בפרשת השבוע נלמד את דיני הבהמות והחיות שמותר לנו לאוכלם, ואלו שאסור לנו לאוכלם. וכן נלמד את סימני הדגים, להבדיל בין הטמאים לטהורים. וכך נאמר בפרשת השבוע: "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, אֹתָם תֹּאכֵלוּ, וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם, שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם, וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם, מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ".

ויש לדקדק בפסוקים הללו, מה שנאמר על הדגים הטמאים "שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם", ומיד מוסיפה התורה "וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם". לשם מה נדרשת הכפילות? מהי כוונת התורה?

דברי "האור החיים הקדוש"
הגאון רבי חיים בן עטר (האור החיים) אף הוא עמד על הכפילות בלשון התורה, וביאר את הדברים על פי דברי רבותינו בגמרא (חולין ה:):

רבותינו אומרים, ש"אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים", ומביאים בענין זה מעשה שהיה, ברבי פנחס בן יאיר, שנקלע למלון אחד, והביאו שם שעורים עבור חמורו של רבי פנחס. אולם החמור, לא רצה לאכול. בררו את הקליפות מן השעורים, כדי לשפר את טעמן, ובכל זאת החמור לא אכל. וכך המשיכו לנקות את השעורים, ולהוציא מהן את הפסולת כדי שיאכל החמור, ולא אכל. אמר להם רבי פנחס, שמא לא עישרתם את השעורים? מיד עישרו את השעורים, והחמור אכל. אמר להם רבי פנחס בן יאיר, ענייה זו (החמור), הולכת לעשות רצון קונה ואתם מאכילים אותה טבלים? (כלומר, רציתם להאכילו שעורים שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות).

ומכאן לימדו רבותינו, שאדם שהוא צדיק מופלג, ונזהר תמיד שלא יאכל דבר שיש ספק איסור, הקדוש ברוך הוא עוזרו ומסייעו שלא יבוא לידי מכשול בענינים אלה כלל וכלל, ואפילו ממכשול על ידי בהמתו של הצדיק (שאסור היה להאכילה מאכל כזה שאינו מעושר), שומרו ה' יתברך שלא יכשל.

לדבר בנחת
ובגמרא במסכת גיטין (ז.), הובאה המשנה ממסכת שבת (לד.), "שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה (כלומר, סמוך לשקיעה), עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר!". ואמר רבה בר בר חנה, שיש לומר את הדברים הללו בנחת, כשם שבכל דבר שאדם מעיר לבני ביתו, עליו לומר את הדברים בנחת. וזאת כדי שהדברים אמנם יפעלו את פעולתם, ויעוררו את בני הבית לעשותם. ואמר רבי אבהו, "לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו" (כלומר, יזהר שבני הבית לא יפחדו מפניו יותר מדאי), שהרי רבי חנינא בן גמליאל , שהיה אדם גדול, הטיל אימה יתירה בתוך ביתו, וכמעט שנכשל מתוך כך ואכל אבר מן החי (כלומר, בשר שנתלש מבהמה חיה).

ופירש רש"י, שפעם אחת, שחטו עבדיו של רבי חנינא בן גמליאל בהמה, ואבד להם אחד מחלקיה, ומרוב שפחדו מפניו, שלא יכעס עליהם שאיבדו את הבשר, לקחו בשר אחר שאינו כשר, והניחו אותו במקום אותה חתיכה. ורק מן השמים ריחמו על רבי חנינא בן גמליאל, ונודע לו שהבשר אינו כשר. משום שהקדוש ברוך הוא אינו מביא תקלה אפילו על ידי בהמתן של צדיקים, וכל שכן על ידי הצדיקים בעצמם.

ובתוספות, הביאו דברי רבינו תם שהסביר את הדברים, שאין הכוונה שהצדיקים אינם יכולים לחטוא לעולם, שהרי מצאנו בתלמוד בכמה מקומות שגדולי עולם נכשלו בכל מיני איסורים, רק הכוונה היא, שמי שהוא צדיק, ה' שומר עליו שלא יכשל באיסורי אכילה, כלומר, באכילת מאכלים אסורים, משום שאכילת דבר אסור, היא עבירה מגונה מאד, שבשרו של הצדיק נעשה חלק אחד עם המאכלים שאכל, וגנאי גדול הוא לו, אם יאכל דבר איסור. לכן, רק בעניני אכילה קיימת הבטחה זו, שהקדוש ברוך הוא אינו מביא תקלה על ידי צדיקים.

וכל זה לגבי צדיקים גדולים, אבל סתם בני אדם, שאינם צדיקים כאלה, עלולים הם להכשל גם בשוגג במאכלים אסורים, ולכן דוקא הם צריכים זהירות יתירה בענין זה.

ועל פי זה פירש האור החיים את הפסוק, "שקץ הם לכם – ושקץ יהיו לכם", שקץ הם לכם, שהם אסורים באכילה, "ושקץ יהיו לכם", באה התורה ללמד, שאפילו בשוגג, שלא תתכוונו לאכול מאכלות אסורות, בכל זאת, אם תכשלו ותאכלו מהם, ישקצו המאכלים את הנפש! אדם גדול, אמנם ינצל ממאכלות אסורות, אבל סתם אדם שטעה ואכל מאכל אסור, המאכל הזה ישקץ את נפשו, ויגרום בה פגם.

ומכאן אנו למדים כמה יש להזהר מאיסור מאכלות אסורות, שאפילו בשוגג לא נטעה לאכול חלילה מאכלים כאלה.

שבת שלום