נאמר בפרשה בענין הכהנים:

"קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ".

התורה מזהירה אותנו, כי על הכהנים להיות מופרשים מהעם בקדושה יתירה, מפני שהם מקודשים לה', ולכן הם צריכים להיות מקודשים יותר משאר העם.

ולמה אמרה התורה "אמור אל הכהנים ואמרת אליהם"? הלא יכלה התורה לומר "אמור אל הכהנים" ודי בזה. אלא הפשט הוא כמו שפירש רש"י, "להזהיר גדולים על הקטנים", התורה צותה באופן מפורש, שיזהירו הגדולים את הקטנים שלא יטמאו למתים. (כי כהן אסור להטמא למת, כמו למשל להיות בבית אחד עם מת).

עוד יש מפרשים מה שכתב רש"י "להזהיר גדולים על הקטנים", שהגדולים מוזהרים שינהגו בקדושה וטהרה יתירה, כדי שהקטנים ילמדו מהם איך לנהוג.

אלא שאם נתבונן בפסוקים, נראה שיש כאן קושי גדול, שהרי נאמר "קדושים יהיו", שיהיו במעלה גדולה יותר משאר העם, ואיך אחר כך נאמר "ולא יחללו את שם אלקיהם", הלא "חילול" הוא המדרגה הכי רחוקה מן הקדושה, שכן אדם שאינו קדוש, עדיין לא מוכרח שיהיה "מחולל", ואם כן מה זאת שצותה התורה שיהיו קדושים, והוסיפה שלא יחללו את שם ה'?

אלא, התורה מלמדת אותנו, כי בדרך העלייה של האדם בעבודת ה', אין מקום לפשרות! אין דרך אמצעית שבה יכול האדם ללכת, אין זו עבודת ה' בשום פנים ואופן!

האדם במעשיו, הוא או "מקדש את שם ה'", או שהוא חס ושלום "מחלל את שם ה'", לכן באה התורה ואומרת, קדושים יהיו, שכן אם לא יהיו קדושים, הרי הם מחללים את שם אלקיהם.

בדרך התורה אין מקום כלל לפשרות, ואי אפשר להכניס רפורמה במצוות, להתפשר על חלק מהן, צאו ולמדו, שכל אלו שניסו לומר על חלק מהמצוות, שאינם שייכות אלא לחסידים ואנשי מעשה, או שניסו לבטל לגמרי כמה מצוות, סופם שפרשו לגמרי מן היהדות, ועל כגון הם נאמר "ולא יחללו את שם קדשי".

ישראל אומרים בכל יום "קריאת שמע", ואומרים, "והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי... לאהבה את ה' אלקיכם... ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", ותיכף אחר כך נאמר, "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים".

גם בפסוק זה אנו מוצאים את המעבר החד מאד, הן מצד הקדושה "בכל לבבכם ובכל נפשכם", והן לצד השני "השמרו לכם פן יפתה לבבכם". כל זאת מפני שאין בעבודת ה' דרך אמצעית, שכן אם אדם ישמע ליצר הרע בדבר קטן, סוף דבר שעתיד הוא ללכת ולהכשל בעוונות החמורים ביותר.

ומובן שכוונת דברינו היא, שאף על פי שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, מכל מקום, גם אם האדם נכשל חלילה באיזה דבר, עוד יכול הוא להתרומם חזרה לעבודת ה', אבל אם הוא נכשל בחטאים בעניני הדעות, השקפת העולם, שיש בלבו מחשבות כפירה, אפילו אם אינו כופר ממש, רק הוא מפרש בתורה פירוש בלתי נכון, והוא מנסה להקל במצוות מסברות בלתי נכונות, כגון אלו שהם מזלזלים במדקדקים במצוות וכיוצא באלו, או אדם שהוא שקוע בחטא ואינו רוצה בכלל לחזור בתשובה, שאז הוא מועד לאבדון מבחינה רוחנית.

וזהו הפירוש בדברי רבותינו שאמרו שעל כל  העוונות לא בא הקדוש ברוך הוא להגלות את עמו ולהחריב את המקדש, ואפילו לא על גילוי עריות עבודה זרה ושפיכות דמים, ועל מה העניש את ישראל, "על עזבם את תורתי", על כך שעברו על עון ביטול תורה.

והביאור הוא, שאדם שהוא במדרגה ירודה כל כך שחוטא בחטאים נוראים כל כך, אין עיקר התביעה כנגדו מצד העבירות הגדולות שהוא עושה, שכן מה כבר אפשר לצפות מאדם שפל כל כך? רק עיקר התביעה בכל חומרת הדין, היא על כך שאיפשר לעצמו בתחילת הדרך להתדרדר בעבודת ה' במדרון חלקלק, וזאת על ידי ביטול התורה שעשה, שאילו היה ממשיך לקבוע עתים לתורה יום יום, ודאי שלא היה יורד לפי שאול.

על כן מחוייבים אנו ביתר שאת, להקפיד לשמור עצמינו לעבוד את ה' כראוי, שאם חלילה נאפשר לעצמינו ירידה קלה, אין אנו יכולים לדעת לאן עוד נגיע ח"ו. אבל אדם שהוא מתיירא תמיד מה' יתברך, ומשתדל לשמור על מעמדו הרוחני ולהוסיף עוד ועוד בעבודת בוראו, מובטח הדבר שיצליח בעבודת ה', וטוב לו בזה ובבא.

שבת שלום