ל"אמן יהא שמיה רבה", מכל מקום נוכל ללמוד מדבריו לענין הקדושה), אני איני מפסיק תפלתי לשמוע ולכוין, כי העונים אמן יהא שמיה רבה אינם מכונים להוציאני ידי חובתי, ואנחנו פוסקים שצריך שהמשמיע יכוין להוציא ידי חובה את השומע. וכן מתבאר עוד בדברי הפוסקים, שכל שאין החזן מכוין בפירוש להוציא ידי חובה את כל שומעיו, הרי אינם יכולים לכוין לצאת ידי חובה על ידו, ואין צורך לעצור ולהקשיב לקדושה מפיו.

כאשר אין קולו של החזן נשמע לכל אורך הקדושה

והוסיף עוד מרן הרב שליט"א, שאף במקרה שהחזן הוא קבוע ובקי בהלכה, מכל מקום, אם אין קולו נשמע היטב לכל אורך הקדושה, מחמת הציבור שעונה אחריו, גם כן אין צורך לעצור ולהקשיב לקדושה מפיו, שהרי אי אפשר לצאת ידי חובת הקדושה על ידו, כל שאין שומעים מפיו את כל הקדושה. ורק כאשר קולו של החזן גבוה, ונשמע היטב מעל לקולות הציבור, יש להמתין ולהקשיב לקדושה היוצאת מפיו.

כשהיה המתפלל עומד בסיום ברכת מחיה המתים

וכל זה דוקא כאשר המתפלל עומד באמצע התפלה, אבל המתפלל תפלת העמידה, וכשסיים ברכת "מחיה המתים" שמע את החזן מתחיל בקדושה, עליו לענות על כל הקדושה עם הציבור, כיון שזהו מקום הקדושה.

סיכום:

ולסיכום: מי שעומד באמצע תפלת שמונה עשרה, והגיעו הקהל לאמירת הקדושה בחזרת התפלה, עליו לעצור ולהקשיב לחזן לכל נוסח הקדושה, ולכוין לצאת ידי חובה על ידי החזן. ואם החזן אינו בקי בהלכה, ואינו מכוין להוציא את שומעיו ידי חובתם, וכן אם אין קולו נשמע היטב לכל אורך הקדושה, אין צורך להמתין ולשמוע קולו, שבלאו הכי אי אפשר לצאת על ידו ידי חובה, כל שאין קולו של נשמע היטב, והוא מכוין להוציא את שומעיו ידי חובה.

וכל זה דוקא כשהיה המתפלל באמצע תפלת העמידה. אבל אם התחילו הציבור בקדושה, כאשר סיים הוא את ברכת "מחיה המתים", עליו לענות על הקדושה יחד עם הציבור.

לקריאת השיעור באתר

דין מי ששכח לברך ברכות השחר - והספד להגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל (בסוף ההלכה)

Sun, 02 Jan 2011 00:00:00 +0200

לפני כמה ימים, ביארנו מהו זמן ברכות השחר , והסברנו, כי מי ששכח לברך ברכות השחר, רשאי לברכן כל היום כולו, לכל הפחות עד שקיעת החמה, מכיון שברכות אלו אינן מוגבלות בזמן, שיצטרכו לברכן דוקא בבוקר, אלא זמנן כל היום כולו.

ונשאלנו על ידי הרבה מהלומדים, האם אין חילוק בזה בין ברכות השחר לברכות התורה. ומכיון שכבר ביארנו ענין זה בעבר, לא נאריך בו כעת, אלא בקיצר נמרץ.

ברכות השחר, שהן הברכות הנאמרות בכל יום מברכת "אלוהי נשמה" ועד לסיום ברכות התורה, הכל חייבים לאמרן, אנשים ונשים, וכמו שביארנו בהלכות ברכות השחר ובהלכות תלמוד תורה.

והזמן הראוי לברכות אלו הוא קודם שמתחילים בסדר תפילת שחרית, אבל אם התפלל כבר כל סדר תפילת שחרית, אף על פי שמעיקר הדים רשאי לברך כל ברכות השחר כל היום כולו, מכל מקום פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאינו רשאי לברך את ברכת "אלוהי נשמה", וטעם הדבר, מפני שנפטר מברכה זו בברכת "מחיה המתים" שבתפילת העמידה, שהרי בכלל ברכת מחיה המתים נכלל גם עניינה של ברכת אלוהי נשמה המסיימת "המחזיר נשמות לפגרים מתים".

ולפיכך, אף על פי שמי שלא התפלל בכלל מסיבה כל שהיא, עליו לברך ברכת אלהי נשמה מתי שיזכר, ואפילו בשעות אחר הצהריים, מכל מקום, מי שהתפלל שחרית, ונזכר בשעות הצהריים שלא בירך ברכות השחר, אינו חוזר על ברכת אלהי נשמה, לפי שנפטר מברכה זו בברכת "מחיה המתים" שבתפלת העמידה.

ומלבד ברכת אלהי נשמה, כמו כן אינו רשאי לברך ברכות התורה אחר שהתפלל (ברכות התורה הן שלושת הברכות האחרונות שאחר ברכות השחר, ברכת אשר קדשנו וכו' על דברי תורה, ברכת והערב נא, וברכת אשר בחר.) וטעם הדבר, לפי שנפטר מברכות אלו בברכת "אהבת עולם" שלפני קריאת שמע, שהרי בברכה זו נכלל גם כן ענינן של ברכות התורה, שהרי אנו אומרים שם "ותן בליבנו בינה וכו' ללמוד וללמד".

אבל שאר ברכות השחר יש לאמרן גם לאחר התפילה במשך היום כולו, מתי שנזכר ששכח לברכן.

וכתב עוד מרן הרב שליט"א שמי ששכח לברך ברכות השחר ונזכר באמצע פסוקי דזמרה (המזמורים שמברכת ברוך שאמר ועד ברכת ישתבח, נקראים "פסוקי דזמרה") לא יפסיק באמצע פסוקי דזמרה כדי לברך ברכות אלו, כיוון שיוכל לאמרן אחר התפילה, ורק ברכת "אלוהי נשמה" יברך בין ישתבח ליוצר, כלומר בסיום פסוקי דזמרה (אחר המילים "מלך אל חי העולמים אמן", לפני תחילת ברכת יוצר אור), משום שאם לא יברך ברכת אלוהי נשמה וימתין עד לאחר התפילה, שוב לא יוכל לברכה, מפני שיפטר ממנה בברכת מחיה המתים כמו שביארנו. ואם נזכר ששכח לברך ברכות השחר אחר שהתחיל בברכת "יוצר אור" יוכל לברך ברכת אלוקי נשמה בין הברכות של קריאת שמע (לפני שיתחיל אהבת עולם) או בין הפרקים של קריאת שמע (לדוגמא אחרי "ובשעריך" שבריאת שמע) מפני שמותר להפסיק במקומות אלו לצורך ברכה שאם לא יברכנה עכשיו, לא יוכל לברכה אחר כך.

וכמו כן הדין לגבי ברכות התורה שיאמרם לפני ברכת יוצר, ואם נזכר בהן אחר שהתחיל בברכת יוצר, יוכל לברכן בין הפרקים של ברכות קריאת שמע לפני ברכת אהבת עולם. כאמור. אולם אם נזכר ששכח ברכות התורה באמצע פסוקי דזמרה, יברך מייד ברכת "אשר בחר בנו" כדי שיוכל להמשיך בפסוקי דזמרה שאסור לאמרן בלא ברכה זו, ואחר כך יברך את שאר הברכות "על דברי תורה" "והערב נא", וכמבואר.

הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל

יחד עם כל בית ישראל, אנו מבכים מרה את פטירתו של אחד מגדולי ראשי הישיבות בדורינו, רבי יששכר מאיר זצ"ל, ראש ישיבות הנגב, שהיה עמוד התווך בעיר נתיבות במשך יובל שנים.

הרב ז"ל היה גדול בתורה, ומלבד יחודיותו בלימוד הש"ס בפלפול וסברא, והעמדת התלמידים במסירות נפש במשך עשרות שנים, עלינו לזכר את צדקותו מעשיו הטובים, וללמוד מהם.

כל ימיו סבל יסורים קשים ומרים, בהיותו סובל מאד מסוכרת נעורים, ולא זכה לבנים ובנות. אולם כל יסוריו לא הכניעו את רוחו האמיצה, והיה יגע בתורה ובעבודת ה' בחדווה ובשלימות. נספר רק עובדה אחת מדרך חייו. היתה ילדה אחת בעיר נתיבות שבהיותה בת עשר, נתברר כי היא סובלת מסוכרת נעורים. כאשר נודע לה על כך, נכנסה הילדה לדיכאון עמוק. ובפרט גדול היה הפחד שלה מזריקות האינסולין שהיה עליה לקבל בכל יום.

ראש הישיבה לא חשך מאמץ בכדי לעודדה, ובמשך תקופה ארוכה היה מגיע לביתה לבקר אותה מידי יום, והיה מדבר איתה במשך זמן ארוך, ומעודד ומשמח אותה, והיה מספר לה על עצמו, וכמה ניתן לגדול למרות המחלה. ואכן דבריו נשאו פרי, והילדה גדלה לתורה ולמעשים טובים בשמחה ואושר.

כל ימיו הטריח את עצמו למען תלמידיו. מכירים אנו רבים מהם, אשר לא יאומן כי יסופר כמה היה טורח עם כל אחד ואחד להדריך אותו במהלך החיים, ביחס הנכון לאשה ולילדים, ובשאר עניני החיים. ובפרט טרח ויגע הרבה להעמיד את התורה בקרב בני הספרדים במרוקו, ואחר כך בארץ ישראל. לא לחינם זכה להערכה עמוקה מקדוש ישראל רבי ישראל אביחצרא זצ"ל (באבא סאלי), וממרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א.

אמרו חז"ל (מועד קטן דף כז עמוד ב), "בכו בכו להלך", אמר רב יהודה, זה ההולך בלא בנים. אולם גילו רבותינו במדרש, "ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש", אלו מעשיהם של צדיקים, שאין פרי מפואר יותר ממעשי הצדיקים, העושים פירות בעולם הזה, והקרן קיימת להם לעולם הבא.

יראה כל אחד ללמוד משהו ממעשיו של אותו צדיק, ונזכה לראותו עומד חי בתחיית המתים, ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים. אמן.

לקריאת השיעור באתר

ברכות השחר וברכות התורה לנשים

Sun, 19 Dec 2010 00:00:00 +0200

שאלה: האם אשה מברכת ברכות השחר, ומדוע מברכים שלא עשני אשה?

תשובה: ברכות השחר, תקנו רבותינו לברך בכל יום, משום שהן מתוקנות על סדר העולם והנהגתו, (כמו ברכת פוקח עורים, שאנו מברכים על חוש הראיה, וכן הלאה), וכיון שאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, חובה על כל אדם לברך ברכות אלו בכל יום. וברכות השחר, הן מברכת "אלקי נשמה", ועד לברכת "גומל חסדים טובים לעמו ישראל". ואחרי ברכות השחר אנו מברכים ברכות התורה.

ומבואר בתשובות הגאונים שנשים חייבות לברך כל ברכות השחר, מפני שאינן מצות עשה שהזמן גרמן. כלומר, אף על פי שהנשים אינן מצוות על דבר שהוא בקום ועשה והוא תלוי בזמן, כגון מצות נטילת לולב וכדומה, מכל מקום, ברכות השחר שאינן תלויות בזמן מסויים, עליהן לברכת אותן גם הן.

ומה שתקנו רבותינו לברך בכל יום ברכת "שלא עשני אשה", טעם הדבר, כי האנשים מחויבים להודות לה' יתברך על שזיכה אותם לקיים את רוב מצות התורה, מה שאין כן הנשים, שאינן מחוייבות בחלק מהמצות, אלא עליהן מוטל למלאות את יעודן כראוי להן, במצות שנצטוו, כגון שבת וברכות הנהנין וכיוצא בזה. ובפרט עליהן לדקדק במצות המיוחדות לאשה, נדה, חלה, והדלקת הנר. ואם יש לה בעל, עליה לעודדו שילמד תורה, שבזה נקשרת נשמתה בזכות גדולה של לימוד התורה, ואפילו אם בעלה מתרשל בלימודו, יש לה זכות בתורה. וכן עליה לחנך את בניה לתורה ומצות.

ואין זה ענין חלילה של הפלייה וכדומה, כי ברוח תורתינו הקדושה האשה מתכבדת במאד מאד. וכבר ציוו חכמינו שיהיה האיש אוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו. ומזמור אשת חיל שנתקן לאשה יראת ה', אין כמותו בכל העולם לדבר בשבח של אשה. ומה שפטרה התורה את האשה מכמה מצות שהאיש מחוייב בהם, הוא מאיזה טעם שעלה במחשבה לפני ה' יתברך, ועל כל אדם לקבל את צווי ה' יתברך ולמלאת את יעודו בעולם כראוי. וכשם שאי אפשר שאדם מישראל יתלונן על כך שאין הוא כהן או לוי, אלא נאמר לו, קיים את יעודך כישראל כמצות אלקיך, כמו כן הנשים שאינן מצוות בכל המצות כמו האנשים, הוא בודאי מחמת איזה טעם שעלה במחשבה לפני ה' יתברך כאמור, ולא שייך על פי השכל הישר, גילוי של אי שביעות רצון על ענין זה. והמערער על זה לא בדעת ידבר. ועל כן במקום ברכת שלא עשני אשה, תברך האשה "ברוך שעשני כרצונו", בלא שם ומלכות. אבל ברכת "שלא עשני גוי", וברכת "שלא עשני עבד", תברך האשה בשם ומלכות, שאין חילוק בינה לבין האיש בברכות אלה. ובמקום "עבד" תאמר "שפחה", ובמקום "גוי" תאמר "גויה". וכן פשט המנהג.

ברכות התורה, אינם כשאר ברכות השחר, שהרי ברכות השחר אינן מכוונות כנגד איזו מצוה, אלא הם שבח לה' על תיקון העולם. ועל כן מובן הדבר מדוע נשים חייבות בברכות השחר, לפי שברכות אלו הן ברכות השבח, ואינן שייכות לאיזו מצוה, ועל כן הנשים חייבות בהן. אבל ברכות התורה, הרי הן ברכות המצווה, ותיקנום רבותינו על מצות תלמוד תורה. ומכיון שנשים פטורות מתלמוד תורה, לכאורה היה להן להמנע מלברך ברכות אלו, משום שכידוע לדעת מרן השולחן ערוך אסור לנשים לברך על מצוות שהן פטורות מהן.

אולם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב, שאף נשים מברכות ברכות התורה , משום שאף הן מצוות ללמוד תורה, בדינים הנצרכים להן, כגון הלכות ברכות, והלכות שבת וכדומה, ולכן הן מברכות אף ברכות התורה, ויכולות לומר אשר קדשנו במצותיו "וצונו" על דברי תורה, משום שאף הן מצוות ללמוד תורה וכאמור.

ובהלכה הבאה יבואר בעזרת ה' עוד דין היוצא מדברים אלה, בענין זמן ברכות השחר.

לקריאת השיעור באתר

דין השוכח להזכיר יעלה ויבא בתפלת ראש חודש

Sun, 07 Nov 2010 00:00:00 +0200

שאלה: מי ששכח להזכיר בתפלת ראש חודש, "יעלה ויבא", האם עליו לחזור ולהתפלל שנית? ומה הדין אם עבר כבר זמן תפלת שחרית, ורק אז נזכר שלא הזכיר ראש חודש בתפלתו?

תשובה: הדבר ידוע בסדר התפלה של ראש חודש, שאנו מזכירים באמצע ברכת "רצה", נוסח "יעלה ויבא", שבו מוזכר ענין ראש חודש, שיחדשהו ה' לטובה ולברכה. ונוסח זה הוא מעיקר תקנת חכמים שסידרו עבורינו את כל נוסחי התפלה.

בגמרא במסכת ברכות (ל:) מבואר, כי מי שטעה ולא הזכיר "יעלה ויבא" בתפלת ראש חודש (וכמו היום שאנו עומדים בו, שהוא ראש חודש כסליו), חייב לחזור ולהתפלל שוב את תפלת העמידה. משום שהמתפלל בלא הזכרת ראש חודש, הרי הוא כמי שלא הזכיר חלק מנוסח התפלה שכולו תקנת חכמים, ועליו לחזור ולהתפלל שנית את תפלת העמידה. (ובכל מקום שאנו אומרים שעליו לחזור ולהתפלל, הכוונה רק לתפלת העמידה).

ואף על פי שבגמרא אמרו שאינו חייב לחזור ולהתפלל שוב, מבואר בדברי רבי יוחנן בגמרא שם, שזהו דוקא לגבי שליח ציבור שהתפלל ושכח בתפלתו להזכיר "יעלה ויבא", שאז, מפני טורח הציבור, שיצטרכו כולם להמתין ולשמוע שנית את תפלת החזן, לא הצירכוהו חכמים לחזור ולהתפלל, ודי לו במה שיזכיר אחר כך את ענין ראש חודש בתפלת המוסף, אבל אדם יחיד שהוא מתפלל, בין הוא מתפלל בציבור, ובין הוא מתפלל ביחידות בביתו, ושכח להזכיר יעלה ויבא של ראש חודש בתפלה, חייב לחזור ולהתפלל שנית. (וכמו שביאר ענין זה באורך, מרן רבינו שליט"א בספר הליכות עולם חלק ה).

ומעתה ברור שמי ששכח להזכיר יעלה ויבא בתפלת ראש חודש, עליו לחזור ולהתפלל שנית. וכמבואר בדברי מרן השלחן ערוך (סימן קכו).

ולענין השאלה השנייה. אם נזכר ששכח להזכיר ראש חודש, וכבר עבר זמן תפלת שחרית (כלומר, עבר זמן חצות היום, ובימים אלה זמן חצות היום בארץ ישראל הוא בערך בשעה אחת עשרה ועשרים), מה עליו לעשות?

הנה דינו של אדם זה, הוא שווה לדין אדם ששכח להתפלל איזו תפלה, ועבר זמן אותה התפלה, שעליו להתפלל את התפלה הבאה אחריה, ובסמוך לה להתפלל "תפלת התשלומין", וכגון במקרה שלנו, שעבר זמן תפלת שחרית, ושכח להזכיר יעלה ויבא, הרי זה כמי שלא התפלל בכלל תפלת שחרית, ועליו להתפלל תפלת תשלומין של שחרית, אחרי תפלת המנחה. ולכן מיד אחרי תפלת מנחה, יעמוד שוב ויתפלל תפלת שמונה עשרה לשם תשלומין על תפלת שחרית שלא התפלל.

אולם אם אדם זה טעה בכפליים, שאם לא די בכך ששכח להזכיר יעלה ויבא בשחרית, שכח גם להתפלל תפלת מוסף, מכיון שלא הלך לבית הכנסת, ופרח מזכרונו כל ענין ראש חודש, ולא נזכר בכך אלא כאשר עבר זמן התפלה. הרי שעליו להתפלל ראשית כל תפלת מנחה, ואחריה יתפלל תשלומין של שחרית, ואחר כך יתפלל תפלת מוסף. וטעם הדבר, כי תפלת מוסף, זמנה כל היום (כלומר, מותר להתפלל מוסף אפילו אחרי חצות היום, עד שקיעת החמה), אולם אי אפשר להתפלל מוסף לפני שחרית, מפני שתפלת שחרית קודמת לה. ושחרית אינו יכול להתפלל כי עבר זמנה. לכן, יתפלל מנחה, ואחר כך תשלומין של שחרית, ואחר כך מוסף.

ולסיכום: השוכח להזכיר בתפלת ראש חודש "יעלה ויבא", חייב לחזור ולהתפלל את תפלת העמידה שנית.

ואם נזכר רק אחרי חצות היום, עליו להתפלל מנחה, ואחרי תפלת מנחה יתפלל שוב תפלת העמידה כתשלומין על תפלת שחרית.ואם לא התפלל גם מוסף, ועבר זמן חצות היום, יתפלל מנחה, ואחר כך תשלומין של שחרית, ואחר כך מוסף.

וכל זה שייך דוקא בתפלת שחרית או בתפלת מוסף ומנחה, אבל השוכח להזכיר יעלה ויבא בתפלת ערבית של ראש חודש, אינו צריך לחזור כלל על תפלתו.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: כאשר יוצאים לטייל וכדומה, ומתארגן מניין של עשרה אנשים לצורך תפלת מנחה או ערבית, האם כל אחד מצט

Thu, 05 Aug 2010 00:00:00 +0200

תשובה: בני אדם היוצאים לטייל, בפרט בימים אלה, צריכים מאד מאד להזהר, שלא להתבטל חלילה וחס בשום תפילה, וכל שכן מהנחת תפילין בישוב הדעת כראוי. וכן יזהרו לברך ברכת המזון בנועם ובנחת. וכן בכל עניני המצוות. שכן עיקר הטעם שאדם ירא שמים יוצא להנפש, הוא בכדי לרפאות את נפשו, ולחזק את כחו, להמשיך במרץ בעבודת הבורא, אם בלימודו ואם במלאכתו. ובודאי, אם ילך ויתרשל בענינים רוחניים בשעה שהוא יוצא לנופש, לא רק שאין בכך תועלת לנפשו, אלא אדרבה, נמצא שהוא מכשיל את עצמו, ומתיש כמו, ומתרחק מעבודת ה', ומי יודע כמה חודשים ושנים יקח לו לתקן אחר כך את המעוות.

מנין של עשרה אנשים המתפללים במקום אחד, אף על פי שלכתחילה בודאי שיש להתפלל בבית כנסת, מכל מקום במקום שאי אפשר בענין אחר, מותר להם להתפלל אפילו במקום פתוח, ומצטרפים זה עם זה למנין. ואמנם יש מהאחרונים שכתבו שצריך שיהיו כולם מסתופפים יחד ממש, ולא שיהיה אחד עומד כאן והשני רחוק ממנו, מכל מקום למעשה כל ששומעים את השליח ציבור, ורואים אלו את אלו, מצטרפים למנין.

אולם כתב הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, להעיר על כך, שיש להזהר שלא יתפלל אחד מהמתפללים ברשות אחרת ממש. ולדוגמא, אם מתפללים בצד כביש, ויש שם גדר העומדת למחיצה בין הכביש לשולי הכביש, הרי שהגדר (שגובהה יותר משמונים ס"מ) מבדילה בין הרשות שעומד בה השליח ציבור, לרשות האחרת שמעבר לגדר, ושם, יש מקום לומר שאין המתפללים מצטרפים לתפילה במנין כלל.

כמו כן יש להזהר, כאשר מתפללים במקום פתוח, שלא יתפללו משני צדי כביש או שביל כדומה, שמכיון שאותו השביל הוא רשות הרבים, הרי שרשות הרבים מפסיקה בין מחצית מהמתפללים לבין המתפללים האחרים, ובאופן כזה יש לומר שאין הם מצטרפים אלו לאלו למנין.

לקריאת השיעור באתר

הפסקה באמצע התפילה לעניית אמן

Sun, 08 Aug 2010 00:00:00 +0200

שאלה: אדם המתפלל תפילת העמידה, וסיים את ברכת "שים שלום", והחל באמירת "יהיו לרצון", ובאותו הזמן השליח ציבור התחיל באמירת הקדושה (נקדישך ונעריצך וכו'), האם המתפלל רשאי להפסיק בתפילתו ולענות לקדושה, וכן לענות אמן על הברכות שהחזן מברך, או שאינו רשאי להפסיק בתפילתו?

תשובה: הנה הדבר פשוט, שבשעה שמברך אדם איזו ברכה, אסור לו להפסיק באמצע הברכה לשום דבר, ואסור לו לענות אמן על ברכת חבירו, וכן אסור לו לענות לקדיש או קדושה.

אולם אחרי שסיים אדם את ברכת שים שלום שבתפילה, וכבר אמר את הפסוק "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי", הרי הוא באמצע אמירת "אלהי נצור", ואז אין דינו כדין אדם העומד באמצע ברכה, והוא רשאי להפסיק לעניית דברים שבקדושה, ולכן רשאי להפסיק לרגע, לענות לקדושה שאומר השליח ציבור עם הקהל.

והגאון רבינו יוסף חיים מבבל, כתב בספרו בן איש חי, שמרגע שאמר האדם פסוק "יהיו לרצון", רשאי לענות לכל דבר שבקדושה, ואפילו לענות אמן על ברכות ששומע, רשאי. ושורש דבריו מדברי הגאון מרן החיד"א בספרו קשר גודל, שפסק כן, וכדעת הטורי זהב, שלכל ברכה ודבר שבקדושה רשאי לענות אחרי שאמר כבר את הפסוק "יהיו לרצון". וכן פסק הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצ"ל.

אולם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, דקדק מדברי מרן השלחן ערוך, שאין הלכה כן. ורק לקדושה ממש, כלומר, לענות "קדוש קדוש קדוש" וכו', וכן "ברוך כבוד ה' ממקומו", רשאי להפסיק אחר אמירת יהיו לרצון, וכן רשאי לענות חמשה אמנים ראשונים של הקדיש, אבל לענות על כל ברכה וברכה ששומע, אסור.

והראיה לדבר, שכתב מרן השלחן ערוך, שהרגיל לומר תחנונים (כלומר, להוסיף תפלות ובקשות אישיות בסיום התפלה, באמצע אמירת אלהי נצור) ושמע קדיש וקדושה, מקצר ועולה (כלומר, יקצר בדבריו), ואם אינו מקצר, יכול להפסיק "כדרך שמפסיק בברכה של קריאת שמע". ומוכח מדברי מרן, שדין העומד באמצע "אלהי נצור" שווה לדינו של זה הנמצא באמצע ברכות קריאת שמע. והלא הלכה בידוע היא, שבאמצע ברכות קריאת שמע אסור לענות אמן על ברכות. וכמו כן אסור לומר את כל נוסח הקדושה "נקדישך ונעריצך", וכן אין לענות "ימלוך ה' לעולם" שבסיום הקדושה, אלא אך ורק לאמנים הראשונים שבקדיש, ולעניית "קדוש קדוש קדוש" ו"ברוך כבוד ה'" שבקדושה. ואם כן הוא הדין בשעה שעומד באמצע "אלהי נצור", שאינו עונה אמן על ברכות.

וכן כתבו הרבה מרבותינו האחרונים, בדעת מרן השלחן ערוך, שהעיקר להלכה, שאין לענות באמצע אלהי נצור, אלא קדוש קדוש, וברוך כבוד ה', וחמשה אמנים הראשונים של הקדיש. ובעניית "אמן יהא שמיה רבא", יענה עד "ולעלמי עלמיא יתברך", ולא ימשיך עד "בעלמא" כמנהגו תמיד.

ולסיכום: בשעה שסיים אדם את אמירת הפסוק "יהיו לרצון" שבסיום ברכות שים שלום. רשאי לענות אך ורק על חמשת האמנים הראשונים שבקדיש, וכן רשאי לענות "קדוש קדוש קדוש", ו"ברוך כבוד ה'", בקדושה שבחזרת השליח ציבור.

לקריאת השיעור באתר

בקשות אישיות בתפילת העמידה

Mon, 09 Aug 2010 00:00:00 +0200

שאלה: האם רשאי כל אדם להוסיף בקשות אישיות בתפילת העמידה?

תשובה: בגמרא במסכת ברכות (לד.) אמרו, לעולם אל ישאל אדם את צרכיו, לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך (סימן קיב). ומכאן, שבשלשת הברכות הראשונות, ובשלשת הברכות האחרונות בתפלה, אין לבקש שום דבר פרטי.

וטעם הדבר שאין לבקש שום דבר בברכות אלה, הוא משום שעיקרן של הברכות הללו הוא שבח להשם יתברך, או בקשה על צרכי כלל ישראל, שגם היא בכלל שבח למלך, שמבקשים ממנו את צרכי הכלל. שכן הדרך, כשבא אדם לבקש איזה דבר מהמלך, תחילה, מסדר שבחו, וזהו הטעם שאנו משבחים את ה' בשלשת הברכות הראשונות, ואז בודאי אין זה מן הראוי להכניס בקשה פרטית. וכן בשלשת הברכות האחרונות, שהן שבח לה', בבקשות על כלל ישראל, שירצה השם יתברך את תפלתם ועבודתם, ויתן להם שלום, ויקבל את הודאתנו לו, וגם אז אין זה נכון לבקש בקשות פרטיות.

ורק בשאר הברכות שבאמצע התפלה, רשאי כל אדם מעיקר הדין לבקש את צרכיו, בכל ברכה לפי ענינה. כלומר, בברכת השיבנו, יוכל לבקש מהשם יתברך שיסייע בידו לחזור בתשובה, בברכת רפאנו יוכל לבקש על חולה שיתרפא, ובברכת ברכינו, יוכל לבקש על הפרנסה, ובשמע קולינו יוכל לבקש על כל דבר הנצרך לו, שהיא כוללת את כל התפילות.

וכיצד הוא מוסיף בתפלה? תחילה יאמר נוסח הברכה, עד שמגיע לסיום הברכה, ואז יבקש מה שירצה, ויסיים בחתימת הברכה. ולדוגמא, יתחיל בברכת רפאינו, עד שיגיע ל"והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואינו ולכל מכאובינו מכותינו", ואז יבקש על החולה, ויסיים "כי אל רופא רחמן ונאמן אתה, ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל".

וכמו כן רשאי אדם לבקש צרכיו בסיום תפלת העמידה, אחר אמירת "יהיו לרצון".

אולם יש להזהר, שלא להאריך לחינם בתחינות בשעת התפילה, שלא ניתנו הברכות לומר בהם דברי הבאי חס ושלום, רק יזהר לדקדק בלשונו ולבקש צרכיו בלשון נקייה ומדוייקת, ועוד נדבר מזה בעזרת ה' להלן.

לקריאת השיעור באתר

בקשות אישיות באופן קבוע

Sun, 22 Aug 2010 00:00:00 +0200

שאלה: בהלכה יומית נתבאר , שמותר לאדם להוסיף בקשות אישיות בברכות תפלת העמידה. האם מותר לעשות כן באופן קבוע, כלומר, להוסיף בכל יום תמיד בנוסח התפלה בקשה על דבר פרטי?

תשובה: אמת הוא, שמותר לאדם להוסיף בברכות האמצעיות שבתפלת העמידה בקשות אישיות, כפי ענין הברכה. ובפרט בברכת שומע תפלה, שרשאי להוסיף כל דבר שירצה. וכפי שביארנו כבר. וכפי שבזמנינו נדפס ברוב הסידורים של בני עדות המזרח, נוסח וידוי ותפלה על הפרנסה, לאמרו בברכת שומע תפלה.

והנה הרב בעל "טורי זהב" (סימן קכב) כתב, שכל מה שהתירו חכמינו להוסיף באמצע התפלה בקשות אישיות, זהו דוקא לפי שעה, כלומר, בדרך ארעית, אבל להוסיף בכל יום תוספת אישית בצורה קבועה, אין לעשות כן, משום שנראה הדבר כאילו משנה ממש מנוסח התפלה שתיקנו לנו רבותינו, שהרי הוא קובע לעצמו מטבע (כלומר, צורה קבועה) חדש לתפלתו.

והגאון מרן הרב חיד"א בברכי יוסף, כתב על דברי הט"ז, שאינם מחוורים, כלומר, אינם ברורים להלכה. ובספר כף החיים כתב, שאפילו לדברי הט"ז, מותר להוסיף באופן קבוע בתפלה, את נוסח הוידוי והתפלה על הפרנסה (המופיעים בסידורים החדשים בברכת שומע תפלה), כיון שנוסח זה נזכר כבר בדברי האר"י והזהר הקדוש, ואם כן מותר להוסיף נוסח זה בקביעות. ובספר ילקוט יוסף, הביא דברי הזהר הקדוש מענין זה, שבדבריו מוכח, שבכל פעם שמתפלל האדם, יתודה על חטאיו בברכת שומע תפלה. והביא דברי המקובלים, שנכון גם להתפלל על הפרנסה בברכה זו באופן קבוע.

ואם כן לסיכום: לגבי הנוסח הקבוע של הוידוי והתפלה על הפרנסה, יש לסמוך על דברי הפוסקים המיקלים בזה אפילו באופן קבוע, אולם לענין שאר תפלות ותחינות, יש מקום להחמיר שלא לנהוג כן בקביעות, אלא מדי פעם בפעם ישנה את נוסח התפלה השגור בפיו.

וכן מספרים בשם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שאף שהיו לו בקשות קבועות בתפלתו, לרפואת חולים וכדומה, מכל מקום מדי פעם בפעם היה משנה את נוסח התפלה, או שהיה מפסיק בבקשות האישיות לזמן מה, בכדי שלא יראה כמטבע תפלה חדש. והיינו כדברי הט"ז.

לקריאת השיעור באתר

להרבות בתפלות שוב ושוב

Mon, 23 Aug 2010 00:00:00 +0200

שאלה: האם דבר הגון הוא, שיחזור אדם ויפציר ויתחנן לפני ה' יתברך על אותו הדבר בכל יום? או שמן הראוי, שיתפלל כמה פעמים, ואחרי שראה שלא נענה יחדל מלהתפלל על ענין זה?

תשובה: בגמרא מסכת ברכות (לב:) אמר רבי חנין, אמר רבי חנינא, כל המאריך בתפלתו, אין תפלתו חוזרת ריקם. מנא לן? (כלומר, מנין לנו דבר זה?), ממשה, שנאמר, "ואתפלל אל ה' ארבעים יום וארבעים לילה", ואחר כך נאמר, "וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא". מכאן, שמי שמאריך בתפלתו, (או מרבה בתפלתו), תפלתו נשמעת. והקשו בגמרא, שהרי אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן, כל המאריך בתפלתו ומעיין בה, סוף הוא בא לידי כאב לב. ומשמע אם כן, שטוב לו לאדם שלא יאריך וירבה יותר מדי בבקשות, שהרי אם ירבה בבקשות ויאריך בתפלה, סופו שהוא בא לידי כאב לב. וכפי שנאמר בספר משלי, "תוחלת ממושכה - מחלה לב". ומתרצת הגמרא, כאן כשמאריך ומעיין בה, וכאן כשמאריך ואינו מעיין בה. כלומר, מה שאמר רבי חייא בר אבא, שיש להאריך בתפלה, וכל המאריך בתפלתו סופו שתפלתו נשמעת, זהו דוקא באופן שאינו "מעיין בה", כלומר, אינו חושב כל הזמן, שמכיון שהוא מאריך בתפלתו, הרי ראוי שתפלתו תתקבל. ומה שאמר רבי חייא בר אבא שכל המאריך בתפלה סוף הוא בא לידי כאב לב, זהו דוקא באופן שהוא "מעיין בה", שהוא חושב שתתקיים בקשתו כיון שהוא מאריך בתפלה. ומכיון שהוא מצפה שמכח תפלתו, בקשתו תתקיים, אין בקשתו מתקיימת, והוא בא לידי כאב לב, כאשר כל הזמן הוא מצפה למילוי תאותו, ואין תאותו באה. וכן בגמרא בברכות (נא.) אמרו, כל המאריך בתפלתו סופו שהוא בא לידי כאב לב. ועוד אמר רבי יצחק, כל המאריך בתפלתו, גורם להזכרת עוונותיו אצל ה' יתברך. ומסבירה הגמרא, שכל הדברים הללו נאמרו, כאשר הוא "מעיין בתפלתו", ופירש רש"י, "אומר בלבו שתעשה בקשתו לפי שהתפלל בכוונה". ומכאן, שנכון לאדם להרבות בתפלה הרבה מאד. ואף שבאלף תפלות לא נענה, אפשר שבתפלה אחת נוספת תתמלא בקשתו. אולם אין לו להתגאות בלבו, ולחשוב שבזכות התמדתו בתפלה בכוונה תתמלא משאלתו, אלא ישב ויצפה לרחמי ה' המרובים. אולי ירחם. וכמו שכתב המאירי, שלא יהיה משתבח בעצמו על שהפליג בכוונה, ויחשוב שהוא ראוי שתתקבל תפלתו. ע"כ. אלא יתנהג בענווה, ויקוה לרחמי ה' שינהג עמו במדת החסד, וישמע תפלתו ויעתר לבקשתו.

לקריאת השיעור באתר

ניסוח התפלה לפני ה' יתברך

Tue, 24 Aug 2010 00:00:00 +0200

בהלכות קודמות ביארנו , כי מותר לאדם להוסיף בקשות אישיות פרטיות באמצע תפלת העמידה, ובפרט בברכת "שומע תפלה", וכן אחר אמירת "יהיו לרצון" שאחרי ברכת "שים שלום". ובדברינו הזכרנו, כי חובה על כל אדם להזהר כאשר הוא מתפלל לפני ה', ובפרט כאשר הוא מתפלל בתוך ברכות תפלת העמידה, שלא ירבה בדברים לחנם, וכל שכן שלא יוציא מפיו דבר שאינו הגון בשעת התפלה. אלא יהיה זריז נשכר להכין עצמו בצורה נכונה לתפלה, ויזהר במילים שהוא מוציא מפיו, שיהיו מדוייקות לתכלית הבקשה אשר לפניו. וכבר אמרו בזהר הקדוש (פרשת וישלח), דבתפלה בעי לפרשא מיליה כדקא יאות. כלומר, בתפלה, צריך אדם לפרש את דבריו בצורה נאותה. והביא את דברי הזהר רבינו הרמ"ק, רבי משה קורדובירו. וכן הביא ראיה לדבר זה בספר ילקוט יוסף (סימן קיט), מן הפסוק, שנאמר, "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל וכו', וילחם בישראל, וישב ממנו שבי". ופירש רש"י, שאותו "הכנעני" היה עמלק. ומדוע נקרא כנעני? מפני ששינו את שפתם ללשון כנעני, בשעה שהיו ישראל בסמיכותם, בכדי שישראל יחשבו שהם כנענים, ויתפללו לפני ה' שינצחו את הכנענים. אבל באמת היו עמלקים. ומכיון שלא התפללו ישראל על הדבר הנכון, לא הועילה תפלתם. ומכאן מוכח שכל שאדם מתפלל על הדבר הלא נכון, אף על פי שכוונתו ברורה, מכל מקום אין תפלתו מועילה כל כך, כיון שצריך שיפרש את הבקשה בצורה מדוייקת בפיו. וכן מבואר עוד בגמרא (מציעא קו.), שמי שאמר לחבירו ששכר את שדותיו, שיזרע לו חטים, והלך השוכר וזרע שעורים, והשדות התקלקלו. יכול המשכיר לומר לו, אני לא אמרתי לך לזרוע, אלא חטים. ואילו אתה הלכת וזרעת שעורים, כעת אתה אחראי גם על הקלקול. שכן, אילו זרעת חטים, יכול להיות שהיה ה' מקבל את תפלתי, שאני אמרתי שיצליחו החטים, ולא אמרתי שיצליחו שעורים. ומכאן מבואר גם כן שיזהר כל אדם לדקדק להתפלל על הדבר הנכון. וכן הביא מעשה, באחד שחלה בנו במחלה קשה, והלך אביו וביקש מכמה חכמים שיתפללו על בנו שיתרפא מאותו החולי. ועשו כדבריו, ובאמת נתרפא לגמרי מאותו החולי. אך לא עברו אלא ימים מועטים, ונהרג אותו הבן בתאונת דרכים. נמצא, שהיה להם להתפלל יותר באופן כללי, ולבקש מה' יתברך שיחיה את אותו הבן לחיים ארוכים. ואז אפשר שלא היה מתרפא לחינם, לימים מועטים, אלא היה מאריך ימים בטובה. ועל אחת כמה וכמה, שיש להזהר מאד, שלא להאריך בתפלה בסתם דברי הבאי, ואריכות מיותרת, וכגון מי שמתפלל באמצע תפלת העמידה בלשון חופשית, וחוזר שוב ושוב על דבריו, שאין זו דרך ישרה. אלא יתפלל בלשון קצרה ושפה נקייה, וה' יתברך יקבל תפלתינו ברצון. מי שרואה בתפלתו שאם יאריך, יפסיד עניית קדיש וקדושה בחזרת הש"ץ וכדומה, ראוי לו לקצר בתפלתו, בכדי שלא יפסיד עניית דברים שבקדושה. שהרי אפילו לגבי אמירת "על הנסים" בימי חנוכה ופורים, יש מי שאומר שיש לדלג על אמירתו, בכדי שלא להפסיד ענייה על הקדושה. ואף שאין הלכה כן, מכל מקום זהו דוקא בנוסח המתוקן לנו מימות חז"ל, אבל בבקשות נוספות ופרטיות, נכון יותר שידלג אותן, ויענה לדברים שבקדושה כראוי, ואחר כך, אחר אמירת "יהיו לרצון" יוכל לבקש כל מה שירצה.

לקריאת השיעור באתר

שינויים מנוסח התפלה המקובל

Wed, 25 Aug 2010 00:00:00 +0200

שאלה: האם מותר לשנות מנוסח התפלה, על פי כללי הדקדוק?

תשובה: בנוסח התפלה השגור בפי רוב בני העדות, ישנם כמה מקומות שאין הנוסח מתיישב יפה עם הדקדוק. ולדוגמא, בנוסח הקדושה, אנו אומרים "נקדישַךְ ונעריצַךְ" (בלשון נקבה, בלי קמץ מתחת האות כ' סופית), ואחר כך אומרים "המשלשים לךָ קדושה", בלשון זכר, ולפי כללי הדקדוק, היה נכון להשוות את כל נוסח הקדושה, ללשון זכר או ללשון נקבה. וכן בתפילות שבת, "אתה קדשת", ואחר כך אומרים, "וכן כתוב בתורתך", שוב, לשון נקבה. ויש לדון אם נכון לשנות מן הנוסח המקובל, או לא. והנה יש הטוענים שאין לשנות מהנוסח המקובל, משום שהניקוד בסידורים נדפס לפני דורי דורות, ואי אפשר לשנותו לפי כללי הדיקדוק, נגד דברי חז"ל. וטענה זו אינה נכונה כלל, משום שהניקוד לא נדפס בסידורים לפני דורי דורות, אלא בתקופה מאוחרת, וגם לא נדפס על ידי גדולי עולם, כי אם על ידי המדפיסים שלא היו גדולי תורה. ועל כן מטעם זה אין לחוש שלא לשנות מן הנוסח המקובל. ובמקום בו הטעות מוכחת, יש להגיה ולתקן את הניקוד על פי כללי הדקדוק. אולם למעשה המנהג ברוב תפוצות ישראל, להתפלל בדרך כלל על פי ניקוד זה. וכן נהגו מדורי דורות גם גאונים ומקובלים שהיו בקיאים גדולים בכללי הדקדוק, ואף על פי כן לא עלה על דעתם לשנות מן הנוסח השגור בפי העם. וכפי שכתב מרן החיד"א, בשו"ת יוסף אומץ, שהמנהג הנהוג מימי קדם בכל גלילות איטליה, שלא לחוש לדבר זה, שיש שינויים בכינויים בין זכר לנקבה, וממשיך וכותב, שהנה עתה עלה בלב קצת חזני זמנינו משכילים ומבינים אף בדקדוק לשון הקודש, להגיה ולתקן את כל הכינויים ללשון זכר, וכמו שכתב בספר ישרש יעקב בשם רבי אברהם אבן עזרא. וכן כתב הרד"ק ועוד. ומסקנתו שם, שאין לחוש לדבר זה, ובכל עניני התפלה אין מקפידים ללכת על פי כללי הדקדוק. ומכאן למד גם הגאון רבי אליהו מני, רבה של חברון, שאין ללכת בעניני התפלה על פי כללי הדקדוק, מכיון שיש לומר שעל פי סודן של דברים, או מאיזה טעם שיהיה, ישנה נטייה לעתים מכללי הדקדוק בנוסח התפלות. ואמנם ישנם מקצת מקרים שבהם הנהיגו כמה גדולים לתקן את נוסחי התפלה, שהשתבשו לפעמים בצוק העתים, או שהגיהו את נוסח התפלה על פי נוסחאות אחרות שהיו בידם. מכל מקום בדרך כלל, אין לחוש כלל לכללי הדקדוק בתפלה, ויש להמשיך להתפלל על פי הנוסח והניקוד המקובל, וכפי שנדפס בסידורים ובמחזורים. ואמנם יש מגאוני זמנינו שהגיהו את נוסח התפלה, תיקנו כמה תיקונים, ובחלק מהם האמת מוכרחת כמותם. אבל מכל מקום, לדעת רוב רבותינו הפוסקים, אין לשנות את נוסחי התפלה בדרך כלל, כי אם במקום בו התיקון הוא ברור, ונשען על יסודות נאמנים, ובפרט בנוסחי הסליחות וקינות של תשעה באב וכדומה, שאז הטעות מצויה יותר, וגם תוקף המנהג אינו חזק כל כך, כיון שאינם דברים הנאמרים בכל יום. ולפיכך לסיכום , גם בנוסח הקדושה, יש להמשיך באמירתו על פי הנוסח המקובל, נקדישך ונעריצך בלשון נקבה, ואחר כך, המשלשים לך קדושה בלשון זכר. כיון שכך הנוסח השגור בלשון העם, ויש לתלות שמקורו קדמון ומדוייק על פי תיקון רבותינו מתקני התפלות. וכן הוא בנוסח תפלות השבת. וכן מנהגו של הגאון מרן רבינו הגדול, רבי עובדיה יוסף שליט"א.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם יש חובה לעמוד בשעת ברכות השחר וברכות התורה?

Mon, 05 Dec 2011 00:00:00 +0200

תשובה: יש ברכות שחובה לעמוד בשעת אמירתן. ולכל ברכה טעם מדוע יש לעמוד בשעת הברכה. וכגון ברכת "ספירת העומר", שנאמר בתורה, מהחל חרמש "בקמה", ודרשו רבותינו, "בקומה". וכן כיוצא בזה. דברי הגאון – לעמוד בכל ברכה שאין בה הנאה תשובה: כתוב בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן עט, והובא בספר האשכול סי' כג): "הגאון בתשובה כתב, שכל הברכות, מברך מעומד. והיינו ברכות המצות שאין בהן הנאה, אבל ברכות הנהנין לא צריך". כלומר, יש שני סוגי ברכות, יש ברכות שאין בהן הנאה, כגון ברכת ציצית ולולב וברכות התורה, ויש ברכות שתיקנו לברכן ויש בהן הנאה, כגון קידוש וברכת לישב בסוכה וכדומה. וכתב הגאון, שבכל ברכה שאין בה הנאה, יש לעמוד בשעה שמברך אותה. ולפי זה בודאי שיש לעמוד בשעת אמירת ברכות התורה. ומובא בתשובה זו, שכן כתוב בפירוש בתלמוד ירושלמי. דברי רבי דוד אבודרהם – "על"ץ של"ם" אולם מובא עוד בתשובות הגאונים, שיש אומרים שהחיוב לעמוד הוא דוקא בששה ברכות בלבד, ולכל אחת מהן, טעם מדוע יש לעמוד באמירתה. ורבי דוד אבודרהם נתן סימן לזכור באלו ברכות יש לעמוד, והסימן הוא: על"ץ של"ם. שהוא ראשי תיבות, ע'ומר (ספירת העומר), ל'בנה (ברכת הלבנה), ציצית, שופר, לולב, מילה (ברית מילה). (אולם באמת שנוהגים לעמוד גם בברכות נוספות. אך אלו הששה הן העיקריות). דברי הפני יהושע ולכאורה לפי דברי הירושלמי ודעת הגאון, יש לעמוד גם בברכת התורה. אולם הפני יהושע (בחידושיו למסכת מגילה דף כא.) כתב, שדוקא מצות שהעשייה שלהן היא כשעומדים, גם את הברכה יש לברך כשעומדים. וכגון לולב, שיש ליטלו כשעומדים, יש לברך עליו כשעומדים. אבל קריאת מגילת אסתר, שאין חיוב לקרותה עומד, אין חיוב לברך על קריאתה עומד. וכן כתבו עוד מגדולי האחרונים. ההכרעה להלכה ולפי זה כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א (יחוה דעת חלק חמישי סימן ד), שמכיון שאין חיוב לעמוד בשעת לימוד התורה, כמו כן ברכות התורה אין חיוב לברכן בעמידה. וכן ברכות השחר, אין חיוב לאמרן בעמידה, כיון שרק כאשר המצוה היא בעמידה, אז יש לברך בעמידה. (וברכות השחר לא ניתקנו כלל על מצוה). ואדרבה כתב בשו"ת הרמ"ע מפאנו, שברכות התורה אפשר לברך כשהוא יושב, משום שעל לימוד התורה נאמר "בשבתך בביתך". והפרי מגדים הוסיף, שבקריאת שמע וברכותיה לא הצריכו לעמוד, כי כשאדם יושב, יוכל לכוין דעתו יותר. וכמו כן ברכות התורה, שיש אומרים שחיובן מן התורה, בודאי שיש להזהר לכוין מאד בשעת אמירתן, ואפשר לברכן מיושב. ולסיכום : בברכות השחר וברכות התורה אין צורך לעמוד, ואפשר לברכן כשהוא יושב.

לקריאת השיעור באתר

הזכרת מוריד הטל ו"ברכנו"

Sun, 15 Apr 2012 00:00:00 +0200

ימות הקיץ בתפלה

החל מיום טוב ראשון של חג הפסח, אנו יוצאים מעונת הגשמים, ולפיכך, החל מתפלת מוסף, אין מזכירין בתפלה "משיב הרוח ומוריד הגשם". אלא אומרים: אתה גבור לעולם ה' מחיה מתים אתה רב להושיע "מוריד הטל". ויש מעדות האשכנזים שאינם מזכירים "מוריד הטל" כלל בברכת מחיה המתים. וכמו כן החל מתפלת ערבית של מוצאי יום טוב הראשון של פסח, בברכת השנים, אין אנו אומרים "ותן טל ומטר לברכה", אלא "ותן ברכה" בלבד. והספרדים נוהגים שבימות הגשמים הם משנים את כל נוסח ברכת השנים, ופותחים באמירת "ברך עלינו" וכו'. ובימות הקיץ אומרים "ברכנו". מי שטעה ואמר "משיב הרוח" הואיל והגשמים בימות הקיץ הם סימן קללה ולא ברכה, לפיכך אמרו רבותינו בגמרא במסכת ראש השנה (ג:), שמי שטעה והזכיר בימות הקיץ "משיב הרוח ומוריד הגשם", עליו לחזור ולהתפלל שוב. אולם לא בכל מקרה שטעה והזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם" עליו לחזור ולהתפלל את כל התפלה. כי הדבר תלוי, מתי נזכר שטעה בתפלתו. שאם נזכר שאמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" לפני שסיים את הברכה, כלומר, לפני שבירך "ברוך אתה ה' מחיה המתים", עליו לחזור רק לראש הברכה, "אתה גבור" וכו', ויאמר מוריד הטל כדין. ואם נזכר אחרי שאמר "ברוך אתה ה'", אזי יסיים "למדני חוקיך" (כדי שלא תהיה ברכתו ברכה לבטלה), ויחזור לראש הברכה. אבל אם נזכר לאחר שאמר "מחיה המתים", עליו לחזור שוב לראש התפלה. מי שטעה ואמר "ותן טל ומטר לברכה" מי שטעה והזכיר בברכת השנים בימות הקיץ "ותן טל ומטר לברכה", עליו לחזור ולהתפלל שנית. והדבר תלוי מתי נזכר שטעה בתפלתו. שאם נזכר לפני שסיים את הברכה "מברך השנים", אזי יחזור רק לראש הברכה, ויתקן את לשונו. ואם נזכר אחרי שאמר "ברוך אתה ה'", יאמר, "למדני חוקיך", ויחזור שוב לראש ברכת השנים. ואם נזכר לאחר שסיים את הברכה, וכן אם נזכר באמצע אחת הברכות שאחר כך, או אפילו אם נזכר באמצע "אלהי נצור", יחזור שוב לראש ברכת השנים, לתקן את טעותו. ומשם ימשיך את כל סדר הברכות. ואם נזכר לאחר שאמר "יהיו לרצון" שבסיום התפלה (אחרי אלהי נצור), עליו לחזור שוב לראש התפלה ולהתפלל שנית. (שלחן ערוך סימן קיז ואחרונים).

