דין הקידוש בשבת

בגמרא במסכת פסחים (דף קו.), תנו רבנן, "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ.), זוכרהו על היין בכניסתו. כלומר, שמצות עשה מן התורה לקדש את השבת בכניסתו בדברים. וזכירה זו היא בדברי שבח וקידוש, ואנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל נוסח הקידוש שאומרים על הכוס. (ברכות לג.).

ומדברי סופרים (דהינו מתקנת רבותינו) צריך שתהא זכירה זו על כוס יין, וסמכו על מה שמצינו זכירה ביין, שנאמר "זכרו כיין לבנון" ונאמר גם כן "נזכירה דודיך מיין". לפיכך תקנו הקידוש על היין, ואחרי הקידוש צריך שישתה מן היין כשיעור, רוב רביעית (ורביעית היינו שמונים ושישה מ"ל יין מנין כו"ס, ושיעור רוב רביעית הוא ארבעים וארבעה מ"ל. ויש אומרים כי שיעור רביעית הוא שיעור של שמונים ואחת, וכן עיקר להלכה). בבת אחת. ואם אין לו יין, או שאינו יכול לשתות יין משום שהוא גורם לו נזק, יכול לקדש על פת לחם, דהיינו שנוטל ידיו, ואחר כך אומר נוסח הקידוש (כפי שנדפס בסידורים) ובמקום ברכת "בורא פרי הגפן" יברך "המוציא לחם מן הארץ". ואם יש לו יין, אלא שאינו יכול לשתות ממנו כשיעור רוב רביעית, אבל יש שם אחד מבני הבית שיכול לשתות מן היין, רשאי לקדש ולטעום מעט מן היין, ואחר כך יתן את כוס היין לאותו אחד מבני הבית שיכול לשתות, והוא ישתה שיעור רוב רביעית יין בבת אחת.

כתבו הפוסקים, כי נכון מאד שכאשר מגיע אדם לביתו בליל שבת, יזהר לקדש מיד על היין, וכמו שאמרו, זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין "בכניסתו", כלומר, סמוך כמה שניתן לכניסת השבת. ויש עוד טעמים בדבר, מדוע יש למהר בקידוש של ליל שבת שלא לדחותו עוד ועוד.

ועל כן נכון שיודיע אדם לבני ביתו שיזדרזו בעריכת השלחן בליל שבת, שכאשר יחזור מבית הכנסת יוכל לקדש מיד על היין. ומכל מקום מי שמאיזו סיבה אין בני ביתו נזהרים בדבר, ישמר מאד שלא לעשות מריבה וקטטה בשביל דבר זה, אלא יכלכל כל מעשיו בתבונה ונחת, כי איסור גדול הוא לכעוס שלא לצורך, ובפרט ביום השבת, שיש להזהר מאד שלא לכעוס בו כלל ועיקר.

נוהגים לומר קודם הקידוש "שלום עליכם מלאכי השרת" וכו'. ואומרים "מלך מלכי המלכים", ולא "ממלך מלכי המלכים". ואחר כך אומרים פסוקי אשת חיל מי ימצא. ואחר כך אומרים את נוסח הקידוש כפי שנדפס בסידורים.

 הדפס