בהלכות הקודמות ביארנו מהו דין שמיטת כספים, שכל חוב שיש לאדם על חבירו בתורת הלוואה, וכבר הגיע זמן הפירעון, ועברה על אותו החוב שנת השמיטה (שנה זו, תשפ"ב, היא שנת שמיטה), פקע אותו החוב, ולא יוכל עוד המלווה לתבוע את חובו מחבירו, הואיל ובסיום שנת השמיטה, בליל ראש השנה תשפ"ג, כל החובות שיש לאנשים בתורת הלוואה פקעו. וביארנו כמה פרטי דינים בזה.

והנה הזכרנו הדין, כי אשה שהלותה לחבירתה כיכרות לחם, או חלב וכיוצא בזה, הואיל ואין המלווה מצפה שחברתה תחזיר לה את הכיכרות כמו שהם, אלא היא מקווה ששכנתה תחזיר לה כיכרות חדשים שתקנה אחר כך, נמצא אם כן שהככרות לא ניתנו בתורת השאלה (כמו אדם שמשאיל לחבירו מעדר וכיוצא בזה), אלא בתורת הלוואה (כמו הלוואת כספים). והואיל וכן, תזהר האשה שהלותה לחבירתה את הכיכרות, שלא תדרוש אותם מחבירתה, מכיון שבסיום שנת השמיטה פקע החוב, וחברתה אינה מחוייבת עוד להחזירו למלווה.

ודין זה נתבאר בדברי רבינו יוסף חיים זצ"ל מבבל, בספרו בן איש חי (סוף פרשת כי תבא). וממוצא דבריו אנו למדים, שהאשה גם כן מחוייבת במצות שמיטת כספים. שהרי הדוגמה שהביא בספרו, היא באשה שהלוותה לשכנתה. ובאמת שכן מבואר כבר בספר החינוך (סוף סימן תעז), שמצוות שמיטת כספים שייכת הן בזכרים והן בנקבות. כלומר, שמיטת כספים נוהגת הן באנשים והן בנשים.

ולכאורה יש לומר שאין הדבר כן, לפי הכלל שיש בידינו, שהנשים פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמא, (כלומר מצווה שהיא בקום ועשה, שתלויה בזמן, כגון מצוות לולב, שהיא בקום ועשה, והיא שייכת רק בזמן מסויים. ולהבדיל ממצות לא תעשה, כגון שבת ויום הכפורים, שכולם אסורים בעשיית מלאכה), ומצוות שמיטת כספים גם היא מצוות עשה, להשמיט את כל החובות שחייבים לה, (ומצוות לא יגוש, שלא לתבוע את החובות אחר שנת השמיטה, אף שהיא מצוות לא תעשה, שבה נשים חייבות, מכל מקום בנדונינו מדובר שחבירתה באה מעצמה להחזיר את הכיכרות, ואם כן אין היא נוגשת ברעותה, רק מקבלת ממנה בשתיקה את מה שהיא חייבת לה), ואם כן לכאורה יותר יש לנו לומר שאין הנשים שייכות במצוות שמיטת כספים.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל האריך בזה בספרו, ודן בכמה טעמים לחייב את הנשים במצוות שמיטת כספים, ואחד מהם, שהואיל ומבואר בדברי רבינו דוד אבודרהם (דף י ע"ב), ובדברי הארחות חיים (ח"ב ריש הל' מילה), והכל בו בשם מהר"י אנטולי בספר מלמד התלמידים, ועוד רבים, שהטעם שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא הוא מכיון שבדרך כלל האשה מצויה יותר בביתה, ועליה מוטל עול גידול הילדים ושאר עסקי הבית, ועל כן לא חייבוה במצות עשה שהזמן גרמא, שאם נחייבה במצוות אלו, כשל כח הסבל, ובהכרח תכבד עליה מאד המלאכה לעמוד בעומס כזה. ולפיכך, במצוות עשה שהיא בשב ואל תעשה, כגון מצוות שמיטת כספים, שהאשה אינה צריכה לעשות דבר בכדי לשמוט את החובות כלפיה, אין כל טעם לומר שהיא פטורה ממצוה זו, שהרי קיום מצוה זו אינו גורם לה לטרדה כלל וכלל. וכן כתב הגאון הפני יהושע, ועוד אחרים. ונזכרו בזה עוד טעמים אחרים וראיות ברורות שהנשים חייבות במצות שמיטת כספים.

ולכן לסיכום, נשים חייבות גם הן בלי ספק במצוות שמיטת כספים, ועל כן אשה שהלותה לחבירתה כיכר לחם או סכום כסף, ועבר על אותו החוב שנת השמיטה, לא תוכל עוד לתבוע את חובה מחברתה, (ואף אילו חבירתה תבא מעצמה מרצונה הטוב להחזיר לה את החוב, מחוייבת היא לומר לה כי מן הדין אינה חייבת להחזיר את חובה, הואיל והוא נשמט כבר בסיום שנת השמיטה, ורק אם היא מעונינת להחזיר את החוב בתור "מתנה", הרי היא רשאית לקבל ממנה). וכל זה הוא דוקא באם לא כתבה האשה פרוזבול, שמביא לכך שלא ישמטו החובות כלפיה, אבל אם כתבה פרוזבול, בלאו הכי לא נשמטים החובות, כמו שנבאר בהלכה הבאה.

לשאלת רבים: אין חילוק בדיני שמיטת כספים בין בני ארץ ישראל לבני חוץ לארץ, כיון שמצות שמיטת כספים אינה מצוה התלויה בארץ, אלא נוהגת בכל מקום בעולם.

להורדת פרוזבול שנעשה לפני בית דין חשוב, ולפי הוראות מרן זצ"ל, לחץ כאן.
(קרדיט בהכנת הפרוזבול לאדריאל כהנענו מגריט נק, ניו יורק.)