לקריאת השיעור באתר

גלות וגאולה

Tue, 06 Jul 2010 00:00:00 +0200

שאלה: אדם שטוב לו בעולם הזה, ואין לו טרדות גדולות, מדוע עליו לצפות לישועת ה' בגאולה השלימה בביאת משיח צדקינו, והרי לא חסר לו כלום?

תשובה: טעם הדבר שאנו מצטערים מאד בגלותינו, אינו רק מחמת הצרה הפרטית שיש לכל אדם מישראל, ואף על פי שגם מטעם זה לבדו כבר היינו צריכים לקוות הרבה לישועת ה', מכל מקום אין זה הטעם העיקרי. (אף כי יש בדבר עוד הרבה טעמים שלא נוכל לפרט את כולם). כי העונש הגדול ביותר בגלותינו הוא, שהשכינה הקדושה עזבה אותנו. ופירושו של דבר, ה"שכינה", היא קרבת השם יתברך לעם ישראל. ומקום שהשכינה שורה בו, הכוונה היא, שמציאות ה' יתברך ניכרת באופן מיוחד באותו המקום. ולדוגמא, בבית המקדש, היתה נראית מציאות ה', כי התפילות היו מתקבלות שם, והיו נעשים כמה נסים במקדש באופן יום יומי,והיתה שם ידיעה והרגשה ברורה של מציאות ה' בעולמו. ומכאן, שהשכינה שורה במקדש באופן מיוחד. וכמו כן, היתה השכינה שורה על ישראל כשהיו דרים על אדמתם, וכעת, משחטאנו לה', הגלה אותנו ה' יתברך מארצינו, ומקדשינו חרב, והשכינה גם היא עזבה אותנו.

ומיום ליום, מאז חורבן בית המקדש, מצבינו מבחינה זו הולך ומחמיר. שאם אך לפני כמה עשרות שנים, עוד היו ידועים בישראל כמה חכמים בעלי מופת, כבר בעוונותינו אבדו כולם מאיתנו. ואם רק לפני שבעים שנה, היו בינינו חכמים, שככל היוצא מפיהם היה נעשה, אבל בזמנינו, יש הסתר פנים גדול מאד, והשגחת ה' אינה בולטת כל כך בעולם, ועל כך יאה לנו לבכות ולצפות לישועת ה'.

והנה בגלל הדבר הזה, שהשכינה עזבה את עמינו, גם הגויים אינם מאמינים שיבא יום וישראל יחזרו להיות האומה החשובה בעולם. ואף אלה מהגויים המאמינים בתנ"ך, אומרים שהשם יתברך עזב אותנו לעולם, מפני שסרנו מדרכיו. (וכך אומרים באמת הנוצרים והמוסלמים).

וזהו שאמר הנביא בשם ה', "נחמו נחמו עמי", שלכאורה יש לשאול, מהי הכפילות במילים "נחמו נחמו", הלא די היה בפעם אחת "נחמו" ותו לא. (כן הקשה מרן רבינו הגדול שליט"א בדרשותיו).

והסביר המגיד מדובנא את הדברים על פי משל, לשני אנשים שנטשו את נשותיהם והלכו למרחקים. האחד, משום שלא מצא לו פרנסה במקומו, והלך לנסות את מזלו במקום אחר. ואילו השני, עזב את אשתו מפני שהסתכסך איתה, ולכן עזבה לנפשה. חלף פרק זמן ממושך, והנשים לא קבלו שום ידועה על בעליהן. החלו לחקור ולדרוש מפי סוחרים אחרים המגיעים מחוץ לארץ, עד שלבסוף הגיע סוחר גדול אחד, והביא עמו דרישת שלום לשתי הנשים מבעליהן. והוא הודיע, כי הביא עמו גם מכתבים עבורן. אך ביקש, כי יניחו לו יום אחד או יומיים, ואחר כך יתפנה למצוא את המכתבים בין מטלטליו, ויתנם בשמחה לנשים אלה.

אשתו של העשיר, פנתה לדרכה והלכה לה, כשהיא שביעת רצון, לעומת זאת, אשת העני לא הסכמה להרפות מהסוחר, והתחננה אליו שימהר לתת לה את מכתבו של בעלה באופן מידי. מששאל אותה הסוחר מדוע היא מפצירה בו יותר מהאשה האחרת, ענתה לו, כי האשה האחרת אינה חסרה מאומה, ולא נתייראה אלא שמא בעלה עזב אותה עם ילדיה עולמית, אבל מששמעה כי בעלה דרש בשלומה, ואף שלח אליה אגרת, השביע הדבר את רצונה, כי הבינה כי פניו לחזור הביתה. אולם אני, שאין לי מאומה בבית לאכול או ללבוש, כבר משתוקקת אני מאד לדעת מה כותב בעלי, אם כבר מצא לו מקור פרנסה.

וזהו שאומר ה' יתברך "אנכי אנכי הוא המנחמכם", כי בעצם העובדה שה' יתברך בא לנחמינו, אנו יודעים, כי עתיד הוא לחזור אלינו, להשרות עלינו את שכינתו הקדושה. וזהו שאמר "אנכי", בעצם העובדה כי אנכי הוא המנחמכם, כבר זוהי נחמתינו, שישבו ה' יתברך לגאול אותנו במהרה.

יהי רצון שנזכה להיות באמת מן המצפים לישועת ה', ונזכה כולנו לראות בנחמת ציון בבנין ירושלים, במהרה בימינו אמן.

לקריאת השיעור באתר

תיפח רוחם של מחשבי קיצים

Wed, 07 Jul 2010 00:00:00 +0200

שאלה: האם כאשר המצב החומרי של ישראל אינו טוב (כמו בזמנינו), סימן הוא שמתקרבת הגאולה, או שמא ההיפך הוא הנכון? והאם מותר לחשב את זמן ביאת המשיח?

תשובה: לגבי השאלה הראשונה. הנה כל אדם חייב להודות לה' כאשר הוא מצליח בעסקיו, הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית. אבל מאידך גיסא, יש לדעת, כי כאשר מצבם של ישראל הוא גרוע בין האומות, סימן הוא, שמתקרבת גאולתם של ישראל, ויש תקוה לגאולתם יותר מאשר בזמן שהם שרויים בשלווה.

וכתב מרן פוסק הדור רבינו עובדיה יוסף שליט"א, מספרים, שכאשר העניק מלך אוסטריה שויון זכויות לתושבי המדינה היהודים, ושיכולים לסחור בכל מקנה וקנין, היו כל ישראל שמחים וצוהלים, אך הגאון המפורסם רבינו משה סופר, בעל החתם סופר, כששמע זאת, התחיל לבכות בכי תמרורים.

אמרו לו תלמידיו, רבינו, מדוע כל העם שמח בקול רינה, ואילו אתה בוכה? אמר להם, בני, אמשול לכם משל, למלך אדיר אחד, שהיה לו שר אהוב וחביב מאד, לימים חטא השר הזה ועבר על החוק, ונתחייב ראשו למלך, אלא שהמלך היה רחום וחנון, טוב ומטיב, ולכן, חנן אותו, והמתיק לו את עונש ההריגה, למאסר למשך זמן בלתי קצוב. וגם הבטיח לו, כי לאחר זמן, ישחרר אותו ויחזיר אותו למשרתו הרמה.

השר נמסר למפקד בית הסוהר, והלה השליך אותו לתא עמוק וחשוך. ישב השר בכלאו כשהוא שבור ורצוץ, אך לבו היה מלא בתקוה, כי המלך הבטיחו שישחרר אותו בקרוב. תקוה זו, כמובן, חיזקה את השר ועודדה את רוחו.

לאחר ימים רבים, שמע השר המולה ורעש מסביב לכלאו, ונפעמה רוחו בקרבו, כי חשב שהגיע הזמן להשתחרר. ואמנם, מייד נפתחה הדלת, ושלוחי המלך הגיעו, וכלי עבודה בידם, ו"בשורה" בפיהם לאמור, "באנו מטעם המלך לנקות את חדר כלאך, ולפתוח בו חלונות, ולטוח ולצבוע את הקירות ולתקן הכל, בכדי להקל מעליך את מצוקתך".

מששמע השר את הדברים, פרץ בבכי מר, תמהו השלוחים ואמרו, סבורים היינו, שתשמח לשמע הבשורה שאנו מיקלים מתנאי מאסרך, ואילו אתה בוכה? ענה להם השר, כל זמן שהייתי במצוקה, ידעתי כי ישועתי קרובה לבוא, ועכשיו, שאתם באים מטעם המלך לנקות את תאי, זהו סימן שנגזר עלי לשבת בכלא עוד זמן רב.

וסיים החתם סופר, אף אני אומר כך, רבותינו אמרו, אם ראית דור שצרות באות עליו כנהר, חכה לו (למשיח). ועכשיו, אוי לנו, שנותנים לנו זכויות כשאר האזרחים, סימן הוא שלא הגיעה השעה לקץ גלותינו, "עבר קציר, כלה קיץ, ואנחנו לא נושענו".

ומעתה לענין השאלה השנייה, האם מותר לחשב את קץ (זמן) ביאת המשיח. הנה בגמרא במסכת סנהדרין, אמר רבי שמואל בר נחמני, תיפח רוחם של מחשבי קיצים. וטעם הדבר, כי כאשר מגיע אדם, ומחשב את הקץ (לפי הקץ שנכתב ברמיזה בספר דניאל), הרי שהוא גורם בכך ליאוש אצל המון העם, שחושבים, הנה לא יגיע משיח בשנים הקרובות.

והנה הגאון מלבי"ם, חישב את הקץ בספרו, וכאשר נשאל על כך מדברי רבי שמואל בר נחמני, השיב, כי אין איסור בחישוב הקץ, אלא כאשר הקץ רחוק, כמו בזמן חז"ל, שמתוך כך שיחשבו את הקץ, היו האנשים מתייאשים מפני אורך הזמן, אבל עתה, שאנו בעזרת ה' קרובים לביאת משיח צדקינו, מותר לחשב את הקץ, ואין בכך איסור. והביא כל זה מרן הרב שליט"א בדרשותיו. אולם יש להתנהג עם הדברים בשום שכל, ולא בכל יום מחדש לצאת בגילויים חדשים על קרבת ביאת המשיח, שאדרבא, מתוך כך הציבור מאבד את האמון בדברים אלה, ויש בכך הפסד גדול. אבל יש לנו לצפות מאד לגאולה הקרובה, שתהיה במהרה בימינו, ותלויים הדברים במעשינו, שאם יתרבו הרבה הרבה בעלי תשובה בישראל, והיינו, בין בעלי תשובה ממש, מאותם שלא שמרו מצוות מקדם, ובין מאותם הנקראים דתיים או חרדים, שגם הם צריכים לעשות תשובה כל אחד באופן פרטי, אזי ימהר ה' יתברך לגאול אותנו. ותלויים הדברים גם במדת צערינו על חורבן בית המקדש, ועל גלותינו הרוחנית והגשמית, שבעוונות הרבים החושך יכסה ארץ בדורינו, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו, ונתמעטו השקדנים בתורה, ופוסקי ההלכות, ודאי עלינו להרבות בזעקה לאל עליון, שימהר לגאול אותנו, בחסד וברחמים, במהרה בימינו אמן.

לקריאת השיעור באתר

האבל על חורבן בית המקדש

Mon, 05 Jul 2010 00:00:00 +0200

הנה ימים אלה, הם ימי בין המצרים, שהם הימים שבין שבעה עשר בתמוז ועד תשעה באב, שבהם צרו האויבים על ירושליפ. ואנו מבכים בימים אלה את חורבן בית מקדשינו, וגלותינו מבית חיינו. ולכאורה יש לשאול, מה הצורך בכל הצער הגדול הזה? לשם מה אנו צריכים לבכות ולהצטער על חורבן הבית?

והנה כמה טעמים יש בדבר, כי באמת על כל אדם מישראל חובה קדושה מוטלת להתאבל על חורבן הבית ועל גלות ישראל, כי בעוונותינו כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו חרב בימיו, ואילו לא היו בנו אותם הסיבות לחורבן הבית, כבר היה נבנה בית המקדש, וכל הצרות הנוראות שעברו על ישראל, וכל הצער הגדול של השכינה על צערם של ישראל, הכל הוא מחמת הדבר הגדול הזה, שעדיין לא זכו ישראל לגאולה השלימה, שהיא תכלית קיום העולם.

והנה מחמת חורבן הבית וגלותינו, בעוונות הרבים נהרגו כמה וכמה צדיקים גדולים וקדושים אשר היו בישראל, אשר כל אחד מהם כאב הוא לנו. וכל כך למה נענשו ישראל? מפני שכאשר זימה באה לעולם, אנרלמוסיא באה לעולם. וכך אמרו רבותינו, ששאל ה' יתברך את אברהם אבינו, מדוע אתה מצטער על כך שעתיד להחרב בית המקדש, אמר לו אברהם, אני מצטער על נשמות הצדיקים שיסבלו ויהרגו ברציחות נוראיות. ענה לו ה' יתברך, דע לך, כי סיבת מיתתם היא "עשו המזמתה", כלומר, כיון שהיתה זימה בישראל, וכל מקום שאתה מוצא זימה, כלומר עניני עבירה והעדר הקדושה, אנדרלמוסיה באה לעולם, כלומר, המשחית משחית, ואינו מבחין בין צדיקים לרשעים.

וכה כתב רבינו הקדוש רבי יהונתן איבשיץ, בדרשתו המיועדת לימים אלה: בני אחי! עורו נא הקיצו משנתכם! ואל תבלו זמן בהבלי העולם בשיחה בטלה, וספורי דברים בעניני מלחמות, מי ינצח ומי ינוצח. כלומר, אל תעסקו כל הזמן בהבלי העולם ובפוליטיקה, כי ביחוד בימים אלה, עלינו לזכור את אותו היום שבו בא הצורר והאויב בחוצות ירושלים, ושפך סוללה והשחית חיל וחומה, אוי נא לנו כי חטאנו! איך לא תדמע עיניכם בזכרכם ימים אלו, גויים רקדו בהיכל ה', בקרדומות באו כחוטבי עצים, להכרית עולל מבחוץ ומחדרים שיבה, כלומר, שהרגו הגויים זקנים וילדי ישראל. עורו אחינו וחוסו על העדר הזמן, כי אין בנבראים יקר כמו הזמן.

והנה ידע כל האדם, כי כך דרכו של יצר הרע, שתחילה אומר לו עשה כך, ולבסוף אומר לו לך ועבוד עבודה זרה. תחילה אומר היצר הרע לאדם, תשוטט לך להנאתך בתקשורת ובשאר מרעין בישין, לראות מעניני העולם ופוליטיקה, ולבסוף הוא מחטיאו בעבירות החמורות ביותר.

לכן עלינו להתעורר בתשובה בימים אלה, להוסיף קדושה בישראל, בשמירת העינים והדיבור והמחשבה, להתעדן ולהתקדם בתיקון המידות, באהבת חינם, ולהתרחק משנאת חינם אשר היא הסיבה העיקרית לגלותינו מארצינו.

ובשכר זאת אל חי נעלם, יחוס על שארית ישראל, וישוב לגאול אותנו גאולה שלימה, במהרה בימינו. אמן.

לקריאת השיעור באתר

נשואין בימי בין המצרים

Wed, 20 Jul 2011 00:00:00 +0200

לשאלת רבים , האם מותר לישא אשה או להנשא לאיש בימי בין המצרים?

יש נוהגים שלא לערוך נשואין כלל, מיום י"ז בתמוז, ועד תשעה באב, שהם ימי "בין המצרים" כמו שביארנו כבר. וכן היה המנהג במדינות אשכנז.

ומנהג הספרדים בעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן, להתיר עריכת נשואין בימים אלה, עד ליום ראש חודש אב. אבל מאחר יום ראש חודש אב, אף על פי שמעיקר הדין יש להקל בזה לאדם שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה, מכל מקום, נהגו שלא לערוך נשואין בימים אלה, מפני שאין זה סימן טוב, לערוך שמחה בימים שכל כלל ישראל שרויים באבל כבד.

וכאשר נתמנה מרן הרב שליט"א למשרת הרב הראשי לתל אביב, בשנת התשכ"ט (1969), נהגו בכל ערי ישראל, על פי הוראת גדולי הרבנים האשכנזים, שלא היו רושמים לנשואין זוג המבקש להנשא בימי בין המצרים. וכאשר נתמנה הרה"ג רבי יעקב משה טולדאנו לכהן במשרת הרב הראשי לתל אביב, ניסה לבטל את הנוהל שלא רושמים לנשואין זוגות הבאים להנשא בימים אלה, אולם לא היה יכול להרים ראשו ולבטל המנהג, נגד הוראת הרב הראשי האשכנזי, הגאון רבי איסר יהודה אונטרמן, כי בכל ערי הארץ, היו הרבנים הספרדים כפופים בכל הוראותיהם הציבוריות לרבנים האשכנזים הנכבדים מהם. עד שעלה לגדולה מרן הרב שליט"א, והודיע בצורה חד משמעית, כי הוא אינו ממונה בתור "זכר" למנהגי הספרדים בלבד, ומעתה ואילך הוא דורש בתוקף לשנות את תקנות הרבנות הראשית, ולתקן שכל זוג ספרדי המבקש להנשא בימי בין המצרים, יאפשרו לו להרשם לנשואין כדת וכהלכה. ותהלות לאל עליון, שעלה בידו לבטל המנהג שנהגו עד אז נגד ההלכה. ואף אז, קמו כנגדו מקצת רבנים ספרדים, שבשם "אחדות העם" ועוד נימוקים שונים, דרשו לכופף את מנהגינו למנהגי האשכנזים, והרב מרן שליט"א, לא שמע לעצתם, כי כך דרכה של תורה, שלכל עדה בישראל המנהגים שלה, ואין להשוות את המנהגים על ידי כפיפות קומה למנהגי עדה אחרת. וכל המשנה ממנהג שנהגו הספרדים בירושלים במשך דורי דורות, ידו על התחתונה, כי בביטול הנשואין, ובדחיית נשואין, גורמים רעה גדולה לעולם.

וכאן המקום לציין זאת, שלא רק מנהג זה היה מתבטל לגמרי אילו לא היה מרן שליט"א עומד בעוז על מנת להחזיר העטרה ליושנה, אלא בכל מנהגי הספרדים, ובכל הוראותיהם שהם כפופים אחר הוראות מרן השלחן ערוך, לולי שמרן הרב שליט"א נלחם מלחמתה של תורה, ובכחו ובגדולתו הבלתי ניתנת להכחשה, החזיר העטרה ליושנה, שהספרדים פוסקים על פי דרכם, להחמיר ולהקל, בודאי היו נשכחות לגמרי ההלכות והמנהגים של הספרדים, לכל תפוצותיהם, בבליים ומרוקאים ותימנים וכן כל השאר. כי בעזרת כחו הגדול של הרב, הושווה מעמד הרב האשכנזי למעמד הרב הספרדי. שאם עד אז היה קרוי הרב האשכנזי "ראש הרבנים לישראל", ואילו הרב הספרדי היה נקרא "הרב הראשי לישראל", הרי שמאז שעלה מרן לגדולה, ונעשה ראשון לציון ורב ראשי לישראל, לא העיז שום אדם להכתיר את הרב הספרדי בתואר נמוך מזה של האשכנזי.

וכן מיני אז שנתפרסמו הוראות מרן הרב שליט"א, יודעים כל רבני האשכנזים, שכאשר מגיע אליהם שואל, והוא מבני ספרד, הם מבררים היטב את הדין להורות לו על פי דרכם של בני ספרד. ואילו קודם לכן, היו מורים לו בפשיטות להקל ולהחמיר על פי הוראותיהם ומנהגי האשכנזים, כאשר מעידים על זה רבים וטובים.

אף על פי שנהגו שלא לערוך נשואין אחר יום ראש חודש אב, וכן נהגו האשכנזים בכל ימי בין המצרים, מכל מקום, אדם שגירש את אשתו, וכעת נכנסו מתווכי שלום ביניהם והסכימו שניהם לחזור זה לזו, מותר לערוך להם את הנשואין אפילו אחר יום ראש חודש אב, משום שאין זו שמחה גדולה כל כך, ואדרבה, לעתים מחמת עיכוב הנשואין עלול השלום השורר בינהם להתפוגג, ויתבטל כל ענין הנשואין.

לקריאת השיעור באתר

שמיעת כלי זמר בימי בין המצרים

Thu, 21 Jul 2011 00:00:00 +0200

שמיעת מוזיקה בימי בין המצרים

אף על פי שמעיקר הדין, מותר לשבוע בשאר ימות השנה דרך הרשם קול, טייפ או דיסק וכדומה, שירים, ובפרט שירי קודש, המלווים על ידי כלי נגינה, מכל מקום, כתב מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שבימי בין המצרים יש להמנע מכך. וכבר הארכנו בזה במקום אחר. ומכל מקום, בשמחת מצוה, כגון שמחת חתן וכלה, או בשמחת ברית מילה, או בסעודת פדיון הבן, או בר מצוה, או סיום מסכת, מותר לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה, שכל שהיא שמחה של מצוה, יש להקל בדבר.

שירה בפה בימי בין המצרים

ושירה שהיא בפה, בלא כלי זמר, מותר לשורר בימים אלה. וכל שכן שיש להקל בזה בשבתות של ימי בין המצרים, ואפילו בתשעה באב שחל להיות בשבת, מותר לשורר שירי קודש לכבוד שבת.

מי שפרנסתו מנגינה על כלי זמר

מי שפרנסתו לנגן בכלי זמר אצל גויים, מותר לו להמשיך לנגן בכלי זמר עד שבוע שחל בו תשעה באב (כלומר, עד ליום ראשון שלפני תשעה באב, בשנה זו, תשע"א, הוא מיום ז' באב). וכמו כן מורה לנגינה, שמלמד תלמידים לנגן על כינור וכדומה, ויש לו הפסד ממון, אם לא ילמד בימים אלה, מותר לו להמשיך ללמד נגינה עד שבוע שחל בו תשעה באב. ונכון להחמיר בזה מיום ראש חודש אב. וכמו שיש להקל בזה למורה שמלמד נגינה, כמו כן מותר הדבר לתלמיד הלומד נגינה בימים אלו.

קייטנות שמשמיעים בהם מוזיקה קייטנות של ילדים, או גני ילדים הפועלים בימי בין המצרים, ובמסגרת פעולתם משמעים בהם שירים המלויים בכלי נגינה, יש להקל להם להשמיע שירים אלה בימי בין המצרים. כן פסק מרן הרב שליט"א, וכן פסק הגאון רבי יעקב קמינצקי ז"ל. לשאלת רבים: מותר לקנות בגדים חדשים בימי בין המצרים עד ראש חודש אב, אך אין ללובשם בימות החול, כפי שביארנו כבר.

לקריאת השיעור באתר

משנכנס אב ממעטין בשמחה

Mon, 01 Aug 2011 00:00:00 +0200

מזלם של ישראל בחודש אב

אף על פי שבכל ימי בין המצרים נוהגים קצת מנהגי אבילות, וכמו שהזכרנו בהלכות הקודמות , מכל מקום משנכנס חודש אב, ועד לאחר עשירי באב, יש מנהגי אבילות נוספים שיש לנהוג בהם, מפני שבחודש אב אירע החורבן, ואמרו חז"ל, שימים אלו הם ימי פורענות לישראל, ומזלם אינו מאיר להם בימים אלו. וכך שנינו במסכת תענית (דף כו:) "משנכנס אב ממעטין בשמחה". ולכן ישראל שיש לו דין ודברים ותביעה משפטית עם גוי, יתחמק מלהתדיין עמו בימים אלו, ויתדיין עמו לאחר עשירי באב.

משא ומתן של שמחה מיום ראש חודש אב, ממעטין במשא ומתן של שמחה, כגון קניית רהיטים חדשים לבית חתן וכלה, או קניית תכשיטי זהב וכסף, וכיוצא בזה. ובשאר משא ומתן שאינו של שמחה, כגון קניית רהיטים לביתו, או מכונית חדשה וכדומה, אף על פי שהיה ראוי להחמיר בזה, מכל מקום נהגו להקל, וטוב להמנע מלהביא רהיטים חדשים לביתו, או מכונית חדשה לביתו, בימים אלו, משום ששמחה היא לו. אכילת בשר ושתיית יין נהגו ישראל, שבימים אלו, מיום ראש חודש אב ועד ליום עשירי באב, הקרויים "תשעת הימים", אינם שותים יין ולא אוכלים בשר, אלא ביום השבת. (ובענין זה נדון בהרחבה בהלכה מיוחדת). והיום, שהוא יום שני ראש חודש אב, מותר לאכול בשר ולשתות יין, שכבר כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שלא נהגו בדבר איסור אלא מאחר ראש חודש אב, כלומר, ממחר יום שלישי ב' לחודש אב. אולם למנהג האשכנזים יש להחמיר בזה אפילו ביום ראש חודש עצמו.

שבוע שחל בו תשעה באב

ובשבוע שחל בו תשעה באב, נוהגים עוד מנהגי אבילות, ובכללם האיסור לרחוץ כל גופו במים חמים, והאיסור לכבס בגדים או ללבוש בגדים מכובסים. אולם מנהג האשכנזים להחמיר ולאסור הרחיצה מיום ראש חודש אב, בין במים חמים בין במים צוננים, (זאת אומרת שהם נוהגים שתי חומרות נוספות, לאסור רחיצה כבר מיום ראש חודש אב ולאסור רחיצה אף במים קרים). אולם אף למנהג האשכנזים, אם מדובר באדם הגר במקום שהאקלים שם חם, כגון בארץ ישראל, או באדם המזיע הרבה מחמת איזו סיבה, מותר לו לרחוץ כל גופו במים שאינם חמים אף בשבוע שחל בו תשעה באב. כי לא קיבלו עליהם האשכנזים חומרות אלו, אלא בארצותיהם, שהם ארצות קרות, וגדול כבוד הבריות, ולכן יש להקל בזה כאמור. וכן פסק גם הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל.

קניות עבר חתן וכלה

כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאם קבעו את זמן הנשואים מיד לאחר תשעה באב, והבחור עדיין לא קיים פריה ורביה (דהיינו שעדיין אין לו בן ובת, כמו שביארנו במצות פריה ורביה) מותר לקנות עבור החתן והכלה כל צרכיהם אפילו בימים אלו, ואפילו אם יש שהות לקנות את צרכי החתן והכלה אחרי תשעה באב, כגון שנשואיהם נקבעו ליום ט"ו באב, אם יש חשש שיתייקרו לאחר מכן, מותר לקנותם בימים אלו כל שיש חשש הפסד בדבר.

אמתי יחולו מנהגי האבלות של שבוע שחל בו

בשנה זו (תשע"א), יחול יום תשעה באב, ביום שלישי בשבוע הבא, הלכך, מנהגי האבלות החלים בשבוע בשחל בו תשעה באב יחולו החל מיום ראשון שאחרי השבת הקרובה.

ולסיכום הדברים , ישנם ארבעה דרגות חומרה של אבלות בימים אלו. הדרגה הקלה מיום שבעה עשר בתמוז ועד ראש חודש אב. הדרגה השנייה מיום ראש חודש אב ועד עשירי באב. הדרגה השלישית, חמורה ממנה, בשבוע שחל בו תשעה באב, והדרגה החמורה מכולם, יום תשעה באב עצמו, שהוא יום אבל ותענית כאשר יתבאר.

לקריאת השיעור באתר

אכילת בשר מיום ראש חודש אב

Mon, 16 Jul 2007 00:00:00 +0200

מבואר במשנה במסכת תענית (דף כו:) שגזרו חכמים, שבערב תשעה באב, דהיינו בסעודה המפסקת, שהיא הסעודה האחרונה שאוכל לפני התענית, אין לאכול בשר, וכן אין לשתות יין, ולא יאכל אדם שני תבשילין, כגון אורז וביצה וכדומה. והנה אף שמבואר שאין איסור מן הדין באכילת בשר אלא בסעודה המפסקת בלבד, מכל מקום נהגו ישראל שלא לאכול בשר, מיום ראש חודש אב ועד יום עשירי באב, ומנהג הספרדים להקל באכילת בשר ביום ראש חודש אב עצמו, אבל האשכנזים נוהגים להחמיר אף ביום ראש חודש אב. ומנהגים אלו נזכרו כבר בדברי הגאונים ורבותינו הראשונים, ופשטו בכל ישראל. ואין חילוק בין בשר בהמה לבשר עוף, שבכל אופן אסור לאכלו, ואפילו תבשיל שנתבשל עם בשר, כגון מרק, אף על פי שמוציא ממנו את הבשר, אין לשתות ממנו, מפני טעם הבשר שיש בו. אבל דגים אינם בכלל האיסור ומותר לאכלם.

כתב מרן השלחן ערוך בספרו אבקת רוכל, שכל ההולכים לעיר אחרת על מנת להשתקע שם, עליהם לנהוג כמנהג המקום ההוא. לפיכך, כתב מרן הרב שליט"א, כי בני תימן, שזכו לעלות לארץ ישראל, חייבים גם הם להמנע מאכילת בשר בימים אלו. אף על פי שבכל ארצות תימן לא נהגו בחומרא זו, והיו נוהגים כעיקר דין המשנה, להמנע מאכילת בשר אך ורק בסעודה המפסקת ממש, מכל מקום, מאחר ומנהג ארץ ישראל להחמיר בזה כאמור, אף הם מחוייבים להחמיר בזה.

בשבת חזון, שהיא השבת שלפני תשעה באב (השבת שלפנינו) אוכלים בשר, ומותר לטעום בערב שבת מהתבשילים שיש בהם בשר כדי לתקן את המאכל (כגון להוסיף מלח וכדומה) ויש מיקלים לטעום מן המאכלים של שבת אף שלא לצורך, לפי שעל פי דברי המקובלים יש ענין גדול לטעום ממאכלי השבת, וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שיש להקל בזה.

כתב מרן הרב שליט"א, שאם נשאר בשר מן המאכלים שבשלו לכבוד שבת, מותר לאכול מהם במוצאי שבת ב"סעודה רביעית" שהיא הסעודה שאוכלים במוצאי שבת. והמיקל לאכול מבשר זה שנשאר מסעודת שבת אף בשאר ימות השבוע, יש לו על מה שיסמוך, ולקטנים שלא הגיעו לגיל מצוות יש להקל באכילת בשר שנשאר משבת אף בימות החול. (אך בתנאי שלא יבשל לכתחילה כמות גדולה לשבת בכדי שישאר לו בשר לימות החול). ולילדים קטנים מאוד שאינם מבינים כלל את משמעות חורבן הבית, מותר לתת אף לכתחילה בשר בימים אלו, ומותר לבשל עבורם בשר בשבוע זה שחל בו תשעה באב.

חולה, אף על פי שאין בו סכנה, מותר לו לאכול בשר בימים אלו. וכן יולדת תוך שלושים יום ללידתה מותרת באכילת בשר. וכן מינקת שהתינוק שלה חלש, ואם תמנע מאכילת בשר יוכל הדבר להשפיע לרעה על בריאות הילד, מותרת באכילת בשר. וכן מעוברת שסובלת הרבה בהריונה יש להקל לה לאכול בשר בימים אלו. אבל אדם בריא שאוכל בשר בזמן שנוהגים בו איסור, גדול עוונו מנשוא, והרי הוא פורץ גדר, ועונשו גדול.

כתב מרן השלחן ערוך (סי' תקנא ס"י), שמותר לשתות את היין של ההבדלה במוצאי שבת הסמוך לתשעה באב. וכן מנהג הספרדים. אולם למנהג האשכנזים יש להחמיר בזה, ויתן לילד (שהגיע לחינוך, שמבין עניין ההבדלה) לשתות מן היין של ההבדלה, ואם אין שם ילד, יכול ישתה בעצמו.

לקריאת השיעור באתר

איסור כביסה ולבישת בגדים מכובסים בשבוע שחל בו תשעה באב, ודין בגד העשוי לספוג זיעה

Wed, 03 Aug 2011 00:00:00 +0200

במשנה בתענית (כו:) שנינו, שבוע שחל בו תשעה באב (כמו השבוע שלפנינו, כלומר, מיום ראשון הקרוב), אסור להסתפר ולכבס. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך. ולמנהג האשכנזים יש לאסור לכבס החל מיום ראש חודש אב.

ואיסור כיבוס בימים אלו הוא אפילו אם אינו רוצה ללבוש הבגד עתה, אלא להניחו וללבשו אחרי תשעה באב. ואיסור הכיבוס הוא בין בבגד העליון ובין בבגד תחתון, וכן אסור לכבס מגבות ומפות וסדינים וכיוצא בזה. ואסור לכבס בגדי ילדים קטנים בימים אלו, ומכל מקום נוהגים להקל לכבס בגדים של תנוקות קטנים ביותר, בני שנתיים או שלוש שנים, שדרכם להתלכלך תמיד. ונכון שלא לכבס הרבה מבגדים אלו ביחד, וכן נכון שיכבסו בגדים אלו בצנעה, (דהיינו שלא בפני רבים, אלא כל אחד בביתו).

וכשם שאסור לכבס בשבוע שחל בו תשעה באב, למנהג האשכנזים החל מראש חודש אב, כמו כן אסור ללבוש בגד מכובס. ואפילו בגד שכיבסוהו קודם שבוע שחל בו תשעה באב, אסור ללבשו בימים אלו. ובמקום שיש הכרח להחליף הבגדים בימים אלו, כגון מחמת זיעה וכדומה, יש להקל על ידי שילבש הבגד המכובס במשך כשעה בימים שלפני שבוע שחל בו תשעה באב (או לפני ראש חודש אב למנהג האשכנזים), ומכיון שלבשו אז אין עליו יותר תורת בגד מכובס, ומותר ללבשו בימים אלו. ובדרך זו יש להקל להכין אפילו הרבה בגדים לצורך ימים אלו.

וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאם רוצה להכין בגדים בשבת שלפני תשעה באב בדרך זו (שאז יש בעיה הלכתית של הכנת דבר משבת ליום חול), מכל מקום רשאי לעשות כן באופן שילבש בגדים מכובסים מערב שבת, ובבוקר שלמחרת לא יחזור ללבוש בגדים אלו, אלא ילבש בגדים אחרים מכובסים, והבגדים שלבש בליל שבת יניחם למשמרת לצורך שבוע שחל בו תשעה באב, ואם יש צורך בעוד בגדים, יפשוט הבגדים שלבש בבוקר, וילך לישון מעט שינת צהריים, וכשיקום ילבש בגדים אחרים מכובסים, ובאופן כזה אין לחוש לאיסור הכנה משבת לחול, כיון שנהנה מן הבגדים ביום השבת.

ובגד העשוי לספוג זיעה, כגון לבנים וגופיות וכדומה, מותר ללובשם מכובסים, שאין דינם כדין שאר הבגדים.

לקריאת השיעור באתר

דינים השייכים ליום תשעה באב

Thu, 04 Aug 2011 00:00:00 +0200

תשעה באב אסור בחמישה דברים. אכילה ושתיה, רחיצה, וסיכה (סיכה פירושה לסוך את הגוף בשמן, או למרוח קרם גוף וכדומה), נעילת מנעלי עור, ותשמיש המיטה. וכן אסרו חכמים ללמוד תורה ביום תשעה באב, לפי שדברי תורה משמחים את הלב. ואין לעסוק אלא בספר איוב, ובנבואות החורבן שבספר ירמיה, וכן במדרשים השייכים לחורבן, ובהלכות אבילות וכיוצא בזה. וכן מותר ללמוד בספרי מוסר המעוררים את האדם לשוב בתשובה ולהטיב את מעשיו. ואין אוכלים בערב תשעה באב, אלא עד סמוך לשקיעת החמה. ומשקיעת החמה חלה חובת חמישה עינוים אלו שהזכרנו. אסור לרחוץ במים בתשעה באב, בין במים חמים בין במים צוננים, בין כל גופו בין מקצת גופו, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. לפיכך, ביום תשעה באב בבוקר, יטול ידיו עד קשרי אצבעותיו בלבד (דהיינו שישים מים רק עד מקום חיבור האצבעות לכף היד), ונוטל שלוש פעמים לסירוגין כדרך שנוטלים כל השנה, ויברך על נטילת ידים. וכן ינהג כשיוצא מבית הכסא, שיטול ידיו רק עד קשרי אצבעותיו. לא ירחץ פניו בתשעה באב בבוקר, אלא לאחר שינגב ידיו, כשהן עוד לחות, יעבירם על גבי עיניו, ואם יש לו לפלוף ליד עיניו, או לכלוך אחר, מותר לרחוץ המקום המלוכלך. ומי שהוא מקפיד על נקיותו, ואין דעתו מיושבת עליו כשאינו רוחץ את פניו בבוקר, מותר לו לרחוץ את פניו בבוקר תשעה באב. כלה, כל שלושים יום מיום חתונתה, מותרת לרחוץ את פניה במים, כדי שלא תתגנה על בעלה. בהלכות שבעה עשר בתמוז הזכרנו , שמי שהדבר קשה לו מאד להמנע מצחצוח שיניים ביום התענית בבוקר, רשאי להקל לצחצח את שיניו, באופן שיזהר לבל יבלע שום טיפת מים, וכן יזהר שלא יכניס לפיו שיעור רביעית מים (שמונים ואחת מ"ל מים) בבת אחת. אולם בתשעה באב אין להקל בזה, אלא אם כן יש לו צער גדול בלי זה, או שסובל מריח רע מפיו, שאז יכול להקל בזה בתנאי נוסף, שיזהר מאד להוריד את פיו למטה, כדי שלא יבואו המים לגרונו. ובטעמי כל דין ודין אי אפשר להאריך במסגרתינו. לשאלת רבים: ביארנו שאסור ללבוש בשבוע שחל בו תשעה באב בגד מכובס. ושלכן צריך כל אדם ללבוש לפני שבוע שחל בו תשעה באב, כל בגד שהוא חושב ללבשו בימים אלו, במשך שעה, ואז יהיה הבגד נחשב כבגד שאינו מכובס ומותר ללבשו. ועתה נשאלת השאלה מה יעשה מי שמסיבה כל שהיא שכח להכין בגדים לשבוע זה, האם יש לו תקנה כלשהי בכדי שיותר לו ללבוש בגד מכובס? והתשובה לזה, כתב בספר לחם הפנים בשם הגאון מהר"ש מלובלין, שאם הניח את הבגד למשך איזה זמן על קרקע עולם (כלומר קרקע לא מרוצפת) מותר ללבשו בשבוע שחל בו, שאין זה בגד מכובס. וכתב מרן הרב שליט"א, שבמקרה ששכח להכין בגדים לשבוע זה, יש לסמוך על שיטה זו להתיר לבישת בגדים באופן כזה.

לקריאת השיעור באתר

החייבים והפטורים מתענית תשעה באב

Thu, 19 Jul 2007 00:00:00 +0200

קטנים פטורים לגמרי מתענית תשעה באב. וכל נער שלא מלאו לו שלוש עשרה שנים ויום אחד, ונערה שלא מלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד, פטורים מתענית תשעה באב. ואינם צריכים להתענות אפילו כמה שעות.

חולה (ממש, אף על פי שאין בו סכנת חיים) פטור מלהתענות בתשעה באב. ובמקום ספק יש לעשות שאלת חכם. ונחלקו הפוסקים אודות יולדת, שבתוך שבעה ימים ללידתה, לכל הדעות הרי היא פטורה מלהתענות, אבל תוך שלושים יום מלידתה, דעת כמה פוסקים להחמיר בזה, ואולם דעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שכל שלושים יום ללידתה הרי היא פטורה מלהתענות.

וכן דין המפלת (אשה שהפילה עוברה) אחר ארבעים יום להריונה, (כלומר שהפילה עובר שכבר מלאו לו ארבעים יום ברחם אמו), שאינה צריכה להתענות ביום תשעה באב, כל שלשים יום מיום ההפלה.

מעוברות (נשים בהריון) ומניקות חייבות להתענות בתשעה באב. ואם המעוברת או המניקה חולה, ממילא דינה כדין כל אדם חולה, שפטור מלהתענות בתשעה באב.

זקן שתש כוחו מחמת התענית, דינו כחולה לכל דבר, ואינו מתענה בתשעה באב, ואפילו אם אין לו חולי פנימי, צריך לאכול בתשעה באב.

לקריאת השיעור באתר

דין מוצאי תשעה באב ויום עשירי באב

Mon, 08 Aug 2011 00:00:00 +0200

אחר צאת הכוכבים בתשעה באב, דהיינו כעשרים דקות אחר שקיעת החמה, מותר לאכול ולשתות, ונוהגים לברך ברכת הלבנה אחר תפילת ערבית במוצאיתשעה באב, וטוב לטעום משהו קודם ברכת הלבנה, ויש נוהגים לנעול נעלים, ולרחוץ פניהם וידיהם קודם ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב. (ויש סוברים שאין לברך ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב, אולם כתב מרן הרב שליט"א כי המנהג פשוט לברך ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב).

יש נוהגים במוצאי תשעה באב, שנוטלין ידיהם כפי שנוטלים בכל בוקר, שהרי בבוקר תשעה באב לא נוטלים ידיים אלא עד קשרי האצבעות בלבד, ולכן חוזרים ונוטלים ידיים שנית. והוא מנהג טוב.

אמרו רבותינו במסכת תענית (דף כט.) בשביעי באב נכנסו נכרים להיכל, ובתשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור (האש), והיה דולק והולך כל היום כולו, דהיינו ביום עשירי באב. ואמר רבי יוחנן, אילו הייתי באותו הדור, הייתי קובע התענית בעשירי, מפני שרובו של ההיכל נשרף בו. וחכמים שתקנו התענית בתשיעי, הוא משום שסוברים שתחילת הפורענות חמורה יותר.

ואמרו בתלמוד ירושלמי, שרבי אבון היה מתענה תשיעי ועשירי, ואמנם מן הדין לא תקנו חכמים תענית שני ימים, מפני שאין בנו כוח להתענות שני ימים, מכל מקום, כיון שאף יום עשירי באב הוא יום צרה, נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בליל עשירי באב, וביום עשירי באב עד שקיעת החמה. והאשכנזים נוהגים בזה רק עד חצות היום של יום עשירי באב.

מותר לספרדים ובני עדות המזרח, להסתפר ולכבס במוצאי תשעה באב, אולם האשכנזים נוהגים להחמיר בזה גם ביום עשירי באב. ויש מקום להיתר בזה כאשר עשירי באב חל בערב שבת.

בגמרא במסכת תענית (דף ל:) אמרו. כל האוכל ושותה בתשעה באב לא יזכה לראות בשמחת ירושלים, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר, שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. ומה שאמרו "זוכה ורואה" ולא "יזכה ויראה" כמו שהיה לכאורה נכון יותר לומר, פירש מרן הרב שליט"א, כי על המת (כלומר כל אדם שמת) נגזרה גזירה שישתכח מן הלב אחר שנים עשר חודש, (שכן בדרך כלל מתנחמים האבלים מפטירת המת אחר שנים עשר חודש, ותשש כוחו של הצער), ואצל יעקב אבינו נאמר (כאשר ביכה על יוסף בחשבו כי נטרף על ידי חית השדה) "ויקמו כל בניו לנחמו וימאן להתנחם", כי על החי לא נגזר להשתכח מן הלב, ויוסף עדיין חי היה. אף כאן, אף על פי שעברו שנים רבות מן החורבן, ממשיכים להתאבל עליו, כי בית המקדש של מעלה חי וקיים, וכמו שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך", ובנין הבית השלישי במהרה בימינו ירד בנוי מן השמים. והמתאבל על ירושלים, סימן יפה לו, שהוא "זוכה ורואה בשמחתה", כי בעצם כך שהוא מתאבל על ירושלים, הוא מראה שבית המקדש עוד חי בקרבו, ועתיד לראות בשמחתו. וכבר אמרו חז"ל, שמשיח בן דוד נולד בט' באב.

יזכינו ה', לראות עין בעין בשוב ה' לציון, בבנין ירושלים. אמן.

לשמיעת שיעורו של מרן שליט"א (מלפני שנים רבות) בנושא תשעה באב : לשיעור בעניני כל המתאבל על ירושלים רואה בשמחתה

לחץ כאן

לשיעור בעניני דיני תשעת הימים באב לחץ כאן לשיעור בעניני דיני ט באב 1 לחץ כאן לשיעור בעניני דיני ט באב 2 וסעודה מפסקת לחץ כאן לשיעור בעניני דיני תשעה באב 3 ואגדות על החורבן לחץ כאן לשיעור בעניני חודש אב מזל ודיני אבילות לחץ כאן

לקריאת השיעור באתר

שמיעת כלי נגינה מזמן חורבן הבית

Thu, 24 Jul 2008 00:00:00 +0200

במשנה במסכת סוטה (מח.) שנינו, משבטלה סנהדרין (הם חכמי ישראל שהיו שופטים את ישראל לפני החורבן) בטל השיר בבתי משתאות (דהיינו שאסור לשיר בבתי משתה) שנאמר (בישעיה פרק כד) "בשיר לא ישתו יין". ובגמרא הביאו סמך לקשר שבין בטול הסנהדרין לאיסור שירה בבתי משתאות, מן הפסוק במגילת איכה "זקינים משער שבתו (הסנהדרין שפסקו לדון) בחורים מנגינתם". והסבירו בתלמוד ירושלמי, אמר רב חסדא, בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהם, ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר (שמכיון שישבו הסנהדרין, והשגיחו על עם ישראל שיהיו דרכיהם טובים, היו ישראל יראי שמים ולא באו מתוך שירי קודש לזמר בשירי עגבים) אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהם הם אומרים דברי נבלה בשיר. (ובשנה שעברה הזכרנו גם את דברי הגמרא במסכת גיטין בענין זה). והמאירי (גיטין ז.) כתב, שמותר לשורר שירות ותשבחות להשם יתברך, כגון פיוטים ומזמורים, אפילו בבתי משתאות, שדוקא דרך פריצות וקלות ראש אסור. אלא שאפשר לפרש את דברי המאירי דוקא לענין שירה בפה, אבל לענין כלי זמר מבואר בגמרא שהוא חמור יותר ויש לאסור בכל ענין. וכך כתב רבינו הרמב"ם בזו הלשון: משחרב בית המקדש גזרו שלא לנגן בכלי שיר, וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר (כל סוגי כלי הנגינה) אסור לשמוח בהם ואסור לשומען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין (דהיינו בבתי משתאות וכדומה) אסורה, שנאמר "בשיר לא ישתו יין". וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין. עד כאן לשונו. מתבאר מדבריו, שלנגן בכלי נגינה אסור באופן מוחלט מאז שנחרב בית המקדש, אבל לשיר בפה שירי קודש מותר בכל אופן, אפילו בבתי משתה. וכדברי הרמב"ם פסק מרן בשולחן ערוך. אולם, יש פוסקים שמפרשים בדעת הרמב"ם ומרן השולחן ערוך, שאפילו בכלי נגינה יש להקל בשבחות להשם יתברך, וכן כתב בספר כנסת הגדולה, אולם רבים דחו את דבריהם, משום שלשון הרמב"ם מורה שרק בשירה בפה נהגו להקל ולא בכלי נגינה. ומכל מקום במקום של שמחת מצוה, כגון בסעודת חתן וכלה, או בר מצוה וברית וכדומה, נוהגים להקל בשירי קודש אף עם כלי נגינה, וכן יש להקל בזה לצורך פרנסה אף בכלי נגינה. והנה לענין שמיעת שירים אף בכלי זמר, דרך רדיו וכדומה, כבר האריכו בזה חכמי הדורות האחרונים, ופסקו שהמיקל בזה יש לו על מה שיסמוך, וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, משום שעל שמיעה דרך רדיו לא חלה גזירת רבותינו, ומטעמים נוספים שיבוארו אם ירצה ה' בעתיד. ומכל מקום כתב מרן הרב שליט"א, שבימי בין המצרים יש להחמיר בשמיעת כלי נגינה, ואף דרך הרדיו וכדומה יש להחמיר וכן בבתי ספר או בגני ילדים לא ילמדו את הילדים שירים במנגינות בימים אלה. אבל לענין שירה בפה יש להקל אף בימים אלה.

לקריאת השיעור באתר

דין ריקודים ושמיעת שירים בימי בין המצרים

Sun, 04 Jul 2010 00:00:00 +0200

אסור לעשות ריקודים ומחולות בימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ואפילו בלא כלי נגינה.

וכל זה הוא אפילו בריקודים המתנהלים על פי ההלכה, ומנהגי הצניעות המקודשים לעם ישראל, אנשים לבד ונשים לבד, במחיצה מפסקת שאינם רואים אלו את אלו, אבל ריקודים מעורבים אנשים ונשים יחדיו, אסורים בהחלט באיסור חמור בכל ימות השנה.

והנה בשנת תשמ"ח פנה אל הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, תלמיד חכם אחד מהעיר דיל, ניו ג'רזי, שרצו אנשי מקומו לעשות ריקודים בימי בין המצרים, בטענה שלא נהגו להחמיר בזה אלא האשכנזים, ושעל ידי כך יכירו הבחורים והבחורות אלו את אלו ויבואו בקשרי שידוכין. ועם שהדבר פשוט מאד לאסור, מכל מקום הובאה השאלה לפני מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, כי אדם גדול דבריו נשמעים, והוא השיב בכתב, שהדבר אסור בהחלט לעשות ריקודים בימי בין המצרים, ואין חילוק בזה בין ספרדים לאשכנזים, ושכן פסק הגאון רבי חיים פלאג'י, הגאון רבי יוסף חיים, ועוד.

