גליון זה קדוש כדין שאר דברי תורה המודפסים,
נא לנהוג בו בקדושה ואחר מכן להניחו בגניזה.

ההלכה מוקדשת לרפואה שלימה עבור

עידן בן אושיק

הוקדש על ידי

פלוני

תוספת בלימוד התורה מיום ט"ו באב

בהלכה הקודמת ביארנו שיום ט"ו לחודש אב, יום גדול הוא לישראל, ולכן אין אומרים בו תחנון ונפילת אפים.
 
בגמרא במסכת תענית (דף לא) תניא, רבי אליעזר הגדול אומר, מחמשה עשר באב והלאה, תשש כוחה של חמה, כלומר, מתחיל היום להתקצר ונעשים הלילות ארוכים, ולא היו כורתין עצים למערכה (לעבודה בבית המקדש) מפני שאינם יבשים, ויש לחוש שמא מחמת לחלוחית שבהם יש בהם תולעים, ועץ שהתליע פסול למערכה. אמר רב מנשיא, מכאן ואילך (כלומר מיום ט"ו באב) דמוסיף (מי שמוסיף בלימוד התורה) יוסיף, כלומר יוסיף לו ה' יתברך חיים על חייו, כמו שנאמר "כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים". ומאן דלא יוסיף (ומי שלא יוסיף בתלמודו) יסיף, כלומר ימות ח"ו בקיצור ימים ושנים.
 
ועל כן כתב מרן הרב שליט"א, שיש להזהר להוסיף בלימוד התורה בלילה מיום ט"ו באב, וכמו שאמרו בגמרא במסכת עירובין (דף סה) לא נברא הלילה אלא לגירסא, כלומר ללימוד תורה, וכמו שאמרו במדרש רבה, אמר רבי יוחנן, אין רינה של תורה אלא בלילה, שנאמר "קומי רוני בלילה". וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מהל' ת"ת הי"ג) "אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך הרוצה לזכות לכתרה של תורה, יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אף אחד מהם באכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בזה, אלא בתלמוד תורה וחכמה, וכמו שאמרו חכמים אין רינה של תורה אלא בלילה."
 
וזכור לנו, כשהיה מרן הרב שליט"א מכתת רגליו בלילות חודש אלול מעיר לעיר להרבות תורה ויראה בישראל, והיה חוזר לביתו בשעות הלילה המאוחרות, לא היה מבטל מתלמודו, והיה משלים על חשבון שעות השינה שלו את כל הזמן שנדרש לו לסדרי הלימוד הרגילים שלו, וכל זאת מפני מה שהזכרנו. ומעט מגודל קדושתו והתמדתו בתורה לילות שלמים כל ימי חייו (לאוי"ט), כתבנו בספר אביר הרועים, כפי שעיני המעיין תחזינה משרים.
 
ועל כן חובה קדושה על כל אדם, לראות איך לקבוע לעצמו זמן יותר ללימוד התורה בלילות החורף, שלא יפול חלילה בקללת רבותינו. ואף על הנשים חובה קדושה, להפציר בבעליהן בדרכי נועם ובשפה רכה, שירבו בתורה ויראת ה', ורב שכרן מאד מאד, כמו שביארנו במקום אחר. ואף הן יראו ללמוד בעצמן דינים השייכים להן, אשר חובה עליהן ללומדם, כפי שביארנו גם כן.
 
ובדרך אגב נזכיר כאן ממה שכתב מרן הרב שליט"א בהקדמת ספרו "טהרת הבית" על הלכות נדה, אשר נתחבר במסירות נפש בימים שהיה מוטל על הרב עול הציבור הרבה מאד, וכה כתב שם: אזכרה ימים מקדם, עם לבבי אשיחה ועלה במחשבה לפני למעט בהופעותי ברבים כדי להתמסר יותר לעריכת כל חיבורי אשר עמי בכתובים, כי מתי אעשה גם אנכי לביתי, ואם אין אני לי מי לי? ורעיוני על משכבי סליקו (כלומר נרדם מתוך מחשבה זו), והנה בחלומי בלילה ההוא, ראיתי את הגאון רבי יוסף חיים מבבל זצ"ל (מחבר "בן איש חי") אשר בא לבקרני בביתי, ופניו מאירות כזוהר החמה. נכנס לחדר הספריה, והתישב על יד השלחן, ראה לפניו את אחד מחיבורי, והתחיל לעיין בו אחת הנה ואחת הנה, וכשסיים אמר, טוב מאד. ושאל אותי, האם אני ממשיך להופיע ולדרוש ברבים בדברי תורה ומוסר, כאשר היתה באמנה איתי, עניתי ואמרתי, כי עדיין אני ממשיך בימים אלה להופיע ברבים בדרשות כאשר חנני ה', ובדרך כלל אני מופיע ביחד עם עמיתי הרב הגדול רבי יהודה צדקה שליט"א (זצ"ל, שהוא קרובו של רבי יוסף חיים). אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת חיבורי להוציאם לאור, שמוני נוטרה (שומר) את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי. ענה דודי ואמר לי, בסבר פנים יפות, טוב אשר תאחוז מזה וגם מזה אל תנח ידיך,(כלומר המשך לעסוק בחיבוריך אך אל תפסיק את הופעותיך בציבור), כי יש נחת רוח מאד לפני ה' יתברך בזיכוי הרבים ששומעים דברי תורה ומוסר וחוזרים בתשובה. וכל אחד שחוזר בתשובה הוא עולם מלא. ואיקץ והנה חלום.