והמשיך מרן שליט"א וכתב, שכל זה הוא אפילו בריקודים המתנהלים על פי ההלכה ומנהגי הצניעות המקודשים לשם ישראל, אנשים לבד ונשים לבד, במחיצה מפסקת, וכמבואר במשנה (סוכה נב.), אבל ריקודים מעורבים אנשים ונשים יחדיו, אסורים הם בהחלט גמור בכל ימות השנה באיסור חמור, וכמו שכתבו כמה גאונים. ומה שיש טוענים להתיר כדי שיכירו הבחורים והבחורות זה את זו ויבואו בקשרי שידוכין, זוהי טענת היצר הרע, כי הרבה שלוחים יש להקדוש ברוך הוא המזווג זיווגים.

והנה גם כעת לאחרונה אנו שומעים, בקהילות הקודש באחת מארצות הגולה, שעמדו גדולי הרבנים ותקנו שם כמה תקנות לחזוק הדת וחומות הצניעות, בפרט בשעת החופה שעומדים קהל גדול יחד, ונדרשת שם תשומת לב מיוחדת שלא יבאו חלילה לידי מכשול, וקמו כמה מראשי הקהל, מהם יהודים הנחשבים לשומרי תורה, וקראו תגר על הרבנים שמנחילים להם מנהגים כמו מנהגי איסלאם, שאינם מאפשרים לנשים ללכת ככל העולה על רוחן. ודבר זה נגרם לצערינו מתוך חוסר הבנה ביחודיותו של עם ישראל, ובקדושתו, כי על ידי חוסר הצניעות מסתלקת השכינה מישראל, ובאים לישראל צרות רעות ורבות ח"ו. ועל ידי ההבנה והשמירה על ערכי הצניעות כדת וכדין, מתרבה כבוד שמים, והקדוש ברוך הוא שמח בישראל הנזהרים בקדושה, ומשרה שכינתו עליהם. ועלינו לזכור דבר זה ולהאמין בו, ולהזהר בדברים שאמותינו ואבותינו מסרו נפשם עליהם במסירות נפש ממש, ואיככה נבא אנו מתוך שלוה, בהניח ה' לנו, ונפרוץ חומות הצניעות ככל הגויים, אין זאת אלא מעשה שטן המשכיח מאיתנו אמיתות פשוטות אלו, ומסית את הבריות לנהוג בקלות ראש ביסודות הדת.

וכל המדובר כאן הוא לענין ריקודים ומחולות לכשעצמם, אבל אם יש שם גם אשה ששרה, יש בכך איסור נוסף, וכפי שנבאר אם ירצה ה' בעתיד. וכעין מה שגזרו חכמים שלא לעשות ריקודים ומחולות בימי בין המצרים, למדו הפוסקים בדורות האחרונים, שכמו כן נכון להחמיר שלא לשמוע מוזיקה עם כלי נגינה מטייפ וכיוצא בזה בימי בין המצרים, שהרי מזמן שנחרב בית המקדש גזרו חכמים שלא לשמוע כלי שיר (כגון כינור וכדומה) אלא אם כן היא שמחה של מצוה, כגון שמחת חתן וכלה, אבל לשם הנאה בלבד, אסור לשמוע כלי שיר. והיא גזירת גמורה שגזרו חכמינו ומפורשת בגמרא, כמו שהארכנו בהזדמנות אחרת. ואמנם, רבותינו הפוסקים כתבו לצדד להקל בשמיעת כלי שיר המוקלטים בקלטת וכדומה, שאין זה בכלל הגזירה שלא לשמוע כלי שיר ממש. וכן דן בזה מרן רבינו הגדול שליט"א, והעלה שמעיקר הדין מותר לשמוע כלי שיר המוקלטים על גבי קלטת, ואין בזה איסור. ואף על פי כן כתב מרן שליט"א, שבימים אלו של בין המצרים, נכון להחמיר שלא לשמוע כלי שיר גם באופן כזה. ולכן, אין להקל בשמעית מוזיקה וכדומה בימי בין המצרים, אלא אם מדובר בשירים שאינם בליווי כלי נגינה, כגון תפילות וכיוצא בזה.

לקריאת השיעור באתר

משנכנס אב ממעטין בשמחה

Mon, 12 Jul 2010 00:00:00 +0200

אף על פי שבכל ימי בין המצרים נוהגים קצת מנהגי אבילות, וכמו שהזכרנו

בהלכות הקודמות

, מכל מקום משנכנס חודש אב, ועד לאחר עשירי באב, יש מנהגי אבילות נוספים שיש לנהוג בהם, מפני שבחודש אב אירע החורבן, ואמרו חז"ל, שימים אלו הם ימי פורענות לישראל, ומזלם אינו מאיר להם בימים אלו. וכך שנינו במסכת תענית (דף כו:) "משנכנס אב ממעטין בשמחה". ולכן ישראל שיש לו דין ודברים ותביעה משפטית עם גוי, יתחמק מלהתדיין עמו בימים אלו, ויתדיין עמו לאחר עשירי באב. מיום ראש חודש אב, ממעטין במשא ומתן של שמחה, כגון קניית רהיטים חדשים לבית חתן וכלה, או קניית תכשיטי זהב וכסף, וכיוצא בזה. ובשאר משא ומתן שאינו של שמחה, כגון קניית רהיטים לביתו, או מכונית חדשה וכדומה, אף על פי שהיה ראוי להחמיר בזה, מכל מקום נהגו להקל, וטוב להמנע מלהביא רהיטים חדשים לביתו, או מכונית חדשה לביתו, בימים אלו, משום ששמחה היא לו. כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאם קבעו את זמן הנשואים מיד לאחר תשעה באב, והבחור עדיין לא קיים פריה ורביה (דהיינו שעדיין אין לו בן ובת, כמו

שביארנו

במצות פריה ורביה) מותר לקנות עבור החתן והכלה כל צרכיהם אפילו בימים אלו, ואפילו אם יש שהות לקנות את צרכי החתן והכלה אחרי תשעה באב, כגון שנשואיהם נקבעו ליום ט"ו באב, אם יש חשש שיתייקרו לאחר מכן, מותר לקנותם בימים אלו כל שיש חשש הפסד בדבר. נהגו ישראל, שבימים אלו, מיום ראש חודש אב ועד ליום עשירי באב, הקרויים "תשעת הימים", אינם שותים יין ולא אוכלים בשר, אלא ביום השבת. ובענין זה נדון בהרחבה בהלכה מיוחדת. ובשבוע שחל בו תשעה באב, נוהגים עוד מנהגי אבילות, ובכללם האיסור לרחוץ כל גופו במים חמים, והאיסור לכבס בגדים או ללבוש בגדים מכובסים. אולם מנהג האשכנזים להחמיר ולאסור הרחיצה מיום ראש חודש אב, בין במים חמים בין במים צוננים, (זאת אומרת שהם נוהגים שתי חומרות נוספות, לאסור רחיצה כבר מיום ראש חודש אב ולאסור רחיצה אף במים קרים). אולם אף למנהג האשכנזים, אם מדובר באדם הגר במקום שהאקלים שם חם, כגון בארץ ישראל, או באדם המזיע הרבה מחמת איזו סיבה, מותר לו לרחוץ כל גופו במים שאינם חמים אף בשבוע שחל בו תשעה באב. כי לא קיבלו עליהם האשכנזים חומרות אלו, אלא בארצותיהם, שהם ארצות קרות, וגדול כבוד הבריות, ולכן יש להקל בזה כאמור. וכן פסק גם הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל. בשנה זו (תש"ע), יחול יום תשעה באב, ביום שלישי בשבוע הבא, הלכך, מנהגי האבלות החלים בשבוע בשחל בו תשעה באב יחולו החל מיום ראשון שאחרי השבת הקרובה.

ולסיכום הדברים , ישנם ארבעה דרגות חומרה של אבלות בימים אלו. הדרגה הקלה מיום שבעה עשר בתמוז ועד ראש חודש אב. הדרגה השנייה מיום ראש חודש אב ועד עשירי באב. הדרגה השלישית, חמורה ממנה, בשבוע שחל בו תשעה באב, והדרגה החמורה מכולם, יום תשעה באב עצמו, שהוא יום אבל ותענית כאשר יתבאר.

לקריאת השיעור באתר

החייבים והפטורים מתענית תשעה באב

Thu, 23 Jul 2009 00:00:00 +0200

קטנים, דהיינו בן שלא מלאו לו שלוש עשרה שנים יום אחד, ובת שלא מלאו לה שתים עשרה שנים יום אחד, פטורים לגמרי מתענית תשעה באב. וטעם הדבר שהקטנים אינם משתתפים בתענית זו, לפי שהקטנים בלאו הכי פטורים בכל דיני האבלות, וגם קטן שמתו אביו או אמו אינו מתאבל כלל, שלא שייך בזה דין חינוך כלל (מלבד דין הקריעה על המת ששייך גם בקטנים) ולכן קטנים פטורים מתענית זו. וכל נער שלא מלאו לו שלוש עשרה שנים ויום אחד, ונערה שלא מלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד, פטורים מתענית תשעה באב, ואינם צריכים להתענות אפילו כמה שעות.

חולה (ממש, שנפל למשכב וכיוצא בזה, אף על פי שאין בו סכנת חיים), פטור מלהתענות בתשעה באב. ובמקום ספק יש לעשות שאלת חכם. (ומפני מיחושים כגון כאבי ראש רגילים וכדומה, בודאי שאין להתיר אכילה בתשעה באב .(ונחלקו הפוסקים אודות היולדת, שבתוך שבעה ימים ללידתה, לכל הדעות הרי היא פטורה מלהתענות, אבל תוך שלושים יום מלידתה, דעת כמה פוסקים להחמיר בזה להצריכה להתענות, ואולם דעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שכל שלושים יום ללידתה הרי היא פטורה מלהתענות.

וכן דין המפלת (אשה שהפילה עוברה) אחר ארבעים יום להריונה, (כלומר שהפילה עובר שכבר מלאו לו ארבעים יום ברחם אמו, וארבעים יום אלו נמנים מתחילת ההריון ממש, ולא כפי שנוהגים הרופאים למנות שבועיים נוספים), שאינה צריכה להתענות ביום תשעה באב, כל שלשים יום מיום ההפלה.

מעוברות (נשים בהריון) ומניקות, חייבות להתענות בתשעה באב. ואם המעוברת או המניקה חולה, ממילא דינה כדין כל אדם חולה, שפטור מלהתענות בתשעה באב.

זקן שתש כוחו מחמת התענית, דינו כחולה לכל דבר, ואינו מתענה בתשעה באב, ואפילו אם אין לו חולי פנימי, צריך לאכול בתשעה באב.

לקריאת השיעור באתר

דין סעודה מפסקת של ערב תשעה באב שחל בשבת

Mon, 04 Aug 2008 00:00:00 +0200

ערב תשעה באב, אסרו חכמים לאכול בשר ולשתות יין בסעודה המפסקת, (היא הסעודה שאוכל לפני תחילת הצום, אחר חצות היום.) וכן אסרו לאכול שני תבשילים בסעודה המפסקת, וישנם כמה פרטי דינים בזה. אולם בשנה זו (תשס"ח) שיום תשעה באב יחול ביום ראשון, נמצא שערב תשעה באב חל ביום השבת, ולפיכך, מפני כבוד שבת, שלא יהא אדם נוהג דין אבלות בשבת, אמרו חכמים שבסעודה זו (שהיא סעודה שלישית של שבת קודם תחילת התענית), אוכל אדם ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. ובדברי הפוסקים נמצא בפירוש נמצא בביאור דברי רבותינו שני פירושים, שיש אומרים שמה שאמרו רבותינו שאדם מעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו, אין הכוונה בזה שאסור להמנע ממאכלי בשר ושתיית יין ביום השבת, אלא שאם רוצה אדם לאכול בשר ויין בסעודה זו, רשאי לעשות כן, אבל בכל זאת ראוי להימנע מאכילת בשר ושתית יין וכדומה בסעודה מפסקת אף על פי שהיא חלה ביום שבת, וזאת מפני אסונינו הגדול בחורבן הבית. ומכל מקום דעת רוב רבותינו הראשונים, שאין להמנע מאכילת בשר ושתיית יין ביום שבת אף בסעודה המפסקת, מפני כבוד השבת. ובספר שבלי הלקט (לרבינו צדקיה בן רבי אברהם הרופא שחי לפני כשמונה מאות שנה בעיר רומא שבאיטליה), הביא תשובת רבינו קלונימוס איש רומי שהשיב לרבי יקר, שאם חל תשעה באב ביום ראשון התירו הגאונים לאכול בשר ולשתות יין בסעודה המפסקת, מפני כבוד שבת, ואין צריך לשנות שולחנו בשבת, ובלבד שיש לו לישב בדאבת נפש שלא לנהוג בשמחה. וכן עיקר להלכה שבסעודה מפסקת שחלה ביום שבת, כמו בשנה זו (תשס"ח), אין להימנע מאכילת בשר וכדומה (וכן מותר לשיר זמירות שבת בסעודה זו מפני כבוד השבת).

לקריאת השיעור באתר

דין תשעה באב שחל במוצאי שבת

Tue, 05 Aug 2008 00:00:00 +0200

בברייתא במסכת תענית, (דף ל.), מבואר שגזרו רבותינו על חמשה עינויים בתשעה באב, ואלו הם: אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה (שהיו סכין את הגוף בשמן וכדומה), נעילת הסנדל, ותשמיש המטה. ואמרו רבותינו (תענית ל ע"ב), כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, וכל שאינו מתאבל על ירושלים, אינו רואה בשמחתה. בערב תשעה באב, מיד עם שקיעת החמה, חל על האדם האיסור של חמישה עינויים אלו, ולכן מיד עם שקיעת החמה, צריך לחלוץ את מנעליו (ומותר ללבוש נעליים שאינם עשויים עור). אולם כשחל תשעה באב במוצאי שבת כמו בשנה זו (תשס"ח), אין לחלוץ הנעליים של עור מיד עם שקיעת החמה, מפני כבוד השבת, אלא ישאר עם הנעליים עד אחר צאת הכוכבים, דהיינו כעשרים דקות אחר השקיעה, ואז יאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ויחלוץ נעליו וילבש בגדי חול, וילך לבית הכנסת להתפלל תפילת ערבית, ולומר איכה וקינות. ומפני כל האמור, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שראוי להכריז בבתי הכנסת, ולהודיע לציבור, שתפילת ערבית במוצאי שבת שחל בו תשעה באב, תהיה רק לאחר חצי שעה מזמן שקיעת החמה, ולא קודם, ובכך תהיה אפשרות לקהל להחליף בגדי השבת לבגדי חול, ולחלוץ נעלי העור שלרגליהם, ולבוא לבית הכנסת בבגדי חול המותרים בתשעה באב.

לקריאת השיעור באתר

הבדלה במוצאי שבת שחל בו תשעה באב

Wed, 06 Aug 2008 00:00:00 +0200

בשנה שתשעה באב חל במוצאי שבת, כמו בשנה זו (תשס"ח), נחלקו רבותינו הראשונים כיצד יש לנהוג לענין הבדלה על הכוס, ושלוש שיטות בדבר. השיטה הראשונה, היא שיטת הגאונים, שמבדיל במוצאי התענית, דהיינו במוצאי יום ראשון, שלפני שיטעם משהו יבדיל על היין. השיטה השנייה היא שיטת בעל ספר המנהיג, שכתב שיבדיל במוצאי שבת ויתן לקטן שאינו מחוייב בתענית לשתות את היין. השיטה השלישית היא שיטת רבינו הרמב"ן, שכתב שאין להבדיל כלל, שהרי אמרו בגמרא (ברכות לג.) שבתחילה תקנו חכמים שיעשו הבדלה בתוך תפילת ערבית של מוצאי שבת, ואחר כך נתעשרו ישראל ותקנו חכמים הבדלה על כוס יין, והרי בתשעה באב שחל להיות במוצאי שבת כל ישראל עניים מרודים הם. וישנה אריכות על שיטות הראשונים בדברי הפוסקים. ומרן השלחן ערוך פסק כשיטת הגאונים שיבדיל על כוס יין במוצאי תשעה באב, ואנו פוסקים כדעת מרן שקבלנו הוראותיו. לכן אנו נוהגים להבדיל במוצאי תשעה באב על כוס יין, ובזה מוציאים את הצום. אבל מיד במוצאי שבת עם כניסת התענית, צריך שיאמר בפיו "ברוך המבדיל בין קודש לחול, בכדי שיהיה מותר לו לעשות מלאכה. ואין מברכים לא על הנר ולא על הבשמים בהבדלה שבמוצאי תשעה באב, ואחד הטעמים שאין מברכים על הנר במוצאי תשעה באב, כתב בספר ארחות חיים, שהוא משום שההיכל נשרף במוצאי תשעה באב. והטעם שאין מברכין על הבשמים הוא משום שאין מביאים בשמים בבית האבל, שבשמים נועדו לתענוג, וכן פסק מרן השלחן ערוך.

לקריאת השיעור באתר

הלכות ומנהגי בין המצרים

Mon, 01 Aug 2005 00:00:00 +0200

איסור שמיעת כלי נגינה ודין שירה בפה בימי בין המצרים.

Tue, 02 Aug 2005 00:00:00 +0200

דין ריקודים בימי בין המצרים

Tue, 18 Jul 2006 00:00:00 +0200

ברכה על פרי חדש בימי בין המצרים

Mon, 28 Jun 2010 00:00:00 +0200

טוב ליזהר מלברך ברכת "שהחיינו" בימי בין המצרים, מליל שבעה עשר בתמוז ועד אחרי תשעה באב, על פרי חדש, או על בגד חדש. ויניח את הפרי או הבגד עד לאחר תשעה באב, ולא יאכלנו בלא לברך שהחיינו.

ומקור המנהג הוא מספר חסידים שכתב שלא היו אוכלים פרי חדש בבין המצרים, כי אמרו, איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. וכן כתב מרן בשולחן ערוך, שטוב ליזהר מלומר שהחיינו בבין המצרים על פרי או על מלבוש, ואף רבינו האר"י כתב, שאין לברך שהחיינו בימי בין המצרים. וכן הסכימו רוב האחרונים.

בשבתות שבתוך ימי בין המצרים מותר לברך שהחיינו על פרי חדש או על בגד חדש. ומכל מקום אחר ראש חודש אב, נכון להחמיר שלא לברך שהחיינו על בגד חדש אפילו בשבת. ומכל מקום על פרי חדש יש להקל לברך אף בשבת זו שאחר ראש חודש אב, והטעם לחלק בין בגד לפרי הוא, משום שלדעת הרמ"א אסור ללבוש בגד חדש אחר ראש חודש אב, וזאת ללא קשר לברכת שהחיינו, אבל באכילת פרי חדש אין איסור מצד עצם אכילת הפרי, רק מצד ברכת שהחיינו שאין לברכה בימים אלו, לפיכך פרי חדש מותר לאכלו בשבת אף לאחר ראש חודש אב, אבל בבגד נכון להחמיר, וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א בספרו שו"ת יחוה דעת (ח"א סימן ל"ז).

לקריאת השיעור באתר

דין תספורת בימי בין המצרים

Sun, 08 Jul 2007 00:00:00 +0200

מנהג האשכנזים שלא להסתפר ולהתגלח, מיום שבעה עשר בתמוז ועד יום עשירי באב, משום מנהג אבלות בכל ימי בין המצרים, אולם הספרדים ובני עדות המזרח לא נהגו בזה, אלא כעיקר תקנת רבותינו התנאים שגזרו שבשבוע שחל בו תשעה באב אסור מלספר ולכבס, וכן פסק הרמב"ם ומרן השולחן ערוך.

ולענין תספורת לנשים בימים אלו, דבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים לענין אשה שאבלה על אחד מקרוביה, שלאיש אסור להסתפר בשלושים יום של האבלות, ואילו לגבי אשה, פסק מרן השולחן ערוך שמותרת בתספורת תוך שלושים יום, והרמ"א חולק וסובר שגם על האשה חל איסור תספורת שלושים יום.

ולכאורה דין אבלות בימים אלו דומה לדיני אבלות של שלושים יום, ובאמת, הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל פסק שיש להחמיר לאשה שלא להסתפר בימים אלו וזאת על פי פסק הרמ"א בדין אבלות ממש. ומכל מקום יש מרבני האשכנזים שכתבו, שאף על פי שבאבלות ממש מנהגם שגם הנשים אינן מסתפרות, מכל מקום בבין המצרים יכולות להקל, אבל בשבוע שחל בו תשעה באב, שאז האבלות היא מתקנת המשנה ממש ולא רק מחמת המנהג, אין לחלק, ולמנהג האשכנזים יש להחמיר בזה על כל פנים בשבוע שחל בו תשעה באב.

ומכל מקום אנחנו שקבלנו עלינו הוראות מרן השולחן ערוך, נוקטים להקל בזה, ויכולות הנשים להסתפר אף בשבוע שחל בו תשעה באב.

לקריאת השיעור באתר

דין סעודה מפסקת של ערב תשעה באב שחל בשבת

Tue, 09 Aug 2005 00:00:00 +0200

דין תשעה באב שחל במוצאי שבת

Wed, 10 Aug 2005 00:00:00 +0200

הבדלה במוצאי שבת שחל בו תשעה באב

Thu, 11 Aug 2005 00:00:00 +0200

דין מוצאי תשעה באב ויום עשירי באב

Wed, 02 Aug 2006 00:00:00 +0200

שבעה עשר בתמוז

Mon, 18 Jul 2011 00:00:00 +0200

נאמר בספר זכריה (פרק ח פסוק יט) "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו". ופירשו חז"ל (במסכת ראש השנה דף יח:) צום הרביעי זה צום שבעה עשר בתמוז, כי חודש תמוז הוא החודש הרביעי מחודש ניסן. (וידוע שחודש ניסן הוא הראשון לחודשי השנה לפי מנין תורתינו הקדושה). וצום החמישי זה צום תשעה באב, כי חודש אב הוא החודש החמישי מחודש ניסן. וצום השביעי זה צום גדליה, שהוא בשלושה בתשרי, שהוא החודש השביעי מחודש ניסן. וצום העשירי זה עשרה בטבת, שהוא החודש העשירי מחודש ניסן.

כתב רבינו הרמב"ם, שכל ישראל מתענים בימים אלו, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם.

ביום שבעה עשר בתמוז אירעו חמישה דברים קשים, ואלו הן: נשתברו לוחות הברית, הופסקה הקרבת קרבן התמיד בכל יום בבית המקדש, הבקיעו האויבים את חומת ירושלים בתקופת חורבן בית המקדש השני, שרף אפוסטמוס הרשע את התורה, והועמד צלם בהיכל בית המקדש.

הכל חייבים להתענות ביום שבעה עשר בתמוז, וחיוב התענית הוא מעלות השחר ועד לצאת הכוכבים. ואף על פי שזמן התענית הוא מעלות השחר, מכל מקום מי שקם משנתו באמצע הלילה קודם עלות השחר, אסור לו לאכול, אלא אם כן התנה קודם שהלך לישון שבכוונתו לקום ולאכול.

קטנים, דהיינו בן פחות משלוש עשרה שנים, ובת פחות משתים עשרה שנים, פטורים לגמרי מתעניות אלו. ואינם צריכים להתענות אפילו כמה שעות. ואפילו אם יש בהם דעת להתאבל על חורבן ירושלים, כל שלא הגיעו לגיל מצוות, פטורים לגמרי מתעניות אלו, ואפילו אם רוצים להחמיר על עצמם ולהתענות, יש למחות בידם. ויש מחמירים שלא לתת לקטנים בתענית ציבור אלא לחם ומים. וכן מנהג כמה מעדות האשכנזים שילדים קטנים שכבר מבינים ענין החורבן, אינם אוכלים אלא לחם ומים. אבל הספרדים ובני עדות המזרח לא נהגו כן, וכן העיד מרן הרב חיד"א, שמנהג הספרדים שנותנים לילדים כל צרכם ביום תענית ציבור.

ומעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בשבעה עשר בתמוז, בצום גדליה ובעשרה בטבת. (ולענין תשעה באב יבואר אי"ה בזמנו). ואפילו אם רוצות להחמיר על עצמן ולהתענות יש למחות בידן.

ולענין זה נקראת מעוברת כל שהוכר עוברה, דהיינו שעברו שלושה חודשים מתחילת הריונה. ואם סובלת ממחושים והקאות פטורה מכל התעניות הללו גם קודם עבור שלושה חודשים מתחילת הריונה, ובפרט אם עברו כבר ארבעים יום מתחילת הריונה.

ולגבי מינקת, כלומר, אשה מניקה, שאמרו שפטורה מתעניות אלו. נחלקו הפוסקים, אם רק אשה שהיא מניקה בפועל פטורה מן התענית, אבל אשה שאינה מניקה בפועל, אף על פי שהיא בתוך עשרים וארבעה חודשים מזמן לידתה, חייבת להתענות, או שלעולם אין להתחשב בכך שהיא אינה מניקה בפועל, שכל עשרים וארבעה חודשים מזמן הלידה האשה חלשה מאד, וכמו שאמרו רבותינו "שאבריה מתפרקין", ולכן יש לפטרה מן התענית.ומרן הרב שליט"א, היה מורה ובא במשך שנים להקל בדבר, ושכל אשה תוך עשרים וארבעה חודשים ללידתה, פטורה מלהתענות בתעניות אלה. וכן כתב בספרו חזון עובדיה העוסק בהלכות הללו, שכל אשה מינקת פטורה מן התענית, ואפילו אם אינה מניקה בפועל, כל שהיא תוך עשרים וארבעה חדוש מלידתה, יש לפטרה מן התענית. אולם הוסיף, לאחר שעיין בדבר, שנכון להקל בזה דוקא באופן שהיא מרגישה בעצמה חולשב יתרה, שאז דינה כדין מינקת, אבל אם היא אינה חשה תחושה של חולשה יתירה, כגון סחרחורת וכדומה, נכון להחמיר שתתענה אף היא. וכן פסק הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א, ראש ישיבת כסא רחמים, וכן פסק הגאון רבי שלום משאש. ויש אומרים שכל אשה שהיא תוך עשרים וארבעה חודשים ללידתה, הרי היא פטורה מן התענית, משום שבדרך כלל היא עסוקה בשאר עניני הבית, ונחלשת מאד מחמת התענית.

לקריאת השיעור באתר

רחצה וצחצוח שינים בתענית

Thu, 17 Jul 2008 00:00:00 +0200

נחלקו רבותינו הראשונים אם מותר לרחוץ כל גופו במים חמים בתענית שבעה עשר בתמוז, ורבינו הטור פסק שלא נאסרה רחיצה אלא בתשעה באב וביום הכפורים, אבל בשאר תעניות לא. וכתב מרן הבית יוסף שכן המנהג פשוט להתיר רחיצה בשאר תעניות. והמחמיר שלא לרחוץ כל גופו במים חמים בתענית צבור, כגון שבעה עשר בתמוז, תבא עליו ברכה. ויש מהאשכנזים שמחמירים בזה מן הדין, מכיון שכך מנהגם לאסור רחיצה בכל ימי תענית צבור. אולם למנהג הספרדים כאמור, יש להקל בזה מעיקר הדין. (ואם חל יום התענית בערב שבת, דהיינו יום שישי, לכל הדעות יש להקל ברחצה מפני כבוד השבת). ראוי להחמיר שלא לשטוף את הפה במים ביום התענית בבוקר בקומו משנתו, ומכל מקום מי שרגיל בכך, והדבר קשה לו ביותר שלא לשטוף את פיו בבוקר, יכול להקל בזה, ובלבד שיזהר שלא יכניס לפיו יותר משיעור רביעית מים בבת אחת (ושיעור רביעית הוא שמונים ואחת גרם). וכן יזהר שלא יבלע אפילו טיפת מים, אלא יפלוט מיד הכל. וכיוצא בזה בזמנינו למי שרגיל לנקות את השיניים בכל בוקר במשחת שיניים, והדבר קשה לו ביותר שלא לעשות כן ביום תענית צבור, וכן למי שיש לו ריח רע מפיו אם אינו מנקה את שיניו במשחת שיניים, שרשאי להקל לנקות את שיניו ביום התענית, על פי התנאים שהוזכרו, שלא יכניס לפיו יותר משיעור רביעית מים בבת אחת, ושיזהר לבל יבלע אפילו טיפת מים. וכל זה לענין שאר תעניות, אבל לענין תשעה באב יבואר אם ירצה ה' בזמנו.

לקריאת השיעור באתר

החייבים והפטורים מארבע תעניות

Wed, 16 Jul 2008 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת נתבאר חיוב תענית שבעה עשר בתמוז. קטנים, דהיינו בן פחות משלוש עשרה שנים, ובת פחות משתים עשרה שנים, פטורים לגמרי מתעניות אלו. ואינם צריכים להתענות אפילו כמה שעות. ואפילו אם יש בהם דעת להתאבל על חורבן ירושלים, כל שלא הגיעו לגיל מצוות, פטורים לגמרי מתעניות אלו, ואפילו אם רוצים להחמיר על עצמם ולהתענות, יש למחות בידם. ויש מחמירים שלא לתת לקטנים בתענית ציבור אלא לחם ומים. וכן מנהג כמה מעדות האשכנזים שילדים קטנים שכבר מבינים ענין החורבן, אינם אוכלים אלא לחם ומים. אבל הספרדים ובני עדות המזרח לא נהגו כן, וכן העיד מרן הרב חיד"א, שמנהג הספרדים שנותנים לילדים כל צרכם ביום תענית ציבור. ומעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בשבעה עשר בתמוז, בצום גדליה ובעשרה בטבת. (ולענין תשעה באב יבואר אי"ה בזמנו). ואפילו אם רוצות להחמיר על עצמן ולהתענות יש למחות בידן. ולענין זה נקראת מעוברת כל שהוכר עוברה, דהיינו שעברו שלושה חודשים מתחילת הריונה. ואם סובלת ממחושים והקאות פטורה מכל התעניות הללו גם קודם עבור שלושה חודשים מתחילת הריונה, ובפרט אם עברו כבר ארבעים יום מתחילת הריונה. ומינקת שאמרו שפטורה מתעניות אלו, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א שאפילו אם פסקה להניק את בנה, כל שהיא תוך עשרים וארבע חודש ללידתה, ומרגישה חולשה יתרה הרי היא פטורה מלהתענות. אבל אם היא אינה מרגישה חולשה יתירה וסחרחורת וכדומה, נכון להחמיר שתתענה גם היא, וכן פסק הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א ראש ישיבת "כסא רחמים".

לקריאת השיעור באתר

הלכות ומנהגי בין המצרים

Tue, 19 Jul 2011 00:00:00 +0200

אמירת תיקון חצות

הימים שבין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב, נקראים ימי "בין המצרים" על שם הפסוק (במגילת איכה פרק א פסוק ג) "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, שאלו הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שבהם נכנסו האויבים לירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, ופרעו פרעות בישראל, עד יום תשעה באב שבו החריבו את בית המקדש בעוונות הרבים, ומאז ועד היום עם ישראל אינו יושב בטח, ותמיד קמים עליו אויבים מבית ומחוץ, ואף על פי שזכינו תהלות לאל עליון, לחזור לארץ קדשינו בצורה חופשית, עדיין לא זכינו לגאולה שלימה, כי בית חיינו חרב, ואומות העולם מציקות לעם ישראל יום יום, והצרות תוכפות יותר ויותר, ועל הכל מבחינה רוחנית אנו רחוקים מאד מהגאולה האמיתית, עד שישוב ה' וירחם על נחלתו, וישוב לגאול אותנו גאולה שלימה, גאולת עולמים.

מכיון שימים אלו הם ימי אבל לעם ישראל, נוהגים בהם כמה מנהגי אבל, וחסידים ואנשי מעשה נוהגים לומר "תיקון חצות" אחר חצות היום בימי בין המצרים. (חצות היום, היינו, שמחלקים את הלילה, מהשקיעה עד הזריחה לשתיים, והנקודה האמצעית, היא "חצות" הלילה, מלשון "מחצית", ובאותה השעה ביום, הוא זמן חצות היום. ובהרבה לוחות שנה מופיעה זמן חצות היום, או חצות הלילה, שהוא שווה לזמן חצות היום), ואומרים "תיקון רחל" שבו פסוקים של בכי וצער על חורבן בית המקדש, ומנהג זה הוא מנהג ותיקין, והביאו מרן החיד"א בספרו מורה באצבע, וכתב שכן נהגו בארץ ישראל על פי דברי רבינו האר"י ז"ל, וכן כתב עוד בספרו שו"ת יוסף אומץ. וכתב שנוהגים לומר "תקון רחל", משום שתקון רחל מיוסד על בכיה ומספד על חורבן הבית. והביא עוד מדברי רבינו האר"י שכתב שמנהג טוב וכשר לכל בעל נפש לישב באבילות אחר חצות היום בכל ימי בין המצרים, ולבכות בכיה ממש על חורבן הבית. עד כאן. ובודאי שעל ידי אמירת תיקון חצות יתעורר כל אחד להצטער על חורבן בית המקדש וכל הצרות שבאו עלינו ועל אבותינו מתוך הגלות המרה הזו.

וכן נוהג מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, לעורר את הצבור לומר תקון חצות בזמן חצות היום בימי בין המצרים. (ותיקון רחל מודפס בסידורים). וכן היו נוהגים לאמרו בישיבת "פורת יוסף" בירושלים. ויש נוהגים לומר "תיקון חצות" בכל ימות השנה בחצות הלילה, ותבא עליהם ברכה. ברכה על פרי חדש בימי בין המצרים טוב ליזהר מלברך ברכת "שהחיינו" בימי בין המצרים, מליל שבעה עשר בתמוז ועד אחרי תשעה באב, על פרי חדש, או על בגד חדש. ויניח את הפרי או הבגד עד לאחר תשעה באב, ולא יאכלנו בלא לברך שהחיינו.

ומקור המנהג הוא מספר חסידים שכתב שלא היו אוכלים פרי חדש בבין המצרים, כי אמרו, איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. וכן כתב מרן בשולחן ערוך, שטוב ליזהר מלומר שהחיינו בבין המצרים על פרי או על מלבוש, ואף רבינו האר"י כתב, שאין לברך שהחיינו בימי בין המצרים. וכן הסכימו רוב האחרונים.

בשבתות שבתוך ימי בין המצרים מותר לברך שהחיינו על פרי חדש או על בגד חדש. ומכל מקום אחר ראש חודש אב, נכון להחמיר שלא לברך שהחיינו על בגד חדש אפילו בשבת. ומכל מקום על פרי חדש יש להקל לברך אף בשבת זו שאחר ראש חודש אב, והטעם לחלק בין בגד לפרי הוא, משום שלדעת הרמ"א אסור ללבוש בגד חדש אחר ראש חודש אב, וזאת ללא קשר לברכת שהחיינו, אבל באכילת פרי חדש אין איסור מצד עצם אכילת הפרי, רק מצד ברכת שהחיינו שאין לברכה בימים אלו, לפיכך פרי חדש מותר לאכלו בשבת אף לאחר ראש חודש אב, אבל בבגד נכון להחמיר, וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א בספרו שו"ת יחוה דעת (ח"א סימן ל"ז).

לקריאת השיעור באתר

משנכנס אב ממעטין בשמחה

Tue, 25 Jul 2006 00:00:00 +0200

אכילת בשר מראש חודש אב

Tue, 02 Aug 2011 00:00:00 +0200

מבואר במשנה במסכת תענית (דף כו:) שגזרו חכמים, שבערב תשעה באב, דהיינו בסעודה המפסקת, שהיא הסעודה האחרונה שאוכל לפני התענית, אין לאכול בשר, וכן אין לשתות יין, ולא יאכל אדם שני תבשילין, כגון אורז וביצה וכדומה. והנה אף שמבואר שאין איסור מן הדין באכילת בשר אלא בסעודה המפסקת בלבד, מכל מקום נהגו ישראל שלא לאכול בשר, מיום ראש חודש אב ועד יום עשירי באב. ומנהגים אלו נזכרו כבר בדברי הגאונים ורבותינו הראשונים, ופשטו בכל ישראל. ואין חילוק בין בשר בהמה לבשר עוף, שבכל אופן אסור לאכלו, ואפילו תבשיל שנתבשל עם בשר, כגון מרק, אף על פי שמוציא ממנו את הבשר, אין לשתות ממנו, מפני טעם הבשר שיש בו. אבל דגים אינם בכלל האיסור ומותר לאכלם.

אכילת בשר ביום ראש חודש וביום עשירי באב

מנהג הספרדים להקל באכילת בשר ביום ראש חודש אב עצמו, וכפי שביארנו בהלכה הקודמת, אבל האשכנזים נוהגים להחמיר אף ביום ראש חודש אב. ובזה הספרדים מיקלים יותר מהאשכנזים. ולעומת זאת לגבי אכילת בשר ביום עשירי באב, מנהג הספרדים להחמיר שלא לאכול בשר ביום עשירי באב כולו, ולמנהג האשכנזים יש להקל באכילת בשר ושתיית יין מיום עשירי באב אחר חצות היום.

מנהג התימנים בענין אכילת בשר

מנהג אחינו בני תימן, בכל ארצות תימן, שלא היו נמנעים מאכילת בשת ושתיית יין, אלא בסעודה מפסקת של ערב תשעה באב, אבל בכל שאר ימי החודש לא היו נזהרים בזה, שכן הוא עיקר דין התלמוד. אולם עתה שזכו לעלות לארץ ישראל, וכאן המנהג פשוט להחמיר בזה בכל תשעת הימים, כתב מרן הרב שליט"א, שעליהם לנהוג בזה כמנהג ארץ ישראל, ואסור לפרוץ גדר בזה, ובפרט שכאן ניכר יותר ענין החורבן, שרואים עין בעין מקום חורבן הבית, ואז בודאי שייך יותר לנהוג איסור בדבר.

אכילת בשר בערב שבת חזון

בשבת חזון, שהיא השבת שלפני תשעה באב (השבת שלפנינו) אוכלים בשר, ומותר לטעום בערב שבת מהתבשילים שיש בהם בשר כדי לתקן את המאכל (כגון להוסיף מלח וכדומה) ויש מקלים לטעום מן המאכלים של שבת אף שלא לצורך, לפי שעל פי דברי המקובלים יש ענין גדול לטעום ממאכלי השבת, ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב שיש להקל בזה, והמחמיר תבוא עליו ברכה.

אכילת בשר שנותר משבת חזון

כתב מרן הרב שליט"א, שאם נשאר בשר מן המאכלים שבשלו לכבוד שבת, מותר לאכול מהם במוצאי שבת ב"סעודה רביעית" שהיא הסעודה שאוכלים במוצאי שבת. והמיקל לאכול מבשר זה שנשאר מסעודת שבת אף בשאר ימות השבוע, יש לו על מה שיסמוך, ולקטנים שלא הגיעו לגיל מצוות יש להקל באכילת בשר שנשאר משבת אף בימות החול. (אך בתנאי שלא יבשל לכתחילה כמות גדולה לשבת בכדי שישאר לו בשר לימות החול). ולילדים קטנים מאוד שאינם מבינים כלל את משמעות חורבן הבית, מותר לתת אף לכתחילה בשר בימים אלו, ומותר לבשל עבורם בשר בשבוע זה שחל בו תשעה באב.

אדם חלש הזקוק לאכילת בשר

חולה, אף על פי שאין בו סכנה, מותר לו לאכול בשר בימים אלו. וכן יולדת תוך שלושים יום ללידתה מותרת באכילת בשר. וכן מינקת שהתינוק שלה חלש, ואם תמנע מאכילת בשר יוכל הדבר להשפיע לרעה על בריאות הילד, מותרת באכילת בשר. וכן מעוברת שסובלת הרבה בהריונה יש להקל לה לאכול בשר בימים אלו. אבל אדם בריא שאוכל בשר בזמן שנוהגים בו איסור, גדול עוונו מנשוא, והרי הוא פורץ גדר, ועונשו גדול.

לקריאת השיעור באתר

איסור כביסה ולבישת בגדים מכובסים בשבוע שחל בו תשעה באב

Thu, 27 Jul 2006 00:00:00 +0200

הלכות ערב תשעה באב

Sun, 07 Aug 2011 00:00:00 +0200

בספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא כתב שלא יטייל אדם בערב תשעה באב, וכן פסק הרמ"א, וכן נראה שפוסק מרן הרב חיד"א, והביאו דין זה עוד מגדולי האחרונים.

ערב תשעה באב, בסעודה המפסקת, שהיא הסעודה האחרונה שאוכל לפני התענית (אחרי חצות היום כמו שנבאר), אסרו חכמים לאכול בשר ולשתות יין, ונהגו בזה איסור אפילו באכילת בשר דגים, וכן נוהגים שלא לשתות שכר (בירה) או שאר משקאות חריפים בסעודה זו. והנוהג לשתות תמיד אחרי סעודתו מעט משקה חריף כדי לסייע לעיכול (כגון וויסקי) יש לו על מה שיסמוך לנהוג כן גם בסעודה המפסקת.

וכן אסרו חכמים לאכול שני תבשילים בסעודה המפסקת. ואפילו שתי ביצים, האחת רכה ואחת קשה, נחשבות לשני תבשילים לענין זה. אבל שני תבשילים שנתבשלו בקדירה (סיר) אחת, וכן הדרך לבשלם בכל ימות השנה, כגון מרק ירקות, או פלפל ממולא באורז וכדומה, נחשבים לתבשיל אחד, ומותר לאכלו בסעודה המפסקת. וכן לא אסרו חכמים אלא שני מיני תבשיל, אבל מאפה כגון לחם, אינו נחשב כתבשיל לענין זה וכן מותר לאכול כמה מיני פירות וירקות חיים (לא מבושלים) בסעודה זו, אבל אם בשלם או כבשם, כמו מלפפון חמוץ כבוש, הרי הם נחשבים כתבשיל לענין זה.

יש נוהגים לאכול פת עם אפר (שעושים מנייר שרוף וכדומה) בסעודה המפסקת, ואמרו רבותינו (תענית ל.) שרבי יהודה ברבי אלעאי היה נוהג לאכול פת חריבה (יבשה) במלח, ויושב בין תנור לכיריים (מקום הבזוי שבבית), ושותה עליה קיתון של מים, והיה נראה כמי שמתו מוטל לפניו. וכעין זה ראוי לנהוג.

נהגו לשבת על הקרקע בסעודה המפסקת, וראוי שלא לשבת על הקרקע ממש, משום שיש אומרים שעל פי דברי המקובלים אין לנהוג כן, אלא ישב על הקרקע ויניח תחתיו שמיכה או שטיח, ולא ישבו שלושה אנשים ביחד בסעודה המפסקת, כדי שלא יתחייבו בזימון, אלא ישבו כל אחד במקום אחר.

כל האמור לעיל אינו אלא בסעודה שאוכל אחר חצות היום, והיא סעודה מפסקת, דהיינו שהיא הסעודה האחרונה שלפני הצום, אבל אם אוכל אחריה עוד סעודה, אפילו אם אוכלה אחר חצות היום, אינה נחשבת לסעודה המפסקת. וכן אם אוכל קודם חצות היום, אפילו אם אין בדעתו לאכול סעודה נוספת עד הצום, אינה נחשבת לסעודה מפסקת.

לשמיעת שיעורו של מרן שליט"א (מלפני שנים רבות) בנושא תשעה באב : לשיעור בעניני כל המתאבל על ירושלים רואה בשמחתה

לחץ כאן

לשיעור בעניני דיני תשעת הימים באב לחץ כאן לשיעור בעניני דיני ט באב 1 לחץ כאן לשיעור בעניני דיני ט באב 2 וסעודה מפסקת לחץ כאן לשיעור בעניני דיני תשעה באב 3 ואגדות על החורבן לחץ כאן לשיעור בעניני חודש אב מזל ודיני אבילות לחץ כאן

לקריאת השיעור באתר

החייבים והפטורים מצום תשעה באב

Mon, 31 Jul 2006 00:00:00 +0200

קטנים פטורים לגמרי מתענית תשעה באב. וכל נער שלא מלאו לו שלוש עשרה שנים ויום אחד, ונערה שלא מלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד, פטורים מתענית תשעה באב. ואינם צריכים להתענות אפילו כמה שעות.

חולה (ממש, אף על פי שאין בו סכנת חיים) פטור מלהתענות בתשעה באב. ובמקום ספק יש לעשות שאלת חכם. ונחלקו הפוסקים אודות יולדת, שבתוך שבעה ימים ללידתה, לכל הדעות הרי היא פטורה מלהתענות, אבל תוך שלושים יום מלידתה, דעת כמה פוסקים להחמיר בזה, ואולם דעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שכל שלושים יום ללידתה הרי היא פטורה מלהתענות.

מעוברות (נשים בהריון) ומניקות חייבות להתענות בתשעה באב. ואם המעוברת או המניקה חולה, ממילא דינה כדין כל אדם חולה, שפטור מלהתענות בתשעה באב. (וכל זה לענין תשעה באב החל ביום חול, כמו בשנה זו (תשס"ו) אבל כשחל תשעה באב ביום שבת, והוא נדחה ליום ראשון, פטורות מעוברות ומניקות מלהתענות בו, וכדין תענית שבעה עשר בתמוז).

זקן שתש כוחו מחמת התענית, דינו כחולה לכל דבר, ואינו מתענה בתשעה באב, ואפילו אם אין לו חולי פנימי, צריך לאכול בתשעה באב.

לקריאת השיעור באתר

דינים השייכים לתשעה באב

Tue, 01 Aug 2006 00:00:00 +0200

ברכת ברקים ורעמים

Thu, 17 Dec 2009 00:00:00 +0200

הרואה ברקים צריך לברך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית". והשומע קול רעמים צריך לברך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שכוחו וגבורתו מלא עולם". וצריך לברך ברכות אלו מייד בסמוך לראיית הברק או לשמיעת הרעם. ובכל מקרה אין לברך אלא בסמוך לראייה או לשמיעה כשיעור זמן אמירת "שלום עליך רבי" לראיית הברקים והרעמים, ואם עבר זמן כשיעור זה, לא יברך, אלא ימתין לברק או לרעם אחרים.

ודעת הראב"ד שאין לברך ברכות אלו בשם ומלכות, כיוון שאין להזכיר בברכות אלו את שם ה' ואת מילת אלוקינו, אלא לברך "ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם". אולם לדעת רוב רבותינו הראשונים יש לברך ברכות אלו בשם ומלכות כדין כל הברכות, ודחו את דברי הראב"ד מן ההלכה, וכמו שאמרו במסכת ברכות (דף מ:) שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה נחשבת לברכה, וכדבריהם פסק מרן רבינו יוסף קארו בשולחן ערוך, שיש לברך ברכות אלו בשם ומלכות, כלומר בהזכרת שם ה' ואלוקינו כפי שאנו נוהגים בכל ברכה שאנו מברכים.

והגאון רבי חיים פונטרימולי, מחבר הספר "פתח הדביר", הביא שיש נוהגים לברך על הרעמים ברכת עושה מעשה בראשית בלא הזכרת שם ומלכות, ומתחילה היה תמה על מנהגם זה, שכאמור אינו נכון להלכה, שכל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה, אלא שלבסוף כתב ליישב מנהג זה, כי בהיות שעל פי הדין צריך לברך מייד בהישמע קול הרעם, ואם לא בירך בעת שמיעת קול הרעם, מברך בתוך כדי דיבור של שמיעת הרעם (כלומר תוך כדי שיעור זמן אמירת שלום עליך רבי, כאמור,) ולא יותר, ואין הכל יכולים להבחין בדיוק בשיעור זמן זה, וגם יש עוד מחלוקות בענייני ברכות אלו הדורשים בקיאות מיוחדת, לפיכך נמנעו מלהזכיר בברכות אלו שם ומלכות, שלא יבואו לידי הזכרת שם שמים לבטלה. וסיים, שמכל מקום הבקי בהלכה צריך לברך בשם ומלכות כתקנת חז"ל.

אולם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א דחה דברים אלו, וכתב שמכיוון שההלכה בעניין זה מפורסמת, וגם לא נדרשת חכמה מיוחדת כדי להבין מהו שיעור זמן זה, לכן יש להורות להלכה כעיקר תקנת חכמינו וכדעת הפוסקים ומרן השולחן ערוך, לברך ברכות אלו בשם ומלכות כדין כל הברכות.

לקריאת השיעור באתר

דברים שברכתן שהכל

Mon, 05 Feb 2007 00:00:00 +0200

על כל דבר שאין גידולו מן הארץ, כגון בשר בהמה חיה ועוף, דגים ביצים חלב גבינה, מברך שהכל נהיה בדברו.

על כמהין, הנקראים טרפש, (שהם סוג של פטריות הגדלים מתחת לאדמה) ועל פטריות, מברך שהכל נהיה בדברו, משום שאין הם גדלים ויונקים מן האדמה אלא מהלחות שבאוויר האדמה.

כל דבר שנשתנה לקלקול, כגון פת שנתעפשה, או תבשיל שנשתנתה צורתו ונתקלקל מעט, נשתנה ברכתו המיוחדת שהייתה לו, ומברכין עליו שהכל נהיה בדברו. (אבל מאכל שנתקלקל לגמרי עד שאינו ראוי לאכילה כלל אין מברכין עליו כלל, כגון יין שהחמיץ וכדומה.)

ולאו דווקא אם נתקלקל המאכל מחמת עצמו, אלא אפילו מאכל שהוא טוב יותר לאכלו חי מאשר מבושל, אף על פי שגם כשהוא מבושל הוא ערב לחיך וטוב, מכל מקום נשתנתה ברכתו לברכת שהכל. וכגון מלפפון, שבלי ספק הרי הוא טוב יותר לאכילה כשהוא חי, אם בשלו מברך עליו שהכל נהיה בדברו, שהרי נשתנה לקלקול, וכן פלפל, כשהוא חי ברכתו בורא פרי האדמה, אבל אם עשו ממנו "פלפל ממולא" באורז, והוא בא כעת לאכלו בפני עצמו, מברך עליו שהכל נהיה בדברו. (אבל אם בא לאכלו יחד עם המילוי, אין צריך לברך על הפלפל כלל, שהרי הוא טפל למילוי שבתוכו, ובברכת המילוי נפטר הפלפל. וכפי שכבר ביארנו בהלכה הקודמת בדין עיקר וטפל.)

לקריאת השיעור באתר

דיני ברכת פירות וירקות

Tue, 06 Feb 2007 00:00:00 +0200

על הירקות מברך בורא פרי האדמה, ואפילו אם בשלם, כל זמן שהירק הוא טוב בין כשהוא מבושל בין כשהוא חי באותה מידה, ברכתו בורא פרי האדמה חי ומבושל. וכן פירות שברכתם בורא פרי העץ, מברך עליהם בורא פרי העץ אפילו כשהם מבושלים, וכגון אפרסקים שעושים מהם "קומפוט" שמבשלים אותם עם סוכר, ברכתם בורא פרי העץ בין כשהם חיים בין כשהם מבושלים.

אבל ירקות שדרך העולם לאכלם כשהם מבושלים, כגון כרובית ודלעת, אף על פי שאפשר לאכלם גם כשהם חיים, מכל מקום כיוון שהדרך לאכלם מבושלים, שהם טובים יותר כשהם מבושלים, ברכתן כשהם חיים שהכל נהיה בדברו, ורק אם בשלם מברך עליהם ברכתן המיוחדת להם "בורא פרי האדמה".

וכבר כתבנו, בהלכה הקודמת , שירק או פרי שהוא טוב יותר כשהוא חי ממבושל, אם בשלו מברך עליו שהכל נהיה בדברו, כדין כל מאכל שנשתנה לרעה.

לסיום נזכיר מעט פירות שברכתם בורא פרי העץ ועלולים לטעות בברכתם: אבוקדו, חבושים, מרציפן, משקדים, סאברס, ערמונים (קתניאס), פיסטוק חלבי, פירות עץ מרוסקים, אנונה, אגוז אילסר. כולם ברכתם בורא פרי העץ.

וכן נזכיר מעט ירקות שברכתן בורא פרי האדמה ועלולים לטעות בברכתם: בוטנים, אננס, פסיפלורה, בננה מרוסקת, פירה מתפוחי אדמה, חיטה תפוחה (שלווה), פופקורן, פרכיות אורז, פפאיה, שומשום עם דבש וסוכר, תות שדה. כולם ברכתם בורא פרי האדמה.

לקריאת השיעור באתר

ברכה אחרונה על פירות וירקות

Tue, 21 Mar 2006 00:00:00 +0200

על כל סוגי המאכלים והמשקאות (כשאוכל מהם כשיעור) מברכין אחריהם ברכת בורא נפשות רבות, חוץ מן הפת שמברכים אחריה ברכת המזון, וחוץ משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל והם חיטה ושעורה (אשר בכללם סוגי הלחם שנעשים מהם), וגפן ותאנה ורימון וזית ותמר שמברכים עליהם ברכת מעין שלוש (הנקראת כן משום שהיא ברכה אחת שכלולים בה שלוש ברכות) וכן על היין היוצא מן הגפן. וכוסמין מין חיטה הם, ושיבולת שועל ושיפון מין שעורים הם, והם הנקראים דגן בכל מקום.

לפיכך על הירקות כולם וכן על כל מיני הפירות שאינם משבעת המינים, אם אכל מהם שיעור כזית (שהוא שיעור של כעשרים ושבעה גרם) בתוך זמן "כדי אכילת פרס" (דהיינו שלא נמשכה האכילה של כזית מהירקות יותר משבע וחצי דקות, שהוא שיעור "כדי אכילת פרס") מברך ברכה אחרונה "בורא נפשות רבות" (כמובן שמדובר כשאוכלם בלא פת לחם, שאם כן יוצא כבר בברכת הלחם וברכת המזון.)

ועל פירות שהם משבעת המינים, מברך ברכה אחרונה "מעין שלוש" שהיא ברכת "על העץ ועל פרי העץ", וכן אם אכל מפירות שבעת המינים (כשיעור כזית בתוך זמן כדי אכילת פרס כנ"ל) ואכל עמם גם פירות רגילים, כגון שאכל תפוחים ותמרים, מברך ברכת מעין שלוש על התמרים, ואינו צריך לברך גם בורא נפשות על התפוחים, לפי שהם נפטרים בברכת מעין שלוש של התמרים.

ובהלכה הבאה יבואר בעז"ה מהי הברכה האחרונה על משקאות, וכן מהו שיעור החיוב בברכה אחרונה במשקאות.

לקריאת השיעור באתר

ברכת מעין שלוש על היין ועל עוגה

Wed, 22 Mar 2006 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת ביארנו, שעל כל דבר שהוא משבעת המינים מברכים ברכת "מעין שלוש", שהיא ברכה אחת הכוללת בתוכה שלוש ברכות ולפיכך נקראת בשם זה.

לפיכך על פירות שבעת המינים שאכל מהם שיעור כזית בתוך זמן כדי אכילת פרס, (שהוא כעשרים ושבעה גרם בתוך שבע וחצי דקות) מברך ברכת "על העץ ועל פרי העץ". ועל עוגות ועוגיות וכל דבר שברכתו בורא מיני מזונות מברך ברכת "על המחיה ועל הכלכלה". (חוץ מן האורז שברכתו בורא מיני מזונות וברכתו האחרונה היא בורא נפשות רבות).

על יין מברך ברכה אחרונה "על הגפן ועל פרי הגפן", אלא ששיעור החיוב בברכה אחרונה במשקין הוא שונה משיעור החיוב באוכלין. ושיעור החיוב לברכה אחרונה במשקין, הוא שיעור רביעית, שהוא שיעור של כשמונים וששה (וקצת יותר) מ"ל ( cc ) בתוך זמן כדי שיעור שתיית רביעית, שהוא שיעור מצומצם של שתים או שלוש לגימות, ולכן כל ששתה שיעור כזה של יין בזמן קצר, וכגון ששתה שמונים וששה מ"ל בבת אחת בלי הפסק בין לגימה ללגימה, צריך לברך ברכה אחרונה "על הגפן ועל פרי הגפן". ואם שתה כשיעור הנ"ל ממשקין אחרים, כגון מיץ תפוזים, מברך ברכת "בורא נפשות רבות" וכפי שהתבאר בהלכה הקודמת , שעל כל דבר שאינו משבעת המינים מברך ברכה אחרונה ברכת בורא נפשות. (וגם נתבאר שכל מיני הדגן שברכתם המוציא או בורא מיני מזונות, גם הם נכללים בשבעת המינים.)

כל שיעורי המאכלים, כגון "כזית" "כביצה" "כדי אכילת פרס" וכדומה המובאים במסגרת זו, הם על פי דעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, בין לספרדים ובין לאשכנזים.

לקריאת השיעור באתר

האם מותר לדבר בין נטילת ידיים לברכת המוציא?

Thu, 19 Jan 2012 00:00:00 +0200

בגמרא במסכת ברכות (דף מב.) אמרו, תיכף לנטילת ידיים, ברכה. ובפירוש דברי הגמרא נחלקו רבותינו הראשונים, שרבינו הרמב"ם מפרש את דברי הגמרא במים אחרונים שאחרי הסעודה, שאין להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון. אבל בין נטילת ידיים שקודם הסעודה לברכת המוציא, מותר לדבר לדעת הרמב"ם. ויש מפרשים, שהגמרא מדברת בנטילת ידיים שקודם הסעודה, וסוברים שיש להסמיך ברכת המוציא לנטילה בלי שום הפסק ודיבור. וכתב הטור (לרבינו יעקב, בנו של הרא"ש רבינו אשר.) שהרא"ש היה רגיל, אף במים ראשונים, שלא להפסיק ולא לדבר עד ברכת המוציא. ובתלמוד ירושלמי אמרו, כל מי שתוכף לנטילת ידיים ברכה (דהיינו שאינו מפסיק בין נטילה לברכה), אין השטן מקטרג באותה סעודה, ופשטות לשון הירושלמי, נראה שמדבר על הפסק בין נטילת ידיים שקודם הסעודה לברכת המוציא, שהרי אמרו שאין השטן מקטרג באותה סעודה, משמע שמדבר על סעודה שעומד לפניה, דהיינו בין נטילת ידיים שקודם הסעודה לברכת המוציא, אלא שאפשר לפרש שמה שנאמר אין השטן מקטרג כל אותה סעודה, הכוונה על העבר, שלא יינזק מהמאכלים שאכל, ויש סימוכין לפירוש זה בדברי הירושלמי מכמה מקומות. ומרן הבית יוסף (סימן קס"ז) אחרי שהביא דברי הפוסקים והירושלמי בעניין זה, סיים, וכן נכון לעשות ליזהר גם במים ראשונים. ומשמעות לשונו "וכן נכון ליזהר" הוא, שמעיקר הדין הלכה כהרמב"ם שמותר לדבר בין נטילת ידיים לברכת המוציא, ומכל מקום ראוי לחוש וליזהר שלא לדבר כלל בין נטילת ידיים לברכת המוציא. וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א.

לקריאת השיעור באתר

ברכת המוציא

Wed, 17 Aug 2005 00:00:00 +0200

דין מים אחרונים

Thu, 16 Nov 2006 00:00:00 +0200

מים אחרונים, דהיינו שנוטלים ידים אחר הסעודה קודם ברכת המזון, חובה הם מן הדין, ומלבד מה שכך היא תקנת חז"ל, שצריך ליטול מים אחרונים אחר הסעודה, יש בנטילה זו גם טעמים נסתרים על פי דברי רבותינו המקובלים, ולכן חובה ליטול מים אחרונים אחר הסעודה, וכן המנהג, ושלא כאותם שמקילים בזה, וכן הסכמת רוב ככל הפוסקים.

;

ואף הנשים צריכות ליטול ידיהן למים אחרונים, ואף שבארצות אשכנז היו נשים רבות שלא נהגו ליטול ידיהן למים אחרונים, וכמה גאונים לימדו זכות על מנהגן, מכל מקום דעת רוב גדולי ההוראה שנשים שוות לגמרי לאנשים בחיוב זה, שעליו דרשו רבותינו (בברכות נג:) "והתקדשתם" אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים. וכן דעת הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, וכן דעת הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, וכן היא דעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א.

;

ולא ירבה במים אחרונים, ועל כל פנים צריך לרחוץ את י"ד פרקי אצבעותיו, ואם היו ידיו מזוהמות, ירחץ ידיו כדי להעביר הזוהמא, שלא לשם מים אחרונים, ושוב יחזור ליטול ידיו במים מועטים לשם מים אחרונים.

;

אין ליטול מים אחרונים על גבי קרקע, מפני ששורה עליהם רוח רעה העלולה להזיק את מי שעובר עליהם, אלא יטלם או לתוך כלי, או לתוך הכיור.

לקריאת השיעור באתר

דין מי שנסתפק אם ברך ברכת המזון

Mon, 12 Sep 2005 00:00:00 +0200

בגמרא במסכת ברכות (מח:) למדו רבותינו מן הפסוק (דברים ח.) "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך", ששלושת הברכות הראשונות בברכת המזון "הזן את הכל", "על הארץ ועל המזון", וברכת "בונה ירושלים", הן מן התורה. ואמרו שם בגמרא, שהברכה הרביעית שבברכת המזון "המלך הטוב והמטיב לכל" היא מתקנת רבותינו, שתקנו אותה לאחר שבזמן החורבן נהרגו על ידי האויבים, יושבי העיר ביתר, ובמשך זמן רב לא התאפשר לקבור אותם, וביום בו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו את ברכת הטוב והמטיב, "הטוב" שלא הסריחו, ו"המטיב" שניתנו לקבורה.

ולפי האמור שברכת המזון היא מן התורה, אמרו בתלמוד ירושלמי (ברכות פרק א.) שאם אדם אכל שיעור כביצה פת, דהיינו חמישים ושישה גרם פת, וכעת הוא מסופק אם ברך ברכת המזון אם לאו, צריך לברך ברכת המזון מספק, משום שברכת המזון דאוריתא, וספק דאוריתא לחומרא.

וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שדין זה הוא דוקא אם אכל כביצה פת, שאז חיובו בברכת המזון הוא מן התורה, וכן אם אכל פחות משיעור כביצה פת, אבל אכל שיעור כזית פת, שהוא שיעור עשרים ושבעה גרם, ואכל עוד מאכלים אחרים ושבע מהם, גם כן חייב לברך ברכת המזון מספק, אבל אם לא אכל אלא כזית פת, ולא השלים לשיעור כביצה במאכלים אחרים, אין חיובו בברכת המזון אלא מדרבנן, ולכן אם נסתפק אם ברך ברכת המזון אם לאו, אינו חוזר ומברך, שספק ברכות דרבנן להקל. ובגמרא במסכת ברכות (דף כ:), מסתפקת הגמרא אם חיוב נשים בברכת המזון היא מן התורה, ולפיכך אשה שמסתפקת אם בירכה ברכת המזון אם לאו, אינה חוזרת לברך מספק, שספק דרבנן להקל. ובהלכה הבאה יובאו עוד פרטי דינים בזה.

לקריאת השיעור באתר

המשך דין המסתפק אם ברך ברכת המזון

Tue, 13 Sep 2005 00:00:00 +0200

דינים בברכת המזון

Wed, 30 Dec 2009 00:00:00 +0200

המברך ברכת המזון חייב להשמיע לאזניו את הברכה, דהיינו שיברך קצת בקול שישמעו אזניו מה שפיו מדבר, ובדיעבד אם ברך ולא השמיע לאוזנו יצא ידי חובה.

באמירת "הרחמן" בסוף ברכת המזון, נוהגים לומר:הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד ולא בביזוי, "בהיתר ולא באיסור", בנחת ולא הצער. והגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל, בספרו בן איש חי, כתב שנוסח זה אינו נכון על פי ההלכה, משום שבודאי שהקדוש ברוך הוא יפרנסנו בהיתר ולא באיסור, ואיך יאמר כן בדרך בקשה מה' יתברך על זה.

אולם מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב, שמכיוון שמובא בגמרא (סוכה נב:) שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו, אם כן רואים ששייך להתפלל ולבקש מהקדוש ברוך הוא שיעזור לנו להינצל מהיצר הרע, שלפעמים גורם לאדם שיחטא ויתפרנס באופן אסור, כגון על ידי הונאה וכדומה מענייני גזל המצויים שרבים נכשלים בהם.

וכן מצינו בברכות השחר, שאנו אומרים, ואל תביאני לידי חטא ולא לידי עוון, וכוף את יצרי להשתעבד לך, ויש מי שכתב על תפילה זו שאין לאמרה, משום שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אולם הגאון יעב"ץ כתב על זה, והם דברים תמוהים בטלים ומבוטלים, ומי הוא זה אשר מלאו ליבו למחוק מלשון התלמוד שמובאת בו תפילה זו, ובכמה מקומות אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא רחמים על זה שלא נבוא לידי חטא, ורצון הקדוש ברוך הוא שנתפלל על כך, שאם אדם מתעורר בתפילה ומבקש רחמים, מסייעים אותו, כי אי אפשר לינצל מן החטא בלי סיוע מהשמיים, אף שסוף דבר, הדבר נתון בבחירת האדם בטוב או ח"ו ברע, ולכן נכון לומר "בהיתר ולא באיסור" והבא ליטהר מסייעין בידו.

לקריאת השיעור באתר

ברכה על מאכל בזמן שאין לאוכלו

Tue, 23 Aug 2005 00:00:00 +0200

דין ברכת המים בתוך הסעודה

Wed, 24 Aug 2005 00:00:00 +0200

דין המברך על המים שצריך שיהיה שותה לצמאו ממש

Thu, 25 Aug 2005 00:00:00 +0200

השותה מים או שאר משקים קודם הסעודה, האם צריך לברך ברכה אחרונה על מה ששתה קודם שיטול ידיו ויסעד, או ש

Mon, 29 Aug 2005 00:00:00 +0200

דין האוכל פת הבאה בכסנין (עוגה) קודם הסעודה

Tue, 30 Aug 2005 00:00:00 +0200

מי שאכל פת הבאה בכסנין (עוגה) קודם הסעודה, וכן מי שאכל פירות קודם הסעודה, אינו מברך ברכה אחרונה, מפני שיש אומרים שברכת המזון פוטרתו, וספק ברכות להקל, ובעל נפש ראוי לו שלא יאכל פירות או עוגות קודם הסעודה, אלא אם כן אוכל פחות משיעור כזית, שאז אינו מתחיב בברכה אחרונה כלל. (ושיעור כזית הינו עשרים ושבעה גרם.) ואם ירצה יאכל יותר משיעור כזית, ויברך ברכה אחרונה, ואחר כך ישהה מעט, ויעשה היסח הדעת בין הברכה האחרונה לבין נטילת ידיים לסעודה.

בכל מקום שיש ספק אם רשאי לברך או לא, שאנו אומרים 'ספק ברכות להקל', ואינו מברך, רשאי על כל פנים להרהר את הברכה בלבו, שאין איסור ברכה לבטלה אלא כשמוציא הברכה בשפתיו.

ודנים הפוסקים במקום שיש ספק ברכות, ופוסקים שלא לברך, אם רשאי לברך את הברכה בלשון תרגום, כגון שאומר במקום 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם', 'בריך רחמנא מלכא דעלמא' וכו', וכן אם רשאי לברך באנגלית או בכל לשון אחרת.

ומרן הרב עובדיה יוסף פסק, שאף כשמברך בלשון תרגום וכדומה, יש חשש איסור ברכה לבטלה, ואחת הראיות לדבר זה כתב בספר בגדי ישע, ממה שרבים מן הפוסקים כתבו שאם נסתפק אם ברך המוציא, לא יברך, משום ספק ברכות, ואם נאמר שבלשון תרגום אין איסור ברכה לבטלה, אם כן ודאי היה להם לומר שיברך בלשון תרגום, שהרי מבואר בגמרא (ברכות מ:) שבברכה בלשון תרגום יוצא ידי חובת הברכה, ואם ישנה אפשרות שאדם מברך, ואינו נכנס לחשש ברכה לבטלה, תמיד היה להם לפוסקים להורות, שבכל ספק ברכות יברך בלשון תרגום, אלא ודאי מוכח, שבמקום ספק ברכות, רשאי אמנם להרהר הברכה בליבו, אבל אינו רשאי לברך בלשון תרגום.

לקריאת השיעור באתר

שצריך לברך במקום שאכל

Wed, 31 Aug 2005 00:00:00 +0200

דיני קדימה בברכות

Thu, 25 Jan 2007 00:00:00 +0200

בליל ט"ו בשבט, שיחול בליל שבת שבעוד כשבוע, נוהגים להרבות באכילת פירות, ולכן נבאר בימים אלו את סדר הברכות הנכון.

פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל הם שבעה מינים, ככתוב (דברים ח. ח.) ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. (ופירוש "דבש": תמרים. וכמבואר בירושלמי פ"א דביכורים ה"ג.) ופירות שבעת המינים קודמים לברכה לכל שאר מיני פירות העץ, וכגון שנמצאים לפניו תפוחים ותמרים (שהתמרים הם משבעת המינים), או שקדים וצימוקים (שהצימוקים הם משבעת המינים, שהרי הם באים מהגפן,) מברך תחילה על אותו מין שהוא משבעת המינים, ואוכל ממנו, ואחר כך אוכל מה שירצה. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאף אם אותו המין שאינו משבעת המינים, חביב עליו יותר, כגון שחביבים עליו התפוחים יותר מן התמרים, או השקדים יותר מן הצמוקים, לעולם שבעת המינים קודמים, לברך עליהם תחילה (משום שקדימתן בברכות היא לא מחמת חביבותן, אלא מחמת חשיבותן שנזכרו בפסוק.)

וכל הקודם בפסוק בשבעת המינים עצמם, קודם לחברו, דהיינו למשל, התאנה קודמת לענבים, שכן בפסוק היא מוזכרת ראשונה, ותמרים קודמים לענבים, כי התמרים נכתבו שניים אחרי מילת "ארץ" שבפסוק (ארץ זית שמן ו"דבש",) והגפן נכתב שלישי למילת "ארץ" הראשונה שבפסוק (ארץ חיטה ושעורה ו"גפן",) ולכן התמרים קודמים גם לתאנה ולרימון, משום שחשיבות הפרי נמדדת, על פי קרבתו למילת "ארץ" שבפסוק.

נמצא משפט הקדימה בברכות שבעת המינים כך הוא: ברכת "המוציא לחם מן הארץ" קודמת לכל דבר, (ומפני כך מכסים את החלות לפני הקידוש ביין בשבת ויום טוב, להראות כאילו אין כאן פת לפנינו בכדי להקדימו, וכפי שביארנו כבר בהלכות קידוש, ;כי כל דיני הקדימה הם דווקא כשנמצאים שני המינים לפניו וברצונו לאכול משניהם, אבל אין צורך להמתין עד שיבא לפניו המין שמוקדם לברכה.) ולאחר מכן ברכת "בורא מיני מזונות", ולחם או עוגה שעשויים מקמח חיטה, קודמים ללחם או לעוגה שעשויים מקמח שעורים, שהרי חיטה נכתבה בפסוק לפני שעורה. ואחריהם זית, ואחריו תמרים, ואחר כך ענבים, ואחר כך תאנים, ואחר כך רימונים, ואחריהם שאר מיני פירות העץ. וברכה אחת שמברך "בורא פרי העץ" פוטרת כל מיני פירות העץ שבדעתו לאכול כעת.

אם טעה והקדים פרי עץ המאוחר בפסוק לחברו, כגון שבירך "בורא פרי העץ" על רימון, ויש לפניו תאנים, או אפילו בירך על פרי שאינו משבעת המינים, כגון תפוח, ויש לפניו פירות משבעת המינים, יצא ידי חובת הברכה ואינו חוזר לברך שוב. שאין משפט הקדימה של שבעת המינים כסדרן, אלא לעניין לכתחילה ולא לעכב בדיעבד.

לקריאת השיעור באתר

המשך דיני קדימה בברכות

Sun, 28 Jan 2007 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת ביארנו, שיש אופנים שיש לתת עדיפות לברך על מאכל מסוים לפני חברו, מפני חשיבות אותו מאכל, וכעת נבאר שיש אופנים שיש להקדים ברכה מסוימת, לא מפני חשיבות המאכל, אלא מפני עניין הברכה.

אדם שהביאו לפניו מיני פירות שונים, מפרי העץ ומפרי האדמה, כגון ששמו לפניו תפוחים ופלפלים, מן הדין יכול לברך על איזה מהם שירצה תחילה. ואפילו אם הפרי שנמצא לפניו הוא משבעת המינים, כגון שנמצאים לפניו, זיתים ופלפלים, יכול להקדים ברכת "בורא פרי האדמה" על הפלפל, לפני שיברך ויאכל מן הזיתים. מפני שאין דין קדימה לשבעת המינים, אלא בפירות שברכותיהן שוות, כגון תפוחים ותמרים, ששניהם ברכתם "בורא פרי העץ", ולכן חייב להקדים את ברכת התמרים, ולאחר שיאכל מהם קצת, יוכל לאכול מהתפוחים, אבל שני מיני פירות שאין ברכותיהן שוות, כגון זית, שברכתו "בורא פרי העץ", ופלפל שברכתו "בורא פרי האדמה", אין ביניהם דיני קדימה כלל, ויכול לברך על איזה מהם שירצה תחילה.

וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמכל מקום, נכון להקדים ברכת "בורא פרי העץ" לברכת "בורא פרי האדמה", אלא אם כן פרי האדמה חביב עליו יותר, שאז יקדים החביב תחילה. דהיינו כגון במקרה שהזכרנו שיש לפניו תמרים ופלפלים, מעיקר הדין יכול לברך על הפלפל "בורא פרי האדמה" ראשון, אלא שנכון להקדים ברכת "בורא פרי העץ" ולברך על התמרים תחילה, אבל אם הפלפלים חביבין עליו יותר מהתמרים, יברך תחילה על הפלפלים ויאכל מהם, ורק אחר כך יברך ויאכל מהתמרים.

לקריאת השיעור באתר

המשך דיני סדר הברכות

Mon, 29 Jan 2007 00:00:00 +0200

בהלכות הקודמות ביארנו שיש סדר לברכות, לעיתים מחמת חשיבות המאכל ולעיתים מחמת חשיבות הברכה, כגון מקרה שנמצאים לפניו שני פירות, והאחד הוא משבעת המינים, כגון תאנה, והפרי השני הוא פרי רגיל כגון תפוח, וברכת שניהם היא "בורא פרי העץ", מכל מקום חייב להקפיד לברך על התאנה, ובברכת התאנה פוטר גם את התפוח, וזהו מקרה שיש לפניו שני מאכלים עם ברכה אחת, וחייב להקפיד לברך קודם על מאכל מסוים מפני חשיבותו.

וכמו כן שהזכרנו, שיש מקרה שנמצאים לפניו שני מאכלים, וברכותיהם שונות, וצריך להקדים אחד מהם לפני חברו. כגון שנמצאים לפניו, לחם ותפוח, שאז חייב להקדים לברך על הלחם, מחמת חשיבותו, ורק אחר שיטעם מהלחם רשאי לברך על התפוח ולטעום ממנו.

וכן יש מקרים שנמצאים לפניו שני מאכלים, ואין ביניהם הבדל בחשיבותם מצד עצמם כלל, כגון תפוח וגזר, ואף על פי כן ראוי להקדים את ברכת בורא פרי העץ לברכת בורא פרי האדמה, מפני שברכת בורא פרי העץ חשובה יותר. (ומכל מקום כבר הזכרנו שלדעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, אם פרי האדמה חביב עליו יותר, למשל במקרה שלפנינו, הוא אוהב גזר יותר מתפוח, יש להקדים ברכת בורא פרי האדמה על הגזר, ואחר כך לברך בורא פרי העץ על התפוח.) עד כאן סיכום ההלכות שכתבנו כבר.

וישנו דין נוסף של קדימה בברכות, והוא, הקדמת הברכות "בורא פרי העץ" ו"בורא פרי האדמה" לברכת "שהכל נהיה בדברו", וכגון שיש לפניו תפוח ומים, אינו רשאי להקדים לברך על המים ברכת שהכל, ואחר כך לברך על התפוח, משום שברכת שהכל היא מבוררת פחות מברכת בורא פרי העץ, שכן כשאנו מברכים "שהכל נהיה בדברו", בודאי גם המים וגם פרי העץ וגם פרי האדמה בכלל הברכה משום שגם הם נהיו בדברו של השם יתברך, מה שאין כן כשאנו מברכים "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה" אין המים בכלל הברכה, ולכן יש להקדים ברכת בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה לברכת שהכל נהיה בדברו.

לקריאת השיעור באתר

הלכות ברכת הפירות

Tue, 30 Jan 2007 00:00:00 +0200

( בהלכות הקודמות התבאר בארוכה שיש סדר לברכות, למשל, אם היו לפניו תמר ותפוח, צריך להקדים לברך על התמר, ורק אחרי שיטעם ממנו, יוכל לטעום מהתפוח, משום שהתמר חשוב יותר, שהרי הוא משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.)

כתב מרן הבית יוסף בשם הרשב"א, שכל זה שאמרנו שצריך להקדים לברך על פרי מסוים, היינו דווקא לכתחילה, אבל בדיעבד אם טעה ובירך על השני, יצא ידי חובת ברכה, ויכול לאכול משניהם, במקרה שהברכות שוות, דהיינו, אם יש לפניו שני פירות כגון תפוחים ותמרים, ששניהם ברכתן שווה, והיא "בורא פרי העץ", אף על פי שיש להקדים ולברך על התמר משום שהוא משבעת המינים, מכל מקום אם טעה ובירך על התפוח תחילה, יצא ידי חובת הברכה, ובברכת התפוח פטר גם את התמר, ומכל מקום, אם בזמן שבירך על התפוח, לא היו לפניו תמרים, וכשבירך גם לא היה בדעתו לאכול מן התמרים, צריך לחזור ולברך, כמו שביארנו בדין מי שבירך על מאכל ואחר כך רוצה לאכול עוד .

כתב מהר"ר ישראל איסרלן (בעל ספר תרומת הדשן, חי סמוך לדורו של מרן, ומרן בתשובתו חלק לו כבוד גדול, וכתב מרן החיד"א, שהיה למהר"י איסרלן קבלה מעשית, ובעת צרה וצוקה הפליא לעשות והציל ישראל בחכמתו.) שכל מה שאמרנו שפרי אחד קודם לחברו, או שברכה אחת קודמת לחברתה, היינו שרוצה לאכול משניהם, אבל אם אינו רוצה לאכול משניהם, מברך רק על זה שרוצה לאכול, אף על פי שגם השני מונח לפניו.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב, שאפילו אם רוצה לאכול משני המינים, אלא שאחד מהם אינו נמצא לפניו כעת, אינו חייב להמתין עד שיביאו לפניו את המין שמוקדם לברכה. וכגון שרוצה לאכול תפוח ותמר, שצריך לברך קודם על התמר, אבל כעת אין לפניו אלא תפוח, ורק לאחר מכן יהיה לפניו תמר, יכול לברך על התפוח ואין צריך להמתין עד שיביאו לפניו תמר.

לקריאת השיעור באתר

דיני טעות בברכות

Mon, 13 Dec 2010 00:00:00 +0200

מנויים ולומדים יקרים: אנו שמחים להודיע, כי אחר מאמצים מרובים עלה בידינו לשדרג את האתר מהרבה בחינות: מנוע החיפוש באתר שוכלל לבלי הכר, ניתן לחפש יותר ממילה אחת בכל פעם, וכן בתוצאות החיפוש עולות ההלכות, תשובות ממדור השו"ת , ושיעורי מרן הרב שליט"א . כמו כן חודשה האופציה להקדשת הלכה . ומעל הכל, מעתה ואילך ההלכות באתר יתורגמו גם לשפה האנגלית , לצד התרגומים הקיימים, בשפות צרפתית וספרדית . על מלאכת התרגום לשפה זו אחראי הרה"ג רבי גבריאל אלבז שליט"א, מארצות הברית. הזכרנו כבר כמה פעמים את חשיבות מצות זכוי הרבים , אשר אין למעלה ממנה, ואנו מבקשים מכל המנויים להפנות את מכריכם דוברי האנגלית להרשם כמנויים לאתר, ובזכות מצוה זו, בהרבצת תורה בישראל, תזכו לראות בגאולה השלימה במהרה בימינו. אמן.

דיני טעות בברכות

שנינו במשנה במסכת ברכות (דף מ.), "על פרי העץ מברך בורא פרי העץ, ועל פרי האדמה מברך בורא פרי האדמה". ושנינו עוד, בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, ועל פירות הארץ בורא פרי העץ, לא יצא, ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו, יצא. כלומר, אם טעה אדם ובירך על פרי שברכתו בורא פרי העץ, "בורא פרי האדמה", וכגון שלקח בידו תפוז, ובירך עליו האדמה, יצא ידי חובת הברכה, ואינו חוזר לברך בורא פרי העץ, משום שכל הפירות יוצאים מן האדמה, וגם פירות העץ יוצאים סוף סוף מן האדמה, ועל לכן ברכת בורא פרי האדמה שייך לברכה על כל הפירות, גם אותם שברכתם היא "בורא פרי העץ". אבל אם טעה אדם ובירך על ירק שברכתו בורא פרי האדמה, "בורא פרי העץ", לא יצא ידי חובה, ובירך ברכה לבטלה, וצריך לחזור ולברך ברכת בורא פרי האדמה, משום שברכת בורא פרי העץ אינה כוללת גם את פירות האדמה, שהרי הם אינם צומחים על האילנות. ועל הכל, כלומר בין על פרי העץ ובין על פרי האדמה, אם טעה ובירך "שהכל נהיה בדברו" יצא ידי חובת הברכה, משום שכולם נהיו בדברו של השם יתברך. ונחלקו רבותינו בגמרא, אם בירך שהכל על פת לחם או על יין, אם יצא ידי חובה אם לאו, ולהלכה פסקו הראשונים ומרן השלחן ערוך שאפילו אם בירך על הפת שהכל נהיה בדברו, יצא ידי חובתו ואינו חוזר לברך. ומכיוון שאם מברך על פרי שברכתו בורא פרי העץ, בורא פרי האדמה, יוצא ידי חובתו, כתבו הפוסקים שכל פרי שיש לפוסקי ההלכה ספק אם ברכתו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, יש לברך עליו בורא פרי האדמה. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב אודות פרי הבננה שנחלקו הפוסקים אם הוא פרי העץ או פרי האדמה, שברכתו בורא פרי האדמה מחמת הספק. וכן לגבי חצילים ופלפלים, שנחלקו הפוסקים אם הם מין אילן או מין ירק, יש לברך עליהם ברכת בורא פרי האדמה, שבכך יוצאים ידי חובה לכל הדעות.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: מתי מותר לדבר אחרי שמברכים על מאכל, האם מותר לדבר מייד כשמכניס את המאכל לתוך פיו ומרגיש את טעם

Sun, 27 Nov 2011 00:00:00 +0200

תשובה: בגמרא במסכת ברכות (דף מ.) ובפירוש רש"י שם, מבואר שאסור לדבר בין הברכה על המאכל לבין אכילתו. משום שבכך המברך "הפסיק" בין הברכה לאכילה, ושוב אין הברכה שייכת לאכילה. וכפי שדיברנו כבר מענין זה כמה פעמים.

הפסיק בין הברכה לאכילה

ואם טעה ודיבר, צריך לחזור ולברך. וכן פסק מרן השלחן ערוך. אולם אם הייתה השיחה (דהיינו הדיבור) מעניין הדבר שמברכים עליו, כגון שבירך על הפת, וכאשר בא לטבול את הפת במלח, ראה שאין לפניו מלח, ואמר "הביאו מלח", במקרה כזה אינו חוזר ומברך, משום ששיחה מעניין הברכה אינה נחשבת להפסק בין הברכה לאכילה. וכמובן שכל זה דווקא בדיעבד, אבל לכתחילה אין להפסיק כלל בין הברכה לאכילה.

הפסיק בין הברכה לבליעה, אבל כבר טעם מן המאכל

ודנו הפוסקים אם לאחר שטעם אדם מהמאכל ועדיין לא בלעו, האם יכול לדבר אם לאו, וכן אדם המכניס סוכריה לתוך פיו, ומרגיש מייד טעם הסוכרייה, אבל עדיין לא בלע ממנה כלום, האם יכול לדבר או שצריך להמתין עד שיבלע קצת מהסוכרייה.

ושורש הספק הוא, האם עיקר הברכה נתקנה על הנאת החיך מטעם המאכל, או שעיקר הברכה נתקנה על אכילה ממש, כמו שנאמר בפסוק "ואכלת ושבעת וברכת". ומכיוון שרבים מהפוסקים כתבו שחייב להמתין עד שיבלע, ראוי להחמיר לכתחילה שלא לדבר עד שיבלע מעט מהמאכל. ומכל מקום מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א פסק, שאם דיבר אחר שטעם מהמאכל ועדיין לא בלע ממנו, אינו חוזר לברך שוב על המאכל, כיוון שעיקר הברכה אינה על הבליעה אלא על תחילת האכילה, מייד כשהחיך נהנה מהמאכל.

טעם מן המאכל, ולא בלע, ושמע את חברו מברך

וכתב עוד מרן הרב שליט"א שאם אדם טעם מהמאכל ועדיין לא בלע ממנו, ושמע את חברו מברך איזה ברכה, או ששומע שאדם אחר אומר קדיש, לא ימתין עד שיבלע, אלא יענה אמן לפני שיבלע. אולם ברור שאם המאכל נמצא ממש סמוך לבליעה, ואינו יכול לענות אמן, לא יענה אמן בפיו, אלא יסתפק בעניית אמן בהרהור בליבו. (ומכל מקום אם בירך על מאכל ולפני שטעם ממנו בכלל שמע ברכה מפי חברו, לא יענה אמן).

ברכה על גומי לעיסה

ומן האמור נמצינו למדים גם לענין גומי לעיסה "מסטיק" שאין בו ממשות אבל יש בו טעם. ולכן יש מי שכתב שאין לברך על אכילת מסטיק. ומרן הרב שליט"א דחה דבריו, שכל שיש לו הנאת החיך מאכילת אותו הדבר, חייב לברך עליו. ובפרט שאין ספק שבלעיסת גומי לעיסה יש גם כן ממשות הסוכר וחומרי הטעם שנכנסים לגופו של האוכל, שאז בודאי לכל הדעות יש לברך על אכילתו.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם כשמברך צריך להשמיע לאוזניו את הברכה או שדי בברכה בשקט מוחלט שאפילו המברך עצמו אינו שומע? ו

Thu, 23 Feb 2006 00:00:00 +0200

דין שהעיקר פוטר את הטפל בברכה

Tue, 11 Aug 2009 00:00:00 +0200

שנינו במשנה במסכת ברכות (דף מד.) זה הכלל, כל שהוא עיקר ועימו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. דהיינו שכשנמצאים שני סוגי אוכל מעורבים יחדיו, מברך על אותו סוג שהוא עיקר, ופוטר את הטפל. וכגון שנמצא לפניו אורז מבושל עם מעט אפונה, שהאורז נחשב עיקר, ולכן מברך עליו בורא מיני מזונות, ודי בכך כדי לפטור מברכה גם את האפונה.

והדין הוא כן, שהעיקר פוטר את הטפלה, לאו דווקא כשמעורבים שני סוגי אוכל ביחד, כמו בדוגמא של תבשיל אורז ואפונה, אלא הוא הדין אפילו אם אוכל את הטפל בפני עצמו, כגון שבירך על האורז בורא מיני מזונות ואכל ממנו, וכעת הוא בא לאכול רק מהאפונה, ללא אורז, גם כן אינו מברך על האפונה, כיוון שסוף סוף היא טפלה לאורז ונפטרה בברכתו.

ולכן אין מברכין על ריבה שבתוך סופגניות, אף אם רוצה לאכלה בפני עצמה, וכן אין לברך על גבינה שבתוך עוגה, אף אם בא לאכלה בפני עצמה, משום שגם באופנים אלו העיקר פוטר את הטפלה.

וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמי שאוכל פת הבאה בכסנין (עוגה) ובירך עליה בורא מיני מזונות, ובא לשתות עם העוגה קפה או תה, אין לומר שהקפה או התה טפל ונפטר בברכת העוגה, אלא צריך לברך גם על הקפה או התה ברכת שהכל נהיה בדברו, ואחרי שישתה יוכל לטבול את העוגה בתוך הקפה או התה כאשר ירצה.

וכן אדם השותה מים או מיץ באמצע אכילת עוגה או תבשיל שברכתו מזונות, כגון אטריות, צריך לברך על אותו המשקה ברכת שהכל נהיה בדברו, ואם שותה רביעית בבת אחת, צריך לברך ברכת בורא נפשות אחר השתייה.

לקריאת השיעור באתר

דיני טעות בברכות

Wed, 29 Oct 2008 00:00:00 +0200

על פרי העץ, כגון תפוח ואגס, מברך בורא פרי העץ, ועל פרי האדמה, כגון עגבניה ומלפפון, מברך בורא פרי האדמה. ושנינו במשנה במסכת ברכות (דף מ.), בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ידי חובתו, ואם בירך על פירות הארץ בורא פרי העץ, לא יצא, ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו, יצא.

דהיינו, שאם טעה אדם, ובירך על פרי שברכתו בורא פרי העץ, "בורא פרי האדמה", יצא ידי חובת הברכה, משום שכל הפירות יוצאים מן האדמה, ולכן ברכת בורא פרי האדמה שייכת על כל הפירות, גם אותם שברכתם היא "בורא פרי העץ". ואף שבודאי לכתחילה אסור לברך על פרי העץ בורא פרי האדמה, מכל מקום בדיעבד שטעה ובירך בורא פרי האדמה, יצא ידי חובת הברכה ואינו חוזר לברך בורא פרי העץ. אבל אם טעה אדם ובירך על ירק שברכתו בורא פרי האדמה, "בורא פרי העץ", לא יצא ידי חובה, ובירך ברכה לבטלה, וצריך לחזור ולברך ברכת בורא פרי האדמה, משום שברכת בורא פרי העץ אינה כוללת גם את פירות האדמה, שהרי הם אינם צומחים על האילנות. ועל הכל, דהיינו בין על פרי העץ ובין על פרי האדמה, אם טעה ובירך "שהכל נהיה בדברו", יצא ידי חובת הברכה, משום שכולם נהיו בדברו של השם יתברך שאמר והיה העולם. ונחלקו רבותינו בגמרא, אם בירך שהכל על פת לחם או על יין, אם יצא ידי חובה אם לאו, ולהלכה פסקו הראשונים ומרן השולחן ערוך שאפילו אם בירך על הפת שהכל נהיה בדברו, יצא ידי חובתו ואינו חוזר לברך. (ומכאן המליצה "שהכל פוטר הכל").

ומכיון שאם מברך על פרי שברכתו בורא פרי העץ, בורא פרי האדמה, יוצא ידי חובתו, כתבו הפוסקים שכל פרי שיש לפוסקי ההלכה ספק אם ברכתו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, יש לברך עליו בורא פרי האדמה. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב לאור האמור, אודות פרי הבננה, שנחלקו הפוסקים אם הוא פרי העץ או פרי האדמה, שברכתו בורא פרי האדמה מחמת הספק. וכן כל פרי שיש אודותיו מחלוקת וספק מהי ברכתו, ברכתו לכתחילה היא בורא פרי האדמה.

לקריאת השיעור באתר

ברכות בלחש

Thu, 11 Nov 2010 00:00:00 +0200

שאלה

: האם כשמברך צריך להשמיע לאוזניו את הברכה, או שדי בברכה בשקט מוחלט שאפילו המברך עצמו אינו שומע? וכן האם מותר מן הדין לברך ולאכול בראש מגולה, בלי כיפה? תשובה : בגמרא במסכת ברכות (דף טו.) מבואר שכל הברכות צריך להשמיע לאוזניו מה שמוציא מפיו, דהיינו שאין לברך בלחש על המאכל, אלא יש להגביה את הקול מעט בכדי שלכל הפחות המברך עצמו ישמע את הברכה שמוציא בשפתיו. ומכל מקום בדיעבד, אם לא השמיע לאוזניו את קריאתו או ברכתו, כל שביטא בשפתיו את המילים יצא ידי חובה ואינו חוזר לברך. ומרן מופת הדור רבינו עובדיה יוסף שליט"א, כתב שהוא הדין לענין הברכות שבתפילת שמונה עשרה, שאף שנאמר בפסוק אודות חנה שהתפללה בלחש, "רק שפתיה נעות", מכל מקום אין הכוונה שיתפלל בלחש לגמרי, אלא יבטא המילים בשפתיו ממש, עד שיוכלו אזניו לשמוע מה שפיו מדבר. ואף שיש מחלוקת בזה בין רבותינו המקובלים, שיש מהם שאומרים שבתפלת העמידה יהיה ביטוי המילים בשפתיים בלבד, בלא הוצאת הגה מהפה, מכל מקום אין הלכה כן, וכן מבואר בדברי רבינו אליעזר אזכרי בעל ספר חרדים, שהיה בעצמו מקובל וחי בסמוך לזמן מרן ורבינו האר"י, שכתב שאפילו בתפלת שמונה עשרה, לא נכון שאדם יבטא את המילים בשקט מוחלט רק במלמול שפתיו, אלא עליו לבטא את המילים בדיבור ממש. וכן פסק גדול חכמי המערב הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, אשר היה בקי במנהגי רבני מרוקו, שגם הם היו עוסקים בתורת הקבלה כנודע. אולם יש להזהר מאד שלא ישמעו אחרים את קולו בתפילה כלל. ויראה להתפלל באופן שיוכלו אזניו לשמוע מה שפיו מדבר, אבל אחרים לא ישמעו את קולו. ומכיון שהזכרנו את ענין הביטוי בברכות, יש להוסיף, כי על כל אדם מוטלת חובה קדושה, להרגיל את עצמו ואת בניו אחריו, להזהר שלא לברך את הברכות בחטף, וכדאי שינהגו כעצתו של ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה, לחלק את הברכה לשלשה חלקים: ברוך אתה ה', ואז ימתין מעט, אלקינו מלך העולם, ושוב ימתין, שהכל נהיה בדברו. שאז, חזקה עליו שיברך בכובד ראש ללא קלות דעת וזלזול בברכות אשר חשיבותן רבה מאד. ולעניין השאלה השנייה, האם מותר מן הדין לברך ולאכול בראש מגולה, ללא כיפה. הנה כבר נתבאר בעבר שנחלקו הפוסקים לעניין חיוב הליכה עם כיפה אם הוא חיוב גמור מן הדין, או שאינו אלא מידת חסידות, וכתבנו שמרן הרב עובדיה יוסף שליט"א פסק, שאף על פי שמן הדין אין חיוב ללכת עם כיפה, מכל מקום בזמנינו יש טעם יותר ממידת חסידות בכיסוי הראש, משום שעל ידי הכיפה יש היכר מיוחד, להכיר בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו, על ידי הכיפה שעל הראש, שהכיפה בזמנינו היא סמל לאדם דתי. אולם לעניין ברכה בגילוי ראש ללא כיפה, הדבר חמור יותר, כי בשעת הברכה יש חיוב מעיקר הדין ממש לכסות את הראש בכיפה, משום שאסור להוציא מהפה אזכרה (דהיינו שם ה') בראש מגולה, וכן פסק מרן השולחן ערוך, ולפיכך אף במקום שגם הדתיים אינם נזהרים ללכת עם כיפה, כגון על חוף הים וכדומה, מכל מקום בשעה שבאים לברך חייבים מן הדין לכסות ראשם כדת בכיפה. אולם לענין אכילה בלא כיפה, וכגון על חוף הים וכדומה, אין בדבר איסור כלל, שלא מצאנו חיוב מיוחד בכיסוי הראש בשעת האכילה, יותר מבשעת הליכה. ועל כן לסיכום: יש לבטא את הברכה באופן שיוציא את המילים בהגיית פיו ממש, ולא במלמול שפתים בלבד. ואסור לברך שום ברכה בלא כיפה על ראשו. ומותר לאכול בלי כיפה, על חוף הים וכיוצא בזה, אך בשעת הברכה, יש לכסות את הראש כמבואר.

לקריאת השיעור באתר

האם יש לברך ברכת שהכל על גומי לעיסה (מסטיק)?

Thu, 08 Jan 2009 00:00:00 +0200

הודעה חשובה לציבור:

הציבור נקרא להעתיר בתפילה לרפואת מרנא רבן של ישראל קדושינו רבי עובדיה יוסף בן גורג'יה שליט"א

ביום ראשון הבא עלינו לטובה, בשעה שלוש בצהריים, מתעתד מרן הרב שליט"א לעבור ניתוח בגבו בבית החולים בירושלים

הציבור נדרש להעתיר בתחינה ולהרבות בלימוד התורה ובקיום מצוות לרפואת מורינו ורבינו, אשר בצילו נחיה עוד רבות בשנים, דשנים ורעננים

ונזכה שמורינו ורבינו עוד יאריך ימים על ממלכתו בבריאות איתנה, להגדיל תורה ולהאדירה. אמן.

;

שאלה: האם יש לברך ברכת שהכל על גומי לעיסה (מסטיק)?

;

תשובה : הנה דנו אחרוני זמנינו האם יש לברך על גומי לעיסה (מסטיק) ברכת שהכל נהיה בדברו. שהרי בשעה שאוכל אדם מן הגומי לעיסה, אין הוא בולע את גוף המסטיק, וגם בגוף המסטיק אין טעם כלל, רק הוא טפל בעצמו, וכל טעמו הוא מחמת מיעוט מיני מתיקה שמכניסים בו, ואם כן יש להסתפק אם ראוי לברך על דבר כזה אם לאו.

והרה"ג רבי משה לוי ז"ל (ר"מ בישיבת כסא רחמים בבני ברק, שהיה שקדן עצום בתורה, ונפטר בדמי ימיו לפני מספר שנים), כתב בספרו ברכת ה', שאין לברך כלל על גומי לעיסה, ואף שמרגישים מתיקות בתחילת לעיסת הגומי לעיסה, מכל מקום אין בטעימה זו חשיבות של אכילה ושתיה, ועל כן אין לברך עליו.

והביא ראיה לדבריו, ממה שכתב המגן אברהם (סי' תקסז) לגבי דין תענית, כגון יום עשירי בטבת, שאסור לאכול בו שום דבר, ומכל מקום מותר לשרוי בתענית לטעום מן התבשיל ולפלוט ממנו, אף על פי שמתכוין להנאה. כלומר, מותר (לפי דעת המגן אברהם) לאדם שהוא בתענית לטעום איזה דבר מאכל, אבל לא לבלעו, אף על פי שבודאי הוא מתכוין להנאתו, שהוא מרגיש מעט מטעם המאכל בשעה שנכנס לפיו, וגם אי אפשר שלא נכנס מעט שבמעט מגופו של התבשיל לתוך גופו של האוכל ממנו, מכל מקום הואיל ואין זו דרך אכילה, מותר לעשות כן בתענית, ואין זה נחשב כמי שאכל בתענית.

ומכאן כתב בספר ברכת ה' להוכיח שאין לברך על גומי לעיסה, שהרי בלי ספק שווה דין זה של טעימת התבשיל ללא בליעתו, לדין טעימת גומי לעיסה, ואם מותר לטעום כך מן התבשיל בתענית, כמו כן אין לברך על טעימה כזו, ואם כן גם על גומי לעיסה אין לברך. (וכדברי המגן אברהם כתבו ההגהות מימוני, ואף אם אין הלכה כדבריהם לענין תענית, מכל מקום לענין ברכות היה לנו לחוש לדבריהם מטעם ספק ברכות להקל).

אולם מרן פוסק הדור רבינו עובדיה יוסף שליט"א, כתב שמדברי המגן אברהם אין ראיה כלל, שכן המגן אברהם עצמו כתב לענין תענית, שטעם הדבר שמותר לטעום כך מן התבשיל, הוא משום שלא היתה בכוונת האדם המתענה לקבל עליו תענית בחומרה כזו שלא יטעם טעימה שכזו מן התבשיל, והואיל ואין זו דרך אכילה, אלא דרך טעימה, אין טעימה זו סותרת לתענית שנמצא בה. אולם לענין הנאה מן התבשיל, בודאי שזה הטועם ממנו נהנה ממנו, ואם כן גם לשיטת המגן אברהם שיהיה מותר לטעום כך מן התבשיל בתענית, מכל מקום יהיה חייב לברך עליו, הואיל ואסור "להנות" מן העולם הזה בלא ברכה. ודין ברכה אינו תלוי כלל באכילה או טעימה, אלא תלוי הוא בהנאת החיך, והואיל וזה הטועם גומי לעיסה ומרגיש בו מתיקות נהנה ממנו, הרי פשוט שחייב גם בברכה עליו.

לכן העיקר להלכה , שהלועס גומי לעיסה, חייב לברך עליו ברכת שהכל נהיה בדברו, שאסור להנות מהעולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל בקדשים, וזה הלועס ממנו, נהנה מטעמו, ועל כן חייב לברך קודם שילעס אותו, וכן היא הסכמת גדולי הדור. ואסור ללועס לדבר עד שיטעם טעם הגומי לעיסה, ויבלע מטעמו מעט, שאז נחשב הדבר כאילו התחיל כבר באכילה שמותר לו לדבר.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם יש לברך על אכילת גלידה בסיום הסעודה?

Tue, 27 Jan 2009 00:00:00 +0200

תשובה: ביארנו כבר, בדין " דברים הבאים בתוך הסעודה ", שכל מאכל שאוכלים אותו בשעת סעודה שאוכלים בה לחם, כגון בסעודות השבת, אין מברכים על אותו מאכל, וטעם הדבר שאין מברכים על שאר המאכלים המובאים בשעת הסעודה, כתבנו בשם רבינו הריטב"א, שהוא מפני שעיקר הסעודה היא הפת, כי ללחם יש חשיבות מיוחדת, ולכן אין מברכין על כל מה שבא מחמת הסעודה. אבל מאכלים שאין להם שייכות לסעודה עם הלחם, כגון מאכל שבא לשם קינוח, סוכריות, פירות ופיצוחים וכיוצא באלו, מברכים עליהם את הברכה הראויה להם.

ומעתה נבא לדון בענין הגלידה המוגשת בסיום הסעודה, שנחלקו גדולי רבני הדור האחרון בדין זה, מכיון שמצד אחד נראה שיש לברך על הגלידה ברכת שהכל נהיה בדברו הראויה לה, שהרי הדבר ברור שאין דרך לאכול את הגלידה עם פת, ואינה מעיקר הסעודה, אלא היא באה לקינוח בלבד, ולכן נראה שדינה שווה לדין פירות ופיצוחים שיש לברך עליהם בסיום הסעודה.

אולם יש אומרים שאין לברך על גלידה בסיום הסעודה, מפני שהגלידה היא משקה קפוא, שהרי לאחר זמן היא הופכת שוב למשקה, ולכן יש לדון אותה כדין שאר המשקאות המוגשים בשעת הסעודה, שאין אנו מברכים עליהם כלל וכלל בשעת הסעודה, אפילו אם הם משקאות מתוקים, מכיון שהמשקאות כולם נחשבים שבאים מחמת סעודה, ואם כן הוא הדין לענין הגלידה, שמכיון שעיקרה משקה אין לברך עליה בשעת הסעודה.

ובספר אור לציון (ח"ב), הביאו בשם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף, שיש לחלק בדין זה אם הגלידה היא חלבית או צמחית, כי גלידה שהיא חלבית, דינה כמאכל בזמן שהיא קפואה, מה שאין כן גלידה שאינה חלבית, שלעולם אנו דנים אותה כמשקה. והביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם בענין אחר. ומכל מקום גם לדעתו גלידה שיש בה תוספת של קצפת ביצים וכדומה, יש לברך עליה גם בתוך הסעודה.

והרה"ג רבי דוד יוסף שליט"א, אחר שדן בענין זה, כתב ששאל בזה את פיו של מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, והלה השיב לו שנראה לו עיקר להלכה שיש לברך על כל סוגי הגלידה כשהם מוגשים בסיום הסעודה, מכיון שאין הם באים בתורת משקה (להעביר את המאכל ולהשרותו), אלא בתורת מיני מתיקה לקינוח סעודה בלבד. ועל כן נראה שיש לברך על גלידה בסיום הסעודה.

ומעשה היה שפעם אחת בשעת סעודת שבת הגישו לפני מרן הרב שליט"א גלידה, ומרן הרב שליט"א ביקש לאכול את הגלידה רק לאחר ברכת המזון מכיון שהיה לו ספק שאולי אין לברך על גלידה בסיום הסעודה. שאל אותו בנו הרב דוד, מדוע הוא חושש לברך על הגלידה, והרי לדעתו מברכים על גלידה בסעודה. השיב לו מרן הרב שליט"א, שאף שלדעתו יש לברך על גלידה בסיום הסעודה, מכל מקום בסעודת שבת שבתחילתה יש קידוש על היין, הלא כל משקה שמוגש בסעודה נפטר כבר בברכת היין, שהרי היין פוטר את שאר המשקאות, ואם כן יש מקום לומר שגם הגלידה נחשבת משקה לענין זה שתפטר בברכת היין. ולכן מחמת ספק זה עדיף ביום השבת לדחות את אכילת הגלידה עד לאחר ברכת המזון, ואז יוכל לברך עליה שהכל לכל הדעות.

ולסיכום: גלידה המוגשת בסיום הסעודה קודם ברכת המזון, יש לברך עליה שהכל נהיה בדברו. ובסעודות ששותים בהם יין, כגון סעודות השבת, נכון לאכול מהגלידה רק לאחר ברכת המזון, בכדי שלא להכנס לספק אולי נפטרה הגלידה בברכת היין.

לקריאת השיעור באתר

דיני שינוי מקום באמצע הסעודה

Wed, 28 Jan 2009 00:00:00 +0200

לשאלת רבים בנושאים אלו של הפסק באמצע הסעודה, (וכגון מי שיוצא להתפנות באמצע הסעודה אם צריך לחזור וליטול ידיו בברכה ולברך המוציא), נבאר כמה מדינים אלו בהלכות הקרובות. וכעת נדון לענין שינוי מקום בסעודה, כאשר אוכל בחדר אחד ויוצא להמשיך לאכול בחדר אחר, אם רשאי לעשות כן.

הנה בגמרא במסכת פסחים (קא:) אמרו, שכל ששינה מקומו בשעת האכילה, שהיה אוכל במקום אחד ויצא למקום אחר לאכול שם, צריך לחזור ולברך. ובגמרא אמרו, שלא שנו כן אלא מבית לבית, אבל ממקום למקום אינו חוזר לברך. ופשטות הדברים, שהיוצא מבית לבית ממש, כגון שהלך לבית של שכינו באמצע הסעודה, בודאי שצריך לחזור ולברך ברכת המוציא, אבל באותו בית, אם הלך ממקום למקום אינו צריך לחזור ולברך. אלא שנחלקו רבותינו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, אם ממקום למקום הכוונה היא שמותר לעבור באמצע הסעודה מחדר אחד בבית לחדר אחר, או שהכוונה בזה שרק באותו חדר מותר לעבור מפינה לפינה. ומחלוקת זו שייכת גם לדין ; "קידוש במקום סעודה" שהזכרנו בעבר, כי באמת שיש ראשונים הסוברים שדין "מקום סעודה" ; לענין קידוש שווה לחלוטין לדין שינוי מקום בסעודה לענין ברכות, ויש סוברים שיש חילוק בין שני הדינים. ומכיון שהדברים מסתעפים ומסובכים, לא נאריך בנושא שינוי מקום בסעודה לענין דין קידוש, אלא נדבר רק מדיני שינוי מקום לענין דיני ברכות.

והנה לכל הדעות, לענין שינוי מקום בסעודה, אם שינה מקום באותו חדר ממקום למקום, אינו חוזר לברך שוב על מה שאוכל, כל שיכול היה לראות את המקום הראשון שישב בו. ואפילו אם אינו רואה את מקומו הראשון מחמת שיש איזה ארון וכדומה שמסתיר לו את הראייה, גם כן נחשב לענין זה כמו שרואה את מקומו הראשון. והדין כן גם אם מדובר באולם שמחות גדול מאד, שכל שיכול לראות את מקומו הראשון, איז בזה דין שינוי מקום. ואפילו לכתחילה מותר לאדם לעבור ממקום למקום באותו חדר בשעת הסעודה, שאין זה נחשב לשינוי מקום לענין זה.

ואם רוצה לעבור מחדר אחד לחדר אחר באותו הבית, או מחדר אחד לעליה, שהיא הקומה השנייה בבית, אינו רשאי לעשות כן לכתחילה, מפני שיש סוברים ששינוי מקום מחדר לחדר נקרא שינוי מקום בסעודה וכדין מי שעובר מבית אחד לבית אחר שחייב לחזור ולברך. ומכל מקום אם עשה כן בדיעבד, שיצא מחדר אחד לחדר אחר, אינו חוזר לברך, שהרי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", והואיל ויש מרבותינו הראשונים הסוברים שאין לברך כאשר עבר מחדר לחדר, יש לחוש לדבריהם ואין לברך שנית. וכן הדין לענין שינוי מקום מביתו לבית חבירו שבאותו בנין משותף, שאסור לכתחילה לעבור מביתו לבית חבירו, ומכל מקום אם עשה כן בדיעבד אינו חוזר לברך, שיש אומרים שדין מעבר מחדר לחדר שווה לדין מעבר מבית לבית באותו בנין משותף.

ומכל מקום יש חילוק להלכה בין מעבר מחדר לחדר באותו הבית, לבין מעבר מבית לבית בבנין משותף, שאם מתחילת הסעודה בשעה שבירך היתה דעתו לעבור לאכול בחדר אחר באותו הבית, רשאי לכתחילה לעשות כן, אבל מבית לבית באותו בנין, אפילו אם היה בדעתו מתחילה לעבור לבית חבירו, אינו רשאי לעשות כן.

ואם עבר מבית לבית באמצע הסעודה, ורשות הרבים מפרידה בין שתי הבתים, (שלא מדובר בבנין משותף אלא בשתי בתים ממש), אז בודאי שחייב לחזור לברך המוציא בתחילת הסעודה שאוכל, שהרי מבואר בפירוש בגמרא שהזכרנו, שמבית לבית נחשב הדבר להפסק, וחייב לחזור ולברך.

ולסיכום: מותר לעבור באמצע הסעודה מפינה לפינה באותו החדר, אבל לחדר אחר לכתחילה אין לעבור באמצע הסעודה. ואם עבר ויצא לחדר אחר, אינו חוזר לברך, מפני שיש סוברים שאין זה נחשב להפסק בסעודה, אלא כשיוצא לבית אחר ממש. ומכל מקום אם מתחילה היה בדעתו שרצונו ללכת לאכול בחדר אחר בבית, רשאי לעבור לחדר אחר אף לכתחילה. ואם עבר לבית אחר שבאותו בנין מגורים משותף, גם כן אינו חוזר לברך. ומכל מקום אינו רשאי לעשות כן אפילו אם מתחילה היה בדעתו לאכול בבית אחר. ואם יצא לבית אחר ממש, שרשות הרבים מפסיקה בין שתי הבתים, חוזר לברך שוב, מפני שהפסיק בסעודה לכל הדעות.

לקריאת השיעור באתר

המשך דיני שינוי מקום בסעודה

Thu, 29 Jan 2009 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת הסברנו את עיקרי דיני שינוי מקום בסעודה, וכתבנו שאם יצא אדם באמצע הסעודה לבית אחר, וכגון שהלך לבית חבירו הדר בבנין סמוך, נחשבת אותה היציאה להפסק באמצע סעודה, ולכן חייב לחזור ולברך שנית על מה שאוכל בבית חבירו.

וכתבנו שמכל מקום, אם היה אוכל בחדר אחד ועבר לחדר אחר שבאותו הבית, אף שאין לעשות כן לכתחילה (ואפילו אם מתחילת הסעודה היה דעתו לעבור לחדר השני, אינו רשאי לעשות כן) מכל מקום בדיעבד אינו חוזר לברך על מה שאוכל.

ויש להוסיף, שכתב הרה"ג דוד יוסף שליט"א, שאם היה בדעתו מתחילה לעבור לחדר אחר, וגם מהחדר האחד הוא רואה את מקומו שבחדר השני, כגון סלון המחובר עם פינת אוכל, רשאי אף לכתחילה לעבור בשעה שאוכל, מן החדר הראשון לחדר השני.

והנה יש לבאר, שבכל הדינים הללו של שינוי מקום, נחלקו רבותינו הראשונים אם שייך דין שינוי מקום בכל אכילה, או שהדבר תלוי במה שאוכל. כי לדעת רבים מרבותינו הראשונים, אין שום חילוקים בזה ובין אם היה אוכל סעודה ממש עם פת, ובין אם היה אוכל פירות, כל ששינה ממקומו והלך לבית אחר, חייב לחזור ולברך. וכן פסק מרן השלחן ערוך בסימן קע"ח.

אולם דעת רבינו הרא"ש ועוד מרבותינו מראשונים, שלא שייך דין זה של שינוי מקום בסעודה אלא באכילת פירות וכיוצא בזה, שמכיוון שאדם עוקר (עוזב) מן המקום שאוכל בו, נגמרה סעודתו וצריך לברך שוב. אבל כשאוכל אדם פת לחם שלפי הדין אף אם הוא עוזב את מקומו, הרי הוא חייב לחזור אחר כך למקומו הראשון כדי לברך שם ברכת המזון (כמו שביארנו בעבר), אם כן לא די בכך שעקר ממקומו הראשון בכדי שנאמר שנגמרה סעודתו, שהרי הוא מחויב לחזור למקומו הראשון. ולפיכך לדעת הרא"ש, לא שייך דין שינוי מקום אלא בדבר שאין חיוב לחזור ולברך עליו ברכה אחרונה במקום האכילה, כגון באכילת פירות, אבל בדבר שחייבים לחזור ולברך במקומו, כגון באכילת פת, לא שייך כלל דין זה של שינוי מקום.

ולהלכה , הואיל ואנו חוששים מספק לשיטת הרא"ש, שהרי "ספק ברכות להקל", לכן אם אדם אוכל סעודה עם פת, ועוקר ממקומו לבית אחר, מספק אינו חוזר לברך ברכת המוציא, שהרי עוד הוא מחוייב לחזור למקומו הראשון לברך ברכת המזון. אבל אם היה אוכל פירות, ועקר ממקומו לבית אחר, חוזר ומברך בורא פרי העץ או האדמה על מה שממשיך לאכול.

ובהלכה הבאה נבאר בעזרת השם פרטי דינים בזה.

לקריאת השיעור באתר

באילו דברים שייך לגביהם דין שינוי מקום בסעודה

Sun, 01 Feb 2009 00:00:00 +0200

בהלכות הקודמות ביארנו שאדם היוצא מביתו בשעה שהוא אוכל איזה דבר, כשיחזור שוב לביתו אינו רשאי להמשיך באכילה אלא חייב לברך שוב על המאכל, מפני שעזב את מקומו שאכל בו, וממילא נסתיימה אותה האכילה, והברכה הראשונה שבירך אינה פוטרת אותו מלברך כעת על המאכל שאוכל. והבאנו פרטי דינים בזה.

עוד כתבנו, שדין שינוי מקום בסעודה שייך דוקא אם אכל פירות וכיוצא בזה, שהם מאכלים שאין חיוב לברך עליהם ברכה אחרונה במקום שאוכל, ולכן כל שעזב את המקום שאכל בו, ממילא נסתיימה הסעודה ואם הוא חפץ להמשיך לאכול עליו לברך שנית. אבל אם היה אוכל דבר שחייבים לברך עליו ברכה אחרונה במקום האכילה, כגון לחם, שחייבים לברך עליו ברכת המזון במקום שאוכלים, ויצא ממקום האכילה לבית אחר, וכעת הוא מבקש להמשיך לאכול, אין הוא חייב לברך שנית על מה שבא לאכול, מכיון שכל שעוד הוא מחוייב לחזור למקום האכילה בכדי לברך שם, אין עזיבת המקום נחשבת לסיום הסעודה, שהרי היציאה אינה אלא לפי שעה, שכן הוא חייב לחזור לברך במקומו הראשון. (ומכל מקום, הואיל ולדעת מרן השלחן ערוך אין חילוק בכל זה בין דבר שחייבים לברך עליו ברכה אחרונה במקומו לבין דבר שאין חיוב לברך עליו במקומו, לפיכך, ספרדי הרוצה לעשות כדעת מרן שגם באכילת לחם שייך דין שינוי מקום בסעודה, רשאי לברך ברכת המזון אחרי שיחזור למקומו, ולאחר מכן יברך שוב המוציא וימשיך בסעודתו).

ומעתה עלינו לבאר אילו מאכלים חייבים לברך עליהם ברכה אחרונה במקום האכילה, ואילו מאכלים אין חיוב לברך עליהם ברכה אחרונה במקום האכילה. וממילא נלמד מהו דין כל מאכל גם לגבי שינוי מקום בסעודה, שאם הוא מאכל שחובה לברך עליו ברכה אחרונה במקומו, ממילא לא שייך כל כך לגביו דין שינוי מקום בסעודה, אבל מאכל שאין חיוב לברך עליו במקומו, שייך לגביו דין שינוי מקום בסעודה.

עוגות ועוגיות, וכן כל הדברים שמברכים עליו בורא מיני מזונות, חייבים לברך עליהם ברכה אחרונה ("על המחיה") במקום האכילה, ואסור לעזוב את מקום האכילה ולברך במקום אחר. וכדין ברכת המזון על הפת, שהיא דוקא במקום האכילה. אבל פירות שהם משבעת המינים, כגון תאנים רימונים ותמרים, אף על פי שמברכים עליהם ברכה אחרונה מעין שלוש (ברכת על העץ ועל פרי העץ), מכל מקום אין חיוב לברך עליהם דוקא במקום האכילה, ולכן שייך לגביהם דין שינוי מקום בסעודה, שכן אם עזב את מקום האכילה, אינו חייב לחזור לשם שוב ונגמרה סעודתו. ומנהג האשכנזים להשוות את דין ברכת על המחיה לדין ברכת על העץ, שבשניהם חייבים לברך עליהם במקומם. ולכן למנהג האשכנזים בין באכילת עוגה ובין באכילת פרי משבעת המינים, לא שייך דין שינוי מקום בסעודה, שהרי אף שעזב את מקומו הראשון, עוד הוא חייב לחזור לשם בכדי לברך ברכה אחרונה. אבל למנהג הספרדים, אין חיוב לברך ברכה אחרונה על פירות משבעת המינים דוקא במקום האכילה, וממילא שייך לגבי אכילתם דין שינוי מקום בסעודה.

ופשוט שכל הירקות שמברכים עליהם בורא פרי האדמה, וכן המשקאות שמברכים עליהם שהכל נהיה בדברו, אין חיוב לברך עליהם במקום האכילה, ולכן אם היה שותה איזה משקה בביתו, ולאחר מכן עזב את ביתו והלך לביתו של השכן הדר בבנין הסמוך, וכעת הוא רוצה לשתות שוב, עליו לברך ברכת שהכל נהיה בדברו, ואז יוכל לשתות כאוות נפשו.

כל מה שכתבנו שאם אכל דבר שחייבים לברך עליו במקום אכילתו ועקר ממקומו למקום אחר, אינו מברך על מה שאוכל שם, היינו דוקא כשלא הסיח דעתו מן האכילה, אבל אם גם הסיח דעתו, וכגון שגמר בדעתו שלא להמשיך לאכול יותר, צריך לברך על מה שרוצה לאכול עתה. (ופרטי דינים בדין הסיח הדעת בסעודה, עי' הלכה ברורה סי' קעט).

לקריאת השיעור באתר

דין שינוי מקום מחמת אזעקה וכדומה

Mon, 02 Feb 2009 00:00:00 +0200

עיקרי דיני שינוי מקום בסעודה, שמי שיצא מביתו בשעה שהיה אוכל, והלך לביתו של חבירו הנמצא בבנין הסמוך, לאחר מכן כשיבא להמשיך באכילה זו חייב לחזור ולברך שנית על מה שאוכל. והבאנו פרטי דינים רבים בזה. וכתבנו , שדין זה שייך דוקא כשהיה אוכל דבר שאין חיוב לברך עליו ברכה אחרונה במקום האכילה, למשל פירות וירקות, שאין חיוב לברך עליהם ברכה אחרונה "בורא נפשות" במקום האכילה, אלא רשאי לברך עליהם בכל מקום שירצה. ולכן כל שיצא ממקום האכילה, מיד נגמרה סעודתו וחייב לברך שנית כשירצה להמשיך לאכול. אבל אם היה אוכל דבר שחובה לברך עליו במקומו, כגון פת לחם, שחייבים לברך עליה ברכת המזון במקום האכילה, אז אף שיצא ממקומו אינו מברך שוב כשירצה להמשיך לאכול, שהואיל והוא מחוייב לחזור למקומו הראשון לברך ברכת המזון, ממילא עזיבת המקום אינה נחשבת לו לסיום הסעודה, וכל הזמן הוא באותה סעודה, ולכן אינו חוזר לברך שנית.

ומעתה נבא לדון בשאלה שנשאלנו בימי המלחמה האחרונה, במי שהיה יושב לאכול סעודה עם פת בביתו, ולפתע נשמע קול האזעקה, ומיד יצא אותו אדם מביתו וירד למקלט הנמצא סמוך לבנין בו הוא מתגורר. ולאחר כמה דקות עלה בחזרה לביתו וברצונו להמשיך לאכול, האם הוא צריך לברך שנית על מה שאוכל או לא?

ולכאורה היה נראה לחייבו לברך שנית, מפני שכל מה שאמרנו שאינו חוזר לברך כאשר אוכל פת, זהו דוקא במקום שחייב לחזור לברך במקומו הראשון, שהואיל וחייב לחזור למקום האכילה, עזיבת המקום אינה נחשבת לו כסיום הסעודה, אולם כל מה שאמרנו שחייב לחזור לברך במקום האכילה היינו דוקא במקרה שעזב את מקום האכילה במזיד (בכוונה), אבל במקרה שעזב את מקום האכילה באונס, כגון במקרה שלנו, שיצא לאונסו שלא מרצונו ממקום הסעודה, כבר פסק מרן השלחן ערוך (בסי' קפד) שאינו חייב לחזור לברך ברכת המזון במקומו הראשון. וממילא יש מקום לומר שעל אף שהיה אוכל פת, כל שעזב את מקומו באונס חייב לחזור ולברך אם ירצה להמשיך באכילתו, שהרי אינו חייב לחזור למקומו, ודינו כדין מי שהיה אוכל פירות ועזב את מקומו שחייב לחזור ולברך כשירצה להמשיך באכילתו. ויש עוד להאריך בזה. (אם כי הדברים עדיין צריכין עיון לדינא).

ומכל מקום, כיון שהשאלה נוגעת לרבים, פנינו בשאלה ; זו לפני מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף שליט"א, והוא השיב לנו שלהלכה יש להורות שכשיחזור למקומו הראשון אינו חייב לחזור ולברך שנית. וטעמו בזה, לפי שדומה הדבר למה שכתב רבינו הריטב"א בחידושיו למסכת סוכה (מה:), וזו לשונו: "וכיוצא בזה לענין ברכת הנהנין, כשעמד בתוך הסעודה על דעת לחזור לאלתר (לחזור מיד), שאינו טעון ברכה לאחריו ולא לפניו, ולקביעותו חזר". ומבואר אם כן בדבר הריטב"א, שאף שאנו אומרים שכל יציאה ממקום הסעודה נחשבת כסיום הסעודה, זהו דוקא כשיוצא סתם ואינו חושב לחזור שוב למקום האכילה, אבל אם יוצא לזמן מועט, ובדעתו לחזור לסעודה, היציאה אינה נחשבת לו לסיום סעודה, וממילא הברכה הראשונה שבירך בתחילת האכילה עדיין פוטרת אותו מלברך.

ומכאן לנדון דנן, אדם שהיה מוכרח לצאת ממקום האכילה ולרדת למקלט מפני אימת הטילים, הואיל ובדעתו לחזור מיד להמשיך באכילתו, ובפרט שאינו יוצא בכלל לרצונו, כשיחזור למקומו אינו צריך לחזור לברך על מה שאוכל.

לקריאת השיעור באתר

הולך ממקום למקום תוך כדי אכילתו

Tue, 03 Feb 2009 00:00:00 +0200

שאלה: לפי מה שנתבאר לאחרונה בהלכה יומית שאסור לאדם לצאת מביתו בשעה שאוכל דבר מה, ואם יצא לבית אחר לגמרי, צריך לחזור ולברך אם ממשיך לאכול, האם מותר לאדם לאכול סוכריה כשהוא הולך בדרך ועובר מבית לבית או מהבית החוצה וכדומה, שלכאורה בכל פעם שעוזב את מקומו הראשון חייב לברך שוב ושוב על הסוכריה שבפיו?

תשובה: הנה הדבר ברור שאם בא אדם לאכול סוכריה בביתו, ולאחר שהכניס הסוכריה לתוך פיו החליט לצאת מביתו, אסור לו לעשות כן, ואם עשה כן חייב לברך שוב על הסוכריה שבפיו. וכפי שביארנו בהלכות האחרונות. שהרי קבע לו מקום לאכילתו, שהוא בתוך הבית, ומעתה כשהוא עוקר מביתו לרשות הרבים, עליו לחזור ולברך שנית. אמנם עלינו לדון באדם שבא לאכול סוכריה, ובשעה שבירך על הסוכריה כבר היה הולך והיה בדעתו להמשיך ללכת ממקום למקום, האם גם לגבי אדם זה שייך דין שינוי מקום בסעודה או לא.

והנה שאלה זו נכונה גם כן לגבי אדם הנוסע במכונית או מטייל בדרכים ואוכל בזמן שהוא הולך ממקום למקום, שדינו נזכר בשלחן ערוך (סי' קעח), שמותר לו לעשות כן, משום שמלכתחילה לא קבע לו מקום אחד לסעודתו, אלא מקום סעודתו הוא כל מקום שהולך שמה, ולכן לא שייך לגביו דין שינוי מקום. וכן פירש המגן אברהם.

וכתבו המשנה ברורה והגאון רבי אליעזר פאפו בספרו חסד לאלפים, שמותר אף לכתחילה לעשות כן. ומן האמור נלמד למי שרוצה לאכול סוכריה בלכתו בדרך, שרשאי לעשות כן אף לכתחילה, והברכה שבירך בתחילה על הסוכריה פוטרת את כל אותה האכילה. וכן הדין לענין מי שאוכל גרעינים וכיוצא בזה בלכתו בדרך, שרשאי לעשות כן אפילו אם תוך כדי אכילתו יוצא מבית לרשות הרבים. אלא שיש מקום לומר שלא נכון לנהוג כן ממדת דרך ארץ, שבני אדם מכובדים אינן נוהגים כן, ובפרט בגרעינים שמשליך את קליפותיהם ארצה, שבודאי שאין זו מדת דרך ארץ, אבל מצד הברכה אין לחוש בזה לשנוי מקום בסעודה.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: מי שבאמצע הסעודה הוצרך לצאת להתפנות, האם כשחוזר לסעודתו צריך ליטול ידיו שוב בברה ולברך ברכת המ

Wed, 04 Feb 2009 00:00:00 +0200

תשובה: הנה ביארנו כבר שמי שיצא מהחדר שהיה אוכל בו לחדר אחר באמצע הסעודה, אף שאין לעשות כן לכתחילה, מכל מקום אם עשה כן, אינו צריך לחזור ולברך על מה שממשיך לאכול. ומן האמור מבואר גם לענין יציאה לבית הכסא באמצע הסעודה, שבודאי שאין יציאה כזו מצריכה לברך שוב על מה שאוכל. ובפרט לפי מה שכתבנו שכל יציאה שהיא בעל כרחו (כגון יציאה מחמת אזעקה) אינה נחשבת כלל שינוי מקום בסעודה כשמתחילה חשב לחזור מיד למקומו, ואם כן יציאה לבית הכסא שהיא בודאי יציאה מוכרחת, גם כן אינה נחשבת לשינוי מקום בסעודה, וגם לכתחילה רשאי לצאת בשעת הסעודה להתפנות ואינו חוזר לברך שנית על מה שאוכל.

רק נותר לנו לבאר הדין לענין נטילת ידים, במי שבאמצע סעודה עם פת הוצרך לצאת להתפנות. כי הנה בשלחן ערוך (סי' קסד) פסק שבנגע במקומות המכוסים בשעת הסעודה צריך ליטול ידיו ולברך על נטילת ידים. וכל שכן לענין מי שיצא להתפנות ולנקות עצמו ממש בשעת הסעודה, שלפי דעת מרן השלחן ערוך צריך ליטול ידיו שנית כדין מי שבא לאכול פת לחם. ואם ברצונו להמשיך באכילת פת צריך גם לברך על נטילת ידים. שהואיל והלך לבית הכסא לעשות צרכיו, התחייב שנית בנטילת ידים, ולכן עליו ליטול ידיו בכלי שלוש פעמים ואחר מכן יברך על הנטילה. ולאחר ברכת על נטילת ידים, יברך "אשר יצר".

ואמנם הגאון מהרש"ל בספר ים של שלמה חלק על דברי מרן השלחן ערוך, וכתב שאף שעליו לרחוץ ידיו מדין נקיות הידים, מכל מקום אינו חייב בנטילת ידים ממש עם כלי ושלוש פעמים, ובודאי שאינו מברך על נטילה זו שאין לה דין נטילת ידים ממש לסעודה. והביאו דברי המהרש"ל להלכה רבים מהאחרונים. וכן מנהג בני אשכנז. והנה לפי הכלל "ספק ברכות להקל", נראה שאף למנהג הספרים שקבלנו הוראות מרן הקדוש, מכל מקום הואיל ויש בזה ספק ברכה לבטלה, אין לברך על נטילת ידים במקרה זה. וכן נוהגים רבים מבני ספרד, שכשיוצא לעשות צרכיו באמצע הסעודה, אף שנוטל ידיו כדין שלוש פעמים עם כלי, שכן פסק מרן השלחן ערוך, מכל מקום אין מברכין על נטילה זו, לחוש לדעת המהרש"ל.

אולם הרה"ג רבי דוד יוסף שליט"א בספר הלכה ברורה כתב, שלפי הכלל שכתב רבינו הגדול מרן הרב שליט"א בשו"ת יביע אומר, נראה שיש להורות שמי שיצא להתפנות בשעת הסעודה ורוצה להמשיך באכילת פת, יטול ידיו בברכה. וכוונתינו בזה למה שכתב מרן שליט"א בכמה מקומות, שאף שאנו חוששים לספק ברכות גם נגד דעת מרן השלחן ערוך, מכל מקום במקרה שאין המחלוקת בברכה עצמה, אלא במצוה, וכגון בנדון שלנו, שאין כאן מחלוקת אם יש לברך על נטילת ידים אם לאו, אלא יש מחלוקת בגוף המצוה, אם חיוב נטילת ידים במקרה כזה הוא כחיוב נטילה לסעודה, כלומר עם כלי ושלוש פעמים, או חיוב שטיפת ידים לנקיות בלבד, וענין הברכה הוא רק מסתעף מגוף המחלוקת, במקרה כזה אין אנו עושים חוששים לספק ברכות נגד דעת מרן השלחן ערוך, שהואיל והכרעת ההלכה לענין המצוה היא כדעת מרן שקבלנו הוראותיו, ממילא יש לברך על מצוה זו כדין. (ומובן שאין לברך על נטילה זו אלא אם מתכוין לאכול יותר משיעור כביצה פת, שהוא שיעור של כחמישים וארבעה גרם פת, שאם לא כן, גם בלאו הכי אינו מברך על נטילת ידיים, כמו שביארנו בדין "כמה הוא שיעור הפת שצריך שיאכל כדי להתחייב בנטילת ידיים").

ולפיכך לסיכום נראה , שמי שיצא באמצע הסעודה לבית הכסא להתפנות, חייב ליטול את ידיו שנית בשעה שבא לאכול. ואם רוצה להמשיך גם באכילת פת לחם, רשאי לברך על נטילת ידים על נטילה זו. ומנהג האשכנזים שאין מברכים על נטילה זו. ומכל מקום אין מברך שנית ברכת המוציא על מה שבא לאכול, שהפסק ליציאה להתפנות אינו נחשב הפסק בשעת הסעודה.

לקריאת השיעור באתר

דיני קדימה בברכות

Mon, 10 Jan 2011 00:00:00 +0200

בליל ט"ו בשבט, שיחול בליל יום חמישי שבעוד כשבוע וחצי (השנה שנת תשע"א), נוהגים להרבות באכילת פירות, ולכן נבאר בימים אלו את סדר הברכות הנכון, לפי מה שנכתב בעבר ובתוספת נופך.

הטעם שיש סדר לברכות

כאשר בא אדם לברך על כמה מאכלים הנמצאים לפניו, אין הוא רשאי לברך על מה שירצה לפי איזה סדר שיחפוץ. אלא יש סדר לברכות. וטעם הדבר שיש סדר לברכות הוא מאחת משתי סיבות.

הסיבה הראשונה שיש להקדים ברכה מסויימת על פני חברתה, הוא מפני חשיבותה של אותה ברכה. וענין זה יתבאר בעזרת ה' בהלכה הבאה. והסיבה השנייה שבגינה יש להקדים ברכה מסויימת על פני חברתה, היא מפני חשיבות הפרי או המאכל שבאים לברך עליו. וענין זה יתבאר להלן.

הקדמת הברכה על פרי משבעת המינים

פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל הם שבעה מינים, ככתוב בתורה (דברים ח, ח) ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. (ופירוש "דבש": תמרים. וכמבואר בירושלמי פ"א דביכורים ה"ג). ופירות שבעת המינים קודמים לברכה לכל שאר מיני פירות העץ.

וכגון, אדם שנמצאים לפניו תפוחים ותמרים (שהתמרים הם משבעת המינים), או שקדים וצימוקים, (שהצימוקים הם משבעת המינים, שהרי הם באים מן הגפן), הרי שעליו לברך תחילה על אותו מין שהוא משבעת המינים, ואוכל ממנו, ואחר כך אוכל מה שירצה.

וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאף אם אותו המין שאינו משבעת המינים, כלומר בדוגמאות שהזכרנו, התפוח או השקד, חביב עליו יותר, כגון שחביבים עליו התפוחים יותר מן התמרים, או השקדים יותר מן הצמוקים, לעולם שבעת המינים קודמים, לברך עליהם תחילה. (משום שקדימתן בברכות היא לא מחמת חביבותן, אלא מחמת חשיבותן שנזכרו בפסוק, וחשיבות זו אינה יכולה להשתנות מאדם לאדם).

הקדמת הברכה בין פירות שבעת המינים עצמם

כפי שנתבאר, פירות שבעת המינים הם הפירות הנזכרים בפסוק. וכל פרי הנזכר תחילה בפסוק, קודם לחבירו, כי הוא חשוב יותר. ולכן מי שעומדים לפניו תאנים וענבים, עליו להקדים את הענבים לתאנים, שהרי הם קודמים בפסוק.

ומלבד ענין זה, עוד יש קדימה נוספת לכל פרי הסמוך יותר למילה "ארץ" בפסוק. וביאור הדברים: נאמר בתורה: ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. נמצא שהמילה "ארץ" מוזכרת פעמיים בפסוק. ואם כן הפרי "זית", נכתב ראשון אחרי המילה "ארץ" בפסוק (ארץ "זית שמן"). והפרי "גפן", נזכר שלישי אחרי המילה "ארץ" (ארץ חיטה ושעורה "וגפן"). ועל כן אם נמצאים לפני האדם זיתים וענבים, עליו להקדים את הברכה על הזיתים, הסמוכים יותר למילה "ארץ", לעומת הענבים, הרחוקים יותר וחשיבותן מועטת.

וכשם שהזיתים קודמים לענבים, כמו כן התמרים קודמים לענבים, כי התמרים נכתבו שניים אחרי מילת "ארץ" שבפסוק (ארץ זית שמן ו"דבש"), והגפן נכתב שלישי למילת "ארץ" הראשונה שבפסוק (ארץ חיטה ושעורה ו"גפן"), ולכן התמרים קודמים גם לתאנה ולרימון, משום שחשיבות הפרי נמדדת, על פי קרבתו למילת "ארץ" שבפסוק.

משפט הקדימה בברכות שבעת המינים

נמצא משפט הקדימה בברכות שבעת המינים כך הוא: ברכת "המוציא לחם מן הארץ" קודמת לכל דבר, (ומפני כך מכסים את החלות לפני הקידוש ביין בשבת ויום טוב, להראות כאילו אין כאן פת לפנינו בכדי להקדימו, וכפי שביארנו כבר בהלכות קידוש, כי כל דיני הקדימה הם דווקא כשנמצאים שני המינים לפניו וברצונו לאכול משניהם, אבל אין צורך להמתין עד שיבא לפניו המין שמוקדם לברכה.) ולאחר מכן ברכת "בורא מיני מזונות", ולחם או עוגה שעשויים מקמח חיטה, קודמים ללחם או לעוגה שעשויים מקמח שעורים, שהרי חיטה נכתבה בפסוק לפני שעורה. ואחריהם זית, ואחריו תמרים, ואחר כך ענבים, ואחר כך תאנים, ואחר כך רימונים, ואחריהם שאר מיני פירות העץ. וברכה אחת שמברך "בורא פרי העץ" פוטרת כל מיני פירות העץ שבדעתו לאכול כעת.

אם טעה והקדים פרי עץ המאוחר בפסוק לחברו, כגון שבירך "בורא פרי העץ" על רימון, ויש לפניו תאנים, או אפילו בירך על פרי שאינו משבעת המינים, כגון תפוח, ויש לפניו פירות משבעת המינים, יצא ידי חובת הברכה ואינו חוזר לברך שוב. שאין משפט הקדימה של שבעת המינים כסדרן, אלא לעניין לכתחילה ולא לעכב בדיעבד.

לקריאת השיעור באתר

ברכת "אשר יצר אתכם בדין"

Sun, 16 Nov 2008 00:00:00 +0200

שאלה: אדם הרואה את בית קברות בכל יום בהיותו נוסע במכוניתו סמוך לכניסה לירושלים, האם הוא צריך לברך בכל פעם ברכת "אשר יצר אתכם בדין"?

תשובה: הנה אמת נכון הדבר שמי שרואה קברי ישראל צריך שיברך בשעה שרואה אותם "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר יצר אתכם בדין וזן אתכן בדין ויודע מספר כולכם והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם, ברוך אתה ה' מחיה המתים". אלא שאין מברכים ברכה זו אלא מי שלא ראה את אותם הקברות במשך שלשים יום האחרונים, אבל מי שראה כבר את אותם הקברות תוך שלושים יום האחרונים, ועתה הוא רואה שוב את אותם הקברות, אינו מברך עליהם כלל. ועל כן גם לנדון שאלתינו, אדם הרואה בכל יום מידי נסיעתו את קברי ישראל שבהר המנוחות בכניסה לירושלים, אינו מברך על ראיה זו, אלא אם עברו כבר שלשים יום מהפעם האחרונה שראה ובירך על אותם הקברות.

ומלבד זה בנדון שאלתינו, נראה שאף אילו עברו שלשים יום מאז שראה את הקברות, אינו רשאי לברך על ראייתם, לפי מה שכתוב בתוספתא "ההולך" בבית הקברות מברך אשר יצר אתכם בדין, משמע שדוקא אם הוא ממש מתקרב לקברות כמה שאפשר, אז מברך, אבל בראיה מרחוק אין לברך על קברי ישראל. וכן פסק רבינו מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א בספר חזון עובדיה (עמ' תכ), שצריך שיהיה סמוך לקברות ממש, ושכן נראית דעתו של הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל.

ולסיכום , הרואה קברי ישראל מברך את ברכת אשר יצר אתכם בדין. ואין מברכים ברכה זו אלא פעם אחת בשלשים יום. אלא אם ראה בינתיים קברות אחרים, (כגון שהוא נוסע בין קברי צדיקים), שאז יברך שוב על ראייה זו. ואין מברכים ברכה זו אלא כשנמצאים סמוך ממש לקברות, אבל מי שרואה אותם ממרחק מידי עוברו בדרך, אינו מברך עליהם כלל. וה' יזכינו לראות בתחיית המתים במהרה בימינו. אמן.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר לדבר בין נטילת מים אחרונים לברכת המזון?

Mon, 17 Nov 2008 00:00:00 +0200

תשובה: הנה ביארנו כבר כי חובה גמורה על מי שאכל סעודה עם לחם, שקודם שיברך ברכת המזון יטול את ידיו במעט מים כאשר ביארנו (בהלכה אודות החובה ליטול מים אחרונים בסיום כל סעודה עם לחם ), וכן ביארנו שאף הנשים חייבות בנטילת מים אחרונים. וכפסק מרן השלחן ערוך (סי' קפא), מים אחרונים חובה.

ולענין הפסקה בדיבור לאחר נטילת מים אחרונים, הנה בגמרא במסכת ברכות אמרו תיכף לנטילת ידיים ברכה. כלומר, שצריך שמיד בסמוך לנטילת ידיים תהיה הברכה, בלא הפסק בינהם. וכבר ביארנו (בהלכה " האם מותר לדבר בין נטילת ידיים לברכת המוציא "), שנחלקו רבותינו הראשונים בפירוש דברי הגמרא, אם הכוונה לנטילת ידיים שקודם הסעודה, או לנטילת ידיים של מים אחרונים, שרבינו הרמב"ם מפרש את דברי הגמרא במים אחרונים שאחרי הסעודה, שאין להפסיק בין נטילת מים אחרונים לברכת המזון. אבל בין נטילת ידיים שקודם הסעודה לברכת המוציא, מותר להפסיק בענינים אחרים לדעת הרמב"ם.

ויש מפרשים, שהגמרא מדברת בנטילת ידיים שקודם הסעודה, וסוברים שיש להסמיך ברכת המוציא לנטילה בלי שום הפסק ודיבור. ומרן השלחן ערוך פסק בזה כדעת הרמב"ם, שמעיקר הדין מותר להפסיק בין נטילת ידיים שקודם הסעודה לברכת המוציא, (אף שנכון להזהר שלא לדבר גם אז כמו שנתבאר ), אבל בין נטילת מים אחרונים לברכת המזון אסור להפסיק כלל.

ומרן הכסף משנה, כתב לדון לשיטת רש"י והרמב"ם, שמה שאסור להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון, אין זה אלא בהפסק ממש, של אכילה או שתיה, אבל בשיחה ודיבור אין איסור להפסיק בינתיים. אולם בבית יוסף חזר מרן וכתב שנראה יותר לכל השיטות שהטעם שיש לאסור להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון, הוא משום שמעת נטילת מים אחרונים הרי זה כמו שהתחיל כבר בברכה, הואיל ונטילת מים אחרונים היא הכנה לברכת המזון, ועל כן נראה שאף בדיבור בלבד יש לאסור להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון.

ועל כן להלכה , יש להחמיר שלא לדבר בין מים אחרונים לברכת המזון כלל, ובדיעבד כל שעבר והפסיק בדיבור בין מים אחרונים לברכת המזון, נכון שיחזור ויטול שוב מים אחרונים, כדי להסמיך מים אחרונים לברכת המזון.

לקריאת השיעור באתר

ברכת אשר יצר וברכת המזון

Sun, 10 Feb 2008 00:00:00 +0200

שאלה: באחת ההלכות האחרונות כתבנו , שמי שנתחייב ברכה אחרונה, ולפני שבירך, נכנס לבית הכסא לעשות צרכיו ונתחייב בברכת אשר יצר, עליו לברך ברכת אשר יצר תחילה, ואחר כך יברך ברכה אחרונה על מה שאכל. והשאלה היא, האם דין זה נכון אף לגבי ברכת המזון וברכת על המחיה, או שאינו אלא בברכת בורא נפשות? תשובה: ביארנו , שמי שנתחייב ברכה אחרונה, ואחר כך נתחייב בברכת אשר יצר, עליו לברך קודם ברכת אשר יצר, ואחר כך יברך ברכה אחרונה, וזאת על פי דברי המהרש"ל, שמכיון שכלל בידינו "תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם", וברכת אשר יצר היא תדירה יותר מברכה אחרונה, לכן יש להקדים ברכת אשר יצר. והוספנו עוד טעם בזה. ולכאורה אין לחלק בין ברכת על המחיה או ברכת המזון לברכת בורא נפשות, שהרי ברכת אשר יצר היא תדירה יותר מברכות אלו, כשם שהיא תדירה יותר מברכת בורא נפשות. אלא שאין הדבר כן, שהרי ברכת המזון חיובה הוא מן התורה, וכן ברכת על המחיה לדעת רוב הפוסקים היא מן התורה, וכתבו רבים מן הפוסקים, שאין מצוה דרבנן קודמת למצוה דאוריתא, והרי ברכת אשר יצר בודאי שהיא מדרבנן, לכן, אם נתחייב אדם בברכת על המחיה או בברכת המזון, ואחר כך נתחייב בברכת אשר יצר, עליו לברך קודם ברכת המזון או על המחיה, ואחר כך יברך אשר יצר. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב כך: מי שאכל דבר שצריך לברך עליו ברכת בורא נפשות, ואחר כך התחייב בברכת אשר יצר, יברך "אשר יצר", ואחר כך יברך בורא נפשות. ואם אירע כן עם ברכת המזון או ברכת על המחיה, יברך על המחיה או ברכת המזון, ואחר כך יברך אשר יצר. ומכל מקום, אם חושש שמא ישכח לברך אשר יצר אחר ברכת המזון, יקדים ברכת אשר יצר לברכת המזון.

לקריאת השיעור באתר

שצריך לברך במקום שאכל

Thu, 03 Jul 2008 00:00:00 +0200

האוכל סעודה של פת, חייב לברך ברכת המזון במקום שאכל. כלומר, שלא ילך למקום אחר ויברך שם, אלא ישאר לשבת במקום שבו אכל, ויברך, ורק אחר כך יוכל ללכת לדרכו. ואם יצא ממקומו והלך למקום אחר, הדבר תלוי, שאם היה הדבר במזיד (דהיינו בכוונה) הרי שצריך לחזור למקומו הראשון, כדי לברך שם ברכת המזון. ואינו רשאי לברך במקום שהוא נמצא בו. ואם בירך במקום שנזכר, אף על פי שעשה שלא כדין, יצא ידי חובתו, ואינו חוזר לברך שוב. ואם היה הדבר בשוגג, דהיינו, ששכח לברך ברכת המזון והלך למקום אחר, ונזכר שהוא צריך לברך, נחלקו רבותינו הראשונים אם חייב לחזור למקומו הראשון אם לאו. ומרן השלחן ערוך כתב בזו הלשון: אם עקר מקומו בשוגג, להרמב"ם ולרבינו יונה יברך במקום שנזכר, ולהרא'ש יחזור למקומו ויברך. עד כאן. ונסתפקו רבותניו הפוסקים אם כוונת מרן השלחן ערוך לפסוק כשיטת הרמב"ם ורבינו יונה, שאם יצא ממקומו בשוגג, אינו צריך לחזור למקומו, או שדעת מרן כשיטת הרא"ש, שאף בשוגג חייב לחזור למקומו. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט'א, כתב שדעת מרן כהרמב"ם ורבינו יונה, שהם הרבים, כנגד הרא"ש שהוא יחיד, ועל כן אינו חייב לחזור למקומו הראשון כדי לברך. ומלבד מה ששיטת הרמב"ם והרא"ש היא דעת רוב הפוסקים, יש להוסיף על כך גם את העובדה שמרן השלחן ערוך ייסד את חיבורו על פי הרמב"ם, וכמו שכתב מרן בספרו שו"ת אבקת רוכל, שהרמב"ם הוא גדול הפוסקים אשר כל קהילות ארץ ישראל וארצות המזרח והמערב נוהגים על פיו, וקבלוהו עליהם כרבם. (והאריך בזה מרן שליט'א בספרו.) נמצא אם כן שעיקר ההלכה כדעת הרמב"ם, שאם יצא בטעות ובשוגג, ואחר כך נזכר ששכח לברך ברכת המזון, מברך במקום שנזכר שצריך לברך. אמנם אם החמיר על עצמו לנהוג כדעת הרא"ש, וחזר למקומו ובירך, תבא עליו ברכה. ולסיכום: חייב אדם לברך ברכת המזון במקום שבו אכל. ואם טעה והלך למקום אחר, אז הדין הוא, שאם עשה כן בכוונה, חייב לחזור למקומו הראשון ולברך, ואם עשה כן בשוגג, מעיקר הדין אינו חייב לחזור למקומו הראשון, והמחמיר לחזור למקומו הראשון גם כאשר היה הדבר בשוגג, תבא עליו ברכה.

לקריאת השיעור באתר

אלו ואלו דברי אלהים חיים

Sun, 02 Mar 2008 00:00:00 +0200

שאלה: ידוע שבכמה מקומות שנתגלו מחלוקות הלכתיות בין גדולי ישראל, נאמר על מחלוקות אלו " אלו ואלו דברי אלהים חיים ", והשאלה היא, איך יתכן דבר כזה, הלא התורה משמים ניתנה, ואם כן, או שאמר ה' למשה רבינו שכך יש לנהוג, או כך, ואיך יתכן שיהיו שני דעות אמתיות לתורה אחת? תשובה: בגמרא במסכת עירובין (דף יג:) אמר רבי אבא אמר שמואל, שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותינו, והללו אומרים הלכה כמותינו, עד שיצאה בת קול מן השמים ואמרה, אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכתב הריטב"א (מגדולי רבותינו הראשונים), שאלו רבני צרפת ז"ל, איך יתכן שיהיו שניהם דברי אלהים חיים, וזה אוסר וזה מתיר? ותירצו, שכשעלה משה רבינו למרום לקבל תורה, הראו לו על כל דבר (שתתגלע בו מחלוקת) ארבעים ותשע פנים לאיסור וארבעים ותשע פנים להיתר, ושאל משה את הקדוש ברוך הוא על זה, היאך יש לפסוק להלכה, השיב לו, שיהיה זה מסור ביד חכמי ישראל שבכל דור ודור, ותהיה הכרעת ההלכה כמותם. וסיים הריטב"א, ונכון הוא לפי הדרש, ובדרך האמת יש טעם סוד בדבר. (כלומר, הגם שביאור זה שאמרנו הוא אמיתי, בכל זאת יש בזה עומק על דרך הקבלה). וכן מצאנו בגמרא במסכת גיטין (דף ז.), שהיתה מחלוקת בין חכמי ישראל, רבי יונתן ורבי אביתר, על איזה דבר, ופגש רבי אביתר את אליהו הנביא זכור לטוב, ושאל אותו מה אומר הקדוש ברוך הוא, אמר לו, כך אומר הקדוש ברוך הוא, אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר, ומסבירה שם הגמרא איך מתישבות שני השיטות בדבר אחד, וכביכול הקדוש ברוך הוא בעצמו משתעשע בדברי תורה של בניו חכמי ישראל. אולם ברור, שכל מה שאנו אומרים "אלו ואלו דברי אלהים חיים", כל זה דוקא במחלוקת שבין חכמים אמתיים, ובאופן שלא באה טעות לידם מאיזו סיבה, (ובדוקא אם הם חולקים זה על זה אחר שראו דברי החולקים עליהם), וכן דוקא אם הגיעו להוראה והולכים על פי כללי ההוראה, אבל לא כל מי אשר בשם "רב" יכונה, ויאמר איזה דבר שיהיה כנגד חכמי וגדולי הדור, נאמר עליו שדבריו דברי אלהים חיים, חלילה, אדרבא, זה אין להתחשב בדבריו כלל, ועלינו תמיד לפסוק על פי כללי ההוראה המסורים לנו מדור דור, ונתונים בידם של גדולי ההוראה שנמצאים ברוך ה' גם בזמנינו. ואלו, גם אם תמצא מחלוקת בינהם בעניני הלכה וכדומה, ודאי שיש מקום לשני השיטות, ואפשר גם ששניהם אמת וכמו שביארנו בשם הריטב"א. אולם כל זה להלכה, אבל למעשה, תמיד יש לנו הכרעה ברורה להלכה, על פי כללי ההוראה, ולדוגמא, כלל גדול בידינו " אחרי רבים להטות ", ועל כן במקום שרוב ; (מוחלט) מהפוסקים נוטים לצד אחד, ופוסק אחד נוטה לצד אחר, אין אנו משגיחים כל כך בדברי אותו החכם שנשאר במיעוט ברור. והכל על פי דעתם של גדולי זמנינו, שתהלות לאל יתברך נמצאים ביננו, והמה יודעים לנכון בדעתם הרחבה כיצד יש להכריע הכל דבר, איזו סברה לקרב ואיזו לרחק, ובגודלם יודעים להכריע להלכה לאמיתה של תורה. על פי בקשת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א , מחמת המצב הקשה שאנו מצויים בו, כאשר חיילינו נכנסים לגוב האריות בעיר עזה, והמה נתונים בסכנה גדולה, על כן חובה עלינו להתפלל עליהם, כל אחד ואחד בתפילתו, וגם כלל הציבור יתפלל עליהם בימי שני וחמישי בעת פתיחת ההיכל שיזכו להצליח בכל מעשה ידיהם, ויפלו כל אויביהם תחתיהם, חרבם תבא בליבם וקשתותם תשברנה, וישובו חיילנו לביתם בריאים ושלמים, ויזכו לעלות מעלה מעלה בתורה ויראת ה', וכל אשר יעשו ישכילו ויצליחו. וכמו כן נכון שיתפללו על הפצועים מחיילינו, שלצערינו נפגעו בפעולות להגנת עם ישראל, שה' יתברך ירפאם רפואה שלימה, ושב יעקב ושקט ושאנן ישראל.

לקריאת השיעור באתר

דין ברכה על עוגה בסיום הסעודה

Tue, 25 Jan 2011 00:00:00 +0200

שאלה: באיזה מקרה יש לברך על עוגה בסיום הסעודה, ובאיזה מקרה אין לברך עליה?

סיכום ההלכות האחרונות

בהלכות האחרונות ביארנו, שכל מאכל הבא בשעת סעודה עם פת (לחם), והוא מענין הסעודה, כגון בשר ודגים וסלטים וכיוצא בזה, אין מברכים עליו בשעת הסעודה, מפני שעיקר הסעודה הוא הלחם, וכל המאכלים נפטרים בברכת המוציא לחם מן הארץ. וביארנו, שכל זה דוקא במאכלים שהדרך לאכלם עם פת, אבל דבר הבא לקינוח בסיום הסעודה, כגון סוכריות או פיצוחים ופירות וכדומה, מברכים עליהם את הברכה הראויה להם. (אבל אין מברכין עליהם ברכה אחרונה).

וכמו כן ביארנו בהלכות הקודמות, על איזה דבר מברכים "בורא מיני מזונות". והסברנו, שבגמרא אמרו שכל "פת הבאה בכסנין" ברכתה בורא מיני מזונות. ונחלקו רבותינו הראשונים מהי "פת כסנין". שיש אומרים שהיא פת העשוייה כמין כיסים ממולאים, (כגון עוגה הנקראת "ברייוש" וממולאת תפוחים). ויש אומרים שהיא פת מתוקה כגון עוגה. ויש אומרים שהיא פת קשה ונכססת בשיניים, כגון קרקר.

ומכיון שאנו חוששים לכל שלשת השיטות, לכן אנו נוהגים לברך על כל פת שמתקיים בה אחד מהתנאים הללו, "בורא מיני מזונות", כיון שאנו מסופקים בדין זה, איזו היא פת כסנין, והרי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", ולפיכך אסור לנו להחמיר ולברך ברכת המזון על דבר שיש בו מחלוקת אם דינו כפת ממש. לכן כל פת שמתקיים בה אחד מהתנאים הנזכרים, ברכתה בורא מיני מזונות.

כל זה נתבאר כבר בהלכות האחרונות. ועתה נבא לבאר את הדין, האם יש לברך על עוגה או עוגיות וכדומה המוגשים בסיום הסעודה.

ברכה על עוגה מתוקה בסיום הסעודה

והנה, לגבי עוגה שהיא מתוקה, אבל אינה "כיס ממולא", וכן אינה נכססת בשיניים, הרי נחלקו הפוסקים אם ברכתה "המוציא" או "מזונות", ולפיכך נראה, שאי אפשר לברך עליה בשעת הסעודה כלל, כיון שיש לחוש לשיטת הפוסקים שברכתה "המוציא", ואם כן מחמת הכלל "ספק ברכות להקל", לא נוכל לברך עליה בשעת הסעודה, כיון שנפטרה כבר בברכת המוציא שעל הלחם בתחילת הסעודה.

וכן בכל דבר שיש בו מחלוקת אם ברכתו "המוציא" או "מזונות", אף על פי שסתם כך, מחמת הספק יש לברך עליו "מזונות", מכל מקום בשעת הסעודה הדין הוא להיפך, שמחמת הספק אין לברך עליו כלל, שמא יצאנו ידי חובת ברכתו בברכת הפת.

ולפיכך, אם הוגשו בסיום הסעודה עוגות, חלקן מתוקות, וחלקן כיסים ממולאים, וחלקן נכססות, אין לברך עליהן בשעת הסעודה, הואיל ויש אומרים שנפטרו כבר בברכת המוציא לחם מן הארץ שבתחילת הסעודה, כיון שאף הן פת.

עוגת "בקלאווה" המוגשת בסיום הסעודה

אולם יש להסתפק בדין עוגה שנתקיימו בה כל אותם תנאים שהזכרנו, כלומר, היא גם ממולאת, ובצקה מתוק, והיא נכססת (עשוייה מבצק פריך), כגון "בקלאווה", ו"מעמול", וכיוצא בזה, שלכל השיטות ברכתה בורא מיני מזונות, ואם כן לכאורה כאשר מוגשת עוגה כזו בסיום הסעודה, יש לברך עליה "בורא מיני מזונות", שהרי היא באה כקינוח, ובודאי שלא נפטרה בברכת המוציא שעל הלחם.

שיטת הרשב"א בדין עוגה בסיום הסעודה

אולם באמת, שאף על עוגה כזו אין לברך בשעת הסעודה, אלא בצירוף תנאי נוסף. וטעם הדבר מבואר על פי שיטת הרשב"א, שכתב, שהואיל והבא לאכול מעוגיה כזו (שנתקיימו בה כל שלשת התנאים) שיעור גדול של "קביעות סעודה", (שהוא שיעור של מאתים וששה עשר גרם) מברך עליה המוציא כמו שביארנו כבר בעבר, נמצא אם כן שברכת המוציא שייכת גם לפת הבאה בכסנין, ולכן בכל מקרה יצא ידי חובת הברכה על עוגיה זו בברכת המוציא שעל הפת. אלא שכתב המשנה ברורה שדעת הרשב"א היא דעת יחיד, ואין הלכה כמותו בזה. וכך היתה ההוראה מקובלת עד לא מכבר, שכל שיש את שלשת התנאים שהזכרנו בעוגה, מברכים עליה מזונות גם בתוך הסעודה. וכן כתבנו גם אנו. אלא שהעירו לנו על כך, ממה שכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א בספרו חזון עובדיה על הלכות ברכות (שנדפס לפני כמה שנים) שמצאנו להרשב"א חברים רבים העומדים בשיטתו, והם הריטב"א והרא"ה ועוד מרבותינו הראשונים, שספריהם לא באו בדפוס עד השנים האחרונות, והם כולם סוברים גם כן, שאין לברך בשום מקרה על עוגה בשעת הסעודה, אלא אם כן סילקו (הסירו) את המפה מהשלחן, ואחר כך הגישו את העוגות, ויש בהם את כל התנאים שהזכרנו, שהן קשות, ומתוקות, וממולאות, שאז יש לברך עליהם בורא מיני מזונות, אבל אם לא הסירו את המפה, אין לברך עליהם כלל בשעת הסעודה. ומכיון שרבים סוברים כן, עלינו לחוש לדבריהם, שלא לברך על עוגות הבאות לקינוח בסיום סעודה כלל ,(אלא אם כן הסירו את המפה כנ"ל. ולכתחילה ראוי שלא להגיש עוגות בכלל עד לאחר ברכת המזון, כדי שלא להכנס לספקות שאינם ראויים לכתחילה.

ולסיכום: עוגות הבאות בסיום הסעודה אין מברכין עליהם כלל. ואם יש בעוגה את כל שלשת התנאים, שהבצק שלה מתוק, והוא פריך (כלומר קשה קצת), והיא ממולאת, (כגון מעמול ובקלווה וכדומה), אז, אם סילקו את המפה ואחר כך הגישו את העוגות הללו, יברך עליהן בורא מיני מזונות. ואם הגישו אותן בלי לסלק את המפה, אין לברך עליהן כלל. ולכתחילה ראוי שלא להגיש עוגות עד לאחר ברכת המזון.

לקריאת השיעור באתר

דברים הבאים בתוך הסעודה

Sun, 16 Jan 2011 00:00:00 +0200

בגמרא במסכת ברכות (מא:) אמר רב פפא, הלכתא (להלכה), דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, אינם טעונים ברכה, לא לפניהם ולא אחריהם. כלומר, כל מאכל שבא בתוך סעודה (עם פת לחם), כגון בשר ודגים וכיוצא בזה, אין מברכים עליו בשעת הסעודה את הברכה הראויה לו, משום שכל המאכלים שבסעודה נפטרים כבר בברכת המוציא לחם מן הארץ. והוא הדין שאין מברכים על משקה ששותה באמצע הסעודה, כי גם הוא נפטר בברכת המוציא שעל הלחם. ובטעם הדבר שכל המאכלים נפטרים בברכת המוציא, במחשבה ראשונה היה נראה, שהוא מדין עיקר וטפל, שביארנו כבר שכל שיש לפני אדם מאכל המורכב משני מאכלים, מברך על העיקר ופוטר את הטפל, ולדוגמא, תבשיל של אורז עם עדשים, ברכתו בורא מיני מזונות, מפני שהאורז הוא העיקר והעדשים טפלים לו, וכן על זה הדרך. ולכן היה נראה, שכמו כן בנדונינו, כיון שהפת יש לה חשיבות מיוחדת, הרי היא נחשבת כעיקר הסעודה, ולכן בברכת הפת פוטר את כל שאר המאכלים שיבואו בסעודה. ובגמרא, שאלו לבן זומא על דברים הללו (הם המאכלים הבאים בתוך הסעודה), מפני מה אינם טעונים ברכה?, אמר להם, הואיל והפת פוטרתן. וכתב הריטב"א, פירוש, ולא מדין טפילה הוא (כלומר, לא מטעם עיקר וטפל הפת פוטרת את שאר המאכלים) שאין המאכל נחשב טפל, אלא כשנאכל עם העיקר, כדברים שמלפתים בהם ; את הפת (כמו הסלטים שאנו עושים, שאוכלים אותם ממש עם הפת),אבל מאכלים שאין מלפתים בהם את הפת, אינם נחשבים טפלים לפת. אלא טעם הדבר שאין מברכים על המאכלים הבאים בתוך הסעודה הוא מפני שהפת היא "עיקר הסעודה" לכל אדם כנגד כל דבר שיבא אחריו. ומבואר בדבריו, שטעם הדבר שאין אנו מברכים על המאכלים הבאים בתוך הסעודה, הוא מדין מיוחד של "עיקר הסעודה", שאינו נוגע לדין עיקר וטפל שבכל המאכלים. שהרי מדין עיקר וטפל הכללי, לא היינו פוטרים מברכה, אלא את מה שאנו אוכלים עם הפת ממש, כגון ממרחים וכיוצא בזה, אבל שאר מאכלים שאוכלם בסעודה לבדם, כמו בשר ודגים, לא היה לנו לפטרם מברכה, אלא מטעם מחודש זה, של "עיקר הסעודה", שהפת פוטרת את כל מה שיבא בסעודה זו מפני רוב חשיבותה. ולכן, אף אם אוכלים את המאכלים בפני עצמם, בלי לחם, אין מברכין עליהם כלל. ולסיכום , מאכלים הבאים בתוך סעודה שאוכל בה פת לחם, והם באים מחמת הסעודה, כלומר שבאים למזון ולשובע, כגון בשר ודגים, אין מברכים עליהם, מכיון שנפטרו כבר בברכת הפת, וטעם הדבר, מפני שהפת היא עיקר הסעודה, ולכן היא פוטרת את כל מה שיבא אחר כך בסעודה. ולכן, גם אם אוכל את שאר המאכלים לבדם, בלי לחם, אינו מברך עליהם, שהרי נפטרו כבר בברכת הפת. ולטעם זה ישנה משמעות הלכתית נוספת, כמו שנבאר בהלכה הבאה .

לקריאת השיעור באתר

האוכל פת פחות מכזית עם שאר מאכלים

Mon, 17 Jan 2011 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת

ביארנו, שכל מאכלים הבאים בתוך הסעודה שיש בה פת (לחם), אין מברכים על אותם המאכלים, מפני שכולם נפטרו ברכת המוציא לחם מן הארץ שעל הפת. והבאנו את דברי הריטב"א שהסביר, שטעם הדבר שאין אנו מברכים על שאר המאכלים, אינו מדין עיקר וטפל הכללי בהלכות ברכות (שאם יש לאדם מאכל המורכב מכמה מרכיבים, כגון אורז עם אפונה, מברך על העיקר שהוא האורז, ופוטר את הטפלה, שהיא האפונה, ואינו מברך עליה האדמה), אלא דין מחודש הוא, שכיון שהלחם הוא החשוב שבסעודה, ממילא הוא פוטר את כל מה שיבא באותה הסעודה, אף על פי שהוא אוכל את שאר המאכלים בפני עצמם, בלי לחם, מכל מקום הם נפטרים כיון שהם בכלל הסעודה כולה. ולאור האמור נבא לדון לענין האוכל פת פחות משיעור כזית (כעשרים ושבעה גרם), האם עליו לברך על שאר המאכלים שבאים לפניו או שהם נפטרים בברכת המוציא שעל הפת. שמאחר שכתב הריטב"א שטעם הפטור בברכת שאר המאכלים הוא מדין שהפת היא עיקר ה"סעודה", אם כן כל זה שייך דוקא במקום שאוכל יותר מכזית מהפת, שאז יש כאן "סעודה", שלאחריה מברך ברכת המזון, אבל אם אינו אוכל כזית פת, אם כן, אין כאן סעודה ולא שייך שום טעם לפטור את שאר המאכלים מברכתם. אלא שעדיין יש בידינו את הדין הכללי של "עיקר וטפל", ולכן, אף אם אוכל פחות מכזית פת, אם המאכל הנוסף הוא טפל לפת, כגון ממרחים למיניהם, או מעט סלטים וכדומה, בודאי שהם נפטרים בברכת הפת, כדין כל עיקר וטפל, אבל מאכלים הנאכלים בפני עצמם בלי לחם, כגון בשר ודגים או סלט שאכלו בפני עצמו, חייב לברך עליהם , כל אחד ברכתו הראויה לו.

לקריאת השיעור באתר

ברכה על קינוח או גלידה בסיום הסעודה

Tue, 18 Jan 2011 00:00:00 +0200

ברכה בתוך הסעודה

בהלכות האחרונות ביארנו, שמאכלים הבאים בתוך הסעודה שאוכל בה פת (לחם), אין מברכים עליהם, משום שהם נפטרים בברכת המוציא לחם מן הארץ שעל הפת, ומכיון שהפת היא עיקר הסעודה, לרוב חשיבותה של הפת, לכן אין מברכים על שאר המאכלים הבאים אחריה. אולם כל זה דוקא, במאכלים הבאים בתוך הסעודה "מחמת הסעודה", כלומר, שהם באים לזון את האדם ולהשביע, או ללפת בהם את הפת, כגון בשר ודגים, אבל "קינוח" הבא בסיום הסעודה, אינו נחשב לדבר הבא מחמת הסעודה, ואינו נפטר בברכת הפת, אלא יש לברך עליו הברכה הראויה לו.

פירות ופיצוחים המוגשים בסיום הסעודה

ולכן למשל, אם הגישו בסיום הסעודה פירות, כגון תאנים או ענבים, ואוכל אותם בלא פת, אלא בפני עצמם, צריך לברך עליהם לפני שיאכלם, ברכת בורא פרי העץ. אבל אין מברכים עליהם ברכה אחרונה, מפני שבאו בתוך הסעודה, וברכת המזון פוטרתן מברכה אחרונה. וכן הדין לגבי פיצוחים, שקדים ואגוזים וגרעינים, הבאים בסיום הסעודה, שיש לברך עליהם ברכה ראשונה, אבל אין לברך עליהם ברכה אחרונה, כיון שהם נפטרים בברכת המזון.

גלידה המוגשת בסיום הסעודה

ולענין גלידה המוגשת בסיום הסעודה, נחלקו הפוסקים אם יש לברך עליה אם לאו. שכן בפשיטות יש לומר שצריך לברך על הגלידה בסיום הסעודה ברכת שהכל נהיה בדברו הראויה לה, שהרי הדבר ברור שאין דרך לאכול את הגלידה עם פת, ואינה מעיקר הסעודה, אלא היא באה לקינוח בלבד, ולכן נראה שדינה שווה לדין פירות ופיצוחים וסוכריות שיש לברך עליהם בסיום הסעודה. אולם יש מגדולי רבותינו הפוסקים שכתבו שאין לברך על גלידה בסיום הסעודה, מפני שהגלידה היא משקה קפוא, שהרי לאחר זמן היא הופכת שוב למשקה, ולכן יש לדון אותה כדין שאר המשקאות המוגשים בשעת הסעודה, שאין אנו מברכים עליהם כלל וכלל בשעת הסעודה, אפילו אם הם משקאות מתוקים, מכיון שהמשקאות כולם נחשבים שבאים מחמת סעודה. ואם כן הוא הדין לענין הגלידה, שמכיון שעיקרה משקה אין לברך עליה בשעת הסעודה. ובספר אור לציון (חלק שני), הביאו בשם הגאון רבינו בן ציון אבא שאול זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף, שיש לחלק בדין זה אם הגלידה היא חלבית או צמחית, כי גלידה שהיא חלבית, דינה כמאכל בזמן שהיא קפואה, מה שאין כן גלידה שאינה חלבית, שלעולם אנו דנים אותה כמשקה. והביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם בענין אחר. ומכל מקום גם לדעתו גלידה שיש בה תוספת של קצפת ביצים וכדומה, יש לברך עליה גם בתוך הסעודה.

איך נכון לנהוג למעשה באכילת גלידה

ולענין מעשה, אף שהמברך על הגלידה בתוך הסעודה יש לו על מה שיסמוך, מכל מקום מן הראוי לחוש לדעתם של הפוסקים הסוברים שאין לברך על גלידה בתוך הסעודה כדין משקה, ולכן נכון לעכב את אכילת הגלידה עד אחר ברכת המזון, שאז לכל הדעות רשאי לברך עליה ברכת שהכל נהיה בדברו. ובפרט נכון מאד להחמיר בזה בסעודות שבת, מכיון שאז מקדשים על היין בתחילת הסעודה, ובברכת היין פוטר את כל המשקאות העתידים לבא בסעודה, וממילא יש לחוש שגם הגלידה נפטרת בברכת היין, אף על פי שהיא מוצקה כשהיא קפואה. וכן נוהג מרן רבינו הגדול שליט"א, כשהגישו לפניו גלידה בסיום סעודת חג שמחת תורה, ביקש לעכב את אכילת הגלידה לאחר ברכת המזון. ואמר שהוא מהטעם שהזכרנו.

ולסיכום

: קינוח הבא בסיום הסעודה, כגון פירות או פיצוחים וכדומה, צריך לברך עליהם כל אחד את הברכה הראוייה לו, העץ, שהכל, או האדמה. וגלידה המוגשת בסיום הסעודה קודם ברכת המזון, מעיקר הדין רשאי לברך עליה ברכת "שהכל", אולם נכון להחמיר לדחות את אכילתה עד אחר ברכת המזון, ואז יוכל לברך עליה לכל הדעות. ובפרט נכון להזהר בזה בשבתות ובחגים, שמקדשים על היין לפני הסעודה. וכפי שנתבאר. ולענין עוגות או עוגיות הבאים בסיום הסעודה, בדרך כלל אין לברך עליהם אף ברכה ראשונה, וכמו שנבאר בעזרת ה' במקומו.

לקריאת השיעור באתר

"פת הבאה בכסנין"

Sun, 23 Jan 2011 00:00:00 +0200

ברכת הפת

הפת, ברכתה "המוציא לחם מן הארץ". והכוונה בזה ללחם הנעשה מאחד מחמשת מיני דגן, שהם חיטה, שעורה, שבולת שועל, שיפון, וכוסמין. שכולם בכלל חיטה ושעורה. כי הכוסמין ושבולת שועל הם מינים שונים של חיטה, והשיפון הוא מין שעורה. (כמו שפירש רש"י בברכות מד.). אולם לעתים משפנה ברכת הפת, ואנו מברכים עליה "בורא מיני מזונות". שהרי העוגות, ברכתן בורא מיני מזונות.

ברכת פת כסנין

ושורש הדבר מבואר בגמרא במסכת ברכות (מב.), שפת הבאה בכסנין (שלהלן נסביר מה היא), מברכים עליה (שלא בזמן הסעודה) בורא מיני מזונות. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קסח). אולם נחלקו רבותינו הראשונים, מהי אותה "פת הבאה בכסנין" שדיברו עליה רבותינו בגמרא.

פת שהיא כיסים ממולאים

יש אומרים, שפת הבאה בכסנין היא כל פת שהיא עשויה "כיסים" (וכסנין מלשון כיס) ממולאים, כגון מה שעושים בצק ממולא אגוזים ושקדים ודבש, ועליה יש לברך "בורא מיני מזונות", ולא "המוציא לחם מן הארץ".

פת שהיא מתוקה או שמנונית

ויש אומרים, שאין זו פת הבאה בכסנין, אלא פת כסנין שברכתה מזונות, היא זו העשוייה מבצק שמעורב בו דבש או שמן וכדומה, שעל ידי התערובת יצאה מכלל לחם, וברכתה מזונות. (ובכלל "דבש", גם הסוכר המצוי אצלינו, שהרי גם הוא ממתיק את הפת, וגם נקרא בלשון המקרא "דבש", כמו שפירש רש"י בפירושו לשיר השירים, "אכלתי יערי עם דבשי", יש דבש שהוא גדל בקנים. וכן פירש בשמואל א' "יערת הדבש", בקנה הדבש, ובלשון ישמעאל הוא נקרא סוקר"א).

פת שהיא נכססת בשיניים

ויש חולקים ואומרים שפת כסנין היא אותה הפת שעושים כמין כעכים יבשים, או קרקרים וכדומה, כיון שהיא "נכססת" בפה, ועל כן יצאה מכלל לחם, וברכתה מזונות.

ברכת מזונות למעשה

ולענין הלכה פסק מרן השלחן ערוך בזו הלשון: פת הבאה בכסנין, יש מפרשים שהיא פת העשויה כמין כיסים ממולאים דבש או סוכר עם אגוזים ושקדים ותבלין, ויש אומרים שהיא עשויה מעיסה (בצק) שמעורב בה דבש או סוכר או שמן או מיני תבלין ואפאה, ובלבד שיהיה טעם הפירות או התערובת ניכר בפת. ויש אומרים שהיא פת שעושין אותה כעבים יבשים, בין שהיא מתובלת ובין שאינה מתובלת, וכוססים אותה (כלומר שהיא יבשה ונכססת בפה כמו קרקר או לחמית או פתית וכיוצא בזה). והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים עליהם דין פת הבאה בכסנין, שמברך עליהן בורא מיני מזונות. ולפיכך אנו נוקטים להלכה שכל דבר שהוא כיס ממולא, כגון עוגיות ממולאות, אף אם הבצק של העוגיה אינו מתוק בפני עצמו, כל שהמילוי נותן טעם מתוק בבצק, ברכתו בורא מיני מזונות. וכן כל דבר שנילוש עם הרבה דבש או סוכר או מי (מיץ) פירות או הרבה חלב וכדומה, ברכתו בורא מיני מזונות, כיון שטעם התערובת ניכר בעיסה. (ואם אין הטעם מורגש בעיסה, ברכתו המצ=וציא לחם מן הארץ). וכן כל דבר שהוא נכסס, כלומר שהוא יבש, כמו קרקר, לחמית, בייגלה, וכדומה, ברכתו בורא מיני מזונות אף על פי שאינו מתוק כלל ולא ניכר בו טעם שמן או חלב.

טעם הדבר שאנו פוסקים ככל השיטות

וטעם הדבר שאנו מברכים על כל מיני העוגות הללו ברכת מזונות ולא ברכת המוציא, (ולכאורה אנו פוסקים לפי שלוש שיטות שכל אחת חלוקה על חברתה), הוא משום ספק ברכות (שהרי יש אומרים על כל אחת מסוגי הפת שהזכרנו שזו היא פת הבאה בכסנין, ואם כן איך נוכל לברך עליה ברכת המזון, והרי כלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", ולכן אנו מברכים על שלשתן מזונות ועל המחיה). ויש אומרים שבאמת כל שלשת הטעמים שנאמרו בראשונים הם אמת להלכה, ואין בדבר מחלוקת, שכל שיש בפת אחד מן התנאים שהזכרנו, כבר אין לה תואר "פת", ואין ברכתה המוציא לחם מן הארץ. ולפיכך אנו תופסים להלכה ככל שלשת השיטות. וזו דעת הגאון מאמר מרדכי בביאור שיטה זו. אולם לדעת מרן הרב שליט"א, הטעם העיקרי שאנו תופסים ככל שלשת השיטות, הוא מטעם ספק ברכות להקל, כפי שהסברנו בתחילה.

ולסיכום: הלחם, ברכתו "המוציא לחם מן הארץ". וכל דבר שהוא עשוי מבצק, אך הוא מתוק, מכיון שמעורב בבצק דבש או סוכר וכדומה, ברכתו "בורא מיני מזונות". וכן דבר העשוי מבצק, אבל הוא ממולא בשקדים ואגוזים וכדומה, ברכתו "בורא מיני מזונות". וכן דבר העשוי בצק, והוא קשה, כגון קרקרים וכיוצא בזה, ברכתו בורא מיני מזונות. ויש לזכור היטב את שלשת הטעמים הללו, כיון שמהם יוצא לנו עוד דין חדש, כפי שיבואר בהלכה הבאה.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: אדם שנתחייב בברכה אחרונה על איזה מאכל (כגון שאכל פירות בשיעור כזית, שהוא שיעור של כעשרים ושבעה

Tue, 05 Feb 2008 00:00:00 +0200

תשובה: הנה בשאלה זו כבר דן המהרש"ל (רבי שלמה לוריא, מגדולי האחרונים בלובלין שבמזרח פולין, לפני קרוב לחמש מאות שנה, וחיבר ספר ים של שלמה על סדר הש"ס) בתשובתו (סימן צז), וכתב, שמי שנתחייב בברכה אחרונה על מה שאכל, ואחר כך התחייב בברכת אשר יצר, עליו לברך קודם כל אשר יצר, ורק אחר כך יברך ברכה אחרונה, לפי הכלל ; (בברכות נא:) שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, כלומר, מצוה שהיא תדירה (תמידית) יותר, קודמת למצוה שאינה תדירה כמוה, וברכת אשר יצר היא קבועה בכל יום כמה פעמים, ואילו ברכה אחרונה, אפשר שלא יתחייב בה אדם אפילו ימים רבים.

והגאון יעב"ץ (רבי יעקב עמדין בן צבי, בנו של ה"חכם צבי", מגדולי האחרונים בגרמניה לפני כשלש מאות שנה) כתב על זה: ולפי עניות דעתי, מי אומר שאין זו (ברכה אחרונה) תדירה כמו זו? ואדרבא אצל רוב בני ; אדם אכילה ושתיה תדירים יותר מברכת אשר יצר. ולכן אם אנו דנים לפי הטעם שתדיר קודם, יש לומר שעלינו להקדים דוקא את הברכה האחרונה לברכת אשר יצר. ומכל מקום כתב, שהוא מסכים לפסק מהרש"ל, אבל לא מהטעם שכתב שברכת אשר יצר היא תדירה יותר, אלא מטעם אחר, והוא, שמכיון שכעת נתחייב אדם זה להודות לה' יתברך על תיקון גופו בברכת אשר יצר, לכן בודאי שמוטל עליו לברך קודם כל על הברכה שנתחייב בה כעת, שכן ברכה אחרונה בלאו הכי כבר לא יוכל לברך סמוך לאכילה שכן כבר עבר זמנה. לכן יברך אשר יצר, ואחר כך יברך ברכה אחרונה. ; ודנו בזה עוד מגדולי הפוסקים, והביאו ראיות לכאן ולכאן.

ולהלכה , כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א (יבי"א ח"ט דף קעג ע"ב), שיברך קודם ברכת אשר יצר, ואחר כך יברך ברכה אחרונה, בין מהטעם שכתב המהרש"ל ובין מטעמו של הגאון יעב"ץ.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: מה היא ברכת הפיצה?

Fri, 04 May 2007 00:00:00 +0200

תשובה: כבר הבאנו בהלכות הקודמות את דברי מרן השלחן ערוך שכתב שעיסה (בצק) שעירבו בה דבש או סוכר וטעם התערובת ניכר בעיסה, דין אותה העיסה לאחר האפיה שברכתה בורא מיני מזונות. ולדעת הרמ"א ולמנהג אשכנז ברכת מאפה כזה היא המוציא לחם מן הארץ. ולכן מנהג אשכנז לברך על חלות מתוקות המוציא לחם מן הארץ. ולמנהג הספרדים ברכת החלות הללו בורא מיני מזונות. ורק אם ערבו בבצק כמות גדולה של סוכר ודבש וכדומה, ברכת אותו הבצק לאחר שנאפה בורא מיני מזונות אף למנהג האשכנזים. ולכן על עוגות מתוקות מברכים בורא מיני מזונות אף למנהג אשכנז.

ומכאן נלמד לענין ברכת הפיצה, שאם היא נילושה בחמאה וחלב, וטעם החלב והחמאה ניכר בה (לא כמו עיסה של לחם שמוסיפים בה מעט שמן וסוכר כדי לשפר את הטעם, אלא שיהיה ניכר הטעם של החמאה והחלב ממש) ברכתה לדעת מרן הבית יוסף בורא מיני מזונות. אולם אם לא ניכר בה טעם החלב והחמאה, ברכתה המוציא לחם מן הארץ. ולמנהג האשכנזים, אף אם ניכר בה טעם החמאה והחלב, ברכתה המוציא לחם מן הארץ, אלא אם היא נילושה עם הרבה מאד חמאה וחלב עד שטעם הבצק נשתנה ממש (כמו עוגה) שאז ברכתה בורא מיני מזונות אף למנהג האשכנזים. אלא שפיצה כזו כמעט אינה בנמצא אלא במקומות מועטים.

ומכל מקום כבר ביארנו, שאפילו אדם שבא לאכול עוגה ממש, אם מרבה לאכול מהעוגה במשקל של יותר ממאתים וששה עשר גרם, צריך ליטול ידיו קודם שאכל מהעוגה, ומברך המוציא לחם מן הארץ, ואחר אכילתו מברך ברכת המזון. והוא הדין לגבי פיצה, שאף אם ניכר בעיסה טעם החלב והגבינה, אם בא לאכול ממנה של יותר ממאתים וששה עשר גרם בצק, מברך עליה המוציא ודינה כדין פת לחם. (ובדרך כלל בשני משולשי פיצה כבר יש יותר משיעור זה).

לדעת המהרש"ם (רבי שלום מרדכי הכהן מברעז'ן לפני כשמונים שנה) עיסה שנילושה עם הרבה חלב ומעט מים, ברכתה בורא מיני מזונות אף אם אין טעם החלב מורגש בעיסה. ולכן בהרבה מקומות שמוכרים שם פיצה, נכתב על שלט שהפיצה ברכתה בורא מיני מזונות, אף על פי שטעם החלב אינו מורגש בבצק. אולם לדעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, אין הדין כן, אלא עיקר ההבחנה אם יש לברך על העיסה המוציא או מזונות, תלויה בטעם העיסה, שיהיה מורגש בה טעם החלב או הסוכר. ולכן אין לסמוך על שלטים אלו לברך על הפיצה בורא מיני מזונות, אלא אם יטעם מעט מבצק הפיצה להבחין אם יש בו טעם חלב אם אין.

לקריאת השיעור באתר

דין פת הבאה בכסנין

Sun, 06 May 2007 00:00:00 +0200

בגמרא במסכת ברכות (דף מב.) מבואר שפת הבאה בכסנין (שלהלן נסביר מהי) מברכים עליה ברכת בורא מיני מזונות, ואחר אכילתה מברכים ברכה אחת מעין שלש (שהיא ברכת על המחיה, ולא ברכת המזון הכוללת בתוכה כמה ברכות). וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קס"ח) וסיים, פת הבאה בכסנין, יש מפרשים שהיא פת העשויה כמין כיסים ממולאים דבש או סוכר עם אגוזים ושקדים ותבלין, (וכסנין מלשון כיס), ויש אומרים שהיא עשויה מעיסה (בצק) שמעורב בה דבש או סוכר או שמן או מיני תבלין ואפאה, ובלבד שיהיה טעם הפירות או התערובת ניכר בפת. (שאם אינו ניכר כלל, לכל הדעות דינו כפת גמור שברכתו המוציא), ויש אומרים שהיא פת שעושין אותה כעבים יבשים, בין שהיא מתובלת ובין שאינה מתובלת, וכוססים אותה (כלומר שהיא יבשה ונכססת בפה כמו קרקר או לחמית או פתית וכיוצא בזה). והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים עליהם דין פת הבאה בכסנין, שמברך עליהן בורא מיני מזונות ועל המחיה, (אלא אם כן קבע סעודתו עליהם שאז מברך עליהם ברכת המוציא לחם מן הארץ וברכת המזון, וכמו שביארנו בהלכה הקודמת ).

ולפיכך אנו נוקטים להלכה שכל דבר שהוא כיס ממולא, כגון עוגיות ממולאות, אף אם הבצק של העוגיה אינו מתוק בפני עצמו, כל שהמילוי נותן טעם מתוק בבצק, ברכתו בורא מיני מזונות. וכן כל דבר שנילוש עם דבש או סוכר או מי (מיץ) פירות או חלב וכדומה, ברכתו בורא מיני מזונות, כיון שטעם התערובת ניכר בעיסה. (וכבר ביארנו שלמנהג האשכנזים צריך שיהיה מעורב בעיסה הרבה סוכר או דבש עד שיהיה טעמה כעוגה ממש, ולמנהג הספרדים כל שניכר טעם התערובת בבצק ברכתו בורא מיני מזונות). וכן כל דבר שהוא נכסס, כלומר שהוא יבש, כמו קרקר, לחמית, בייגלה, וכדומה, ברכתו בורא מיני מזונות אף על פי שאינו מתוק כלל ולא ניכר בו טעם שמן או חלב. כיון שאינו ריק כמו לחם, אין עליו דין פת אלא דין פת הבאה בכסנין (מלשון כוסס) שברכתה בורא מיני מזונות.

ומכאן לכאורה יש לנו ללמוד לגבי המצה הנאכלת בפסח ובשאר ימות השנה, שברכתה בורא מיני מזונות, שהרי היא יבשה ונכססת, אלא שהדבר אינו כן כמו שנבאר בהלכה הבאה.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: מהי ברכת המצה בימות הפסח ובשאר ימות השנה? ומה יש לברך על קרקרים שדרך לאוכלם כסעודה?

Mon, 24 Jan 2011 00:00:00 +0200

תשובה:

בהלכה הקודמת ביארנו שכל פת (דבר העשוי מבצק) שהיא נכססת, כלומר שהיא יבשה לגמרי, כמו בייגלה או קרקרים וכדומה, ברכתה בורא מיני מזונות ולא המוציא לחם מן הארץ. הברכה על מצות קשות ומכאן יש להעיר לכאורה אודות המצות המצויות בזמנינו, שהן יבשות לגמרי ונכססות, מדוע אנו מברכים עליהן בימי הפסח המוציא לחם מן הארץ, והרי ברכתן בורא מיני מזונות. וכן אמנם כתב בספר בשמים ראש (המיוחס ברובו לרבינו הרא"ש) בזו הלשון: ועל דבר הרקיקים הדקים מאד, דעתי נוטה שכל לחם שאין דרך בני אדם לאכול אותו בתורת לחם לשובע, אלא לפרקים (מידי פעם) בתורת מעדנים, אין זה הלחם שקבעו לו חכמים ברכת המוציא וברכת המזון. גם הגאון רבי אברהם סבע בספר צרור המור כתב בפשיטות, שהמצה שהיא כמו פת חרבה ויבשה בלי מלח, אין לברך עליה המוציא וברכת המזון. ורק על מצות רכות (כמו שעדיין נוהגים לעשות אצל עדות הספרדים) יש לברך המוציא וברכת המזון. (רבי אברהם סבע הספרדי, כתבו אודותיו שהיה נוסע בספינה, ופרצה סערה והאניה עמדה לטבוע בין הגלים, ורב החובל התחנן לרבי אברהם שיצילם. והרב השיבו שיצילם אך בתנאי שאם הוא ימות בספינה שלא ישליכוהו לים כפי שנהגו אז בספינות, אלא ידאגו להביאו לאחת מערי ישראל ולא יהיה להם שום נזק. ונשבע לו רב החובל על כך, והתפלל הרב לה' ונח הים, ואחר שני ימים נפטר הרב ז"ל והיה קרוב לעיר וירונא, והשתדל רב החובל והגיע לוירונא וקברוהו ישראל שבוירונא בכבוד גדול. זיע"א. שם הגדולים להחיד"א). ברכת המצות תוך ימי הפסח אולם פוסקים רבים כתבו שברכת המצה היא המוציא לחם מן הארץ, אף על פי שנעשית יבשה. וכתב בשו"ת גינת ורדים (למהר"א הלוי ממצרים לפני כשלוש מאות וחמישים שנה) שהמצה שעושים בפסח, מן הדין היה ראוי לדונה כדין פת הבאה בכסנין לברך עליה בורא מיני מזונות, כיון שהיא יבשה וכוססים אותה, אלא שבהיות ומצה זו לחמו של חג הפסח (כלומר שהיא נעשית עיקר הלחם בימי הפסח) מברכים עליה המוציא וברכת המזון. (לפי שאין לומר שאין דרך בני אדם לאכול אותה בתורת לחם, שהרי בימות הפסח הן הלחם.) אלא שלפי זה יש לומר שבשאר ימות השנה, שאז מצוי לחם רגיל, אין דרך בני אדם לאכלה בתורת לחם, ואז ברכת המצה תהפוך לבורא מיני מזונות. ויש שכתבו חילוקים אחרים להסביר מדוע דין המצה אינו דומה לדין פת נכססת, וכתבו שברכת המצה היא המוציא לחם מן הארץ, בין בימות הפסח ובין בשאר ימות השנה. וכך גם מנהג רוב האשכנזים, שמברכים על המצה גם בשאר ימות השנה המוציא וברכת המזון. מנהג הספרדים אולם מרן החיד"א כתב שמנהג הספרדים לברך על המצות בפסח המוציא לחם מן הארץ, מפני שאז דרך בני אדם לאכלם כלחם, אבל בשאר ימות השנה מברכים עליהם בורא מיני מזונות ועל המחיה, מפני שאז מצוי לחם רגיל ואין דרך בני אדם לאכול את המצה במקום לחם. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב שיש לנוהגים כן על מה שיסמוכו. אלא שהחרדים לדבר ה' נוהגים לאכול את המצה רק בתוך סעודה עם פת רגילה, ונפטרים בברכת המוציא על הפת ובברכת המזון, ובזה יוצאים מכל חשש. מנהג מרן הרב מופת הדור שליט"א אולם יש לציין, כי אף שמנהג הספרדים לברך על המצות בורא מיני מזונות בשאר ימות השנה, מכל מקום מכיון שעל פי שורת הדין נראה יותר שברכתן המוציא לחם מן הארץ, המחמיר לנהוג בהן כדין לחם, וליטול ידים ולברך עליהן המוציא, בודאי שיש לו על מה שיסמוך. וכן נוהג למעשה מרן רבינו הגדול שליט"א, שהוא נוהג במצות כדין פת ממש, ומברך עליהם המוציא לחם מן הארץ. ברכת קרקר "לחמית" ולפני כשנתיים, נתפרסם בשם רב גדול אחד שליט"א, כי בהיות ודרך אנשים רבים לאכול בכל בוקר קרקר "לחמית" לשם סעודה, יש לברך על קרקרים אלה ברכת המוציא לחם מן הארץ. ושאלנו על כך את מרן הרב שליט"א, והראנו לו את הלחמית, ואמר שלדעתו ברכת הלחמית שווה לברכת המצה, והוא היה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ. ועל כן אף שמעיקר הדין המברך על הלחמית ועל המצה מזונות, בודאי שיש לו על מה שיסמוך, מכל מקום הנוהג לברך עליהם המוציא, או לאכלן דוקא בתוך הסעודה, תבא עליו ברכה. ולסיכום: ברכת המצה (היבשה) בימות הפסח היא "המוציא לחם מן הארץ" ולאחריה יש לברך ברכת המזון. ומנהג האשכנזים לנהוג כן גם בשאר ימות השנה. ומנהג הספרדים לברך על המצה בשאר ימות השנה "בורא מיני מזונות" ועל המחיה, ויש להם על מה שיסמוכו. והחרדים לדבר ה' נוהגים לאכלה רק בתוך סעודה עם פת ובזה יוצאים ידי חובת כל הדעות. כתב עוד מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאף על פי שכאמור מנהג הספרדים לברך בשאר ימות השנה בורא מיני מזונות על המצה, מכל מקום במוצאי חג הפסח שעדיין לא נמצא בשוק לחם חמץ, יש לברך על המצה המוציא וברכת המזון לכל הדעות.

לקריאת השיעור באתר

הלכות ברכות הנהנין

Sun, 22 Jan 2012 00:00:00 +0200

השבוע (ביום רביעי הקרוב) אנו נכנסים לחודש שבט, וביום ט"ו בחודש שבט, שיחול בעוד כשבועיים וחצי, נוהגים לאכול מיני מאכל שונים להרבות בברכות. ולכן נחל מהיום ללמוד הלכות ברכות. בגמרא במסכת ברכות (דף לה.) תנו רבנן, אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, מעל. (מעל, מלשון מעילה, כאדם הנהנה מן ההקדש, שהרי העולם כולו שייך לה' יתברך, שנאמר "לה' הארץ ומלואה".) ושם בגמרא הקשו, שמצד אחד נאמר בפסוק "לה' הארץ ומלואה" ומצד שני נאמר "והארץ נתן לבני אדם", ולכאורה הפוסקים סותרים זה את זה, שאם הארת היא לה', היא אינה לבני האדם, ואם נתנה לבני האדם, היא אינה לה'. ותירצו בגמרא, כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה, כלומר, שעל המצב קודם שהאדם בירך נאמר "לה' הארץ ומלואה", ואחר שבירך ממילא הוא רשאי לאכול שנאמר "והארץ נתן לבני אדם". ולפיכך חובה על כל אדם ללמוד היטב דיני הברכות בכדי שלא יבא חלילה לידי מעילה בקדשים, על ידי שלא יברך במקום שצריך לברך, או שיברך ברכה שאינה נכונה, ובכך גם עלול להיכשל בעוון הוצאת שם שמים מפיו שלא לצורך, ועוונו גדול. ולהיפך, המברך כהוגן ובכוונה ראויה, זוכה בכך לשכר גדול, וגם נודע מה שכתבו רבותינו המקובלים, שעל ידי ברכה נכונה זוכה לתקן כמה דברים ואשריו ואשרי חלקו. טעה והכניס מאכל לפיו ללא ברכה אם טעה אדם, והכניס דבר מאכל לפיו בלא ברכה, כיצד ינהג? ראשית יש להקדים, כי אין לברך לכתחילה בשעה שנכנס כבר איזה דבר לתוך פיו. שהרי נאמר "ימלא פי תהלתך". ולפיכך אם הכניס אדם דבר מאכל לפיו ללא ברכה, ואותו מאכל הוא דבר שאינו נמאס (נעשה מאוס) אם יפלטנו חוץ מפיו, כגון סוכריה, הדין הוא שעליו לפלוט מפיו את אותו מאכל, ויברך עליו כהוגן, שהרי אין לברך כשפיו מלא בדבר מאכל. אבל אם אינו יכול לפלוט את אותו המאכל משום שהוא דבר שנמאס אם יפלטנו, יסלקו לצד אחד בפיו, ויברך עליו.

ואם טעה והכניס משקה לתוך פיו בלא ברכה. (שאז אינו יכול לברך כשהמשקה בתוך פיו, וגם אינו יכול לפלוט את המשקה, משום שבודאי ימאס על ידי כך), יהרהר את מילות הברכה בלבו, ואחר כך יבלע. ואם שותה עוד, יאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ויברך בפיו על מה שממשיך לשתות. (ולא יסמוך על מה שבירך ברכה ראשונה בהרהור הלב).

לקריאת השיעור באתר

פרטי דינים בהלכות ברכות הנהנין

Mon, 23 Jan 2012 00:00:00 +0200

להחזיק את המאכל בשעת הברכה כשבא אדם לברך על איזה דבר מאכל או משקה שבא לאכול ממנו, או שבא לברך על בשמים שרוצה להריח מהם, צריך לאחוז את אותו הדבר שבא לברך עליו, בידו הימנית. ודין זה למדוהו הפוסקים מן הברייתא במסכת ברכות (דף מג:). וכתב המרדכי (מרבותינו הראשונים, נהרג על קידוש ה' בערב שבת בנירנבורג שנת הי"ד- 1254) בשם ראבי"ה (בעל ספר "אבי העזרי") שמכאן נלמד, שבכל ברכה של דבר מצוה, ראוי לו שיאחוז ביד ימין. ולפיכך גם בזמן ההבדלה, אוחז את היין בימינו ומברך ברכת בורא פרי הגפן, ואחר כך מעביר את היין ליד שמאל ונוטל את הבשמים בימינו ומברך עליהם, ומחזיר את היין לימינו. ומרן הבית יוסף (סוף סימן ריב) הביא את דברי הראבי"ה הללו, ופסקם להלכה בהלכות הבדלה (בסימן רצה). להשמיע לאזניו מה שפיו מברך בגמרא במסכת ברכות (טו.) מבואר שכל הברכות שאדם מברך, צריך שישמעו אוזניו מה שמוציא מפיו, כלומר, שיגביה קולו מעט כדי שיוכל לשמוע בעצמו את ברכתו, ולא יברך לגמרי בלחש עד שקולו אינו נשמע בכלל. וכבר דיברנו בענין זה בדין ברכות בלחש . ומכל מקום, בדיעבד, אם טעה אדם ולא השמיע לאוזניו את ברכתו, יצא ידי חובתו ואינו חוזר ומברך. ל ברך בנחת אמרו רבותינו (ברכות מז.) שלא יזרוק הברכה מפיו אלא יכוון בעת האמירה ויברך בנחת. ועל מי שמברך בחפזה ובלא כוונה אמר ה' לישעיה "יען כי ניגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני". לכן יש להקפיד לכוון פירוש המילים שמוציא בשפתיו, (וכגון "שהכל נהיה בדברו" יכוין את פירוש המילים, שכל הבריאה היא בדבר ה'), וכשמזכירים שם ה' צריך לכוון את משמעות הדברים, כל אחד לפי ענינו. (ולכתחילה נכון לכוין בשם ה', שהוא אדון הכל, ושהוא היה הווה ויהיה, ובהזכרת שם "אלקים" בברכות, יש לכוין שהוא תקיף, ובעל היכולת, ובעל הכוחות כולם). ומי שמתרגל לכוין בברכות, ההרגל נעשה טבע, והדברים באים אצלו בטבעיות. עוד ענין שמזהיר עליו מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, הוא בשעת הזכרת שם ה' בברכות, שלפעמים מרוב מהירות הברכה, נבלעת האות א' שבתחילת שם ה', כאילו המברך אומר "ברוך אתהדוני", ויש להזהר בדבר זה מאד, להפריד בין המילים כראוי, הן בברכות הנהנין והן בתפילה.

לקריאת השיעור באתר

דין שצריך שיהיה המאכל לפניו בזמן הברכה

Tue, 24 Jan 2012 00:00:00 +0200

שימתין עד שיובא המאכל לפניו אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו, כלומר שיהיה המאכל או המשקה מונח לפני המברך בעת הברכה. ומבואר בתלמוד ירושלמי, שמי שבירך על מאכל בזמן שאותו מאכל לא היה לפניו, ורק אחרי שבירך הביאוהו לפניו, צריך לחזור ולברך שנית על אותו מאכל לפני שיאכל ממנו. נמצא שהמברך על מאכל בשעה שהוא אינו מונח לפניו, בירך ברכה לבטלה, ועתה עליו לחזור ולברך שנית. וכדברי הירושלמי פסקו מרן השלחן ערוך וכל הפוסקים, משום שאם לא היה לפניו מאותו מאכל בעת שבירך, לא היה לברכה "על מה לחול", ולפיכך צריך לחזור ולברך שנית. ואפילו אם כיוון בעת שבירך, על אותו המאכל שיובא לפניו, צריך לחזור ולברך. מאכל עטוף אולם אם היה המאכל מונח לפניו בזמן הברכה, אלא שהיה מונח בתוך קופסא, או שהיה עטוף בנייר, אינו חוזר לברך עליו, כיוון שהיה מונח לפניו ובידו הדבר לקחת ממנו לאכלו. אך בודאי לכתחילה יש לנהוג כמו שביארנו כבר , שמצווה שיאחוז את מה שמברך עליו ביד ימינו, ולא יסתפק במה שהמאכל מונח לפניו, אפילו אם אינו עטוף בנייר וכדומה. עומד בסמוך לנחל או לברז זורם מי שעומד על אמת המים, (כלומר, עומד סמוך לנחל או נהר זורם), ורוצה לברך על המים, מברך ושותה, אף על פי שהמים ששותה לא היו לפניו בזמן שבירך. וטעם הדבר, מפני שבאמת המים, המים עתידים בודאי לבוא לפניו, כדרכו של נהר שזורם כל הזמן, ואין הדבר דומה לפירות וכדומה שהובאו לפניו אחר שבירך, מפני ששם אין הדבר ברור כל כך שהפירות יובאו לפניו. וכן הדין אם שותה מים מן הברז, שיכול לברך ולשתות מן המים שזורמים אחר כך. באופן שהמאכל בודאי יובא לפניו ומכל מקום כתב הפרי מגדים, שאף לגבי פירות ושאר מאכלים, אם הדבר ברור שהם יובאו לפניו, וכגון שהם נמצאים בחדר הסמוך וכיוצא בזה, לא יחזור לברך כאשר הם יובאו לפניו, משום שיש מקום לומר שדינם שווה לדין אמת המים שהזכרנו, ולכן מחמת הספק אין לברך שנית. ובודאי שכל זה רק בדיעבד, אבל לכתחילה צריך להיזהר שיהיה המאכל לפניו ממש וכמו שביארנו. ולסיכום: יש לברך על מאכל, רק כאשר המאכל מונח לפני המברך. ואם המאכל לא היה מונח לפניו בשעת הברכה, עליו לחזור ולברך שנית בשעה שיובא המאכל לפניו. אולם אם היה הדבר ברור שהמאכל יובא לפניו, כגון שהיה מונח בחדר סמוך וכדומה, בדיעבד אינו חוזר לברך שנית על המאכל.

העומד בסמוך לנהר זורם, או לברז פתוח, רשאי לכתחילה לברך על המים העתידים לבא לפניו, ולשתות מהם.

לקריאת השיעור באתר

בירך על מאכל, ואחר כך רוצה לאכול עוד

Wed, 25 Jan 2012 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת ביארנו, שבזמן שאדם מברך על מאכל, צריך שיהיה המאכל מונח לפניו בזמן שמברך, אבל אם בירך, ואחר הברכה הביאו לפניו את המאכל, צריך לחזור ולברך שנית, וכפי שנתבאר. בירך על מאכל, והובאו לפניו עוד מיני מאכלים

כתב מרן השלחן ערוך; מי שבירך על פירות שלפניו, ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין (הסוג), או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון, אין צריך לברך שוב. ולמשל, תפוחים ותפוזים, על שניהם מברכים "בורא פרי העץ". ומעתה, אדם שבירך על תפוחים ברכת בורא פרי העץ, ואכל את כל התפוחים שהיו מונחים לפניו (או שגם אנשים אחרים אכלו עמו וסיימו לאכול את כל התפוחים), ולאחר מכן הובאו לפניו תפוזים. אינו חוזר לברך על התפוזים, שכן נפטר מברכתם בברכתו על התפוחים. ואף על פי שביארנו, שאם בירך על פירות שלא היו מונחים לפניו, ואחר כך הובאו הפירות לפניו, צריך לחזור ולברך, זהו דווקא בזמן שבשעת הברכה לא היו מונחים לפניו פירות כלל, ולכן לא היה לברכה "על מה לחול" כמו שכתבנו, ונחשב הדבר כאילו לא בירך כלל, אבל כאן, שבשעת הברכה היו לפניו תפוחים, ואכל מהם, נפטר בברכתם גם מברכת התפוזים. ולכתחילה נכון שבשעה שמברך, יכוין לפטור בברכתו גם את התפוזים שיובאו לפניו אחר כך. אבל בדיעבד, אף על פי שלא היה בדעתו מתחילה לברך על מה שהביאו לו לאחר מכן, לא יברך עליהם. הובאו לפניו משקאות לאחר שבירך על מאכלים ודין זה שייך אפילו במאכל ומשקה שברכתם שווה, וכגון שהיה אוכל דגים, שברכתם "שהכל נהיה בדברו", ואחר כך הביאו לפניו מים או מיץ שברכתם "שהכול נהיה בדברו", אינו חוזר לברך על המשקה, שהרי נפטר מברכתו בברכת הדגים. אם היה המין השני חשוב יותר מהמין הראשון במה דברים אמורים שאם בירך על מין אחד, והביאו לפניו מין אחר שברכתו שווה לברכת הראשון, שאינו מברך על המין השני? כשאין המין השני חשוב יותר מן הראשון, כמו תפוחים ותפוזים שהזכרנו, אבל אם המין השני חשוב יותר מן הראשון, וכגון שהביאו לפניו אחר כך תמרים, יכול לברך שוב על התמרים. וטעם הדברים, כתב הרשב"א, משום אין הפרי השני החשוב (כלומר התמר) נפטר בברכת הראשון שאינו חשוב כמוהו. והעתיק דבריו מרן בבית יוסף. ואף שיש אומרים שלהלכה אין לחזור ולברך על הפרי החשוב, וטעמם הוא מפני שדברי הרשב"א לא הובאו להלכה בשלחן ערוך, מכל מקום כתב בשו"ת שער אשר, שדברי הרשב"א מוסכמים לכל הדעות, ואין חולק עליהם, ומה שמרן לא הביאם בשלחן ערוך, אין זה משום שאינו סובר כדעת הרשב"א. ולפיכך יש לחזור ולברך על הפרי החשוב שנית. וכן פסק בספר בן איש חי. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שהרוצה לחזור ולברך כדעת הבן איש חי על פי דברי הרשב"א, לא הפסיד, ויכול לחזור ולברך שנית.

אולם אם כיון בתחילה כשבירך, גם על הפרי השני החשוב, בודאי שאינו חוזר לברך עליו שוב, שאז כבר נפטר בברכת הראשון.

לקריאת השיעור באתר

דין ברכות הריח

Wed, 07 Mar 2007 00:00:00 +0200

בגמרא במסכת ברכות (לה.) אמרו, כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל. (מעל מלשון מעילה, כמו המועל בקדשים, שגוזל לעצמו איזה דבר השייך לבית המקדש וכדומה.) וכבר הזכרנו את דברי הגמרא באריכות. וביאור הדבר הוא, שהאוכל בלא ברכה לא רק שעושה איסור בכך שלא בירך, אלא שאיסורו אף חמור כל כך כמו המועל בקדשים, שהרי הארץ כולה שייכת לה' יתברך.

ובבריתא במסכת פסחים (דף כו.) אמרו, קול מראה וריח, אין בהם משום מעילה. כלומר, אדם שבא והריח מן הקטורת שהיו מקטירים בבית המקדש (באופן האסור כמו שמבואר שם בגמרא) אינו נענש על כך כאדם המועל בקדשים, אף על פי שעשה איסור, משום שההרחה וכן הראייה והשמיעה, אינן הנאות שיש בהן ממשות כל כך בכדי שהנהנה יחשב כמועל.

ומכאן לכאורה יש ללמוד לעניין אדם שנהנה מריח טוב בלא ברכה, שאינו נחשב כמועל בקדשים, שהרי המריח אינו נחשב למועל, ולכן לכאורה אין לחייבו לברך על הנאת הריח. ולפיכך בגמרא במסכת ברכות (דף מג:) הוצרכה הגמרא לברר מנין לנו שיש לברך על הריח, ואמר רב, שדבר זה נלמד מן הפסוק בתהלים (קנ) "כל הנשמה תהלל יה", איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, הוי אומר זה הריח.

וכיצד מברך על ריח טוב, אם הריח נודף ממין עץ, (כגון ציפורן), מברך קודם שיריח "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם בורא עצי בשמים". ואם היה מין עשב מברך עליו "בורא עשבי בשמים", ואם היה מפרי עץ הראוי לאכילה, כגון אתרוג, לימון וכיוצא בזה, מברך "הנותן ריח טוב בפירות".

והנה לפני מספר שנים יצא לאור ספר ברכת ה' על הלכות ברכות, מאת הרה"ג השקדן רבי משה הלוי זצ"ל, ושם טוען המחבר שאין לברך על ריח הלימון ברכת "הנותן ריח טוב בפירות" לפי שעיקר הריח שנותן ; הלימון בא מן הקליפה שלו, וקליפת הלימון איננה פרי ואי אפשר לברך עליה אלא רק ברכת בורא מיני בשמים.ותמה עליו מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שדבריו הם נגד רוב האחרונים שכתבו לברך על הלימון הנותן ריח טוב בפירות, מפני שהקליפה דבוקה אל הפרי ובודאי שיש לברך על ריח טוב היוצא ממנה הנותן ריח טוב בפירות, שהלא הלימון כולו פרי אחד. ובסיום דבריו כתב: וכן אני נוהג בכל שבת לברך עליו הנותן ריח טוב בפירות, כדי להשלים מאה ברכות, ואינני חושש לדבריו. ולפיכך להלכה, הבא להריח מן הלימון יברך ברכת "הנותן ריח טוב בפירות".

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם יש לברך ברכת "בורא מיני בשמים" כשבא להריח מבקבוק בושם סינטטי?

Thu, 08 Mar 2007 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת ביארנו באופן כללי שהבא להריח מדבר שיש בו ריח טוב, צריך לברך עליו לפני שיריח.

כתב מרן בשלחן ערוך (סימן ריז סעיף ג) מוגמר (דהיינו ששורפים בשמים ומעבירים כלים או בגדים על גבי עשן הבשמים ונקלט הריח בכלים או בבשמים), שמגמרין בו את הכלים, אין מברכין על הריח שנקלט בכלים, לפי שאין לו עיקר, אלא ריח בלא עיקר. כלומר, שאין לברך על ריח הנמצא כאן כאשר עיקרו, דהיינו הדבר שממנו יצא הריח, אינו נמצא כאן.

ומן האמור מבואר שאדם ששם על ידו בושם עם ריח טוב (שברכתו בורא מיני בשמים) וכבר נספג הבושם בידו והתייבש והלך לו, אבל ריחו הטוב עדיין נודף, אין לברך על אותו הריח היוצא מידו, לפי שריח זה אין לו עיקר, שהרי ידו יבשה היא, ומי הבושם שהם עיקרו של הריח כבר חלפו הלכו להם. אמנם הדבר ברור שבזמן שהבושם נמצא לפנינו, כגון שהוא נמצא בבקבוק, בודאי שיש לברך עליו שהרי עיקרו לפנינו.

ונחלקו פוסקי זמנינו אודות הבשמים המיוצרים כיום מחומרים סינטטים שאין בעצמותם ריח טוב, ורק על ידי הפרדה כימית וכיוצא בזה הם נותנים ריח טוב, האם יש לברך עליהם ברכת בורא מיני בשמים, מכיוון שכעת הם מפיצים ריח טוב, או שאין לברך עליהם מפני שמתחילת בריאתם אין בהם ריח ויהיה נחשב הדבר לריח שאין בו עיקר, ובפרט שידוע הדבר שחלק מן הבשמים אף מיוצרים מחומרים שריחם רע ואי אפשר לברך עליהם, אם כן גם עכשיו אין לברך עליהם שהרי אין כאן דבר שעיקרו ריח טוב. וכך באמת כתב בספר שמירת שבת כהלכתה בשם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שמי בושם שנעשה על ידי הפרדה כימית, יתכן שאין לברך על זה ברכת הריח, שכאן יתכן שגם העיקר שבו לא היה ראוי לברך עליו, שהכל נעשה באופן מלאכותי. וכן פסק הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א.

אלא שמרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב בזו הלשון: אולם למעשה נראה לי שאין לחוש כלל לדבריהם, ויש לברך על מי בושם בורא מיני בשמים, ולא אכפת לנו על עיקר מי הבושם מאין באו, אם מדבר שמברכים עליו ברכת הריח או לא, שהרי כתב הרמב"ם ומרן השלחן ערוך, "שמן זית שכבשו או שטחנו עד שחזר ריחו נודף, מברך עליו בורא עצי בשמים", אף על פי שמעיקר הדבר לא היה בו ריח טוב אלא מחמת כבישתו וטחינתו. וכן פסקו הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל והגאון רבי חיים פנחס שינברג שליט"א. וכן פסק הרה"ג רבי משה לוי זצ"ל. ולכן להלכה יש לברך על מיני בשמים המצויים בזמנינו ברכת "בורא מיני בשמים" . וכן מנהג מרן הרב שליט"א, שכמה פעמים בירך בזמן ההבדלה ברכת בורא מיני בשמים על מי בושם בבקבוק המצויים בזמנינו.

לקריאת השיעור באתר

פרטי דינים בברכות הריח

Sun, 11 Mar 2007 00:00:00 +0200

בהלכות הקודמות ביארנו שדבר שיש בו ריח טוב צריך לברך עליו קודם שמריחים ממנו.

במשנה במסכת ברכות (נא:) שנינו, אין מברכין על הריח אלא אם כן נעשה להריח, כלומר, אין מברכין על בשמים שלא נעשו מעיקרם בכדי להפיץ ריח טוב, אלא עיקר תכליתם בכדי להעביר ריח רע. ולפיכך אין מברכין על בשמים של מתים, שהיו מניחים על מיטתו של המת מיני בשמים בכדי שלא ירגישו מלויו בריח רע היוצא ממנו, מפני שעיקר תכליתם היא לסלק ריח רע, אף על פי שבודאי הם גם מפיצים ריח טוב.

ובגמרא בברכות (נג.) אמר רב הונא, בשמים של בית הכסא ושמן העשוי להעביר את הזוהמא אין מברכין עליו. ומבואר שדינים אלו נלמדו מדברי המשנה שהזכרנו, שהרי בשמים של בית הכסא עיקר תכליתם היא לסלק ריח רע, והוא הדין לגבי "מטהר אויר" שנמצא בזמנינו ומזלפים ממנו בבית הכסא, שאין לברך על ריח טוב היוצא ממנו (מחוץ לבית הכסא, כי בבית הכסא ממש בודאי שאסור לברך בלאו הכי) כיון שתכליתו של מטהר אויר זה היא לסלק ריח רע, אף על פי שגם יש בו ריח טוב.

וכן לגבי מה שאמר רב הונא שאין לברך על שמן העשוי להעביר את הזוהמא, שפירוש הדבר הוא שהיו נוהגים לסוך את הגוף בשמן בכדי להעביר ריח רע, ומכיון שעיקר תכליתו של השמן היא להעביר ריח רע, אין מברכין עליו אף על פי שיש בו ריח טוב. ומתוך כך אנו למדים גם לגבי "דאודורנט" הנמצא בזמנינו, שתכליתו גם כן למנוע ריח רע, ולפיכך אין לברך עליו, אם ריח טוב נודף ממנו, שהרי דינו ממש כדין השמן שהיה מצוי בזמנם. וכן פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א.

וכבר ביארנו בהלכה הקודמת , שגם בשמים שעיקר תכליתם היא לשם ריח טוב, אין לברך עליהם ברכת "בורא מיני בשמים" אלא בעודם לפנינו, כגון שהם בבקבוק וכיוצא בזה. אבל אם שם בושם על ידו, וכבר נספג הבושם והתייבש לו, אף על פי שעדיין נשאר ממנו ריח טוב, אין לברך על ריח זה, לפי שאין לו עיקר, שהרי עיקר הדבר המפיץ ריח (שהוא הבושם) כבר אינו נראה בעין.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם יש לענות אמן אחר ברכותיהם של ילדים קטנים?

Mon, 12 Mar 2007 00:00:00 +0200

תשובה: בבריתא במסכת ברכות (דף נג.) תניא אחר הכל עונין אמן חוץ מאחר תינוקות של בית רבן. והני מילי (ואלו הדברים, כלומר וכך הדין) בעידנא דגמרי, כלומר בזמן שלומדים סדר הברכות בפני רבן (רב שלהם) אבל בעידנא דמפטרי נפשייהו עונין, כלומר בזמן שהם מתברכים בכדי לפטור את עצמם, עונים אמן אחר ברכותיהם.

וביאור הדבר הוא, כמו שכתב מרן השלחן ערוך (סימן רטו) שמותר ללמד לתינוקות הברכות כתקנן ואף על פי שהם מברכין לבטלה בשעת הלימוד, שהרי בזמן שמלמדים ילד קטן לברך, מלמדים אותו נוסח הברכה אף בלא שיתחייב בה. וכגון הרוצה לחנך את בנו לברך ברכת בורא פרי העץ, רשאי לבקשו לברך כמה פעמים על פרי אחד, אף שמן הדין אין לברך אלא פעם אחת, ולכן אין לענות "אמן" אחר ברכות כאלה, שהרי לא שייך לומר אמן לאמת ולקיים את דברי המברך בזמן שברכתו אינה ברכה.

אבל בזמן שהם מברכים כדין כדי לפטור את עצמם, כיון שממצות חינוך הם מברכים אף לפני הגיעם לגיל מצוות, לכן יש לענות אחר ברכתם אמן. אולם כתבו האחרונים שכל זה דוקא בקטנים שכבר הגיעו לגיל חינוך, שיודעים כבר ענין הברכה ומבינים למי הם מברכים, אבל תינוקות וילדים קטנים ממש אין לענות אמן אחר ברכותיהם, לפי שיש לחוש שאין גופם נקי כראוי, ולכן מה שפסקו הטור ומרן השלחן ערוך שיש לענות אמן אחרי ברכת קטנים שהם מברכין לפטור את עצמן כיון שהם בני חינוך, כוונתם היא דוקא בילדים שהגיעו כבר לגיל חינוך. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב, שמספק אין לענות אמן אלא על ברכה של ילד שהגיע לגיל תשע ואילך, ובעזרת ה' בעתיד נרחיב בנושא זה.

;

מכיון שאנו קריבים לימי ניסן וחג הפסח, החל ממחר בעזרת ה' יופיעו הלכות השייכות לענינים אלו.

לקריאת השיעור באתר

דין נטילת ידים על דבר שטיבולו במשקה

Wed, 30 May 2007 00:00:00 +0200

בגמרא במסכת פסחים [דף קטו] אמר רבי אליעזר אמר רבי אושעיא כל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ; ידיים. כלומר, הבא לאכול איזה דבר, כגון ירק, המטובל, כגון שהוא רטוב ממים שעליו ולא נתנגב, חייב ליטול את ידיו קודם אכילה זו כדין נטילת ידיים לסעודה עם פת לחם. ונטילה זו היא מתקנת חכמים.

ונחלקו רבותינו הראשונים אם גם בזמן הזה אנו מחוייבים בנטילה זו, [הואיל ועיקר טעם התקנה אינו שייך אלא בזמן שהיה בית המקדש קיים והיו נוהגים דיני טומאה וטהרה במאכלים, מה שאין כן בזמן הזה שכולנו טמאי מתים, ואין לנו אפר פרה אדומה בכדי שנוכל להטהר מטומאתינו,וכמו שעוד נבאר בעזרת ה'] אך להלכה הסכמת הפוסקים שאף בזמן הזה אנו מחויבים בנטילה זו כדי שכאשר יבנה בית המקדש במהרה בימינו, יהיו הכל רגילים לאכול בטהרה.

ומרן הבית יוסף, אחר שהביא מחלוקת הפוסקים בעניין זה, סיים, שמכל מקום לעניין ברכת על נטילת ידיים אחרי נטילה זו, יש לחוש לדברי הסוברים שאין נטילה זו מן הדין בזמן הזה,ולכן אין לברך על נטילה זו, שהרי כלל גדול בידינו, "ספק ברכות להקל". וכן אנו נוהגים בליל פסח, שקודם אכילת הכרפס המטובל במי מלח, אנו נוטלים ידינו בלא ברכה. ונטילה זו היא חובה מן הדין, וצריך כל אדם להזהר בדין זה, והמיקל שלא ליטול ידיו קודם שבא לאכול דבר שטיבולו במשקה, אין לו על מה שיסמוך.

אין האוכל דבר שטיבולו במשקה חייב בנטילת ידיים, אלא כשהמאכל מטובל באחד משבעה משקין ‏ ‎ [משקאות] המכשירים את המאכל לקבל טומאה, וכמו שעוד נבאר,ואלו הן: יין דבש שמן חלב טל דם מים. וראשי תיבות שלהם וסימן לזוכרם: י"ד שח"ט ד"ם. ואף על פי שבזמנינו לא נוהגים רוב דיני טומאה וטהרה מאז שחרב בית המקדש בעוונותינו, מכל מקום נשארה תקנת רבותינו בטבילה זו, בכדי שכאשר יבנה בית המקדש במהרה בימינו, יהיו כולם רגילים לאכול בטהרה. [ועוד נבאר עניין זה בעזרת ה'.]

ומכאן יש להזהיר את האוכלים פירות או ירקות, וקודם האכילה שוטפים אותם במים כדי לנקותם, שצריכים ליטול ידיהם קודם אכילת אותם פירות או ירקות. אבל אם כבר התייבש המשקה שעל גבי המאכל אין צריך נטילת ידיים קודם אכילתו ואפילו אם נשארה על גבי המאכל קצת לחלוחית, כל שאין בה כשיעור טופח על מנת להטפיח, [כלומר, שכאשר נוגע בידו בלחלוחית ונרטבת ידו וחוזר ונוגע במקום אחר ונרטב אותו מקום.וזהו "טופח" כלומר נוגע פעם אחת, "על מנת להטפיח" שכשיגע שוב במקום אחר יהיו די מים על ידו בכדי להרטיב גם את אותו מקום.] אין צריך נטילה, אבל אם נשאר עליו משקה בשיעור זה, חייב בנטילת ידיים.

לקריאת השיעור באתר

האם הבא לאכול דגני בוקר עם חלב צריך ליטול את ידיו?

Thu, 31 May 2007 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת כתבנו שאדם הבא לאכול דבר שטיבולו במשקה, כגון ירק רטוב, חייב ליטול את ידיו קודם אכילה זו וכדין נטלת ידיים לסעודה עם פת לחם, אולם אין לברך על נטילה זו.

נחלקו הפוסקים, אם אוכל דבר שטיבולו במשקה על ידי מזלג או כף, האם חייב ליטול את ידיו קודם אכילה זו, או שאין חיוב בנטילה זו אלא כשנוגע במאכל בידו.[שהרי טעם תקנה זו בעיקרו היה מפני שהנוגע בדבר מאכל רטוב מטמא את אותו מאכל, וכמו שנבאר, מה שאין כן אם אינו נוגע במאכל בידו.] שהגאון מהר"י קאשטרו [מרבני מצריים לפני כארבע מות שנה] כתב להקל בזה בפשיטות, וכן דעת הגאון מהר"א אזולאי [זקינו של מרן הרב חיד"א] ועוד פוסקים. אלא שהגאון רבי עקיבא איגר כתב להוכיח מדברי מרן השלחן ערוך [סימן קסג] להחמיר בזה אף כשאוכל על ידי כף. וזאת על פי מה שפסק מרן שם, אודות מי שבא לאכול מדבר שטיבולו במשקה, כגון ירק רטוב, ואינו יכול ליטול ידיו מפני שאין לו מים לנטילה, כתב מרן, שיכרוך את ידיו במפה [כלומר באזה בד או כפפות] ויאכל. ואילו לדעת מרן היה האוכל דבר שטיבולו במשקה על ידי כף פטור מנטילת ידיים, אם כן, לא היה לו למרן לכתוב שיכרוך ידיו במפה אלא שיאכל על ידי כף. [וכן פסק באמת הרמ"א בהגהתו לדברי מרן שם, שיכול לאכול על ידי כף.] אלא ודאי מוכח לדעת מרן שיש לצריך נטילת ידיים אף כשבא לאכול על ידי כף.

אולם בספר הלכה ברורה, כתב הרה"ג דוד יוסף שליט"א, שאף שראוי להחמיר ליטול ידיו גם כשאוכל דבר שטיבולו במשקה על ידי כף, מכל מקום זהו דוקא בדבר שדרך העולם [כלומר רגילות בני אדם] לאכלו ; או על ידי כף או בידיהם, כגון פירות חתוכים [חתיכות גדולות] רטובים ממים, שאף על פי שאינו נוגע בהם בידיו מכל מקום חששו שמא יגע בהם בידיו ויטמאם [בזמן שבית המקדש היה קיים כאמור], אבל דבר שאין הדרך כלל לגעת בו בידיים, כגון סלט ירקות וכדומה, אין צריך ליטול ידיים קודם אכילתם וכנהוג.

לסיכום הבא לאכול על ידי כף או מזלג דבר מאכל שיש עליו רטיבות ממים וכדומה, ראוי שיחמיר ליטול את ידיו, אולם אם אין הדרך לגעת באותו מאכל בידיים, כגון סלט ירקות [דק] אין צריך ליטול ידיו כלל. לפיכך האוכלים דגנים כגון קורנפלקס עם חלב, אינם צריכים ליטול ידיהם קודם אכילה זו, שהרי אין רגילות כלל לגעת בדגנים כשהם רטובים מהחלב.

לקריאת השיעור באתר

פרטי דינים בחיוב נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה

Sun, 03 Jun 2007 00:00:00 +0200

בהלכות הקודמות ביארנו, שהבא לאכול מאכל שטיבולו במשקה, כלומר שהוא רטוב ממשקה, כגון ירקות רטובים, צריך ליטול את ידיו קודם אכילה זו, וכדין נטילת ידיים לסעודה עם פת לחם. אולם אין לברך על נטילה זו.

לא תיקנו חכמים נטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה, אלא אם כן אותו המשקה עלול לקבל טומאה. כלומר, בזמן שבית המקדש היה קיים היו ישראל מקפידים לאכול בטהרה, ואילו היה אדם נוגע בידיו בפרי, לא היה נטמא אותו הפרי, אלא אם היה עליו משקה המכשירו לקבל טומאה, וכמו שביארנו כבר שישנם שבעה משקים המכשירים את הפרי לקבל טומאה, וסימנם י"ד שח"ט ד"ם, יין דבש שמן חלב טל דם מים. ודבש שאמרנו הוא דבש דבורים, אבל דבש תמרים אינו מכשיר את המאכל לקבל טומאה. ושמן שאמרנו הוא שמן זית, אבל שאר כל השמנים, כגון שמן סויה ושמן קנולה, דינם כשאר כל מי [מיצי] פירות שאינם מכשירם את המאכל לקבל טומאה.

לפיכך פירות שאינם רטובים ממים, אלא מחמת לחלוחית של עצמותם, כגון תפוזים שיש עליהם מיץ מהתפוזים בעצמם, וכן ירקות שמטבעם יש עליהן לחלוחית מחמת עצמם, הבא לאכלן אינו צריך ליטול את ידיו, אלא אם יש עליהם לחלוחית מאחד משבעה משקים כאמור.[או שבא לאכלם בסעודה עם לחם, שאז בודאי שצריך ליטול את ידיו].

המטבל מאכל כגון קרקר, ביוגורט או בלבן או באשל וכיוצא בזה, צריך ליטול את ידיו קודם לכן, שהרי היוגורט עשוי מחלב שהוא אחד משבעה משקין כאמור. אבל המטבל דבר מאכל בחמאה שהיא קרושה, אינו צריך ליטול את ידיו מפני שאין החמאה נחשבת משקה לעניין זה.

האוכל פחות מכזית [עשרים ושבעה גרם] מדבר שטיבולו במשקה, אנו צריך ליטול את ידיו. ;

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם מותר לאכול פת לחם בלא נטילת ידים, באופן שהאוכל אינו נוגע בלחם בידיו אלא באמצעות מפית וכדומ

Tue, 17 Jan 2012 00:00:00 +0200

תשובה: בגמרא במסכת חולין (דף קז:) אמרו, התירו מפה )כלומר התירו אכילת פת על ידי שיעטוף ידיו במפה, בלא נטילת ידים) לאוכלי תרומה (שהכהנים שהיו באים לאכול תרומה בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מחוייבים ליטול ידיהם קודם אכילתם, כדי שלא יטמאו את התרומה במגעם, והקילו עליהם חכמים, שאם רצו, אינם מוכרחים ליטול ידיהם, ורשאים לאכול את תרומתם באופן שלא יגעו בה בידיהם אלא בהפסק מפה או כפפות וכדומה) ולא התירו מפה לאוכלי טהרות (שבזמן שבית המקדש היו סתם בני אדם שאינם כהנים, שנוהגים בחסידות ואוכלים את כל מאכליהם בטהרה, כדי שלא יטמאו מאכליהם, וממילא אותם בני אדם הוצרכו גם כן ליטול ידיהם לפני שהיו אוכלים כל דבר, כדי שלא יטמא במגעם, ולאנשים אלו לא הקילו רבותינו לאכול באמצעות מפה בלא נטילת ידים) וטעם הדבר שלא הקילו בזה אלא לכהנים הבאים לאכול תרומה ולא לסתם בני אדם, פירש רש"י, שהוא מפני שהכהנים היו מורגלים מאד כל ימיהם לאכול את כל מאכליהם בטהרה (לפי שאצלם נוגע הדבר לאיסור ממש) ולפיכך אין לחוש שיטעו ויגעו בידיהם במאכליהם, על כן היקלו להם שיאכלו לאכול בלא נטילת ידים באמצעות מפה, מה שאין כן סתם בני אדם, שאינם רגילים וזהירים כל כך לאכול בטהרה (שהרי אצלם אין הדבר נוגע לאיסור ממש וממילא אינם זהירים וזריזים כל כך בזה) יש לחוש שיגעו בטעות בידיהם במאכל, לפיכך אין להקל להם לאכול באמצעות מפה בלא נטילת ידיים. ולאור האמור, כתבו רבים מרבותינו הראשונים, לעניין נטילת ידיים שבזמנינו קודם אכילת פת לחם, שמכיון שבודאי אין אנו בכלל אותם כהנים שהיו זריזים וזהירים לשמור על מאכליהם בטהרה, ממילא תקנת רבותינו ליטול ידים קודם הסעודה שייכת בכל מקרה, ואין להקל בה על ידי אכילה באמצעות מפית. והעושה כן, לבטל נטילת ידים מכיון שאוכל על ידי מפית, מבטל תקנת חז"ל. וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך (סימן קסג) ומובן שכל זה שייך גם לענין הבא לאכול דבר שטיבולו במשקה שביארנו בעבר שחייב בנטילת ידיים. ולסיכום: אין להקל לאכול פת לחם בלא נטילת ידים, אפילו אם אינו נוגע בפת בידו, וכגון שאוכל באמצעות מפית וכדומה, שבכל מקרה חייב בנטילת ידים. אלא שעדיין יש אופן שבו הקילו לאדם לאכול פת בלא נטילת ידים, וכמו שנבאר בהלכה הבאה.

לקריאת השיעור באתר

אכילה בלא נטילת ידים

Wed, 18 Jan 2012 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת ביארנו שאין להקל לבטל נטילת ידים שקודם אכילת לחם, ואפילו אם אינו נוגע בידיו בפת, כגון שאוחז את הפת באמצעות כפפות או מפית וכדומה, גם כן אין להקל בזה לבטל תקנת רבותינו, והעושה כן מבטל תקנת נטילת ידים. ובסוף דברינו כתבנו שעדין ישנו אופן שבו יש להקל בזה לאכול על ידי מפית, וכמו שנבאר. בגמרא במסכת פסחים (דף מו) דנו לגבי אדם ההולך בדרך ולא מצויים אצלו מים לנטילת ידים, לאיזה מרחק צריך אותו אדם ללכת בכדי להשיג מים?, וכך אמרו בגמרא: לנטילת ידים (כלומר, מי שאין לו מים לנטילת ידים ורוצה לאכול פת, המרחק שחייב ללכת בכדי להשיג מים) ארבעה מילין (שהם שמונת אלפים אמה, דהיינו קרוב לארבעה קילומטרים) והמרחק מלפניו (כלומר, כשהוא הולך בדרך, הטריחוהו לעכב סעודתו ולהמשיך בדרכו עד מרחק ארבעה מילין, בכדי שיוכל ליטול ידיו) אבל לאחריו, אפילו מיל אין מטריחין אותו (כלומר, אם לפניו בהמשך דרכו לא מצויים מים אפילו במרחק ארבעה מילין, אבל אם יחזור על עקבותיו יוכל להשיג מים, אינו חייב לחזור למרחק רב כל כך, אלא למרחק פחות משיעור מיל, שהוא פחות מקילומטר אחד) אבל אם אין באפשרותו כלל להשיג מים אפילו אם ילך למרחקים אלו, (דבר שעשוי לקרות בטיולים) רשאי לאכול בלי נטילת ידים, באופן שיכרוך ידיו במפה, דהיינו שיעטוף שתי ידיו ממש במפה, או שילבש כפפות, בכדי שלא יטעה ויגע בפת בידו ואז רשאי לאכול. וככל דברי הגמרא הללו פסק מרן השלחן ערוך (סימן קסג) ויש מקילים בזה אף במקום שיש ספק אם ימצא מים אם לאו, שיוכל לאכול בלא נטילה על ידי לבישת כפפות וכדומה וכנ"ל. ובדין האמור שיש לחזר אחר מים לנטילת ידים מלפניו עד מרחק של ארבעה מילין ומלאחריו עד מרחק של פחות ממיל, יש לשער לפי "זמן הליכה" למקום כזה, ושיעור הליכת ארבעה מילין הוא שבעים ושתים דקות, והליכת מיל אחד אורכת שמונה עשרה דקות. לפיכך אם יש מים במקום מרוחק מאד, אלא שיש בידו להגיע לשם באמצעות כלי רכב, אם יכול להגיע למים שבהמשך דרכו תוך שבעים ושתים דקות או מלאחריו בתוך פחות משמונה עשרה דקות צריך לעשות כן. ולסיכום : אדם המהלך בדרך ונקלע למצב שאין לו מים לנטילת ידים, כל שיודע שבהמשך דרכו בתוך שבעים ושתים דקות של הליכה או נסיעה יהיו לו מים לנטילת ידים, צריך לעכב סעודתו ולהמתין עד שיגיע למקום המים ויטול ידיו כדין. וכן אם צריך לחזור על עקבותיו אחורנית לצורך השגת מים, כל שידוע לו שתוך שמונה עשרה דקות יהיו לו מים לנטילת ידים חייב לחזור על עקבותיו וליטול ידיו כדין. אבל אם אין לו מים אפילו במרחקים אלו, רשאי לאכול בלא נטילת ידים, באופן שיעטוף את שתי ידיו במפית או בכפפות וכדומה ויאכל לשובע נפשו.

לקריאת השיעור באתר

ברכת שהחיינו על ראיית אהוב

Thu, 08 Nov 2007 00:00:00 +0200

שאלה: אדם שנסע לארץ אחרת וחזר לביתו כעבור יותר משלשים יום, ובחזרתו הוא שמח לראות את אשתו או את חבירו החביב עליו מאד, האם עליו לברך ברכת שהחיינו או לא?

תשובה: בגמרא במסכת ברכות (נח:) אמר רבי יהושע בן לוי, הרואה את חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו. וכן פסק הרמב"ם (בפ"י מה' ברכות). וכתבו התוספות והרא"ש ורבינו יונה (שם) שאין לברך ברכה זו אלא על ראיית חבירו החביב עליו מאד ושמח בראייתו. וכן כתבו עוד מרבותינו הראשונים, וכן פסקו הטור ומרן השלחן ערוך (סימן רכה ס"א). ומבואר בפוסקים, שברכות אלו נאמרות בשם ומלכות (ככל הברכות, בהזכרת שם ה'), שהרי הלכה רווחת (בברכות מ:) שכל ברכה שאין בה שם ומלכות, אינה ברכה. וכמו שכתבנו כבר.

אלא שבספר חסד לאלפים כתב, שבזמן הזה שגברה החנופה בעולם, ויש מי שנראה כאוהב ובקרבו ישים ארבו (כלומר, בסתר לבבו אינו אוהב כלל את חבירו), איו לברך ברכת שהחיינו, (אלא אם כן למי שהיה בדרך וחזר). וכן פסק רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי, שכעת לא נהגו לברך ברכה זו, ויש טעם למנהג. וכנראה שכוונתו לטעמו של הרב חסד לאלפים.

ומכל מקום לענין הלכה, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, כי מי שיודע בעצמו שבאמת חבירו חביב עליו ושמח בראייתו, יברך עליו שהחיינו בשם ומלכות. וכן כתב הגאון רבי יוסף ידיד הלוי בספרו ברכת יוסף (העוסק כולו בעניני ברכות). וכן כתבו עוד מהפוסקים. ובשו"ת ישכיל עבדי להרה"ג עובדיה הדאיה כתב, שאפילו לדברי החסד לאלפים, מכל מקום על אביו ואמו ושאר קרוביו החביבים עליו, יברך בשם ומלכות.

ובספר מסעות ירושלים (עמוד עא) כתב, שהאדמו"ר ממונקאטש בעל המנחת אלעזר רבי חיים אלעזר שפירא, בירך שהחיינו בשם ומלכות כאשר ראה את פני קדשו של גדול הדור הסבא קדישא רבי שלמה אליעזר אלפאנדרי זצ"ל. (שהיה גאון מופלא לפני כתשעים שנה אשר כל חכמי ארץ ישראל רעדו מפני גדולתו, והיה שריד לחכמי טורקיה הקדמונים, כי הרב נפטר כבן מאה ושבע עשרה שנים, והיה נינו של תלמיד מהר"א ששון שחי בזמן מרן הבית יוסף). וכן עשה מעשה הגאון הנצי"ב בראותו את הגאון האדר"ת.

ולפיכך הנכון להלכה , כי הרואה את חבירו שחביב עליו מאד (אם יש לו ידיד כזה), ושמח בראייתו, אחר שלשים יום שלא ראהו, מברך שהחיינו. וכן הרואה את אביו או רבו, או קרוב משפחתו החביב עליו מאד, אחר שלשים יום, מברך עליו שהחיינו. והוא הדין לרואה את קרובתו, כגון אשתו, או בתו, או אחותו, או אמו, או נכדתו, החביבות עליו מאד, מברך שהחיינו. אולם יש להזהר בזה שלא לברך על מי שאינו אוהב מאד באמת, כי בזה יבא לידי ברכה לבטלה. ; ;

לקריאת השיעור באתר

ברכת מחיה המתים

Sun, 11 Nov 2007 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת ביארנו, שהרואה את חבירו או קרובו שחביב עליו מאד, ושמח בראייתו, לאחר שלא ראהו שלשים יום, עליו לברך שהחיינו כאשר יראה את חבירו.

ובגמרא בברכות (נח:) אמר רבי יהושע בן לוי, כל הרואה את חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו, ואם ראהו לאחר שנים עשר חודשים, מברך מחיה המתים.

וביארנו כבר, כי דין הברכה על חבר, שייך דוקא בחבר האהוב עליו באופן מיוחד, שחביב עליו מאד, ושמח הרואה בראייתו. והוא הדין לעניין ברכת מחיה המתים לאחר שנים עשר חודשים, שאין לברכה על כל חבר, אלא על חבר קרוב במיוחד, או על קרוב משפחה אהוב במיוחד, כגון אשתו, בנו, בתו, וכדומה.

וברכה זו נפסקה להלכה בשלחן ערוך (סימן רכה) ולפיכך אין לבטל ברכה זו. אלא שלמעשה, בזמנינו רחוקה מאד המציאות שיבא אדם לברך ברכה זו, ונבאר.

בהלכה הקודמת ביארנו לענין ברכת שהחיינו אחר שלא ראה את חבירו שלשים יום, שגם בזמנינו הנכון להלכה לברך ברכה זו, שכן הכריע מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, אך הזכרנו גם שיש פוסקים שכתבו שהמנהג כיום לא לברך ברכה זו. ואחד מהם, הוא הגאון רבי אליהו חזן, בשו"ת תעלומות לב, שנשאל מדוע לא נהגו לברך ברכת שהחיינו אחר שלשים יום, וברכת מחיה המתים אחר שנים עשר חודש, והשיב, שבזמנינו שכלי התקשורת גברו בטלפון ובטלגרף ובתי דואר הרבים בכל עיר ועיר, בודאי שאף על פי שלא ראה את חבירו, מכל מקום ידע מה שלום חבירו, באמצעות הטלפון וכדומה, ולכן אינו צריך לברך שהחיינו, וכן אינו צריך לברך ברכת מחיה המתים. והוסיף על כך, שכן כתב מרן החיד"א בברכי יוסף בשם זקינו מהר"א אזולאי.

ומרן הרב עובדיה יוסף העיר על דבריו, כי הגאון הרב חיד"א כתב כך: ושמעתי, שמה שאמרו שאחר שנים עשר חודשים מברך מחיה המתים, היינו דוקא, כאשר לא שלח לו מכתבים ולא ידע משלומו, אבל אם יודע ששלום לו, או ששלח לו מכתב, אינו מברך מחיה המתים. וכתב זאת בשם זקינו המהר"א אזולאי.

ומבואר, כי דברי הרב חיד"א נסובו אך ורק על ברכת מחיה המתים, אבל ברכת שהחיינו אחר שנים עשר חודש, יש לברך גם אם שמע משלום חבירו. וכן מבואר בפירוש בשו"ת הלכות קטנות (סי' רכ) וזו לשונו: נראה שברכת מחיה המתים, אין לברך, כל שקיבל ממנו מכתב או שבאו אנשים והודיעוהו מטוב שלומו, שאין כאן משום "נשכחתי כמת מלב", אבל ברכת שהחיינו אחר שלשים יום, שהברכה היא על ראיית הפנים, כלומר על השמחה שיש בראיית פני האהוב, מברך. עד כאן.

נמצינו למדים אם כן , כי ברכת שהחיינו יש לברך לאחר שלשים יום, גם אם דיבר עם חבירו או אשתו בימים שלא התראו, על ידי טלפון וכדומה, אבל ברכת מחיה המתים, אין לברך, אלא אם לא ראה ולא שמע מחבירו דבר במשך שנה, וכן לא שמע מחבריו ומקרוביו דבר על מדת שלומו. ובזמנינו בודאי זהו דבר רחוק מאד, שאדם לא ישמע דבר מחבירו החביב עליו מאד במשך שנה שלימה, שהרי אמצעי התקשורת מצויים ביננו מאד לרוב, ולכן ברכה זו אינה שכיחה בזמנינו. אך ברכת שהחיינו, היא שכיחה יותר, וכמבואר.

לקריאת השיעור באתר

הרואה פיל וקוף, מה מברך?

Mon, 12 Nov 2007 00:00:00 +0200

בברייתא בברכות (נח:) שנינו,הרואה פיל וקוף וקיפוף, אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם משנה הבריות.

והפיל והקוף, הם בעלי חיים ידועים. ומהו הקיפוף? בתוספות במסכת חולין (סג.) כתבו שיש שלשה מיני קיפוף, ואלו הם: הינשוף, הכוס (שהוא דורס לילה קטן), וכן התנשמת (אשר אף היא מין דורס לילה, ותפוצתה רחבה מאד בארץ ישראל), והם אותם שאמרו עליהם בפרק המפלת (נדה דף כג.), שעינהם הולכות לפניהם כאדם. וידוע שכך טבעם של העופות הנקראים בזמיננו ינשוף, תנשמת וכוס, שעינהם פונות קדימה, בשונה מהעופות הפועלים בשעות היום) והטעם שתקנו רבותינו ברכה זו דוקא על בעלי חיים אלו, בפשוטו הוא משום שיש בהתנהגותם שינוי מיוחד משאר בעלי החיים הרגילים. וטעם זה יכון על אלו מעופות הלילה שהזכרנו, שיש לומר שיש בהם שינוי גדול במה שמבטם דומה למבט בני אדם. והפיל והקוף, צריך לומר שמכיון שהתנהגותם מיוחדת ושונה משאר בעלי החיים, תקנו עליהם ברכה זו. אך עדיין יש להקשות, שכידוע מצויים בעולם עוד מינים רבים של בעלי חיים שיש בהם שינויים מפליגים, ואף על פי כן לא תקנו עליהם רבותינו שום ברכה.

ובספר מלאכת שלמה (להגאון רבי שלמה עדני) על המשניות (כלאים פ"ח מ"ו) כתב, הפיל והקוף מין חיה, ומברך עליהם ברוך משנה הבריות. שמעתי מפי החכם החסיד המקובל רבי משולם זצ"ל, דלכאורה קשה, מה שינוי בהם, והרי כל בעלי החיים משונה צורתם זו מזו. ותירץ על פי הגמרא (סנהדרין קט.) שבדור הפלגה, נפרע מהם הקדוש ברוך הוא, והפך מן האנשים לקופין ולילין (פילים), וזהו שהקוף דומה במקצת לאדם, וכן הפיל מבין קצת לשון בני אדם, ולכן מברכין עליהם "ברוך משנה הבריות".

ולעצם ההסתכלות בבעלי חיים אלה בגני חיות, יש מי שכתב לאסור בזה מכל מיני טעמים, אך לעניין הלכה, פסק מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, כי מותר ללכת לגן החיות לראות בנפלאות ה' יתברך, ולברך ברכות אלו על ראיית אותם בעלי חיים. ובספר לקט יושר (לתלמיד התרומת הדשן) כתב, שאמר מהרא"י (בעל תרומת הדשן) שלא ראה ארי מימיו, ולכן הלך לראות שני אריות שהובאו שם. גם מרן הרב חיד"א במדבר קדמות (מע' ב') כתב, ואני הצעיר ראיתי במגדל העיר לונדריס ( Tower Bridge ) חיות משונות ומבהילות ותקיפות מאד, כמעט יותר מן האריות, וקשורת בכבלי ברזל, ושם ראיתי גם כן נשר יפה מאד, ואמרו עליו שהיה בן מאה שנה, ועוד ראיתי שם כמה מיני חיות מאמריקה. ובספרו מעגל טוב (שהוא יומנו האישי של החיד"א שנדפס אחר פטירתו) כתב, ובהיותי בלונדריס, הוליכוני למגדל ששם ; כל מיני חיות, אריות ונמרים ונשר בן מאה שנה, וגם ראיתי שם דמות כל מלכי אנגליא צלם דמות תבניתם מברזל, ורוכבים על סוסי ברזל, להפליא, שכל רואיהם למראה עיניו ישפוט כאילו יש בהם רוח חיים. וראיתי כתר מלכות ואבני נזר מתנוצצים במלא זיו ומפיקים נוגה. עד כאן. וגם הגאון ממונקאטש כתב, ובהיותי בברלין, ביקרתי בגן המלך, וראיתי שם קופים ופילים וכל מיני חיות ונחשים ותנינים למיניהם נפלא מאד. מה רבו מעשיך ה'. ובירכתי הברכה על הקופים, וכיונתי לצאת ידי חובה גם על הפילים, אף שהם בחדר אחר בתוך הגן.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: כל כמה זמן אפשר לברך על ראיית ברקים או שמיעת רעמים? ומהו ביאור ברכת הקשת?

Sun, 20 Dec 2009 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת

ביארנו, שאדם הרואה ברקים מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית". והשומע קול רעמים מברך: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שכוחו וגבורתו מלא עולם". וכתבנו שיש לברך את הברכה מייד בשמיעת הרעם או בראיית הברק, עד תוך כדי דיבור של סיומם, (כלומר תוך שיעור אמירת המילים "שלום עליך רבי" מסיום הופעת הברק או שמיעת הרעם) אבל אחר כך אינו יכול לברך, אלא ימתין לרעם השני או השלישי.

אין לברך על הברקים והרעמים יותר מפעם אחת ביום, אלא אם כן נתפזרו העננים לגמרי, וזרחה השמש, וחזרו ונתקשרו העננים, שאז יכול לברך שוב, אף על פי שבירך כבר באותו יום. ואם עבר הלילה, אפילו לא נתפזרו העננים כלל, חוזר ומברך על הברקים ועל הרעמים. (ואין קשר בין הברכות, שאף על פי שלא ראה ברק מברך על הרעם.)

השומע קול רעם מתוך שנתו, והתעורר ורוצה לברך על השמיעה, אלא שאם ילך ליטול את ידיו כבר יאבד את הברכה מכיון שיחלוף זמן רב, יכול לברך ועודו במיטתו, על ידי שישפשף את ידיו בבגדו (משום נקיות), ומיד יברך.

הרואה את הקשת מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם זוכר הברית, נאמן בבריתו וקיים במאמרו". (ביאור הברכה, שהשם יתברך זוכר את בריתו איתנו, ונאמן הוא שיקיים בריתו שכרת עם נח, שאף על פי שרבו מאד הרשעים בעולם, והיה מן הראוי ח"ו להביא מבול לעולם, עם כל זה הקדוש ברוך הוא נאמן שלא יביא מבול לעולם כמו שנאמר "ונראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי". ומסיימים את הברכה "וקיים במאמרו" כדי לומר, שאף על פי שעניין הקשת נברא כבר מששת ימי בראשית, והוא מחוקי טבע העולם, מכל מקום השם יתברך קיים במאמרו, שכיוון שאמר שלא יוריד מבול לעולם בוודאי יקיים מאמרו, אף בלא עניין הקשת).

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם גם בזמנינו, כאשר רואים חכם גדול בתורה, יש לברך עליו "שחלק מחכמתו ליראיו, והאם יש לברך ברכה

Sun, 28 Oct 2007 00:00:00 +0200

תשובה: במסכת ברכות (דף נח.) שנינו בברייתא העוסקת בברכות הראיה, (שהם ברכות שמברכים על ראיית איזה דבר, כגון ברכת האילנות,) "הרואה חכם מחכמי ישראל אומר, ברוך שחלק מחכמתו ליראיו". וכבר

ביארנו

(בהלכה שעסקה בברכת הרעמים), כי כל ברכה שאינה בשם ומלכות אינה ברכה, (כלומר, ברכה שלא נזכר בה שם שמים, ה', ואלוהינו, כגון שמברך "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו", אינה חנשבת לברכה), ועל כן גם ברכה זו על ראיית חכם, צריך לברכה בשם ומלכות, כלומר שיברך "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליראיו".

אלא שנחלקו הפוסקים אם יש לברך ברכה זו בזמנינו, כי יש סוברים שלא נתקנה ברכה זו אלא חכמי ישראל שהיו בזמן התלמוד והקרובים לזמנם, שהיתה חכמתם בתורה גדולה הרבה מאד, אבל בזמנינו שבעוונות הרבים נתמעטה החכמה, ואם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, אף על פי שחכמת גדולי הפוסקים בדורותינו עדיין רבה מאד, מכל מקום אין לברך ברכה זו. והגאון חיי אדם (כלל סג) הוכיח במישור שאין הדבר כן, אלא גם בזמנינו יש לברך ברכה זו, וזאת מכח דברי הטור שהביא את מה שאמרו עוד בגמרא (נח:) "הרואה חכם גדול המופלג בתורה מברך עליו, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם חכם הרזים", והטור הביא גם את דברי הגמרא להלכה, ומוכח שיש לנו שתי ברכות שונות, האחת לחכם גדול ומופלג בתורה, והיא ברכת "חכם הרזים", שיש מקום לומר שאין לנו תלמיד חכם שראוי לברך עליו ברכה זו בדורות הללו, והשנייה לכל תלמיד חכם, והיא ברכת "שחלק שחכמתו ליראיו", שבודאי שייכת גם בתלמידי חכמים שבזמנינו, שזיכנו ה' לשתות ממימי תורתם, מקנקנם וכדם.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א האריך בעניין זה והוכיח גם כן שהעיקר להלכה שיש לברך ברכת שחלק מחכמתו ליראיו גם בזמנינו, וכדברי מרן השלחן ערוך (שחי לפני כארבע מאות שנה), שהביא נוסח ברכה זו להלכה. וכן פסק הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר שליט"א בספרו שו"ת שבט הלוי. אלא שהוסיף שאין לברך ברכה זו על כל מי שנחשב לתלמיד חכם, (אף על פי שלעניין דיני כבוד וביזוי תלמידי חכמים בודאי שכל תלמיד חכם הוא בכלל זה,) אלא אך ורק על תלמיד חכם ותיק ומנוסה בחכמתו, חכמת התורה, ולומד בה לשמה, ורצוי לבני דורו. והעיד, שכאשר הגיע הגר"י מרוזין (בעל צפנת פענח) לוינא, בירכו עליו הקהל ברכה זו. ובספר הליכות שלמה, סיפר הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, שהלך עם הגאון רבי דוד בהר"ן לבקר את הגאון החזון איש, ובירך הגר"ד בהר"ן על החזון איש ברכה זו, והחזון איש לא אמר לו דבר. וכן המנהג כיום אצל רבים, שכאשר רואים פני מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, מברכים עליו ברכה זו. וכן כאשר רואים תלמידי חכמים אחרים מגדולי חכמי הדור, הבקיאים בהוראת הלכה למעשה בכל חלקי התורה, מברכים עליהם ברכת שחלק מחכמתו ליראיו.

לקריאת השיעור באתר

שצריך לברך במקום שאכל

Mon, 29 Oct 2007 00:00:00 +0200

האוכל סעודה של פת, חייב לברך ברכת המזון במקום שאכל. ואם יצא ממקומו והלך למקום אחר, הדבר תלוי, אם היה הדבר במזיד (דהיינו בכוונה, שאף על פי שידע שחייב להשאר במקומו כדי לברך הלך למקום אחר) צריך לחזור למקומו הראשון, כדי לברך שם ברכת המזון, ואם בירך במקום שנזכר, אף על פי שעשה שלא כדין, יצא ידי חובה.

ואם היה הדבר בשוגג, כגון ששכח שצריך לברך ברכת המזון, נחלקו רבותינו הראשונים אם חייב לחזור למקומו הראשון אם לאו. ומרן השולחן ערוך כתב בזו הלשון: ובשוגג, להרמב"ם ולרבינו יונה יברך במקום שנזכר, ולהרא"ש יחזור למקומו ויברך. עד כאן. והסתפקו הפוסקים בדעת מרן אם כוונתו לפסוק כהרמב"ם ורבינו יונה, שאם יצא ממקומו בשוגג, אינו צריך לחזור למקומו, או שדעת מרן שהעיקר להלכה כהרא'ש, שאף בשוגג חייב לחזור למקומו.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט'א, כתב שדעת מרן לפסוק בזה כהרמב"ם ורבינו יונה, שהם הרבים כנגד הרא"ש שהוא יחיד, ועוד שמרן ייסד את חיבורו על פי פסקי הרמב"ם, וכמו שכתב מרן בספרו שו"ת אבקת רוכל, שהרמב"ם הוא גדול הפוסקים אשר כל קהילות ארץ ישראל וארצות המזרח והמערב נוהגים על פיו, וקבלוהו עליהם כרבם. (והאריך בזה מרן שליט"א בספרו.)

נמצא אם כן שהעיקר להלכה כדעת הרמב"ם, שאם יצא בטעות ובשוגג מהמקום שאכל, ואחר כך נזכר ששכח לברך ברכת המזון , מברך במקום שנזכר שצריך לברך, ואינו מחוייב לשוב למקומו הראשון, אמנם אם החמיר על עצמו לנהוג כדעת הרא"ש, לחזור למקומו הראשון לברך, תבא עליו ברכה.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם יש לברך את ברכת "שעשה לי נס במקום הזה", בכל פעם שעובר אדם במקום בו נעשה לו נס, ועל איזה נס

Tue, 30 Oct 2007 00:00:00 +0200

תשובה: ברכת "ברוך שעשה לי נס במקום הזה", אין לברך אותה בכל פעם שרואה מקום שאירע לו בו נס, אלא אם רואה מקום זה אחר שכבר שלשים יום לא ראהו, וכגון שאירע לו נס בכביש שלא עבר בו בשלשים יום האחרונים, וכעת הוא עובר בו, עליו לברך בשם ומלכות (כלומר כנוסח כל הברכות עם הזכרת שם שמים), ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה. (ואין לברך ברכה זו בלי שם ומלכות, שהרי כבר ביארנו , שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה).

ומרן הבית יוסף, (בסוף סימן רי"ח) הביא מה שכתב הר"ר דוד אבודרהם, בשם הרא"ש מלוניל, שלא תיקנו רבותינו ברכה זו על כל נס, אלא על נס שהוא יוצא ממנהג העולם, אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל, וכיוצא בזה, אינו מברך. וכן פסק מרן בשלחן ערוך.

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב בספרו, מי שנעשה לו נס, היוצא ממנהג העולם, כגון שנפלה עליו התקרה, או אבן גדולה, שבדרך הטבע הוא עלול למות, או שנפל תחת גלגלי מכונית, וניצול ממות, בכל עת שיגיע למקום ההוא צריך שיברך, "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, שעשה לי נס במקום הזה", וכל יוצאי ירכו (כלומר בניו, בנותיו, נכדיו ושאר יוצאי חלציו) מברכים בשם ומלכות, "ברוך שעשה נס לאבינו במקום הזה", אבל על נס שהוא ממנהג העולם, כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה, או שירו עליו יריות ולא פגעו בו, אינו מברך שעשה לי נס.

לקריאת השיעור באתר

דין ברכת הגומל

Mon, 31 Jan 2011 00:00:00 +0200

תקנו רבותינו, שמי שאירע לו איזה דבר שיש בו קצת סכנה, עליו להודות להשם יתברך על הטובה אשר גמלו, בפני עשרה אנשים מישראל. וכפי שנבאר.

בגמרא במסכת ברכות (נד.), אמר רב יהודה אמר רב, ארבעה צריכין להודות (כלומר, לברך הגומל), יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימן לדבר (לזכרון אלו הארבעה), וכל החיי"ם יודוך סלה. ראשי תיבות, ח'בוש, י'ם, י'סורין, מ'דבר. וחבוש הוא החבוש בבית באסורין ויצא משם, ים אלו יורדי הים באניות ששבו, יסורין הם הייסורים שבאו על החולה שנתרפא, ומדבר אלו הולכי המדברות שבאו אל עיר מושב.

ואמרו בגמרא, מאי מברך?, (כלומר, הודאה זו מה היא), "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". וכתב מרן בבית יוסף (סי' ריט), שפירוש הברכה כך הוא: הגומל לחייבים טובות, כלומר, אף לאותם שהם חייבים, דהיינו שהם רשעים, (שכן תרגום רשע בארמית הוא חייב, בבראשית יח), עם כל זה, גומל להם טובות, וגם אני כאחד מהם, שאף על פי שאיני הגון גמלני כל טוב.

וצריך לברך ברכת הגומל בפני עשרה אנשים מישראל, ושניים מהם, צריך שיהיו תלמידי חכמים, שנאמר, וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו, ואין "קהל" בפחות מעשרה (כמו שאמרו בפסחים סד.), ומיעוט "זקנים" שהם התלמידי חכמים, שניים. ואם אין שם תלמידי חכמים, לא ימנע מלברך משום כן, שאין זה לעיכובא (כלומר, אין דין זה, שיהיו שם תלמידי חכמים, מעכב את הברכה), אבל העשרה הם לעיכובא, שאם אין שם עשרה, לדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו , לא יברך. וטוב שיברך בלי שם ומלכות. (כלומר, יאמר, "ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב").

ומנהג טוב לומר קודם הברכה "אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם", ואחר הברכה השומעין עונים "אמן" ומוסיפים, "צור אשר גמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב לעד נצח סלה".

ובהלכה הבאה נבאר עוד פרטי דינים בזה.

לקריאת השיעור באתר

דין הנשים בברכת הגומל

Thu, 03 Feb 2011 00:00:00 +0200

באחת ההלכות הקודמות ביארנו באופן כללי כי ארבעה חייבים בברכת הגומל, ואלו הם: יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימן לדבר (לזכרון אלו הארבעה), וכל החיי"ם יודוך סלה. ראשי תיבות, ח'בוש, י'ם, י'סורין, מ'דבר. וחבוש הוא החבוש בבית באסורין ויצא משם, ים אלו יורדי הים באניות ששבו, יסורין הם הייסורים שבאו על החולה שנתרפא, ומדבר אלו הולכי המדברות שבאו אל עיר מושב. נשים, אף הן חייבות בברכת הגומל, שהרי דבר פשוט הוא שאין שום חילוק ביו אנשים לנשים, שהכל חייבים להודות לה' על הטוב אשר גמלם. וכן פסק גם הגאון רבי משה פיינשטיין, ועוד. וכתב הרב בעל כנסת הגדולה, (הוא הגאון רבינו חיים בנבינשתי, תלמיד מהרימ"ט, מגדולי האחרונים לפני כארבע מאות שנה,) תמה אני על מנהג העולם שנהגו שאין נשים מברכות ברכת הגומל. ויראה לי, שמנהג בטעות הוא, שכיון שברכת הודאה היא זו, מי פטר את הנשים מברכה זו, ואף שצריך לברך בפני עשרה (כמו שביארנו ), ואין כבודה של אשה לעמוד בפני עשרה אנשים, שכל כבודה בת מלך פנימה, אין טענה זו פוטרת את הנשים מברכה שנתחייבו בה. ועוד שהרי אפשר לאשה שתעמוד בעזרת הנשים ותברך הגומל וישמעו האנשים שבבית הכנסת שלהם. ועל פי זה כתבו כמה פוסקים, שהמנהג הנכון הוא שתלך האשה לבית הכנסת ותבקש על ידי בעלה או שלוחה, להודיע לגבאי בית הכנסת שיאפשרו לה לברך ברכת הגומל בזמן העליה לתורה, ועונים הקהל לברכתה. אך שלא בפני עשרה, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמכיון שלדעת מרן השלחן ערוך אין לברך ברכת הגומל אלא בפני עשרה מישראל, אין לברך אלא בפני עשרה, וכאמור. היולדת, אחר שבעה ימים ללידתה, הרי היא ככל חולה שנתרפא שחייב בברכת הגומל, ועל כן כל יולדת צריכה שתברך ברכה זו בפני עשרה מישראל. ורשאית לברך בביתה כאשר יש שם עשרה אנשים, או אם נולד לה בן, תוכל לברך בזמן סעודת ברית המילה, וכן אם נולדה לה בת ועשו לכבודה "זבד הבת" וכדומה, תברך שם, ויענו כל הקהל לברכתה. (ואין לאשה למנוע עצמה מלברך ומלהתפלל ומלקיים את המצוות שלא בזמן טהרתה). דנו הפוסקים אם יש לברך ברכת הגומל בלילה, כי יש אומרים שכיון שהמנהג לברך אחר קריאת התורה, אף לנשים אין לברך בלילה אלא ביום. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב, כי המנהג פשוט אצלינו שנשים מברכות ברכת הגומל בליל ברית יצחק (לילה שקודם המילה), שעורכים מסיבה קטנה בבית היולדת לעשרה מישראל המקורבים למשפחה, והאשה נצבת לפניהם ומברכת ברכת הגומל. לפיכך במקום צורך, יש להקל לברך ברכת הגומל אף בלילה.

לקריאת השיעור באתר

יורדי הים

Sun, 06 Feb 2011 00:00:00 +0200

שאלה: האם אדם שנכנס לים לצורך שחיה, צריך לברך הגומל בחזרתו לחוף? וכן, האם חיילים המשרתים בחיל הים, צריכים לברך הגומל בחזרתם לחוף? תשובה: בהלכות הקודמות ביארנו, שארבעה חייבים בברכת הגומל, ואחד מאותם שחייבים בברכה זו, הם יורדי הים שבאו לחוף מבטחים. (וכעת נבאר פרטים בדין זה). יורדי הים כאשר לא אירעה להם כל סכנה יורדי הים באניות, והם אותם המפליגים בים, חייבים בברכת הגומל, שלכולם תקנו חכמים ברכה זו. וכתב רבינו אברהם בן הרמב"ם בספר המספיק לעובדי ה' (הל' ברכות עמ' רנג) שהנוסעים באניות, אף על פי שלא אירעה להם שום סכנה בדרכם, ונסעו במישור, מכל מקום יברכו ברכת הגומל כשיגיעו לחוף מבטחים. וטעם הדבר, שמכיון שבכל כניסה לים יש סכנה קצת, לכן תקנו רבותינו לכל יורדי הים לברך ברכה זו, ללא קשר למה שעבר עליהם בהיותם נוסעים על הים. בנסיעה לזמן קצר ואין בזה חילוק אם נסעו לזמן ארוך או שנסעו לזמן קצר, כמו שיש כיום הנוהגים להפליג לשם טיול באיזו סירה קטנה למשך כמה שעות, שבכל מקרה שנכנסו בעומק הים, עליהם לברך ברכת הגומל כשישובו לביתם. בנסיעה האניה ממונעת בזמנינו יש שכתבו לדון, בהיות ובזמנינו אין הדבר מצוי כל כך שבאה סכנה ליורדי הים, שלכאורה יש מקום לומר, שאותם הנוסעים בים אינם צריכים לברך ברכת הגומל בשובם לחוף. שכן הדבר ברור, שלא תקנו רבותינו ברכה זו, אלא משום שבזמנם הנסיעה בים היתה בחזקת סכנה, ורבים מצאו את מותם בנסיעה כזו, אבל בזמנינו שנסיעה בים אינה מסוכנת כלל, לכאורה אין מקום לברכה זו. אולם למעשה כתב הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק בשו"ת אורח משפט (סי' מה), שאף בזמנינו שהאניות גדולות מאד, ונוסעות על ידי מנוע של אש, ואין הסכנה מצויה כל כך, אף על פי כן העולה ממנה צריך לברך ברכת הגומל, כי מאחר וגזרו רבותינו ותקנו לנו ברכה זו, אפילו אם יתבטל טעם התקנה, התקנה עצמה לא בטלה, ככל מצוות דרבנן, שכאשר בטל הטעם, התקנה אינה מתבטלת. ובפרט יש לומר כן בנדון זה, שטעם התקנה שייך קצת אף בזמן הזה, כיון שעל כל פנים יש איזה חשש סכנה בכניסה לים אף בזמנינו. ובפרט שדין זה מפורש בפסוק (בתהלים קז). אלא שאין לברך ברכת הגומל אלא כשיגיע הביתה, שיצא לגמרי מכלל סכנה. וכן פסק הגר"מ פיינשטיין, ועוד. נסיעה בנהרות שאינן מלוחים וכל זה הוא בין אם נסעו בים המלוח, ובין אם נסעו בנהרות, שכל מקום שיש אפשרות לטבוע שם, (כלומר שאין המים רדודים מאד), חייבים העולים ממנו לברך ברכת הגומל. אולם הגאון המשנה ברורה (ריש סימן ריט, בביאור הלכה) כתב, שיש לדון בנהרות שלנו, שאינם מסוכנים כל כך כמו הים המלוח, שיש לומר שאין לברך כשיוצאים מהם ברכת הגומל. והעלה, שלמנהג הספרדים המברכים ברכת הגומל גם לאחר נסיעה (ברכב או ברגל) מעיר לעיר (כמו שנבאר) אף על פי שלא מצויה שם סכנה כל כך, יש להם לברך גם על הפלגה בנהרות, אבל למנהג אשכנז, שאין מברכים אלא על נסיעה ממדינה למדינה, אין לברך, אלא על הפלגה בים המלוח. והביא דבריו מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א. השוחה בים ללא אוניה ועתה לנדון השאלה: כתב הגאון מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, ודע, שהשוחה בים, ואפילו בים כנרת שהוא סמוך למקום ישוב, ואפילו יש שם מציל באופן קבוע, אף על פי כן דינו כיורדי הים, שהרי כמה פעמים אירעו שם אסונות וטבעו בים. רצונו לומר, שאפילו השוחה בים, ללא אוניה או סירה, דינו כידן יורדי הים, שבבואם לחוף, עליהם לברך ברכת הגומל בפני עשרה בני אדם. מלחים וימאים וחיילים המשרתים בחיל הים המלחים והימאים, ובכלל זה חיילים המשרתים בחיל הים, אחר שקבלו חופשה, ואפילו למספר ימים, עליהם לברך ברכת הגומל כשישובו לביתם, אף על פי שבדעתם לחזור להפליג בים בתום ימי החופשה. וכן הדייגים, שלפי מלאכתם הם נכנסים בעומק הים כדי לדוג דגים, יברכו בכל שבת ברכת הגומל.

ולסיכום: כל הנכנס לעומק הים, בין אם עושה זאת באוניה גדולה, ובין אם עושה כן בשחיה בידיו בלבד, עליו לברך ברכת הגומל בחזרתו לחוף מבטחים, בפני עשרה בני אדם כאשר נתבאר כבר. ואין חילוק בזה, אם המים מלוחים או מתוקים, כגון בים כנרת, שבכל מקרה ששייכת שם סכנת טביעה, דין הנכנס לאותם המים כדין יורדי הים שתיקנו להם רבותינו ברכת הגומל בחזרתם לחוף מבטחים/

לקריאת השיעור באתר

הולכי דרכים

Mon, 07 Feb 2011 00:00:00 +0200

בהלכות קודמות ביארנו, כי ארבעה חייבים בברכת הגומל (שיש לברכה בפני עשרה), ואחד מאלו, הם הולכי מדברות כשיגיעו למקום מושב בני אדם. וכעת נבא לבאר דין זה.

בתלמוד ירושלמי, במסכת ברכות (פ"ד ה"ד) אמרו, כל הדרכים בחזקת סכנה. כלומר שבכל דרך שאדם הולך מעיר לעיר יש שם סכנה. ומכאן לכאורה עלינו ללמוד, כי לא תקנו ברכת הגומל דוקא להולכי מדברות ממש, ששם הסכנה שכיחה ומצויה ביותר מפני ליסטים וחיות רעות וכדומה, אלא בכל דרך שאדם הולך מעיר לעיר (כי בודאי אין הכוונה שבכל הליכה יש סכנה), כאשר יגיע למקום מושב בני אדם, עליו לברך ברכת הגומל.

אלא שהרא"ש בפרק הרואה (סי' ג) כתב, שבאשכנז וצרפת נוהגים שאין מברכין כשהולכים מעיר לעיר, שלא חייבו לברך אלא בהולכי מדברות דשכיחי בהו (שמצויים בהם) חיות רעות וליסטים. ומה שכתוב בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה, לא אמרו כן אלא לענין תפילת הדרך, שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על עצמו, אבל ברכת הגומל לא. וכן כתבו התוספות.

אבל הרמב"ן בספרו תורת האדם (שער המיחוש ענין הרפואה) כתב, דבכל דרך צריכים להודות, דגרסינן בירושלמי (שהרי למדנו בירושלמי), כל הדרכים בחזקת סכנה. וכתב על זה רבינו הטור, וכן נוהגים בספרד. ומרן השלחן ערוך, אחרי שהביא את מנהג אשכנז ומנהג ספרד בזה כתב, ומיהו (אבל) בפחות מפרסה (כלומר דרך שהיא קצרה משיעור מהלך של שבעים ושתים דקות) אינו מברך, אלא אם כן הוא מקום שמוחזק בסכנה, (כגון שנכנס בטעות למקום מושב מחבלים וכיוצא בזה), שאז גם על פחות מפרסה הוא מברך.

ועל כן לענין הלכה, מנהג הספרדים ובני עדות המזרח לברך ברכת הגומל אחרי נסיעה מעיר לעיר, כאשר בין הערים יש מרחק של שבעים ושתים דקות נסיעה מחוץ לעיר. אולם מנהג האשכנזים שאין לברך ברכת הגומל בנסיעה כזו, אלא בהליכה במדבר דוקא.

ולמנהג הספרדים נראה, שאף על פי שבזמנינו אין הסכנה מצויה כל כך בדרך, שכן לא מצויים בינינו לסטים וחיות רעות, מכל מקום הואיל וכך היא תקנת רבותינו, שיש לברך ברכת הגומל אחר הליכה שכזו, אף אם נאמר שבטל הטעם, לא בטלה התקנה, כמו שכתבנו כבר בשם הגאון הראי"ה קוק בהלכה הקודמת .

והוסיף על כך הגאון רבי משה פיינשטיין, שהטעם למנהג בני ספרד לברך גם כשנוסעים מעיר לעיר אף שאין מצויים שם חיות רעות ולסטים, הוא מפני שגם זה הוא מחסד ה' יתברך, שנותן דעת בלב החיות והלסטים שלא יעזו לבא בשעה שנוסעים שם. ועל כן יש לברך גם בזמנינו על נסיעה כזו מעיר לעיר. ובפרט שגם בזמנינו יש על כל פנים סכנה של תאונות דרכים וכדומה. ועתה עלינו לברר, כיצד יש לשער את שיעור ה"פרסה" שעליו יש לברך ברכת הגומל. האם הוא שיעור פרסה במהלך בני אדם ברגל, שהוא שיעור ארבעה קילומטר, ואפילו אם נוסע במכונית לא ישתנה שיעור זה, או שמא, שיעור זה הוא מצד זמן השהיה בדרך, שאז אדם הנוסע במכונית לא יברך אלא אם ישהה בנסיעה מחוץ לעיר שיעור זמן של שבעים ושתים דקות.

ולהלכה העלה מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, כי יש למדוד את שיעור הדרך על פי משך זמן ההליכה או הנסיעה, שאם הוא הולך ברגל מעיר לעיר, ושוהה בהליכתו שיעור זמן של שבעים ושתים דקות, עליו לברך הגומל בחזרתו, וכן אם הוא נוסע ברכב או טס במטוס, ושוהה בנסיעתו שבעים ושתים דקות, עליו לברך בחזרתו ברכת הגומל, אבל אם אינו נוסע במכוניתו אלא זמן מועט, אף על פי שעובר בדרכו יותר מארבעה קילומטר, לא יברך. ואף אם אין בין שני הערים מרחק דרך של שבעים ושתים דקות, אבל בצירוף ההליכה והחזרה יש שיעור כזה, מצטרפות ההליכה והחזרה לענין זה, כל שנסע וחזר באותו יום. אבל אדם הרגיל לנסוע בכל יום ויום ללמודיו או לעבודתו מחוץ לעיר, אין לו לברך אלא ביום השבת בלבד.

וכבר ביארנו שכל זה הוא למנהג הספרדים ההולכים אחר הוראות מרן השלחן ערוך, אבל האשכנזים, גם בארץ ישראל, אינם נוהגים לברך אלא כשנוסעים ממדינה למדינה ממש, כגון לאחר טיסה במטוס לארץ אחרת וכדומה. אבל לענין תפילת הדרך, אין חילוק בין מנהג הספרדים למנהג האשכנזים, שכל שיש בדרך שיעור של שבעים ושתים דקות נסיעה (או הליכה) ביו שתי הערים, יש לומר תפילת הדרך בשם ומלכות. (דהיינו בהזכרת שם ה').

לקריאת השיעור באתר

שאלה: אדם הקם משנתו בלילה, ורוצה ליטול ידיו ולשתות ולברך, האם די בכך שיניח ידו על ראשו, שיהיה נחשב ל

Thu, 08 Jul 2010 00:00:00 +0200

שאלה: אדם הקם משנתו בלילה, ורוצה ליטול ידיו ולשתות ולברך, האם די בכך שיניח ידו על ראשו, שיהיה נחשב לו הדבר ככסוי הראש כמו כיפה, או שאין היד נחשבת לכסוי הראש לענין זה?

תשובה: ראשית כל עלינו לבאר ענין החיוב לכסות את ראשו בזמן שמוציא שם ה' מפיו. ביארנו כבר , שמעיקר הדין אין חיוב ללכת עם כיפה, כי מה שנזכר בגמרא (שבת קיח:) אמר רב הונא בריה דרב יהושע, תיתי לי (כמו,תבא לי ברכה) שלא הלכתי ארבע אמות בגילוי הראש, אין זה מעיקר הדין, אלא אמר כן מצד מידת חסידות שהיה נוהג בה. וכן כתב הכל בו (מרבותינו הראשונים). ומכל מקום הזכרנו מה שכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שבזמנינו שנעשתה הכיפה לסימן היכר המבדיל בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו, יש יותר ממידת חסידות בזה. אבל מכל מקום, כשנמצא אדם בביתו וקם משנתו, אין עליו חיוב מן הדין ללכת עם כיפה. וכן כשנמצא אדם בבריכה ששם אין נוהגים ללכת עם כיפה, אין בזה חיוב מן הדין. ועל כן נותר לנו לבאר, כאשר בא אדם לומר דבר שבקדושה, האם חייב מן הדין לשים אז כיפה על ראשו, או שגם אז אין חיוב בזה מעיקר הדין.

במסכת סופרים (פי"ד הט"ו) כתוב, מי שהיו בגדיו פרומים (קרועים קצת) או שהיה ראשו מגולה, פורס את שמע וקורא. (כלומר רשאי לקרוא כך קריאת שמע). ויש אומרים, אם היו בגדיו פרומים, קורא קריאת שמע, אבל לא אם היה ראשו מגולה, שאינו רשאי להוציא הזכרה מפיו (כלומר, שאם היה ראשו מגולה, אינו רשאי להזכיר שם שמים בפיו). ומבואר אם כן שנחלקו במשנה אם מותר לברך ולומר דבר שבקדושה כשראשו מגולה. ומרן הבית יוסף (סימן צא) הביא בשם רבינו ירוחם שלענין הלכה אנו תופסים שאסור לברך כשראשו מגולה. וכן פסק מרן בשלחן ערוך.

וכעת נותר לנו רק לדון לענין שאלתינו, האם די בהנחת היד על הראש בכדי שיוכל לברך, או שאין תועלת במה שיניח ידו על ראשו.

כתוב בתרומת הדשן (סי' י'), הנחת היד על הראש אינה נחשבת לכסוי, וטעם הדבר, שהראש והיד גוף אחד הם, ואין הגוף יכול לכסות עצמו. נמצינו למדים אם כן, שאין הנחת היד על הראש מועילה להחשב ככסוי אחר. וכן פסק מרן השלחן ערוך. והוסיף על זה, שלפי טעמו של התרומת הדשן, נראה שאם אדם אחר מכסה את ראשו של חבירו בידו, יכול חבירו לברך, מפני שאין זה גוף אחד.

ולסיכום: אדם הבא לברך, חייב לשים כסוי כגון כיפה על ראשו, וכן רשאי לברך בעת שידו של חבירו מונחת על ראשו, אבל הנחת ידו שלו על ראשו, אינה נחשבת לכסוי הראש לענין זה.

לקריאת השיעור באתר

דיני קדימה בברכות

Mon, 14 Jan 2008 00:00:00 +0200

בליל ט"ו בשבט, שיחול בליל שלישי שבעוד כשבוע, נוהגים להרבות באכילת פירות, ולכן דבר בעיתו מה טוב לבאר בימים אלו את סדר הברכות הנכון, מתוך מה שנתבאר כאן בעבר, ובתוספת נופך.

פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל הם שבעה מינים, ככתוב (דברים ח. ח.) "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש". (ופירוש "דבש": תמרים. וכמבואר בירושלמי פ"א דביכורים ה"ג.) ופירות שבעת המינים קודמים לברכה לכל שאר מיני פירות העץ, וכגון שנמצאים לפניו תפוחים ותמרים (שהתמרים הם משבעת המינים), או שקדים וצימוקים (שהצימוקים הם משבעת המינים, שהרי הם באים מהגפן,) מברך תחילה על אותו מין שהוא משבעת המינים, ואוכל ממנו, ואחר כך אוכל מה שירצה. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאף אם אותו המין שאינו משבעת המינים, חביב עליו יותר, כגון שחביבים עליו התפוחים יותר מן התמרים, או השקדים יותר מן הצמוקים, לעולם שבעת המינים קודמים, לברך עליהם תחילה (משום שקדימתן בברכות היא לא מחמת חביבותן, אלא מחמת חשיבותן שנזכרו בפסוק.)

וכל הקודם בפסוק בשבעת המינים עצמם, קודם לחברו, וכגון, הענבים קודמים לתאנה, שכן בפסוק הם מוזכרים ראשונים, וכן כל הקודם לחבירו מצד הקרבה למילת "ארץ" שבפסוק, קודם בברכתו לחבירו, בין אם הוא סמוך לפעם הראשונה שנאמר בה "ארץ", ובין אם הוא סמוך לפעם השנייה, ולפיכך, התמרים קודמים לענבים, כי התמרים נכתבו שניים אחרי מילת "ארץ" השנייה שבפסוק (ארץ זית שמן ו"דבש",) והגפן נכתב שלישי למילת "ארץ" הראשונה שבפסוק (ארץ חיטה ושעורה ו"גפן",) ולכן התמרים קודמים גם לתאנה ולרימון, משום שחשיבות הפרי נמדדת, על פי קרבתו למילת "ארץ" שבפסוק.

נמצא משפט הקדימה בברכות שבעת המינים כך הוא: ברכת "המוציא לחם מן הארץ" קודמת לכל דבר, (ומפני כך מכסים את החלות לפני הקידוש ביין בשבת ויום טוב, להראות כאילו אין כאן פת לפנינו בכדי להקדימו, וכפי שנתבאר כבר ; בהלכות קידוש, כי כל דיני הקדימה הם דווקא כשנמצאים שני המינים לפניו וברצונו לאכול משניהם, אבל אין צורך להמתין עד שיבא לפניו המין שמוקדם לברכה.) ולאחר מכן ברכת "בורא מיני מזונות", ולחם או עוגה שעשויים מקמח חיטה, קודמים ללחם או לעוגה שעשויים מקמח שעורים, שהרי חיטה נכתבה בפסוק לפני שעורה. ואחריהם זית, ואחריו תמרים, ואחר כך ענבים, ואחר כך תאנים, ואחר כך רימונים, ואחריהם שאר מיני פירות העץ. וברכה אחת שמברך "בורא פרי העץ" פוטרת כל מיני פירות העץ שיבא לאכול לאחר מכן, (אלא אם כיון בפירוש שלא לאכול עוד כמו שביארנו בהלכות ברכות).

אם טעה והקדים פרי עץ המאוחר בפסוק לחברו, כגון שבירך "בורא פרי העץ" על רימון, ויש לפניו תאנים, או אפילו בירך על פרי שאינו משבעת המינים, כגון תפוח, ויש לפניו פירות משבעת המינים, יצא ידי חובת הברכה ואינו חוזר לברך שוב. שאין משפט הקדימה של שבעת המינים כסדרן, אלא לעניין לכתחילה ולא לעכב בדיעבד.

לקריאת השיעור באתר

המשך דיני קדימה בברכות

Tue, 11 Jan 2011 00:00:00 +0200

בהלכה הקודמת ביארנו, שיש אופנים שיש לתת עדיפות לברך על מאכל מסוים לפני חברו, מפני חשיבות אותו מאכל, כגון שהוא משבעת המינים, וכפי שביארנו, וכעת נבאר שיש אופנים שיש להקדים ברכה מסוימת, לא מפני חשיבות המאכל, אלא מפני עניין הברכה.

ברכת "שהכל נהיה בדברו", שאנו מברכים על בשר, גבינה, מים ועוד, אינה ברכה מבוררת כל כך, שהרי היא כוללת בתוכה את כל הבריאה כולה. ולפיכך, אינה ברכה חשובה כשאר הברכות שהשבח בהן מפורט יותר.

וכגון ברכת בורא פרי העץ, או ברכת בורא פרי האדמה, הרי הן מבוררות יותר, שהן שייכות רק על פרי העץ ופרי האדמה. ולכן המברך "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה" על מים, או על גבינה וכדומה, לא יצא ידי חובתו, שבברכות אלו לא נכלל כלל ענין בריאת המים והגבינה. אולם אם אירע להיפך, שבירך שהכל על פירות או על ירקות, הדין הוא שיצא ידי חובתו, שכן בברכת שהכל כלולה כל הבריאה, ובכללה פירות האילן והאדמה.

ועתה לעניננו, אם הונחו לפני האדם פירות העץ ודבר שברכתו שהכל, עליו להקדים את ברכת בורא פרי העץ תחלה, שהיא חשובה יותר שאינה פוטרת אלא את פרי העץ. וכן אם היו שם פירות האדמה ודבר שברכתו שהכל, עליו להקדים את ברכת האדמה תחלה, שהיא חשובה יותר שאינה פוטרת אלא את פירות האדמה.

ולסיכום: יש להקדים את ברכת בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה לברכת שהכל. ולכן אדם שהונחו לפניו פירות ודבר אחר שברכתו שהכל, יברך על הפירות תחלה, ויטעם מהם, ואחר כך יברך שהכל ויאכל משאר המאכלים.

ובהלכה הבאה נבאר עוד פרטי דינים בזה.

לקריאת השיעור באתר

המשך דיני סדר הברכות

Wed, 16 Jan 2008 00:00:00 +0200

בהלכות הקודמות ביארנו שיש סדר לברכות, לעיתים מחמת חשיבות המאכל ולעיתים מחמת חשיבות הברכה, כגון מקרה שנמצאים לפניו שני פירות, והאחד הוא משבעת המינים, כגון תאנה, והפרי השני הוא פרי רגיל כגון תפוח, וברכת שניהם היא "בורא פרי העץ", מכל מקום חייב להקפיד לברך על התאנה, ובברכת התאנה פוטר גם את התפוח, וזהו מקרה שיש לפניו שני מאכלים עם ברכה אחת, וחייב להקפיד לברך קודם על מאכל מסוים מפני חשיבותו.

וכמו כן שהזכרנו, שיש מקרה שנמצאים לפניו שני מאכלים, וברכותיהם שונות, וצריך להקדים אחד מהם לפני חברו. כגון שנמצאים לפניו, לחם ותפוח, שאז חייב להקדים לברך על הלחם, מחמת חשיבותו, ורק אחר שיטעם מהלחם רשאי לברך על התפוח ולטעום ממנו.

וכן יש מקרים שנמצאים לפניו שני מאכלים, ואין ביניהם הבדל בחשיבותם מצד עצמם כלל, כגון תפוח וגזר, ואף על פי כן ראוי להקדים את ברכת בורא פרי העץ לברכת בורא פרי האדמה, מפני שברכת בורא פרי העץ חשובה יותר. (ומכל מקום כבר הזכרנו שלדעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, על פי דברי מרן השלחן ערוך, אם פרי האדמה חביב עליו יותר, למשל במקרה שלפנינו, הוא אוהב גזר יותר מתפוח, יש להקדים ברכת בורא פרי האדמה על הגזר, ואחר כך לברך בורא פרי העץ על התפוח.) עד כאן סיכום ההלכות שכתבנו כבר.

סדר הברכות בברכת הפירות, אינו מעכב, לפיכך אם טעה והקדים לברך על פרי אחד קודם לחבירו הקודם לו מן הדין, וכגון שהיו לפניו תפןחים ותמרים, ובירך בורא פרי העץ על התפוח לפני התמר, מה שעשה עשוי, ואינו חוזר ומברך שנית על התמר, מפני שכבר פטרו בברכתו על התפוח.

ישנו דין נוסף של קדימה בברכות, והוא, הקדמת הברכות "בורא פרי העץ" ו"בורא פרי האדמה" לברכת "שהכל נהיה בדברו", וכגון שיש לפניו תפוח ומים, אינו רשאי להקדים לברך על המים ברכת שהכל, ואחר כך לברך על התפוח, משום שברכת שהכל היא מבוררת פחות מברכת בורא פרי העץ, שכן כשאנו מברכים "שהכל נהיה בדברו", בודאי גם המים וגם פרי העץ וגם פרי האדמה בכלל הברכה משום שגם הם נהיו בדברו של השם יתברך, מה שאין כן כשאנו מברכים "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה" אין המים בכלל הברכה, ולכן יש להקדים ברכת בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה לברכת שהכל נהיה בדברו.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: האם חובה ליטול מים אחרונים בסיום כל סעודה עם לחם, והאם גם הנשים מחויבות בזה?

Thu, 17 Jan 2008 00:00:00 +0200

מים אחרונים, כלומר שנוטלים ידים עד הפרק השני של האצבעות אחר הסעודה קודם ברכת המזון, חובה הם מן הדין, ומלבד מה שכך היא תקנת חז"ל, שצריך ליטול מים אחרונים אחר הסעודה, יש בנטילה זו גם טעמים נסתרים על פי דברי רבותינו המקובלים, ולכן חובה ליטול מים אחרונים אחר הסעודה, וכן המנהג, ושלא כאותם שמקילים בזה, וכן הסכמת רוב ככל הפוסקים, וכלשון מרן השלחן ערוך (ריש סי' קפא) "מים אחרונים חובה".

ואף הנשים צריכות ליטול ידיהן למים אחרונים, ואף שבארצות אשכנז היו נשים רבות שלא נהגו ליטול ידיהן למים אחרונים, וכמה גאונים לימדו זכות על מנהגן, מכל מקום דעת רוב גדולי ההוראה שנשים שוות לגמרי לאנשים בחיוב זה, שעליו דרשו רבותינו (בברכות נג:) "והתקדשתם" אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים. וכן דעת הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, וכן דעת הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, וכן היא דעת מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א. וכבר ראינו נשים רבות מזקנות בני ספרד, אשר היו מדקדקות מאד ליטול מים אחרונים, ולא חשבו להקל בזה ראש חלילה, ובודאי מנהגם הוא על פי מה שחונכו אצל אמותיהן הצדקניות בגולה.

לא ירבה במים אחרונים, ועל כל פנים צריך לרחוץ את י"ד פרקי אצבעותיו, ואם היו ידיו מזוהמות, ירחץ ידיו כדי להעביר הזוהמא, שלא לשם מים אחרונים, ושוב יחזור ליטול ידיו במים מועטים לשם מים אחרונים. וכתב הגאון המשנה ברורה (סק"ד), רע עלי המעשה שראיתי שיש אנשים אשר המה זהירים בנטילת מים האחרונים, אבל אינם יוצאים חובת הדין כלל וכלל, מפני שאינם נותנים אלא כמה טיפות מים על קצות האצבעות, אשר אפילו עד סוף הפרק הראשון של האצבעות אין המים מגיעים, ולפעמים מסתפקים בנגיעה בלבד במים, ובאמת, מן הדין חייבים לרחוץ לפחות עד סוף שני פרקי האצבעות. אולם אין חיוב ליטול מים אחרונים מתוך כלי, אלא רשאי ליטול מן הברז.

אין ליטול מים אחרונים על גבי קרקע, מפני ששורה עליהם רוח רעה העלולה להזיק את מי שעובר עליהם, אלא יטלם או לתוך כלי, או לתוך הכיור.

לקריאת השיעור באתר

שאלה: אם טעה אדם ודיבר בין הברכה לאכילה, האם חייב לברך שנית על מה שבא לאכול?

Sun, 15 Jan 2012 00:00:00 +0200

תשובה:

בהלכה הקודמת ביארנו, שחייב אדם לתת מאכל לבהמתו קודם שיבא לאכול בעצמו, ואסור לאדם לטעום שום דבר קודם שיתן מאכל לפני בהמתו, והוא הדין לגבי כל בעל חי שברשותו. וכעת נבא לנדונינו. בשעה שבא אדם לאכול מן הפת או משאר מיני מאכל שלפניו, אסור לו לשוח (כלומר לומר איזה דבר) בין הברכה לאכילה, משום שהדיבור נחשב להפסק בין הברכה לאכילה, וצריכה הברכה להיות סמוכה לאכילה בלי שום הפסק בינהם. ואם טעה ודיבר, צריך לחזור ולברך בשנית. ובגמרא במסכת ברכות (מ.) אמרו, שאם שח בצרכי סעודה, כגון שבירך על הפת ואמר הביאו מלח וכיוצא בזה, אינו צריך לחזור ולברך. מפני שדיבור מענין הסעודה אינו נחשב להפסק. וכן אם אמר אדם לאחר שבירך, קודם שטעם, "תנו מאכל לבהמה", מפני שאסור לו לאכול לפני שיתן לבהמתו לאכול, גם כן אין הדיבור הזה נחשב לו להפסק, מפני שאכילת הבהמה היא מענין אכילתו הוא, שהרי אסור לו לאכול עד שיתן לבהמתו לאכול. וכל שהיה הדיבור מענין הסעודה, אין הדיבור נחשב להפסק בין הברכה לאכילה, שהרי הדיבור, גם כן מענין האכילה הוא. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סימן קסז).

על כן להלכה , אסור להפסיק בשום דיבור בין הברכה לאכילה, ואם טעה ודיבר, חייב לחזור שנית ולברך. אבל אם היה הדבור מענין האכילה, כגון שאמר הביאו מלח, או שאמר תנו מאכל לבהמה, או שאמר תנו גם לפלוני לאכול, אינו חוזר לברך, מפני שהדיבור היה מענין הסעודה, ואין זה נחשב הפסק.

לקריאת השיעור באתר

שומע כעונה

Tue, 08 Feb 2011 00:00:00 +0200

בהלכות קודמות דברנו בדיני ברכות ההודאה, כגון ברכת הגומל, שחיובם תלוי בכמה פרטים. וכעת נבא לבאר דין שומע כעונה מהו.

בגמרא במסכת סוכה (דף לח:) למדונו רבותינו כלל לכל דיני התורה התלויים באמירה, כגון ברכת המזון וכדומה, שדין השומע את הברכה, כדין העונה. ולמשל, אדם הבא לברך על איזה פרי ברכת בורא פרי העץ, וגם חבירו בא לאכול פרי ולברך בורא פרי העץ, יכולים שניהם לצאת ידי חובת הברכה בברכתו של אחד מהם, שיברך הוא, ויכוין להוציא את חבירו השומע ידי חובה. וכן אנו נוהגים בקידוש של ליל שבת, ובברכת המוציא של שבת, שראש המשפחה מברך על היין והפת, והכל עונים אחריו אמן, וטועמים מן היין או הפת, ואינם מברכים שוב, לפי שנפטרו כבר בברכתו של בעל הבית ויצאו ידי חובת הברכה.

וכן לענין ברכת הגומל, שאם יש בבית הכנסת יותר מאדם אחד המחוייב בברכת הגומל, אין צורך שיבואו כל אחד ואחד ויברכו לעצמם, אלא יברך אחד המחויבים, ויכוין להוציא את חבריו ידי חובת הברכה, וממילא נפטרו בברכתו כל השומעים המחוייבים בברכה זו, ואינם מברכים שוב. וכן נוהגים בהרבה בתי כנסיות של בני ספרד, הנוהגים לברך ברכת הגומל על נסיעה מעיר לעיר (כל ששהו יותר משבעים ושתים דקות בדרך שבין שתי הערים, וכמו שביארנו כבר), כאשר בזמנינו מצוי הדבר לרוב שיש בבית הכנסת כמה אנשים המחויבים לברך ברכת הגומל, לא מטריחים את הציבור שכל אחד ואחד ישמיע את ברכתו, אלא עומד אחד המחוייבים בברכה זו ביום שבת בסמוך לספר התורה, ומכריז הרב או החזן שכל מי שמחוייב בברכת הגומל יתן אל לבו לצאת ידי חובתו בברכה זו, וכן יתן המברך את דעתו על כך שהוא מוציא את כולם ידי חובתם, ודי בזה. כי דין השומע כדין העונה ממש. וזו לשון מרן השלחן ערוך (סי' ריט) בזה: "אם בירך אחד הגומל, ונתכוין להוציא את חבירו, ושמע חבירו וכיון לצאת, יצא אפילו בלא עניית אמן". והוסיף על כך הרמ"א בהגהתו: כיון שהמברך גם כן חייב, יצא האחר בלא עניית אמן". עד כאן. וטעם הדבר שצריך השומע לכוין לצאת ידי חובתו, הוא מחמת דין "מצוות צריכות כוונה", ועל כן העושה מצוה בלא כוונה כלל, לא יצא ידי חובתו (אם כי יש בזה הרבה פרטי דינים שלא נעמוד עליהם כעת), ולכן השומע שהוא מקיים מצוה בברכה זו, אינו יכול לצאת ידי חובה אם לא נתן דעתו לכך שבשמיעתו הוא יוצא ידי חובת הברכה.

וכן מתאר הגאון החתם סופר בספר הזכרון שלו, כי כאשר נעשו ניסים גדולים לו ולבני קהלתו בימי מלחמת נפולאון, שניצלו מהמלחמה שרבים חללים הפילה כנודע, כתב: וביום הכניסה עליתי לתורה ובירכתי הגומל בלשון רבים (כמו שאנו מברכים "הגומל לחייבים"), ואנשי הקהל שהיו עמי ענו אחרי בלשון רבים, מי שגמלנו כל טוב הוא יגמלנו כל טוב סלה.

מי שהיה חייב בברכת הגומל, ובירך ויצא ידי חובתו, אינו רשאי לברך שנית כדי לפטור את חבירו, ונבאר עניין זה בעזרת ה' במקום אחר.

לקריאת השיעור באתר

המשך סדר הקדימה בברכות

Wed, 12 Jan 2011 00:00:00 +0200

סיכום הדינים שלמדנו עד כה

בהלכות הקודמות ביארנו שיש סדר לברכות, לעיתים מחמת חשיבות המאכל ולעיתים מחמת חשיבות הברכה. וכגון מקרה שנמצאים לפניו שני פירות, והאחד הוא משבעת המינים, כגון תאנה, והפרי השני הוא פרי רגיל כגון תפוח, וברכת שניהם היא "בורא פרי העץ", מכל מקום חייב להקפיד לברך על התאנה תחלה, ובברכת התאנה פוטר גם את התפוח. וזהו מקרה שיש לפניו שני מאכלים עם ברכה אחת, וחייב להקפיד לברך קודם על מאכל מסוים מפני חשיבותו. וכן יש מקרים שנמצאים לפניו שני מאכלים, ואין ביניהם הבדל בחשיבותם מצד עצמם כלל, וכגון גבינה ותפוח, שאין ביניהם הבדל בחשיבותם, מכל מקום יש להקדים את הברכה על התפוח תחילה, כיון שברכת בורא פרי העץ קודמת לברכת שהכל נהיה בדברו, כי היא מבוררת ומפורטת יותר מברכת שהכל, ועל כן היא קודמת לה. וכמו כן הזכרנו בעבר, שיש מקרה שנמצאים לפניו שני מאכלים, וברכותיהם שונות, וצריך להקדים אחד מהם לפני חברו. כגון שנמצאים לפניו, לחם ותפוח, שאז חייב להקדים לברך על הלחם, מחמת חשיבותו, ורק אחר שיטעם מהלחם רשאי לברך על התפוח ולטעום ממנו. עד כאן עיקרי הדינים שלמדנו. הקדמת בורא פרי העץ לבורא פרי האדמה כעת נותר לנו לבאר, כיצד נכון לנהוג, כאשר מונחים לפנינו מיני פירות מפרי העץ, ומיני ירקות מפרי האדמה. כגון אננס (שברכתו בורא פרי האדמה) ותפוח, או מלפפון ותמר, האם יש לאחד מהם עדיפות על פני חבירו? ובאמת שנחלקו בדין זה רבותינו הראשונים, שיש אומרים, שמכיון שברכת בורא פרי האדמה כוללת בתוכה את פירות העץ גם כן (שהרי גם האילנות גדלים באדמה), לכן ברכת בורא פרי האדמה נחשבת לפחות מבוררת מברכת בורא פרי העץ, ולפיכך יש להקדים את ברכת בורא פרי העץ תחלה, שהיא מבוררת יותר. וזו היא דעת בעל הלכות גדולות ועוד. אולם דעת רוב רבותינו הראשונים, שאין דין קדימה במקרה זה, ודוקא לגבי ברכת שהכל, שהיא כוללנית מאד, לכן חשיבותה מועטת, ויש להקדים את ברכת בורא פרי העץ לפניה, אבל ברכת בורא פרי האדמה, אינה נחשבת לפחותה מברכת בורא פרי העץ, ואין סדר קדימה ביניהן כלל. וכן דעת רבינו האי גאון והרי"ף ועוד. ולמעשה פסק מרן השלחן ערוך כשיטת רוב הראשונים, שאין דין קדימה בין ברכת בורא פרי העץ לבורא פרי האדמה. ולכן מי שמונחים לפניו פרי העץ ופרי האדמה, רשאי לברך על איזה מהם שירצה, ולטעום ממנו, ואחר כך יברך על חבירו. ולכן בנדון שלנו, שמונחים לפניו אננס ותפוח, רשאי לברך על איזה מהם שירצה. הקדמת פרי משבעת המינים על פני ירק האדמה ולא זו בלבד שאין חיוב להקדים את פרי העץ לפרי האדמה, אלא אפילו אם פרי העץ הוא משבעת המינים, וכגון בדוגמא שלנו, כשהונחו לפניו מלפפונים ותמרים, שמלפפונים ברכתם בורא פרי האדמה, והתמרים ברכתם בורא פרי העץ והם משבעת המינים, גם כן אין חיוב להקדימם בתחילה. שלא אמרו שיש להקדים מין שבעת המינים על פני חבירו, אלא כששניהם ברכותיהם שוות, כגון תמרים ותפוחים. אבל כשבלאו הכי אין ברכותיהם שוות, וכגון מלפפונים ותמרים, אין כל חיוב להקדים את התמרים על המלפפונים. סיכום הדברים אולם כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שמכל מקום, מכיון שיש חולקים בדבר וסוברים שיש להקדים את בורא פרי העץ לבורא פרי האדמה, נכון לנהוג כן, להקדים ברכת "בורא פרי העץ" לברכת "בורא פרי האדמה", אלא אם כן פרי האדמה חביב עליו יותר, שאז יקדים החביב תחילה. דהיינו כגון במקרה שהזכרנו שיש לפניו תמרים ומלפפונים, מעיקר הדין יכול לברך על המלפפון "בורא פרי האדמה" תחילה, אלא שנכון להקדים ברכת "בורא פרי העץ" ולברך על התמרים תחילה, אבל אם המלפפונים חביבים עליו יותר מהתמרים, יברך תחילה על המלפפונים ויאכל מהם, ורק אחר כך יברך ויאכל מהתמרים.

לקריאת השיעור באתר